פֶּרֶק חֲמִשִּׁי [רמג] – ספר מנורת המאור עם פירוש

הָרוֹצֶה לִלְמֹד וְשֶׁיִּתְקַיֵּם בְּיָדוֹ יוֹצִיא הַדָּבָר בְּפִיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין (נג, ב): בְּרוּרְיָה אַשְּׁכַּחְתֵּיהּ לְהַהוּא תַלְמִידָא דַּהֲוָה גָרֵיס בִּלְחִישָׁה. בָּטְשָׁא בֵּיהּ, אָמְרָה לֵיהּ: לָאו הָכֵי כְתִיב: "עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה" (שמואל־ב כג, ה), אִם עֲרוּכָה בְּרַמַ"ח אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם – שְׁמֻרָה בַּלֵּב, וְאִם לָאו – אֵינָהּ שְׁמֻרָה בַּלֵּב. תַּנְיָא: תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֶלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה תַלְמוּדוֹ בְּלַחַשׁ וּלְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ.

בטשא ביה. בעטה ואמרה לו אם ערוכה ברמ"ח אברים כלומר שתלמד בכל כחך ולהשמיע בפומך:

וַאֲמְרִינָן עֲלָה (נד, א): אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינְנָא, פְּתַח פּוּמָךְ כִּי הֵיכֵי דְּתֵיקוֹם בְּיָדְךָ וְתוֹרִיךְ חַיֵּי, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם" (משלי ד, כב), אַל תִּקְרֵי "לְמֹצְאֵיהֶם" אֶלָּא "לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה".

ותוריך חיי. תאריך ימים:

וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָּהּ: אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מַאי דִּכְתִיב: "כִּי־ נָעִים כִּי־תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ" (שם כב, יח). אֵימָתַי דִבְרֵי תוֹרָה נְעִימִים? בְּשָׁעָה שֶׁתִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ; וְאֵימָתַי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ? בִּזְמַן שֶׁ"יִּכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ" (שם). רַבִּי זֵירָא אָמַר: מֵהָכָא, "שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה־פִיו" וגו' (שם טו, כג), אֵימָתַי שִׂמְחָה לָאִישׁ? בִּזְמַן שֶׁהוּא בְּמַעֲנֵה פִיו. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: מֵהָכָא, "כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר" וגו' (דברים ל, יד), אֵימָתַי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד? בִּזְמָן שֶׁ"בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (שם). רָבָא אָמַר: מֵהָכָא, "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו" וגו' (תהלים כא, ג), אֵימָתַי "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ"? בִּזְמַן שֶׁ"אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל־מָנַעְתָּ סֶּלָה".

שתשמרם בבטנך. שהן שמורים בידך שאינן משתכחין ממך: יכונו יחדו. שאתה סודרן ומוציאן בפה ולא בגמגום ובלחישה: וארשת. ספירת שפתיו בל מנעת סלה כשנתת בו דעת להוציא בשפתיו:

וּמִי שֶׁרְצוֹנוֹ לִלְמֹד יַחֲזֹר תָּמִיד לִמּוּדוֹ וְיָבִין וְיִזְכֹּר, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ז, ב): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁתַּלְמוּדוֹ קֵהֶה עָלָיו כְּבַרְזֶל, בִּשְׁבִיל מִשְׁנָתוֹ שֶׁאֵינָהּ סְדוּרָה הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוּא לֹא־ פָנִים קִלְקַל" (קהלת י, י). מַאי תַּקַנְתֵּיהּ? יַרְבֶּה בִּישִׁיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַחֲיָלִים יַגְבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה" (שם). כָּל שֶׁכֵּן הֵיכָא דִּסְדוּרָה לוֹ מִשְׁנָתוֹ מֵעִקָּרָא. רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְסַדֵּר מַתְנִיתֵיהּ אַרְבָּעִים זִמְנִין, כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בָהֶם תּוֹרָה, וְעַיֵּל קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מְסֵר מַתְנִיתֵיהּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע זִמְנִין, כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְעַיֵּל לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא.

שתלמודו קהה עליו כברזל. שקשה הוא לו מרוב קושיות בשביל משנתו שאינה סדורה לו ואינו נזכר מה כתיב בה ולפיכך אינו יודע לפרק אי נמי שגורסה בטעות פטור על החיוב וחייב על הפטור ומקשינן עליה מדוכתא אחריתי והכי משמע קרא והוא לא פנים שאינו יודע שמועתו מפני שפנים קלקל שקלקל במשנה שהיא קודם לגמרא: ירבה בישיבה. שיסדירו בני הישיבה משנתו: וחילים. תלמידים שהן חיילות חיילות. ויתרון הכשיר כשסידר משנתו מתחלה: כנגד ארבעים יום שניתנה בהם תורה. שתתקיים בידו והדר עייל קמיה דר' יוחנן למגמר גמרא: כנגד תורה נביאים וכתובים. שהן כ"ד ספרים:

וְאִם אֵינוֹ חוֹזֵר בְּתַלְמוּדוֹ – יִשְׁכְּחֶנּוּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ חוֹזְרָהּ דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁזּוֹרֵעַ וְאֵינוֹ קוֹצֵר; לוֹמֵד וּמְשַׁכֵּחַ דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁיּוֹלֶדֶת וְקוֹבֶרֶת.

ואינו חוזרה. לשנותה:

וְאִם יוּכַל לַחֲזֹר תַּלְמוּדוֹ אֲפִילוּ מֵאָה וְאַחַת פְּעָמִים נִקְרָא "עוֹבֵד אֱלֹהִים", כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה (ט, ב): אֲמַר לֵיהּ בֶּן הֵא הֵא לְהִלֵּל: מַאי דִּכְתִיב: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי ג, יח)? הַיְנוּ צַדִּיק הַיְנוּ עֹבֵד אֱלֹהִים? הַיְנוּ רָשָׁע הַיְנוּ לֹא עֲבָדוֹ? אֲמַר לֵיהּ: עֹבֵד אֱלֹהִים וְלֹא עֲבָדוֹ תַּרְוַויְיהוּ צַדִּיקֵי גְּמוּרֵי נִינְהוּ, וְאֵינוֹ דוֹמֶה שׁוֹנֶה פִרְקוֹ מֵאָה פְעָמִים לְמִי שֶׁשּׁוֹנֶה פִרְקוֹ מֵאָה פְעָמִים וְאַחַת. אֲמַר לֵיהּ: וּמִשּׁוּם חֲדָא זִמְנָא יַתִּירָה קָרִי לֵיהּ "לֹא עֲבָדוֹ"? אֲמַר לֵיהּ אִין; צֵא וּלְמַד מִשּׁוּק שֶׁל חַמָּרִין, עֲשָׂרָה פַרְסֵי בְּזוּזָא וְאַחַד עָשָׂר פַּרְסֵי בִּתְרֵי זוּזֵי.

היינו צדיק היינו עובד אלהים. מי הוא צדיק ומי הוא עובד אלהים הלא אחד הוא: ולא עבדו. צדיק הוא רק מה שאינו נקרא עובד אלהים כמו האחר שאינן דומין זה לזה אינו דומה שונה פרקו כו' אע"פ ששניהן צדיקים מ"מ לא עבדו בשוה שזה עבדו יותר: עשרה פרסי. ישכיר לך אדם חמורו בזוז אחד שכבר נהגו כן ואם תשאל לו שילך פרסה יותר ישאלך שני זוזים:

וּמִי שֶׁרָגִיל בַּחֲזָרַת לִמּוּדוֹ יִהְיוּ דִבְרֵי תוֹרָה מְשֻׁנָּנִין בְּפִיו וּמְזֻמָּן לְהָשִׁיב לְכָל שׁוֹאֵל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (ל, א): תָּנוּ רַבָּנָן: "וְשִׁנַּנְתָּם" (דברים ו, ז), שֶׁיִּהְיוּ דִבְרֵי תוֹרָה מְשֻׁנָּנִים בְּפִיךָ, שֶׁאִם יִשְׁאָלְךָ אָדָם דָּבָר אַל תְּגַמְגֵּם וְתֹאמַר, אֶלָּא אֱמֹר לוֹ מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ" וגו' (משלי ז, ד) וְאוֹמֵר: "קָשְׁרֵם עַל־ אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל־לוּחַ לִבֶּךָ" (שם שם, ג) וְאוֹמֵר: "כְּחִצִּים בְּיַד־גִּבּוֹר" וגו' (תהלים קכז, ד) וְאוֹמֵר: "חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים" וגו' (שם מה, ו). וְאוֹמֵר: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ" וגו' (שם קכז, ה). מַאי "אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר" (שם)? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: אֲפִילוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בְּשַׁעַר אֶחָד נַעֲשׂוּ אוֹיְבִים זֶה לָזֶה. אָמַר רָבָא: וְאֵין זָזִין מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת־וָהֵב בְּסוּפָה" (במדבר כא, יד), אַל תִּקְרֵי "בְּסוּפָה" אֶלָּא "בְּסוֹפָה".

משוננים. מחודדין בפיך חזור עליהם ובדוק בעומקה שאם ישאל לך אדם לא תצטרך לגמגם אלא שתוכל לומר מיד: אמור לחכמה אחותי את. שתהא בקי בה כאחותך שאסורה לך אי נמי מסיפא דקרא ומודע לבינה תקרא שתהא ידועה לך: כחצים ביד גבור. שנלחם בהם עם אויביו כן בני הנעורים תלמידיו של אדם הקרוין בניו כמו שאמר חזקיה בני אתם אל תשולו ואומר הנה אנכי והילדים אשר נתן לי וגו': אשר מלא את אשפתו מהם. משום דדמינהו לחצים נקט לשון מילוי אשפה והוא נרתיק שתוחבין בו החצים: את אויבים בשער. סיפא דאשרי הגבר הוא נעשו אויבים מתוך שמקשים זה לזה ואין זה מקבל דברי זה: את והב בסופה. הכי דריש ליה ספר מלחמות מלחמה שעל ידי ספר אהבה יש בסופה:

וְעִם כָּל זֶה, אִם אֵינוֹ יָכוֹל לִלְמֹד תָּמִיד אֶלָּא עִתִּים יְדוּעִים, אִם יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בָּהּ תָּמִיד, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה (ה, ב): רַב אִידִי אֲבוּהָ דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי הֲוָה רָגִיל וְאָזֵיל תְלָתָא יַרְחֵי בְּאוֹרְחָא וַהֲוָה חַד יוֹמָא בְּבֵּי מִדְרָשָׁא, וַהֲוָה אָתֵי תְלָתָא יַרְחָא בְּאוֹרְחָא וַהֲוָה חַד יוֹמָא בְּבֵיתֵיהּ וְהָדַר אָתֵי. וְקָרוּ לֵיהּ רַבָּנָן "בַּר בֵּי רַב דְּחַד יוֹמָא". חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, קְרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ: "שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ" (איוב יב, ד). אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: בִּמְטוּתָא מִינָךְ, לָא תַּעֲנֹשׁ רַבָּנָן. נְפַק רַבִּי יוֹחָנָן וְדָרַשׁ: "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן" (ישעיה נח, ב), וְכִי בַיּוֹם דּוֹרְשִׁין אוֹתוֹ וּבַלַּיְלָה אֵין דוֹרְשִׁין אוֹתוֹ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֲפִילוּ יוֹם בַּשָּׁנָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בָּהּ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. וְכֵן בְּמִדַּת פֻּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר: "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּם אֶת־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה" (במדבר יד, לד). וְכִי אַרְבָּעִים שָׁנָה חָטְאוּ וַהֲלֹא לֹא חָטְאוּ אֶלָּא אַרְבָּעִים יוֹם? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אֲפִילוּ יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָבַר כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ.

רבי יעקב. הוה רגיל כו' מהלך שלשה חדשים היה מביתו לבהמ"ד ונוסע מביתו אחר הפסח ולומד יום אחד וחוזר לביתו לשמח את אשתו בחג הסוכות:

וַאֲפִילוּ שֶׁיּוּכַל לִקְבֹּעַ לִמּוּדוֹ טוֹב לוֹ לְהִתְעַסֵּק מְעַט בְּפַרְנָסָתוֹ וְלֹא שֶׁיַּטִיל צָרְכּוֹ עַל אֲחֵרִים. וְעַל דָּא אָמְרוּ בְפֶרֶק שֵׁנִי מֵאָבוֹת: רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן; וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן.

דרך ארץ. מלאכה או סחורה שיגיעת שניהם משכחת עון שהתורה מתשת כחו של אדם והמלאכה מפרכת ומשברת את הגוף ומתוך כך יצה"ר בטל ממנו: וכל תורה שאין עמה מלאכה. וא"ת יהיה עמל בתורה תמיד ויגיעתה תהא משכחת עון ומה נצרך למלאכה לכך הוזקק לומר וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה לפי שאי אפשר לו בלא מזונות ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו:

וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא תוֹרָתוֹ קֶבַע וּמְלַאכְתּוֹ עֲרַאי, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין (לה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "וְאָסַפְתָ דְגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, יד), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, ח), שׁוֹמֵעַ אֲנִי דְבָרִים כִּכְתָבָם, אֶלָּא נְהֹג בָּהֶם מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר, אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ – תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם" (ישעיה סא, ה). וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ"; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא, שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָבַדְתָּ אֶת־ אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ" (דברים כח, מח). אָמַר אַבַּיֵּי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְעָלְתָה בְיָדָם וְהַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְלֹא עָלְתָה בְיָדָם.

דברים ככתבם. לעולם לא ימושו מפיך וזה אי אפשר שהרי צריך לעסוק בד"א: אפשר. בתמיה אפשר כדבריך: ועלתה בידם. התורה שהיה להם מזונות ועל ידי כן למדו בתורה:

אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בִּמְטוּתָא מִינַיְכוּ, דְּלָא תֵיתוּ קַמָּאִי לָא בְיוֹמֵי נִיסָן וְלָא בְיוֹמֵי תִשְׁרֵי, כִּי הֵיכֵי דְלָא לִיטְרִידוּ בִּמְזוֹנַיְיכוּ כֻּלֵּי שַׁתָּא.

ביומי ניסן. ימי הקציר: ביומי תשרי. דריכות הגיתות והבדים:

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַאי: בּוֹא וּרְאֵה מַה בֵּין דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים לְדוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים, דוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי, זֶה וְזֶה נִתְקַיֵּם בְּיָדָם; דּוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תוֹרָתָן עֲרַאי וּמְלַאכְתָּן קֶבַע זֶה וָזֶה לֹא נִתְקַיֵּים בְּיָדָם. עַל כֵּן יַעֲשֶׂה אָדָם תּוֹרָתוֹ קֶבַע וּמְלַאכְתּוֹ עֲרַאי וּמִן הַשָּׁמַיִם יְסַיְּעוּהוּ לְהִתְקַיֵּם הַכֹּל בְּיָדוֹ.

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5