——–
א. להיות איש כללי שרבים צריכים לו
מובא בספר "אור יחזקאל" שיחות להגאון הצדיק ר' יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל: הסבא מקעלם זצ"ל היה שואל שאלה זו, היאך מתאימה הרגשת הבטחון שצריכה להיות ביום הדין עם רגשי היראה והפחד מאימת המשפט, והיאך יתכן לאחר שיודע חובתו וכמה רחוק הוא מהשגתה, שיהיה לו בטחון שיצא זכאי בדין? ותשובתו, כי באמת, כלל ישראל כלו בטוח הוא שיצא זכאי במשפט, אבל כל יחיד ויחיד עומד הוא בסכנה גדולה, וחיב לירא ולפחד מאימת הדין. ומעתה, זו היא העצה היעוצה ליחיד כדי שיצא זכאי כאשר ישתדל לא להיות נפרד, אלא יהיה חלק מן הכלל, וכשם שהכלל בטוח, כן בשעה שהיחיד יעשה לחלק מהכלל, כן יהיה בטוח שיצא זכאי בדין. ומפרש הוא במדרש בפרשת נצבים: "אתם נצבים היום כלכם", כלכם הינו, הכלל כלו, כי הכלל בטוח, ועין.
ומה הוא הדרך שבו נעשה היחיד לחלק מהכלל, והיאך מתבטלת יחידותו ומצטרף הוא לתוך הכלל, נראה בשעה שאין האדם דואג רק לטובתו האישית וצרכיו הפרטיים, אלא שאיפתו היא תקון הכלל, ומיטים הוא לאחרים, ודואג ומשתדל לתקנת הרבים, בין בגשמיות ובין ברוחניות, אזי נעשה הוא לחלק מהכלל, ומבטח הוא בבטחון הכלל, ואף תפלתו ובקשותיו ביום הדין צריכות להיות לא רק עבורו ובני משפחתו, אלא להתפלל ולבקש עבור תקנת חבריו וזכיותיהם. ומשום כך תקנו אנשי כנסת הגדולה כל נסח התפלה, לא כבקשת יחיד אלא כרבים: סלח לנו, השיבנו אבינו לתורתך, וכן כל התפלה כלה. כי בשעה שיבקש האדם רק עבור עצמו, הרי הוא יחיד, ומשפט היחיד !קשה הוא מאד, ורק בשעה שתפלתו עבור כל הכלל ישראל, נעשה לגוף אחד עם הרבים. ואזי יש תקוה לעמד ביום הדין, כן שבירת התאוות ורצונותיו הוא עצה להזדכך עם הכלל כלו. "לתאוה יבקש נפרד", בעל התאוה אינו דואג עבור הצבור, אלא כל מחשבותיו הם לספק תאוותיו הפרטיות, ורק השובר תאוותיו הוא נעשה לחלק מהכלל.
העושה למען אחרים, זוכה גם לסיעתא דשמיא מיחדת ביום הדין. שאמרו רבותינו (ר"ה): "מלך נכנס תחלה לדין" לפני שמתרבה הכעס, מפני החטאים המצטברים. ועוד אמרו רבותינו (עירובין כט): "מעשה ברבי חנינא, שאכל חצי בצל וחצי נחש [הארס] שבו, וחלה ונטה למות. חבריו בקשו עליו רחמים, וחיה מפני שהשעה צריכה לו". הרי דוגמה נוספת לכך, שהדאגה לזולת מסיעת לאדם עצמו. על כן, הדואג ל"אני" באמת, יתאמץ בכל כחו להתבטל ל"דודי", וכן להשתדל לעשות למען רעהו.
בספר "לב אליהו" (ח"ד, עמ' רסו בהערה) הביא: "שמעתי מאיש תלמיד חכם נאמן, מעשה שמרן הרב יוסף יוזל זצוק"ל מנובהרדוק נכנס לישיבה באחד מימי אלול ואמר שיחה מוסרית סוערת, והוכיח שאנו, אין לנו שום עצה היאך להנצל מן הדין וכו' וכו', ועורר את כלם בבכיות נוראות, ולבסוף סים, שיש לנו רק עצה אחת: לעשות עבור הכלל, ויהיו רבים צריכים לנו. וכשצריכים לגנב, חותכים את חבל התליה, ומורידים אותו ממנו".
"רבים צריכים לו" אינו אנכיי ! אינו חי רק את חיי עצמו ! מדותיו חסד, סבלנות, אהבת הבריות. יראתו טהורה, תורתו עמל אמתי. "רבים צריכים לו" הוא לאו דוקא עסקן צבורי, אלא נושא בעל עם חברו ועם הרבים אף על פי שהוא יושב בד' אמותיו ואינו יוצא לרשות הרבים. אדם שהוא דמות של יהודי אמתי הוא אדם שרבים צריכים לו. ומי שההשגחה העליונה העמידה אותו ברבים ועושה מלאכתו באמונה, זוכה ומזכה את הרבים בודאי הוא איש הכלל באמת.
ב. בידידים ואוהבים עצה להנצל מענש הדין
"בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: 'היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם' " (ראש השנה טז, א). "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: וכלן נסקרין בסקירה אחת". ופרש רש"י: "ואף על פי שעוברין זה אחר זה" (שם יח, א).
כיצד מתישבים שני מאמרים אלה, הקשה הגאון רבי אליהו לאפיאן זצ"ל בספרו "לב אליהו" (ח"ד עמ' שנא). רש"י אמנם מבחין בקשי זה, אך דבריו גופא צריכים באור.
על מדוכה זו ישב ה"סבא מקלם" זצ"ל, אשר ישב את הדברים על פי דברי מאור עינינו, הגאון ר' ישראל מסלנט זצ"ל, על הפסוק "אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא". לכאורה יש להקשות, וכי זה כל שבחו של הקדוש ברוך הוא, שאינו עושה עול? ובאר, שפסוק זה אינו מדבר בעול במובנו הפשוט, אלא יש . כאן בטוי נמרץ להבדל גדול שבין משפטי שמים למשפט בשר ודם.
בנהג שבעולם, כאשר אדם עובר על חקי מדינתו ומובא בפני השופט, דנים אותו על פי מעשיו ומטילים עליו את הענש המגיע לו בהתאם לחמרת המעשה שעשה, אולם, דין זה עול יש בו. שכן, אם דנים אותו לתקופת מאסר ממשכת, למשל, הענש אינו פוגע בו בלבד, אלא גם בבני משפחתו ובחוג מכריו וידידיו. נתאר לעצמנו, אפוא, שאחרי שנגזר דינו, באים הוריו הקשישים ומתחננים בפני השופט שימתיק את הענש, בהיות בנם מפרנסם היחיד. בהגיון ובצדק הם מטיחים בפני השופט: הרי אנו חפים מפשע, מדוע עלינו לסבל חרפת רעב בגין עברת הבן?
אחריהם עולים ובאים אל לשכת השופט רעית הנאשם ועולליה הרכים, וכשהיא מתיפחת בבכי היא שואלת: אבות אכלו בסר ושני סנים תקהינה? כיצד יחזיקו מעמד היא וילדיה כאשר בעלה אביהם ישב מאחורי סוגר ובריח? האם אין זה מן הדין להוציאו לחפשי למענה ולמען ילדיה?!
גם הידידים והמכרים מצטרפים בכל לב לבקשת קרובי המשפחה, ומתארים את הסבל הרב שיגרם לכל החבורה עקב הענשת ידידם.
מאליו יובן, שעם כל הצדק בטענות המשמעות נגד החלטת השופט, אין בסמכותו לשנות את פסק הדין. הוא יטען בצדק, שמטבע הדברים, משפט בשר ודם לוקה בחסר שאין בכחו של השופט לחרץ דין אמת שלא יקפח אף אחד מן הנוגעים בדבר. כך הוא אכן משפט בשר ודם, המנהל על ידי אנשים קרוצי חמר.
אבל משפטו של הקדוש ברוך. הוא אינו כן. "הצור תמים פעלו" אם הקדוש ברוך הוא מיסר אדם ביסורים, אזי "תמים פעלו". לעולם לא יגרם בגין משפטי שמים שום צער ונזק אף לא כמלא הנימה לאלה שלא מגיע להם ! אפלו אם ימצא אדם אחד בכל העולם שיצטער מכח ענשו של החוטא וצער זה אינו מגיע לו אזי מעביר הקדוש ברוך הוא על פשעו של החיב ואינו מיסרו כלל. כל זה כדי שלא לפגם בישר המשפט ותמימותו. על זה נאמר: "אל אמונה ואין עול".
כך יתפרשו דברי הגמרא דלעיל. אמנם כלם עוברים לפני הקדוש ברוך הוא זה אחר זה, כלומר, כל אחד נדון לבדו לפי זכיותיו וחובותיו, אף על פי כן עדין יש מקום ל"כלם נסקרין בסקירה אחת" שאם יש אחד בכלם שאין מגיע לו הצער, נפטר גם החוטא מענש.
*
מורנו הרב הגאון ר' אליהו לאפיאן זצ"ל היה רגיל להוסיף בעקבות דברי הגאון ר' ישראל מסלנט זצ"ל הנ"ל, שלאור דבריו כדאי לאדם להרבות לו ידידים ואוהבים. ועל ידי כו יוכל להנצל ביום דין ! שכן, אף אם יחטא ולפי מדת הדין יגיע לו ענש, יצטרכו בשמים לקחת בחשבון את הצער שיגרם על ידו לידידיו. ואם הם טובים וישרים במדה כזו שאין מגיע להם הצער לא יענישוהו בזכותם, כי משפטי ה' אמת צדקו יחדו. (לקח טוב)
ג. להיות מעביר על מדותיו
"אמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו, שנאמר: 'נשא עון ועבר על פשע', למי נושא עון? למי שעובר על פשע". פרש רש"י: "אין מדת הדין מדקדקת אחריו, אלא מניחתו והולכת" (ראש השנה יז.).
אומר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בספרו "שיחות מוסר" (תשל"ב עמ' קמ), כי מדברי רש"י נראה, שאף על פי שלא נתכפרו לאדם פשעיו ועדין חוטא הוא, מכל מקום, כיון שמעביר על מדותיו מדת הדין מנחת לו. והרי לנו ב ה עצה וסגלה כיצד לזכות בדין להיוח מעביר על מדותיו.
הגמרא שם מספרת על רב פפא שבא לבקר את רב הונא בריה דרבי יהושע שחלה. כשראה את מצבו, אמר ש! כינו לו תכריכין. לבסוף נרפא רב הונא ואמר שאכן נגזרה עליו מיתה, אלא שהקדוש ברוך הוא אמר, שמכיון שאינו עומד על מדותיו אלא מעביר עליהן, אל תדקדקו אחריו רואים אנו, שאף לאחר שנגזרה עליו מיתה והיה כבר במצב של גסיסה, הועילה לו מדה זו להצילו מן הדין ולהשיבו לתחיה.
אכן תנאי יש בדבר, וגם הוא מבאר שם בגמרא: "אמר רב אחא בר חנינא, אליה וקוץ בה, 'לשארית נחלתו' ולא לכל נחלתו. למי נושא עון? למי שמשים עצמו כשירים". ופרש רש"י: "אליה שמנה יש כאן וקוץ בה כלומר, דברי תנחומין יש כאן, אבל יש בתוכה דבר קשה שאינו שוה לכל אלה, אלא למי שמשים עצמו וכו' ".
מהו אותו 'דבר קשה'? התנאי של משים עצמו כשירים. רש"י מפרש במסכת סנהדרין (קיא:), מה הוא עושה עצמו כשירים "שירים שאין נחשבין, כך אינו חשוב בעיניו ואינו מתגאה".
ונראה לומר, שדברי רב אחא בר חנינא הנם המשך לדברי רבא. כלומר, אמנם הקדוש ברוך הוא נושא עון למי שעובר על פשע, אך כל זה מפני שמשים עצמו כשירים. אם העברת המדות נובעת אצלו מכח הענוה שבו, אזי הוא זוכה לכך שהקדוש ברוך הוא נושא עון. אבל אם הוא מעביר על מדותיו מטעם אחר, אין בהנהגתו את הסגלה המביאה לכך שיעבירו לו על כל פשעיו.
נמצא, שלא די לנו להחליט להעביר על מדותינו, כי עצה זו כרוכה במדת הענוה. אי לכך, בראש כל עבודתנו בימים שלפני יום הדין, עלינו לרכש את מדת הענוה. לכשנזכה לקבל שיכות למדה זו ונבא על ידיה לידי העברה על המדות, נזכה בודאי ליום הדין.
*
על הנהגה מפלאה של העברה על המדות מספר בספר "האיש על החומה" (חלק א', עמ' 164):
בעת כהנתו של הגאון רבי חיים זוננפלד זצ"ל כראש אב בית דין בבית דינו של הגאון רבי יצחק ירוחם דיסקין מבריסק, נזדמן לפניו דין תורה בסכסוך קשה ומסבך בין בעל ואשתו. לאחר שמיעת הצדדים ועיון בדינם, הוציא בית הדין את פסקו כפי ראות עיני הדינים ושקול דעתם הברורה.
בני משפחת האשה ראו עצמם נפגעים מפסק הדין, והיו ביניהם כמה תקיפים בדעתם שסרבו להשלים עם פסק הדין. קמו וירדו לביתו של הרב והתפרצו אליו בצעקות וגדופים. היה זה בשבוע שלפני ראש השנה. הרבנית שהתה אותה שעה בחדר הסמוך, ונבהלה לשמע הגדופים שנפלטו מפי המתחצפים, ומכיון שהימים היו סמוכים לימי הדין, פגעו דבריהם מאד בלבה הרגיש, ופרצה בבכי מר.
כל אותו הזמן ישב מורנו במקומו בשלוה נפשית והמשיך לעין בתלמודו. כשגברו המהומות והצעקות, הזדקף לפתע מלא קומתו ופנה אליהם בקול תקיף ונמרץ:
"שמעו נא מה שברצוני להגיד לכם ! " בחדר השלך הם, והרב המשיך: "אם צדקתם בטענותיכם ובתרעמותיכם ואני ובית דיני טעינו, הרי כבר מסרתם דינכם לשמים, וה' הטוב יכפר בעדנו, כי אין לו לדין אלא מה שעיניו רואות. אבל ! " הרעים בקולו בשאגת ארי "אם הצדק אתנו והוצאנו דין אמת לאמתו, הרי אז, הרי אז… " (חזר על דבריו פעמים, ועשה הפסקה קלה).
מיד החוירו פניהם של המתחצפים מקולו התקיף של הרב, בצפיתם לתגובה עזה ונמרצת, ויחרדו איש אל אחיו מזעמו של תלמיד חכם ומגחלתו. אחר כך המשיך:
"אם אמנם צדקנו בדיננו, הנני מודיע לכם כי אני מוחל לכם במחילה גמורה על כל הצער שגרמתם לי ולבני ביתי, והרי מברך אתכם שתכתבו ותחתמו לחיים טובים ולשלום!"
המומים ומבישים הפנו את גבם, וימהרו להסתלק בטרם ירגישו השכנים בקלונם.
ר' ישראל יעקב ברנשטיין שהיה גר בשכנותו, נחרד לשמע צעקות ההתפרצות, וימהר לדירת הרב. בהכנסו עוד הספיק לשמע כמה בטויים פוגעים מצד המתפרצים, ולאחר מכן את הכרזתו של הרב.
כשיצא אחרון המתפרצים את הבית, פנה אל הרב ושאלו: "אם בלבך מחלת להם ניחא, כי כך דרכם של צדיקים שמוחלים לכל מי שהכעיס כנגדם; אבל לשם מה הודעת להם בפומבי שהנך מוחל להם? האם לא היה טוב יותר שיתיסרו במצפונם, ויהרהרו בהתנהגותם המבישה ויבאו לבקש מחילה כדת וכדין?"
"חככתי בדעתי, " ענה הרב לעמתו, "הנה מתקרבים והולכים ימי הדין אשר בהם עושה כל אדם את חשבון נפשו, ובודאי כשיגיע ערב יום הכפורים, יתחילו להרהר בכל מה שעוללו לי וצערו את בני ביתי, וירצו לחזר בתשובה ולבא לבקשני שאמחל להם, אז יתחיל יצרם לפתותם: איך תכניעו ותשפילו עצמכם לבא ולבקש מחילה? ובכדי לשכנע אותם, יתחיל להסביר להם שבעצם צודקים הם, וכל מה שעוללו לי היה כדין, ונמצא ששוב יכשלו בעונם, וחס וחלילה יענשו בסבתי ביום הדין. לכן הכרזתי מראש שהנני מוחל להם, והיה אם יהרהרו בתשובה בימי הדין והסליחות, יקל עליהם לחזר בתשובה ולהודות בשגיאתם, ומיד יסלח להם, ונמצא הכל בא על מקומו בשלום".
עד כאן מפי רבי ישראל ברינשטיין. וכאשר ספרתי דבריו לאבי שליט"א, השלים את הענין, כפי ששמע מפי מורנו:
בערב יום הכפורים, בשוב הרב מהכתל המערבי, פגש את ראש המתפרצים לדירתו. נגש הלה למורנו ובקש ממנו מחילה. נתרצה לו מורנו ומחל לו בכל לבו. לפני הפרדם, שאל לו הרב: "האם כבר קנה אתרוג?"
"מה שיך?" ענה הלה בנימה של קצת יהרה וזחיחות הדעת. "אתרוג מהדר כזה שזכיתי לו השנה, טרם נזדמן לי מעודי. כליל השלמות פרי עץ הדר ככתוב… אמנם הוא עלה לי בדמים מרבים ושלמתי עבורו חצי נפוליון זהב, אבל עבור הדר כזה… "
נתן בו מורנו מבט מלא רך, ואמר לו: "הגע בדעתך, על קיום מצות עשה מחיב האדם להוציא עד חמש מנכסיו. על אי עברת לא תעשה, עליו לותר על כל ממונו. ועתה נתבונן נא יחד: אותה מצות לא תעשה "אלהים לא תקלל" היכי מיירי (איך מדבר) ? אם בעל הדין חושב שהדין צודק, בודאי לא יקללהו, אלא יברכהו. אלא ודאי הכונה, שגם אם בעל הדין בדעה שהדין טעה ועות את דינו, קים הלאו שאסור לקלל את הדין. ועתה, התבונן בטובך ושקל במאזני שכלך היכן הישר והיכן אמת המדה. "
בספרו דברים אלו, הוסיף רבנו לפרש בדרך צחות את הפסוק: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו" (משלי טז, ז). ואלו היו דבריו מלה במלה:
אחרי שהם יצאו את ביתי, הרגשתי בעצמי שעלי להרהר ולפשפש במעשי וכי כלום בחנם באים עלי לפני יום הדין בנסחה כזו ובדבורים כאלה? ולכן קבלתי על עצמי להכפיל את שעורי, הן בדפי גמרא והן בדפי משניות, ואפלו במזמורי תהלים. והנה פתאום, נמלך ה 'בעל דבר' (היצר הרע) ואמר לעצמו: לאיזה עסק ביש נכנסתי? רציתי לשלהב ולהסית את היהודים האלה זה בזה בימי הדין ולהרויח על ידי זה חבילות של עברות, והנה ר' חיים זה הפך לי את הקערה על פיה ומרבה לי עוד בזכיות, אולי יותר טוב וכדאי שיבקש הלז מחילה מהדין, כדי שיעזב את התגברותו בתורה ויראת שמים, כי מי יודע מה עוד יצא מזה? עד כאן דברי היצר הרע.
וזהו "ברצות ה' דרכי איש" כשהיצר הרע רואה שמלאכתו נכשלה, ועוד יצא מזה שרצה ה' את דרכיו של האיש שנתכון להסיתו לדבר עברה, אז היצר ישלים את אויביו אתו; דהינו, מסיא לכך שאלו שהיו אויביו ישלימו בלבם, וזה בכדי שלא יבאו להתעוררות ולפשפש במעשיהם. (לקח טוב)
ד. לבוא מה שיותר בהכנעה
אומר הגאון הצדיק ר' יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל: "ראש השנה, כל כמה דכייף איניש טפי מעלי ליה" (ראש השנה כו). חז"ל מגלים לנו דרך ההצלחה לזכות בראש השנה לגשת אליו בהכנעה ובשברון לב מתוך הכרה שאין לנו תקוה בדין, ורק מבקשים אנו את רחמיו, כי ראש השנה אף שהוא יום הדין, מכל מקום הוא דין ברחמים, ומשום הכי איתא, שאין לומר: חטאתי בראש השנה. שהפחד צריך להיות כל כך חזק, עד שיירא מלהזכיר חטא, ובזכות ההכנעה ושברון לב יעזרהו ה', כדכתיב (תהלים לד, יט): "קרוב ה' לנשברי לב".
וההכנעה זו היא סבתה, כי הרי אנו צריכים לבקש חיים מאת ה' יתברך, כי אין אנו בטוחים בחיים כלל, וזקוקים אנו לרחמי שמים, שיתן לנו מתנת חיים. וחיים היא המתנה הגדולה ביותר, כדכתיב (קהלת ט, ד): "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת". וכן הוא לשון רבנו יונה (שער שני כד): כי מי אשר יחבר אל החיים, יש בטחון, כי לכלב חי וכו'. שבח חיי העולם הזה לענין התשובה וקיום המצוה והשגת מעלות הנפש, הוא הבטחון, ולאשר ימצא יחבר אל החיים, כי האדם הפחות בחיים יכול להוסיף מעלות בנפשו כאשר לא יוכל לעשות החכם הצדיק המת, כדכתיב (תהלים פח, ו): "במתים חפשי". ואיתא בחז"ל: "אין לך מצוה קלה, שאין תחית המתים תלוי בה". וכל זה יכול לזכות רק בעודו בחיים, ולא לאחר מיתה, שנעשה חפשי מן המצוות. זו חיבת להיות הסבה הגורמת לפחד והכנעה, פן, חס ושלום, לא יזכה לחיים, שהם כל כך חשובים והכרחיים לזכות האדם. וביותר במצבנו אנו, כי מי הוא היודע אם יזכה לעולם הבא. ויתכן, רחמנא לצלן, שיבוא לעולם הנצח ריק מכל מעשיו ומצוותיו אשר עשה, כי אכל את כל עולמו בחייו. והתקוה היחידה שיש לאדם היא רק אם יזכה בחיים, שאז יש לו תקוה לזכות, ולכן חיבת להיות בקשת החיים על דרך זה, לזכות לחיים אמתיים "למענך אלקים חיים", חיים שבהם יוכל לזכות לנצח נצחים.
ומעתה, שאיננו מכירים כלל בחטא, ודאי שהתקוה היחידה לאדם היא השברון לב וההכנעה, ולבוא כעני ורש לפני המלך. כן הוא בעניני העולם הזה, וכן הוא בעניני העולם הבא. וידוע מה שכתב הרמב"ן, שאף על פי שעקר משפט האדם בראש השנה הוא מעניני העולם הזה, מכל מקום הוא נוגע אף לעולם הבא, כי בשעה שהאדם הוא במדרגה שיכול להזדכך ולזכות לעולם הבא, אזי משפט העולם הזה אתו הוא בגדר זה שישאר לו העולם הבא, אך כשרואה הקדוש ברוך הוא שאינו במצב שיוכל לזכות לעולם הבא
משפט ה' אתו הוא בגדר אחר. נמצא, דמשפט ראש השנה הוא בעניני עולם הבא.
ה. "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך"
מובא בספר "לקח טוב":
בפרקי תולדות המצרף לספר חדושי הגאון רבי נפתלי טרופ מספר על הגאון הגדול רבי שלמה היימן ששמש כראש ישיבת "תורה ודעת" בארצות הברית ונמנה בתקפה מסימת על תלמידי הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל שהיה מספר בהתפעלות על אודות ה"סליחות" הראשונות של עשרת ימי תשובה שאמר בשנה אחת בצותא עם ר' נפתלי, אשר שמש אז גם כשליח הצבור: לפני הסליחות עלה הגאון רבי נפתלי על הבימה, לפי בקשתו של מרן ה"חפץ חיים", ודרש בדברי התעוררות:
"בפיוטי הסליחות אנו אומרים: 'כדלים וכרשים דפקנו דלתיך', והבאור בזה, דעני שעוד יש בידו שוי כל שהוא, אינו דופק על הדלתות, ובשעה שהוא בא לפתח, הרי הוא משתעל וכדומה, כדי שדרי הבית ירגישו בו ויעניקו לו דבר מה. אבל מי שהוא רעב ממש, ערם ויחף, אינו יכול להשתלט על רגשותיו ולהתעסק ברמזים הוא דופק על הדלתות וצועק 'הצילו' !.. "
חז"ל אמרו: כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר: "מראשית השנה". אף ענין זה יש לפרש לפי דברינו: אדם שהיתה לו שנה נוחה כשהוא עומד להתפלל בימים הנוראים, הוא חושם כי הוא מחזק בטובה מן השנה החולפת, אבל באמת הדבר יסודו בטעות; תקפו של החוזה של השנה הקודמת פג לגמרי עם בא השנה החדשה, שכן גם בשנה החולפת היינו רק כמפקחים על רכוש לא לנו וללא בעלות עליו. לפיכך, כאשר מגיעים הימים הנוראים, אנו צריכים להרגיש כרשים וכדלים לגמרי, כעני שאין לו אפלו שוה פרוטה, ולבקש רחמים בזעקת 'הצילו' מהשם יתברך על הכל מחדש. לכן כל שנה שרשה בתחלתה שמתפללים עליה בתחלתה כדלים וכרשים מבטח שתהא מתעשרת בסופה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
משפטי ישראל – על חגי ומועדי ישראל
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5