ענוה

——–

{שאלה א}

מָה הָעֹמֶק בַּסְּגֻלָּה הַגְּדוֹלָה וְהַנִּפְלָאָה הַמְפֻרְסֶמֶת שֶׁל הגר"ח מִוּוֹלָאזִ'ין בְּסִפְרוֹ "נֶפֶשׁ הַחַיִּים" (ש"ג פי"ב) לְבַטֵּל כָּל כֹּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לְבַל יִשְׁלְטוּ בָּאָדָם, וְהֵיאַךְ מַגִּיעִים לִזְכּוֹת בִּסְגֻלָּה זוֹ?

תשובה

הרעיון הכמוס בסגולה זו, הוא הנהגת "מידה כנגד מידה" שלא בטלה לעולם, דכשם שהאדם מבטל כל כוחות שבעולם להחשיבם כאפס הגמור, מתוך טוהר אמונת מחשבה שאין עוד מלבדו, כן מבטלם הקב"ה לכוחות אלו לאפסם מול אותו אדם כשלא ישלטו בו כלל מאחר וזכה באמת לאפסם במחשבתו מתוך טוהר אמונתו.

והיאך זוכים לזה?

קודם כל נדרש מהאדם לבטל ולאפס כוחות שלו עצמו, להחשיב עצמו כאפס הגמור ולידבק במידת הענוה והכניעה מתוך אמונת אין עוד מלבדו, ומכך לבוא להבנה שאין לו מכוחו כלום.

אם לא יקדים האדם לאפס עצמו, הרי שמה שיאפס ויבטל כוחות זולתו זהו לא מתוך אמת גמור, ואין טהרה במחשבתו זו לאפס כל הכוחות מבלעדו, והעובדא שעדיין מאמין הוא בכוחו שלו.

ולכך ראשית עליו לאפס כוחו שלו, וזה כאמור יזכה על ידי שידבק במידת הענוה והכניעה לזולתו יהא אשר יהא כגדול כקטן, ובפרט כאשר יהא זה שונאו ואיש יריבו, ואז יפנים לעצמו מי הוא ומה הוא להתגאות ולהחשיב עצמו כלל, ואז יהא אמת בטוהר מחשבתו לאפס כל הכוחות שבעולם, ובמידה כנגד מידה יזכה שלא ישלטו בו שום כוחות רעים הן מלמעלה והן מלמטה – ויתאפסו לפניו כפי שכן היתה מחשבתו לאפסם מכח אין עוד מלבדו.

וזה היה סוד מעשה כניעתו של יעקב אבינו לעשו אחיו על מנת להשתלט עליו, והוא בכך שהכניע כלפי הקב"ה את כל ישותו ועצמיותו, וביטא זאת בהיכנעו אף לעשו שהוא שונאו שבכך מתבטאת ביותר הכניעה לה' כאמור, ובכך זכה שביטל כוחות זולתו באמת, ובכך השתלט על עשו, והדבר מבואר במפורש בזוה"ק בראשית (ומובא ב"חוק לישראל" "וישלח" ליום שני).

וזה סוד מעשה האמהות ליתן שפחותיהן לבעליהן כדי שייבנו גם הם, והוא כאמור לעשות מעשה שפלות להכניס צרה לבתיהן, ועוד את שפחותיהן ובכך ביותר יבטלו ישותן ועצמיותן, ובכך יבוטלו כל כוחות הדין הקמים נגדם שזהו בעצם הסגולה המבוארת בנפש החיים, ובאמת מקורה ברמב"ם ב"מורה נבוכים" בסופו (פנ"א ח"ג).

כך שהרוצה לזכות לישועת ה' בעניניו, ולצאת ממיצר צרותיו גם כאשר נדרש לכך הצלה בדרך נס, ישתמש בסגולה זו להכניע עצמו ובפרט לשונאו, על מנת שבור ישותו וכח נפשו לפני ה', ובכך ישברו כל כוחות הדין מעליו להוושע בדרך נס.

וראיתי בהחיד"א באחת המקומות (ואכת"י), שהטעם לצרות ויסורי דור עקבתא דמשיחא, הוא כדי להכינם לגאולה, והביאור בדבריו, שהרי מידת הדין מקטרגת על גלותן של ישראל למאד לדחות גאולתן מקץ לקץ, ומה העצה – יסורים ושפלות, ואז יבטלו כוחות עצמם ויבואו לכניעה אמיתית, ובכך יבטלו מעליהם כל כוחות שבעולם והם המקטרגים העליונים, מדה כנגד מדה – מתוך אמונתם באין עוד מלבדו בלבד, כמו כן בכך יבוטלו כל כוחות הדין מעליהם לבל יהא להם כח נגדם.

וזה גם סוד המדרש (פתיחה דאיכה רבתי כד) אין הגלויות מתכנסות אלא בזכות רחל על כניעותה והשפלתה בתתה את יעקב אישה ללאה אחותה, וכן זה סוד המדרש (ילקוט שופטים ה, נא) אין עשו נופל אלא בידי בניה של רחל, דהינו זרעו של יוסף שהוא שטנו של עשו, והטעם לפי שוויתר לאחיו וגמל עמהם טובה תחת רעה, וביטל ישותו ואנוכיותו, כן יבוטל על ידו כל הכוחות שעומדים על ישראל.

והוא ענין "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו", כשם שהאדם מעביר על מידותיו מתוך אמונה שאינו כלום ומבטל כוחו וישותו, כן כל כוחות הדין העומדים עליו מצד פשעיו מתבטלים לגביו לגמרי.

{שאלה ב}

כְּשֶׁאָדָם חוֹשֵׁד בְּעַצְמוֹ שֶׁיִּתְעָרֵב פְּנִיָּה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהוֹרָה בְּתוֹכַחְתּוֹ לַחֲבֵרוֹ, אוֹ בְּסִפּוּר לָשׁוֹן הָרַע וּכְשֶׁהוּא בְּאֹפֶן שֶׁיֵּשׁ בְּסִפּוּרוֹ תּוֹעֶלֶת וְחוֹבָה לְסַפֵּר, הֵיאַךְ יִנְהַג?

תשובה

ראשית יש לדעת, שאין פטור מלהוכיח או מלספר לשון הרע כשחובה לספר וכגון על מנת להציל מישהו מרמאי או מיתר הפסד וכיוצא, כאשר קיים חשש של תערובת פניה. אלא מחויב האדם לסלק תערובת הפניה ממנו ולטהר מחשבתו ולקיים מצות התוכחה וכן סיפור לשון הרע כשהוא להועיל ולהציל.

ואם בשום אופן אין ביכולת האדם לטהר מחשבתו מהפניה, ישנה עצה אחרת שיבקש לבצע תוכחה זו או סיפור לשון הרע זה במקום שחובה לספרו – על ידי אחר, דהיינו שיבקש מחברו, ועדיף מתלמיד חכם, שיעשה מעשה תוכחה זה, ובכך יוכל יותר לצמצם מחשבתו לעשות מעשהו בטהרה.

{שאלה ג}

הַאִם מִן הַנָּכוֹן לְהִמָּנַע מִשְּׁאִיפָה וְהִשְׁתַּדְּלוּת לִגְדוֹלוֹת מֵחֲשַׁשׁ גַּאֲוָה?

תשובה

טעות חמורה לחשוב כן, ואדרבא רק העמל להגיע לגדולות הוא הרחוק באמת מהגאוה, והוא היודע ענוה מה היא, לפי שזה שלא עמל ויגע להשגת השלמות, אינו מעריך כראוי את העמל וְהַיֶּגַע, לפי שאינו יודע עמל מה הוא, אולם העמל והיגע, ויודע מתוך עמלו ויגיעו כמה קשה היא השגת חכמת התורה, כמה קשה הוא תיקון המידות אזי כשרואה אחד כזה שהצליח בעמלו ויגיעו להשיג תורה ומוסר, יודע הוא להעריכו כראוי, מה שאין כן זה שהסתפק במועט, הרי שהערכתו לחכם היא כפי כליו המצומצמים כי אין לו לזה המעריך כלים רחבים, לכן גם אינו משפיל עצמו כראוי לחכמים אחר שאינו יודע להעריך את עמלם, ואילו העמל ויגע יודע היטב ערכו של זה שעמל יותר ממנו ויודע להעריכו כיאות.

ולכן אדרבא, אם חושש הנך מגאוה, עליך בדוקא לעמול ולהתיגע לגדולות ורק אז תעריך באמת את גדולי ישראל.

והבט וראה, המובחר שבמין האנושי היה משה רבנו, שלא היה גדול ממנו בנבואה בתורה ועוד ועוד, ודוקא הוא כמו כן היה הענו מכל האדם והסיבה לכך, היא הנותנת, דוקא להיותו עמל ויגע ויודע בתורה, הוא ורק הוא יכול לדעת כמה עדיין החכמה רחוקה ממנו, והשפיל עצמו לה' יותר מכל אדם אחר, לפי ששום אדם לא זכה להכיר את ה' כמותו ולפיכך שום אדם לא יכול היה להיכנע מפני גדלות ה' כמותו. משה רבנו, דוקא להיותו מכיר ביותר בגדלות ה', השפיל עצמו ביותר, כאמור, שככל שהאדם מבין בחכמה יותר – יודע יותר להשפיל עצמו לחכמים באמת.

{שאלה ד}

נִשְׁאַלְתִּי מֵרַבִּים הַסּוֹבְלִים מֵחֹסֶר בִּטָּחוֹן עַצְמִי, וְאֶת מְקוֹם הֶעְדֵּר הַבִּטָּחוֹן הָעַצְמִי תּוֹפֶסֶת לָהּ הָעֲנָוָה הַפְּסוּלָה, שֶׁהִיא תְּחוּשַׁת רְתִיעָה וְהִסְתַּיְּגוּת מֵהִתְעַלּוּת עַצְמִית מִתּוֹךְ מַחְשָׁבָה: מִי אֲנִי… וּמָה אֲנִי…, הֵיאַךְ נִתָּן לְהִגָּמֵל מִתּוֹפָעָה זוֹ?

תשובה

יש לדעת שחוסר הבטחון העצמי נובע מהרבה סיבות, וכגון: השפלות, משקעי ילדות, בית הרוס – מריבות, גירושין, או כמו כן אדם שנולד עם כשרונות חלשים ולא ידעו הוריו ומוריו לקחתו כפי הנצרך וכיוצא, אלו הם סיבות שאינם באשמת האדם אלא זהו גורלו מגזירת שמים.

ויתכן שהבטחון העצמי נהרס לאדם מחמת מידותיו שהינם מקולקלות, וכמו למשל השואף לכבוד, להערצה, להיות בין המובילים בשיעור או בחברה, ונבצר ממנו מלממש את שאיפתו, מגיע מצב שנשבר הוא ברוחו, ומגיע למסקנא אינני שוה כלום… וגם במה שהוא כן יכול חדל הוא מלהתאמץ ומלהשקיע.

ויתכן זאת גם בין חברים הלומדים, והאחד נחלש בכשרונותיו יחסית לחבריו, ונשבר הוא מכך שאינו מדביק את חבורתו ואפילו בגדר בינוני איננו, ומכך נשברת רוחו, ובטחונו נהרס, ואינו מאמין בעצמו גם במה שהוא כן יכול.

תופעה זו היא קשה, ובאכזריות מכה בנפש האדם עד להביאו לבאר שחת ולהוציאו ריק מב' עולמות.

הפתרון לבעיה זו היא אחת – ענוה. ונבאר דברינו.

הרי בכללות העדר בטחון העצמי הוא מצב של שפלות הרוח ודיכוי הנפש, ובמילים אחרות יקרא זה "ענוה פסולה", וכדי להילחם בענוה הפסולה נצרך לנתב את הענוה לכוון הנכון – ענוה כשרה.

וכידוע שכל מידה ומידה מתאפשר להשתמש בה לכוון החיובי וכמו כן לשלילי, וכגון גאוה פעמים שהיא חיובית – ויגבה לבו בדרכי ה', וכן שקר – יש פעמים שמותר ואף נצרך לשקר, וכיוצא.

וכמו כן במידת הענוה, כדי להיגמל מהענוה הפסולה שהיא הגרועה שבמידות – שבירת הבטחון העצמי, נדרש לאמץ את ה"ענוה הכשרה", ונבאר היאך חיזוק הענוה הכשרה תנפץ מכל וכל את הענוה הפסולה, ואם הענוה הפסולה הביאה לְשֶׁבֶר בבטחון העצמי של האדם, הרי שהענוה הכשרה תפעל את ההיפך ממש – חיזוק הבטחון והאמונה בעצמו.

והביאור הוא כך.

מהי ענוה כשרה?לדעת שאין מגיע לי כלום, וכל אשר יש לי הוא מחסדי ה', ובכך מעריך האדם ערך רב כל השגה והשגה שהשיג בחייו מיום הוולדו, אם זה בעניני החומר שלו – עצם חייו, בריאותו וכיוצא, ואם זה ברוחניות מבין הוא שכל השגה קטנה היא בחסד, כל התקדמות בתורה ובעבודת ה' הינה "ברוב חסדך", וכמו שכן הרגיש דוד המלך: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך".

ובכך ישמח האדם למאד על כל טובה וטובה, על כל השגה והשגה שהשיג, כי כל מה שנפגע מקודם בטחונו הוא משום שלא העריך את מה שיש לו, ולא היה שווה לו כלום אצלו כל השגותיו, וראה רק את מה שחסר לו, ומה שיש לו לא ראה כלל, וזה שהביאו לשברון.

אולם ב"ענוה הכשרה" יתבונן שיש לו הרבה, וישמח בחלקו, ואז תתפתח אצלו תקוה טובה, שכשם שזכה לחסדי ה' עד עתה, וקבל אף מה שלא מגיע לו, אם כן למה שלא יקבל עוד, הלא גם מה שקבל עד עתה זה לא מפאת מעשיו אלא מחסדי ה', וחסדי ה' הלא לא תמו ולא כלו רחמיו.

והיאך זוכים ל"ענוה כשרה" יתבאר בתשובה הבאה.

{שאלה ה}

הֵיאַךְ זוֹכִים לַ"עֲנָוָה כְּשֵׁרָה"?

תשובה

לזכות ל"ענוה כשרה" דהיינו להאמין שלא מגיע לו כלום, והוא מה שיביאהו לשמוח בחלקו אם רב אם מעט – הדרך היא רבוי ההודאה.

לחדד את אמונה זו הוא בדרך התמדת ההודאה לה', וכגון שיאמר "נשמת כל חי" מדי פעם גם באמצע השבוע בכוונה, ויחוש שבעצם אינו מגיע לו כלום, וישמח ויודה לה' על כל הטובות שעשה עמו בברכות שמברך, ברכות השחר ועוד בכל הברכות שמברך במשך כל היום.

ועוד דע, כי "נחיתות" שהיא בעצם "ענוה פסולה" היא אתגר גדול לאדם להגיע לענוה כשרה. שהרי חיי נחיתות – חיים מרים הם, והחפץ לחיות באמת יתאמץ לצאת מתופעה זו, והוא מה שיאלצהו להתחזק בענוה כשרה, כי אז נלחם הוא באופן הנכון, כי בכך שמנתב האדם את אותה תכונה שמפותחת אצלו בכוון שלילי – לכוון חיובי, יכול הוא להצליח בתכונה זו יותר מאדם אחר שאין אצלו תכונה זו בשלילי, לכך הסובל מנחיתות, מפותחת אצלו תכונה של ענוה ושפלות אלא שהיא אצלו בשלילי, וכשינתב מידה זו לכוון החיובי – לענוה כשרה, יצליח מאד.

{שאלה ו}

מַה הַתְּשׁוּבָה לְטַעֲנַת הַטּוֹעֵן: הַמִּדּוֹת הַקִּנְאָה וְהַתַּחֲרוּת, וּכְמוֹ כֵן הַגַּאֲוָה – בְּתֹקֶף אֶצְלִי, הֵיאַךְ לְהִגָּמֵל מֵהֶן אַחַר שֶׁכּוֹאֵב אֲנִי עַל הַדָּבָר, וְכַמּוּבָן מְנַסֶּה לְהֵחָלֵץ מֵהֶם בְּלִמּוּד מוּסָר וּתְפִלָּה?

תשובה

דע שהצלחת תיקון המידות מלבד העבודה הנצרכת לכך, נצרך גם "סבלנות"! כי לתיקון המדות נדרש הרבה זמן.

וכמו שלהיות גדול בתורה – ובפרט בימינו – מלבד השקידה והעמל הוא גם נמשך במשך זמן, שלא כמו בדורות הקודמים שהצליחו בגיל צעיר להיות ענקים בתורה וביראה, כן הוא לגבי תיקון המידות, כי ענין "ירידת הדורות" חל לא רק בגדלות ושלמות לימוד התורה, אלא גם בתיקון המידות. ולכך מה שבדורות קודמים השיגו זה בגיל צעיר יותר, אנו בעידן ירידת הדורות משיגים זאת במשך זמן יותר. ולהיות שאנו מצומצמים בהכרתנו והשגותינו הוא הגורם כידוע לקנאה, גאוה, כעס והקפדה, לכן על ה"עובד" להסתבלן בסבלנות יתרה, ולהרבות בתפילה ותחנונים עד יערה עליו ה' רוח ממרום להחלץ ממוחין דקטנות ולהשיג השגה ברורה באמיתות עבודת ה', ואז במילא השקר הנובע מקטנות יסולק מאליו.

ומעשה היה בבחור צעיר שניגש להגר"י לוינשטיין זצוק"ל, והתאונן בפניו על רוע מידותיו ושאינו מצליח לתקנם, וענה לו הרב: בן כמה אתה? הלא בן 19-20, ובכן כמה המה חיי האדם? 70-80 שנה, אם כן הרי גלוי וידוע לפניו יתברך שאת המכונה המקולקלת הזו שנקראת "אדם", לתקנה מכל קלקוליה שהמה המידות והתאוות הרעות נצרך 70-80 שנה, ובכן וכי תעלה על דעתך שמחובתך לסיים לתקן מכונה זו בגיל 19-20, אלא לא עליך המלאכה לגמור, ואף שאי אתה בן חורין להבטל ממנה.

{שאלה ז}

כֵּיצַד יֵשׁ לְטַפֵּל בִּבְעָיָה שֶׁל בּוּשָׁה יְתֵרָה מֻגְזֶמֶת הַתּוֹקֶפֶת אֶת הָאָדָם, וּמִבּוּשָׁה זוֹ נִגְרָם לוֹ שֶׁבֹּשׁ הוּא מִלּוֹמַר אֵיזֶה דְּבַר תּוֹרָה, אוֹ לְדַבֵּר בִּפְנֵי רַבּוֹ, אוֹ בִּפְנֵי חֲבֵרָיו, וְסוֹבֵל הוּא מִכָּךְ לִמְאֹד, וּבִפְרָט שֶׁתָּמִיד חוֹשֵׁשׁ הוּא פֶּן תֵּצֵא תַּקָּלָה בִּדְבָרָיו וְיִתְבַּיֵּשׁ יוֹתֵר, וּמִכָּךְ בּוֹרֵחַ הוּא מֵחֶבְרַת בְּנֵי אָדָם וּמִתְחַבֵּא מֵהֶם פֶּן תִּפְגְּעֵהוּ הַבּוּשָׁה.

תשובה

יש כאלה אנשי עזות ואומץ שהשלכותיה של גאוותם היא בכך שהמה שחצנים וראוותנים ובבטחון יתר מפגינים את מעלותיהם, וישנם כאלה העדינים יותר שהשלכות גאותם היא הפגיעה יתרה שנפגעים המה מהר מאד, וכמו כן מפחדים מאד פן יקל כבודם. הילכך הבושה יתרה שורשה מהגאוה, ומפני כך פוחד האדם שמא יפגם כבודו, ולכך העצה לכך היא כאמור לעיל תשובה ד' בענין הסובל מהעדר בטחון עצמי, עיי"ש, והוא לחזק אצל עצמו את הענוה, והוא שבעצם אין לעשות חשבון לשום אדם מבלעדי ה', ואם כלפי הבורא יוצא אני ידי חובתי, מה בכך שכלפי בני אדם אין אני נחשב.

וכמו כן יש לחזק את הבטחון העצמי בדרך תפילה, ישא תפילה לה' על מידתו זו ויבקש את עזר ה' לחלצו, ואז התפילה תחזק לו את בטחונו בה' שלא לירא מכלום רק מה', ובזה יתחזק בטחונו העצמי.

ובינתים כל זמן שמידה זו שולטת עליו, יחשוב תופעה זו ליסורים שממרקים עוונותיו של אדם. ויבקש מה' שביסורים אלו יתכפרו לו עוונותיו, ולפחות יועיל לו בזה שלא להישבר ממצבו זה אחר שיש בו תועלת.

ועצה נוספת יש לעשות, והוא לנצל את מדת הבושה המופרזת הזו לטובה. וכגון שיקח עליו ללמד ב' או ג' בחורים שהינם חלשים ממנו, וילמדם כפי כוחו, ואז הרי יתבייש לבלתי לשלוט היטב בחומר כדי שלא ישאלוהו אלו שאלות ולא ידע מענה, וזה יביאהו ללמוד היטב את החומר כדי שיוכל לאומרו בעוז ובאומץ, ובפרט לזה שנגוע במדת הבושה ינצל מידה זו ללמוד היטב כדי שלא יפול בבושה. ובכך אט אט יקבל אומץ ובטחון לשאת דברו ברמה עד אשר גם בפני אנשים רבים יעמוד ולא יחת.

והדברים בדוקים ומנוסים מהרבה שנחשבו "נחיתים", ולחמו נגד מדה זו וזכו לבסוף להיות נואמים בגבורה ועוז (וראה עוד לקמן תשובה יא).

{שאלה ח}

הֵיאַךְ יֵשׁ לִנְהֹג כְּדֵי לְהַשְׁרִישׁ אֶת מִדַּת הָעֲנָוָה?

תשובה

הדרך לזכות למדת הענוה מבוארת באיגרת הרמב"ן, ונסכם דבריו.

א. ראשית שלא לכעוס, ולהתבונן בעונש הכועס ובמעלת הסבלן.

ב. לנהוג בענוה מתחילה בהנהגות חיצוניות, דהיינו לדבר בנחת, להתלבש במלבושים פשוטים, לשבת עם נמוכי העם וכיוצא.

ג. להתבונן שהגאוה היא טעות בשורשה מצד ההיגון. כמבואר שם באיגרת הרמב"ן שיתכן וכל בני האדם טובים ממנו אם עני ואם עשיר וכיוצא, וכמו כן כאשר רואה שעולה הוא על חבריו בחכמה ובהשגת התורה, יתבונן שנולד הוא בכישורים הללו, ואם אינו מנצלן כראוי חוטא הוא יותר מאשר זה המשיג פחות אחר שאין לו כלים וכישורים כמוהו, וכמו שלא יתגאה העוף על השור שהנו מעופף, ולא יתגאה השור על העוף על שהנו חזק כי זהו טבעו וכישורו, כן הוא בבני האדם, כמבואר במסילת ישרים.

ד. ישווה ה' לנגדו בשעה שנפגע בגאוה, ויבוש להתגאות בפניו, כמו שיבוש העני להתגאות בפרוטותיו בפני העשיר התומך בו, וכמו שיבוש התלמיד להתגאות בחכמתו בפני רבו שקבל ממנו החכמה, וכיוצא.

ה. יתבונן בגדולים ממנו ובחכמים ממנו ויכיר אפסיותו כלפיהם, ובכך ישבר גאוותו.

ו. יזכור שבגאוותו כאשר הוא מחזיק בה ואינו מנסה לסלקה – הרי הוא נהפך מיד מאהוב לתועבת ה' ומה יועיל אם כן בכל קניניו אם נפשו תועבה בעיני אדוניה, ומאידך "ולענוים יתן חן" להצילם ממדת הדין, ולהשפיע להם חכמה וכל טוב…

{שאלה ט}

כְּשֶׁמִּתְבַּקֵּשׁ הָאָדָם הַפָּשׁוּט לְבָרֵךְ אֶת פְּלוֹנִי אוֹ אַלְמוֹנִי, הַאִם יִמָּנַע מִכָּךְ מִמַּחְשָׁבָה מִי אֲנִי וּמָה אֲנִי… אוֹ שֶׁלֹּא יִמָּנַע מִלְּבָרֵךְ אֶת כָּל מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ בִּרְכָּתוֹ?

תשובה

על כך שמעתי מת"ח אחד שישנה תשובה ב"אגרות משה" להגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל: שאין לימנע מלברך כי לכל אדם ישנה עת רצון ושעה שבה הוא רצוי, ושמא באותה שעה תתקבל ברכתו.

וכמובן חשוב להוסיף שכל זה כאשר מתבקש הוא לברך בתורת ידיד ואוהב וכיוצא, אולם כאשר מתבקש הוא לברך בתורת "רב" או "צדיק", ויודע הוא שהעולם תועה בו, ובפרט כאשר אין בו לא מיניה ולא מקצתיה ממה שחושבים עליו, עלול הדבר לפגוע לו במידת הענוה ולהביאו לגאות והטעיית עצמו או להתעיית הצבור, ובכהאי גוונא בוודאי ימנע מלברכם בפניהם, ורק יבקש עליהם שלא בפניהם.

{שאלה י}

מַה גָּרוּעַ יוֹתֵר, אָדָם שֶׁמַּכִּיר בְּחֶסְרוֹנוֹ וּבְדַלּוּת יְדִיעוֹתָיו וְעֶרְכּוֹ אֶלָּא שֶׁנּוֹהֵג הוּא בְּגַאֲוָה טִפְּשִׁית וְדוֹרֵשׁ כָּבוֹד עַל אַף הֱיוֹתוֹ מוּדָע שֶׁהוּא כְּלוּם, אוֹ אַחֵר שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּגִנּוּנֵי גַּאֲוָה וּשְׂרָרָה וּבוֹרֵחַ מִן הַכָּבוֹד, אוּלָם בִּפְנִימִיּוּתוֹ מִתְהַלֵּךְ הוּא בָּרְחָבָה לְהַחְשִׁיב עַצְמוֹ יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים?

תשובה

יש לדעת כי גווני בעלי מדת הגאוה רבים הם, וכולם גרועים – תועבת ה' כל גבה לב, אלא שנידונים הם לפי עניינם.

ונציג כמה מגווני בעלי מדות הגאוה:

א. יש בו ומתגאוה אף בחיצוניותו.

ב. יש בו ומתגאה בפנימיותו בלבד.

ג. אין בו ומתגאה אף בחיצוניותו.

ד. אין בו ומתגאה בפנימיותו בלבד.

ונבארם:

א. יש אשר יש לו סיבות על מה להתגאות, וכגון שיש בו מן העושר או מן החכמה או שבעבודת ה' הנהו מצליח להיות פרוש וצדיק בשבור המדות ובכבישת התאוות, אלא שאין עוצר בנפשו שלא להתגאות, וגאוותו משתלחת אף בחיצוניות הנהגתו ונוהג בשררה ובוז כלפי חבריו.

ב. ויש אשר יש בו סיבות על מה להתגאות ככל הנ"ל, אולם עוצר בנפשו מלהשתחץ בהנהגתו כלפי חבריו, ונוהג עמם בענוה, אולם בפנימיותו בז הוא להם, ולפחות מתהלך ברחבה על אשר הנהו גבוה מעל כולם.

ג. ויש אשר אין בו סיבה על מה להתגאות והנו עני בחכמה ובעושר ובכל מדה טובה, ועכ"ז גאה ומשתרר על הצבור.

ד. ויש אשר אין בו סיבה על מה להתגאות, ואכן אינו מתגאה על הצבור, אולם בפנימיותו כואב ודואב הוא על שאין מחשבין אותו, וחרד על כבודו כשפוגעין בו, להשיב לפוגע בו כפגיעתו.

והנראה שהגרוע מכל הארבעה, הוא הנזכר בסעיף א' משום דאדרבא, דוקא בגלל שהנו ידען וחכם יש באפשרותו יותר להבין את מיעוט ערכו ביחס לגדולים ממנו ולהתבטל אליהם מעוצם חכמתם וגאוניותם.

משא"כ הטפש שאינו מבין בחכמה, יש מה ללמד עליו זכות על גאותו שלהיותו סכל, חושב הוא שהנו חכם, וכמובן שהמתגאה אף בחיצוניותו גרוע הוא מהמתגאה אף בפנימיותו.

וראיה לדברינו, דהנה הגמ' בפסחים קי"ג מונה ג' דברים שאין הדעת סובלתן, ופירשב"ם שם שאין בני אדם סובלים לאנשים כאלו ומכללם דל גאה, הרי שאינו בגדר השנאוי וכמו שמובא שם בגמ' ג' הקב"ה שונאן, אלא הנהו בגדר הלא נסבל שמאוס הוא אצל בני אדם להיותו סכל ודל ומתגאה.

לסיכום: ברור הוא שלבעל ערך האמיתי יותר בנקל לו להבין בדמיון הכבוד שאין בו שום תועלת, והעיקר הוא השגת החכמה והשלמות. ולעומת זאת הטפש, יש ללמד עליו זכות, דמכיון שאינו בעל ערך כשלעצמו חי הוא בדמיונות, ולכך מבקש לכבוד בעניני זולתו, שאינו אלא דמיון, שהרי באמת מה מרויח אדם בכבוד, ממה נפשך אם באמת הנו בעל ערך אמיתי מאושר ומתענג הוא על מעלתו ולא אכפת לו ולא יכאב לו האם יכירו בני אדם במעלתו או לא, ואם הנו באמת ללא ערך מה יתן לו שבני אדם יכבדוהו ויטעו בו שהנו גדול ובאמת הוא קטן, כך שהכבוד אינו אלא דמיון. וכמו כן החכם שחי במציאות ורחוק הוא מן הדמיון יותר מהטפש יכול גם יותר בנקל להימלט מהגאוה. ובמילא עונשו גדול יותר באם הנו נכשל בה.

{שאלה יא}

הַפָּגִיעַ מִכָּל פְּגִיעָה קַלָּה, מֵאַיִן מְקוֹר מִדָּה זוֹ?

תשובה

מקור מדה זו תיתכן לב' סיבות, האחת אצל רוב בני העולם, והאחת לשלמי הדעת ומבקשי השלמות.

אצל רוב בני העולם מקור מדה זו הוא מהגאוה, דהיינו להיות שהאדם אוהב שיכבדוהו, ולפחות אינו מסוגל שיפגע כבודו, אזי כל פגיעה קלה בכבודו, וכגון שסרבו לעשות רצונו ובקשתו, לא התיחסו אליו בכבוד לפי רמת דרישתו וכיוצא חש הוא מבוזה, אזי אם הוא איש עדין וביישן, או שיודע שבאם יגיב יפגע כבודו יותר, מעדיף הוא לשתוק, ואז סופג פגיעה זו לתוכו ונאכל בעצמו מצער ומכעס על זה שפגע בו. ואם הוא אדם המסוגל להשיב, אזי משיב הוא במלחמה שערה. כי הענו באמת חש פחות בפגיעתו אחר שבין כה אינו אוחז מעצמו כלל, ויודע הוא מך ערכו.

אולם מצינו חלישות הדעת ופגיעה גם אצל גדולי ישראל, ואפילו אצל חכמי התלמוד וכמו רבי יוחנן שנפגע מריש לקיש שחשבו למחייך עליו, אצל גדולי ישראל פשוט שאין הדבר נובע מגאוה ורדיפת הכבוד, אלא מסיבה שונה לחלוטין, והיא היות והמה מבקשי השלימות, ואין אצלם רעה וחסרון כהעדר השלמות, ולכך כשנתקלים במצב שנוכחו בו לדעת כי חסרי השלמות הם, ייצר להם מאד על היותם חסרים בשלמות כאות נפשם, ולכך חוששים המה שהזלזול בכבודם הוא מחמת שלא השלימו עצמן כראוי כחבריהם ולכך מזלזלים בהם, ומתוך כך תחלש דעתם, אולם מכל פגיעה בכבודם על שטותי עוה"ז שלא כבדום כראוי יבוזו לכבוד זה המדומה. וגם אם המצא ימצא חכם בישראל שלא נתכבד כראוי וראינוהו נפגע ומקפיד, הוא על דרך הנ"ל להיות שנוכח שאין מחשיבין אותו לשלם כראוי, ודואג הוא ומצטער על כך שהנו חסר בשלימות ועל זה יכאב לבו מדוע לא השלים עצמו כראוי כחבריו שעמלו וטרחו והשיגו יותר ממנו.

והעובדא המופתית לכך שהנה חכם היודע באמת את דרגתו בתורה לא יכאב לו כלל באם יכבדו לזולים וקטנים ממנו, אלא יבוז לשקר של העולם. ורק כאשר לא יכובד בפני גדולים ממנו – תחלש דעתו כי חושש פן הוא לסיבת העדר השלמות שלא זכה להשלים עצמו כחבריו הגדולים.

{שאלה יב}

אָדָם הַשְּׁפַל בֶּרֶךְ, לִהְיוֹתוֹ מוּדָע לְמֶחְדָּלָיו וְלַסְּתִירוֹת שֶׁבְּמַעֲשָׂיו לְעֻמַּת חָכְמָתוֹ, הַאִם דַּי בִּידִיעָה זוֹ לְהֵחָשֵׁב בְּגֶדֶר מִדַּת הָעֲנָוָה?

תשובה

אין גדר ענוה בהיות האדם מלא חרטות על הסתירות שבהנהגתו שהרי אמרו חז"ל: "רשעים מלאים חרטות", הענו הוא זה שלא מסתפק בידיעתו את חסרונות ואת סתירות הנהגתו מבלי לתקנם, אלא עמל הוא לתקנם. העולה מדברי הרב מכתב מאליהו" (ח"ד עמ' 363) עיי"ש.

{שאלה יג}

הַאִם נָכוֹן לְמַעֵט בְּפִלְפּוּל אוֹ בְּהַעֲשָׁרַת היֶדַע בִּבְקִיאוּת הַהֲלָכוֹת וְהַמִּדְרָשִׁים וְכַיּוֹצֵא מֵחֲשָׁשׁ פֶּן תְּבוֹאֵהוּ רֶגֶל גַּאֲוָה?

תשובה

עיין "מכתב מאליהו" (ח"ד עמ' 259), ומדבריו עולה למעיין שזו טעות לחשוב כן, וכמו כן לא קיים החשש הזה, והטעם הוא לפי שכאשר שואף האדם לגדולות שעדיין לא קיימות אצלו – אינו מעריך את מה שיש לו, וכמו למשל השואף להון רב יותר ממה שיש לו, הרי שהשאיפה מקטנת לו את מה שיש לו, אולם משום ששאיפתו להון הינה בתחום שלילי, לכך אכן כשישבחוהו על מה שכן יש לו – בהחלט יתגאה.

אולם זה השואף לשם שמים לתורה, מצוות וליראת שמים, הרי שאיפתו בתחום החיובי, ולכך מלבד אשר תקטין לו את ערך מה שיש לו, כמו כן לא יתגאה במה שיש לו כמו השואף להון שהוא תחום שלילי כי אדרבא תגבר שאיפתו בקרבו לראות כי מה שהשיג עד עתה במה נחשב הוא.

לכך אדרבא, על האדם לשאוף הרבה, ולהשתדל ליישם כפי כוחו את שאיפותיו מבלי לחשוש שמא תבואהו הגאוה מהשגותיו אשר ישיג כי "בד בבד" – ככל שישיג יותר כן יגדלו שאיפותיו יותר ובכך תקטן גדלותו בעיניו כמבואר.

{שאלה יד}

אָדָם הַמַּחְבִּיא עַצְמוֹ וּמַסְתִּיר מַעֲלוֹתָיו מֵהַבְּרִיּוֹת בְּאֹפֶן מֻפְרָז, הַאִם נָכוֹן מַעֲשֵׂהוּ אוֹ לֹא?

תשובה

ישנם כאלה שמתחבאים באופן מופרז מבני אדם ומחביאים מעלותיהם, גם אלו תיתכן גאות במחשבתם להיותם בכך מעוררים מאד קנאת חבריהם עליהם אחר שנוהגים המה בדרך "גנובה" המושכת ומעוררת ביותר לקנאה, לכך יהא האדם – אמצעי, דהיינו שלא יתבלט יותר מדאי להראות את יתרונותיו, וכמו כן שלא יסתירם ויחביאם יותר מדאי, כי אז יעורר את קנאתם של אחרים ביותר, אחר שסוף סוף יודעים המה שיש בו מעלות יתרות, ובהחביאו אותם יעורר קנאתם ביותר, ולכך אמרו חז"ל: "לעולם יהא אדם דעתו מעורבת עם הבריות", שלא להגזים לכאן או לכאן, וכמובן כל דברינו כאן הוא בדרך כלל. וישתנו הדברים לפי עניינם.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל בר לבב – אהבת ישראל

מגוון מפורט של מקרים רבים בחיי היום יום הגוררות בסיבתן את עוון "שנאת חינם" עם עצות בחונות ומנוסות להסרת השנאה והחדרת האהבה
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5