פֶּרֶק עֲשִׂירִי [קצח] – ספר מנורת המאור עם פירוש

מִי שֶׁהוּא נִצְרָךְ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל צְדָקָה נוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם הַלְוָאָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה (כתובות סז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: אֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס נוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם הַלְוָאָה וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִים לוֹ לְשֵׁם הַלְוָאָה. לְשֵׁם מַתָּנָה – וְהָא לָא שָׁקִיל? אָמַר רָבָא: לִפְתֹּחַ לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה. יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, נוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה וְחוֹזְרִין וְנִפְרָעִים מִמֶּנּוּ. הָא לָא שָׁקִיל? אָמַר רַב פַּפָּא: לְאַחַר מִיתָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס אֵין נִזְקָקִין לוֹ, אֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, אוֹמְרִין לוֹ: הָבֵא מַשְׁכּוֹן וְטֹל, כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו. תָּנוּ רַבָּנָן: "הַעֲבֵט" (דברים טו, ח), זֶה שֶׁאֵין לוֹ וְאֵין רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם הַלְוָאָה וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה; "תַּעֲבִיטֶנּוּ" (שם), זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵין רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה; "תַּעֲבִיטֶנּוּ" (שם), זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵין רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה וְנִפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַחַר מִיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס אֵין נִזְקָקִין לוֹ, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם "תַּעֲבִיטֶנּוּ"? דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

אין לו. משלו ואינו רוצה להתפרנס מצדקה: יש לו ואינו רוצה להתפרנס. משלו אלא משל צדקה ומסגף עצמו ברעב. שתזוח דעתו עליו. יגבה לבו לומר שדעתם לחזור ולגבותו הימנו הואיל ותבעוני משכון והם יאמרו טול בלא משכון: העבט. שכתוב בתורה העבט תעביטנו זה שאין לו וכו': דברה תורה. כפל כדרך בני אדם שמדברין כפל ולא תלמוד ממנו כלום:

וְגָרְסִינָן בְּוַיִּקְרָא רַבָּה: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל־דָּל בְּיוֹם רָעָה" וגו' (תהלים מא, ב), אָמַר רַבִּי מוֹנָא: "אַשְׁרֵי נוֹתֵן אֶל־דָּל" לֹא כְּתִיב, אֶלָּא: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל", הֱוֵי מִסְתַּכֵּל בּוֹ אֵיךְ יְקַבֵּל לִזְכּוֹת בּוֹ. וְרַבִּי מוֹנָא כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה בֶּן טוֹבִים אוֹ בֶּן גְּדוֹלִים שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ לִקַּח, הָיָה הוֹלֵךְ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: שָׁמַעְתִּי בִּשְׁבִילְךָ שֶׁנָּפְלָה לְךָ יְרוּשָׁה בִּמְדִינַת הַיָּם, הֵא לְךָ חֵפֶץ זֶה וְכֵיוָן שֶׁאַתָּה נוֹטֵל דָּמֶיהָ אַתָּה נוֹתְנָן לִי. וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה נוֹתֵן לוֹ הָיָה אוֹמֵר לוֹ: בְּמַתָּנָה נְתוּנִים לְךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּךְ כְּתִיב: "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל־בָּשָׂר" (שם קלו, כה) וּבָא זֶה וְחָטַף אֶת הַמִּצְוָה, אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עָלַי לְשַׁלֵּם לוֹ גְּמוּלוֹ, הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: "וּגְמֻלּוֹ יְשַׁלֶּם־ לוֹ" (משלי יט, יז).

וחטף. לו שעל הקב"ה מוטל לפרנסו והולך הוא ומפרנסו:

וְהֶעָנִי שֶׁמִּתְבַּיֵּשׁ לְקַבֵּל צְדָקָה בַּיּוֹם יִתְּנֶנָּה לוֹ בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל חָנָן בַּר טוֹבִי שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה וְיִלְמְדוּ הָעֲשִׁירִים מִמֶּנּוּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה (ברכות נח, ב): עוּלָא וְרַב חִסְדָּא הֲווּ שָׁקְלֵי וַאֲזָלֵי אֲפִתְחָא דְּבֵּי רַב חָנָן בַּר טוֹבִי, אִיתְנְגִיד רַב חִסְדָּא וְאִיתְנַח. אֲמַר לֵיהּ עוּלָא: וְלָא סָבַר לָהּ מַר לְהָא דַּאֲמַר רַב: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גוּפוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה בֶן־אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם" (יחזקאל כא, יא). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כָּל גּוּפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ עַל־מָה אַתָּה נֶאְנָח וְאָמַרְתָּ עַל־שְׁמוּעָה כִי־בָאָה וְנָמֵס כָּל־לֵב וְרָפוּ כָל־יָדַיִם וְכִהֲתָה כָל־רוּחַ וְכָל־בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה נְאֻם ה' אֱלֹהִים" (שם שם, יב). אֲמַר לֵיהּ: הֵיכֵי לָא אִתְנַח, בֵּיתָא דַּהֲוּוּ קַיְּמִין שִׁתִּין אַפֵייתָא בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא וְאַפְיָין לְכָל מָאן דְּצָרִיךְ, וְלָא שָׁקִיל יָדָא מִן כִּיסֵיהּ, דְּסָבַר, אַדְהָכִי וְהָכִי אָתִי עָנִי בַּר־טוֹבִים וְאַדְּמָטוּ לֵיהּ לְכִיסָא – מִכְסִיף; וְתוּ הֲוָה פְתִיחָן לֵיהּ אַרְבָּעָה בָבֵי לְאַרְבַּע רוּחֵי דְעָלְמָא, דְּכָל מָאן דַּהֲוָה עַיֵּל כִּי כָפִין נָפִיק כִּי שָׂבְעֵי, וַהֲוָה שַׁדְיָן לֵיהּ חִיטֵי וְשַׂעֲרֵי אֲבַרָאֵי בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת וְכָל מָאן דַּהֲוָה מִכְסִיף בִּימָמָא הֲוָה אָתֵי בְּלֵילְיָא כָּל דַּהֲוָה צָרִיךְ אָתִי וְשָׁקִיל – וְהַשְּׁתָא נָפַל לֵיהּ בְּתִילָא וְלָא אִיתְנַח? אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל בָּתֵּיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁיֵּחָרְבוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם־לֹא בָּתִּים רַבִּים" וגו' (ישעיה ה, ט). חָזְיֵיהּ דְּלָא הֲוָה מִיַּתְבָא דַּעְתֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: דַּיּוֹ לְעֶבֶד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לְיִשּׁוּבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַבֹּטְחִים בַּה' כְּהַר־צִיּוֹן לֹא־יִמּוֹט" וגו' (תהלים קכה, א), מַה הַר צִיּוֹן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ לְיִשּׁוּבוֹ, אַף בָּתֵּיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִירָן לְיִשּׁוּבָן.

אתנגיד רב חסדא ואיתנח. נבהל ונחלש ונאנח: נפל ליה בתילא. שנפל לו ונעשה תל: דיו לעבד להיות כרבו. שהרי בית המקדש חרב שהוא ביתו של הקב"ה:

וְיֵשׁ לְךָ אַחֵר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל בְּהַלְוָאָה מַמָּשׁ, עַל מַשְׁכּוֹן אוֹ בְּלִי מַשְׁכּוֹן, עַד שֶׁיַּרְוִיחַ לְאֻמָּנוּתוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּמְכֹּר אֶת שֶׁלּוֹ וּפוֹרֵעַ מִיָּד, מִי שֶׁהוּא מֵטִיל לְכִיסוֹ זוֹ הִיא מִצְוָה גְּדוֹלָה בְּלִי חֶסְרוֹן כִּיס, שֶׁאֵינוֹ בּוֹשׁ הֶעָנִי בַּדָּבָר, דְּגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה (סג, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לֵוִי: גָּדוֹל הַמַּלְוֶה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה צְדָקָה – וְהַמֵּטִיל לַכִּיס יוֹתֵר מִכֻּלָּם.

והמטיל לכיס. שנותן לו מעות להרויח בו למחצה ולשליש:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק אֵלוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין (סנהדרין עו, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: הָאוֹהֵב אֶת שְׁכֵנָיו וכו' וְהַמַּלְוֶה סֶלַע לְעָנִי בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל בְּפֶרֶק ב' בְּפַרְנָסַת עֲנִיִּים.

והמלוה. כי בהלואה אינו בוש כל כך כמו בצדקה:

וְאִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם וְנִצְרָךְ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל בִּצְדָקָה, מִתְעַסְּקִים עִמּוֹ בִּסְחוֹרָה, מוֹכְרִין לוֹ בְּזוֹל וְקוֹנִין מִמֶּנּוּ בְּיֹקֶר. וְאִם רוֹצֶה לַעֲסֹק בִּפְרַקְמַטְיָא, מַלְוִין לוֹ מָעוֹת לַעֲשׂוֹת מֵהֶן סְחוֹרָה וּמִתְעַסְּקִין בִּסְחוֹרָתָן לְהַרְוִיחַ לָהֶם. וְזֶהוּ נִקְרָא "מֵטִיל מְלַאי לְכִיס שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם". וְשִׁבְּחוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת וּשְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ עַל "כַּבֵּד אֶת־ה' מֵהוֹנֶךָ" (משלי ג, ט): זֶה הַמְהַנֶּה תַלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו. וְדָרְשׁוּ גַּם כֵּן בְּסִפְרֵי: "עֵץ־ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (שם שם, יח), לְלוֹמְדֶיהָ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לַמַּחֲזִיקִים, וְהֵם הַמַּחֲזִיקִים בְּצָרְכֵי הָרַבָּנִים וְתַלְמִידֵיהֶם.

מלאי. סחורה נותנין לו כדי למכור ולהרויח בה וכן אם נותנין אפי' מעות כדי להשתכר בו נקרא מלאי כלומר שימלא בריוח:

אֲבָל הָרַמָּאִין, שֶׁאֵינָן צְרִיכִין צְדָקָה וּמְקַבְּלִין אוֹתָהּ – עֲוֹנָם עַל רֹאשָׁם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה (כתובות סח, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הַמְסַמֵּא אֶת עֵינָיו וְהַמַּצְבֶּה אֶת כְּרֵסוֹ וְהַמְקַפֵּחַ אֶת שׁוֹקָיו כְּדֵי לְקַבֵּל צְדָקָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ, אֵינוֹ זָז מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיָּבוֹא לִידֵי כָּךְ.

המסמא את עיניו. מראה עצמו כאלו עיניו סומין: והמקפח את שוקיו. מראה עצמו כאילו שוקו נכווצת ואין יכול לעשות מלאכה:

וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם (סז, ב): רַבִּי חֲנִינָא הֲוָה הַהוּא עַנְיָא דַּהֲוָה רָגִיל לִשְׁדוּרֵי לֵיהּ אַרְבָּעָה זוּזֵי כָּל מְעַלֵּי שַׁבְּתָא. יוֹמָא חַד שַׁדְרִינְהוּ נִיהַלֵיהּ בִּיְדָא דְבֵיתְהוּ, אָתָאֵי אָמְרָה לֵיהּ: לָא צָרִיךְ. אֲמַר לָהּ: אֲמַאי? אָמְרָה: שָׁמְעֵי דַּהֲוּוּ אָמְרֵי לֵיהּ: בַּמֶּה אַתָּה סוֹעֵד? בְּטַלֵּי (פירוש: מפה) כֶסֶף אוֹ בְּטַלֵּי זָהָב? אֲמַר: הַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בּוֹאוּ וְנַחֲזִיק טוֹבָה לָרַמָּאִין, שֶׁאִלְמָלֵא הֵם הָיִינוּ חוֹטְאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל־ה"' וגו' (דברים טו, ט).

בטלי. כסף מפות מרוקמים ומצויירים בפשתן ומשי זהב וכסף: היינו חוטאים. כשמעלימין עינינו מן העניים אבל עתה הרמאין גורמין לנו:

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהָרַמָּאִים פּוֹטְרִים אוֹתָנוּ מֵחֲטֹא עִם הַנִּצְרָכִים, לְפִי שֶׁאָנוּ חוֹשְׁדִין אוֹתָן לְרַמָּאִים, אַל יִמָּנַע אָדָם מִלָּתֵת צְדָקָה לְכָל שׁוֹאֵל, שֶׁטּוֹב לוֹ לְתִתָּהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֲפִילוּ לְמִי שֶׁאֵינוֹ נִצְרָךְ, מִשֶּׁיַּעֲלִים עֵינָיו מִמִּי שֶׁהוּא נִצְרָךְ. וְאַשְׁרֵי מִי שֶׁזָּכָה בְחֶלְקוֹ לְחַלֵּק אֲשֶׁר לוֹ עִם עֲנִיִּים נִצְרָכִים.

משיעלים עיניו. פן יעלים עיניו והוא הנצרך לצדקה ומי שנותן צדקה לשם שמים בין שיתנו למי שצריך לו צריך או לא צדקתו יעמוד לו ואף אם הוא רואה שמקבל הצדקה רשע כנגדו אל יחשוב בלבו שימנע ממנו הצדקה שאז נראה שלא נתן הצדקה לשם שמים רק בעבור האדם שיכנע תחתיו ויכבדנו כי בודאי רשעת האדם כן שמשלמין רעה תחת טובה יותר ממי שאינו עושה לו טובה וא"כ לעולם לא יתן צדקה. אלא כוונתו להקב"ה לקיים מצותיו ולא יניח הדבר לטבעיות האדם הרע:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5