——–
א. ואיש או אישה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן (יג.כט)
יש לדקדק, מדוע נקט הכתוב כי יהיה "בו", הרי היה צריך לומר "בהם", שהרי ב"איש או אישה" מדבר הכתוב?
ב. והסגיר הכהן את הנתק שבעת ימים (יג.לג)
יש להבין, מה העניין שיש להסגיר את אותו ספק מצורע שבעת ימים בתוך ביתו, כאשר אסור לו לצאת ממנו?
ג. בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (יג.מו)
יש לידע, מדוע על המצורע לישב "בדד"- ומרוחק מכל אדם?
ד. עוד יש לידע, מדוע בנוסף לישיבתו "בדד", צריך אף לצאת "מחוץ למחנה", מדוע איננו יושב בדד בתוך המחנה?
ה. עוד יש לשאול, מדוע אין נשאר המצורע בתוך המחנה למען יראו וייראו כל העם, בראותם העונש החמור אשר נענש בו החוטא בלשונו?
ו. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (יג.מו)
איתא ברמב"ם [הל' מצורע פ"י הי"ב] – חומרא יתירה יש במצורע שמטמא בביאתו לבית בין בימי החלט בין בימי הסגר. כיצד? נכנס לבית נטמא כל אשר בבית בין אדם בין כלים אע"פ שלא נגע בהן נעשו ראשון לטומאה שנאמר: "מחוץ למחנה מושבו" מה הוא טמא אף מושבו טמא. היה עומד תחת האילן ועבר אדם טהור תחת האילן נטמא.
מבואר, כי מטמא המצורע באוהל.
ויש להבין, מה העניין שמטמא המצורע באוהל, אף ללא נגיעה בו כלל?
ז. וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו שבעת ימים שנית (יג.נד)
פירש רש"י – "את אשר בו הנגע"- יכול מקום הנגע בלבד, תלמוד לומר: "את אשר בו הנגע", יכול כל הבגד כולו טעון כבוס, תלמוד לומר "הנגע". הא כיצד? יכבס מן הבגד עמו.
ויש לשאול, הרי אם הנגע בלבד הוא שטמא, מדוע צריך לכבס אף את הבגד עמו?
פרשת מצורע
ח. זאת תהיה תורת המצורע וכו'. ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות (יד.ב-ד)
פירש רש"י – לפי שהנגעים באים על לשון הרע.
ויש להבין, מדוע לוקה המצורע בכל חלקי גופו ולא רק בפה. הרי לכאורה, חטא הוא בלשונו ובפיו, וצריך הוא להיענש בפיו. ומה העניין שנענש בכל חלקי גופו?
ט. ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות (יד.ד)
פירש רש"י – לפי שנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים. לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.
יש להבין, מה העניין שיש להביא "שתי ציפורים" דווקא, מדוע לא מספיקה ציפור אחת לכפר על אותו מצורע טמא?
י. וצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא (יד.מ)
איתא בנגעים (פי"ב מ"ו) – מכאן אמרו, "אוי לרשע אוי לשכנו", שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאין את האבנים. אבל הוא לבדו מביא את העפר, שנאמר: "ועפר אחר יקח וטח את הבית"- אין חברו מטפל עמו בטיחה. [ופירש ר"ע מברטנורה: שאם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה, כעל הבית האחר צריך להטפל עמו, דכתיב: "וחלצו את האבנים"- לשון רבים. ולזה שהנגע לצד ביתו קורא רשע, שהנגעים באים על לשון הרע כדאמרן].
ועדיין יש לתמוה, וכי מה אשם שכינו החוטא של נענש בנגעים בביתו, מדוע אף הוא צריך שיחלצו את אבניו שלו, הרי הוא כלל לא חטא?
יא. ובכלל צ"ב, מדוע באמת כלל הוא ש"אוי לרשע – אוי לשכנו"?
{כל הקושיות מתורצות ביסוד אחד}
יבואר ע"פ יסודו של הגרא"א דסלר זצ"ל בספרו מכתב מאליהו (ח"א עמ' 153) בעניין השפעת הסביבה. וז"ל – בני אדם חושבים שהשפעת הסביבה עושה רושם חשוב רק על ילדים וחלושי-הדעת. אבל אינו כן. הסביבה עושה רושם אפילו על הכי-גדול. וכו'
נוראות להשתומם מערך הסביבה – אם אדם מתקרב אל סביבה שאיננה חזקה כ"כ בעבודת ה', אפילו אם כוונותיו המעולות ביותר, לשם שמים ממש, מ"מ כבר יש בזה הסכמה בקרב לבבו לוותר קצת על הנהגתו בעבודה ולקבל קצת מקולות הסביבה שהולך אצלה, גם מוסכם אצלו כל מה שיכול להסתבב מזה לענין הנהגת בניו ובני ביתו, ואפי' לדברים החמורים ביותר ר"ל. כי הסכנה איננה נעלמת מפנימיות לבבו, וכיון שיורד לה, לכתחילה אדעתא דהכי יורד.
וכן הוא ג"כ לצד הטוב, אם מחליט אדם, מאיזה טעם שיהיה, להשתקע בסביבה הגדורה ביראת ה' ומלאה רוח התורה, כבר בחר בזה בחיים בעדו ובעד בניו ובני ביתו, וגם כל מה שיסתבב מזה זכותו הוא, כי גם אדעתא דהכי עלה לה, ומרובה מידת טובה. וכו'
הרי נראה בזה, כמו בחוש ממש, את גודל השפעתה של סביבה רעה. נורא ואיום עד כמה על האדם להשתמר מסביבה רעה, כי בהדבקו בה אפי' במשהו הרי לו לחוש כי בנפשו הוא ח"ו. וכו'
והרמב"ן הוסיף בטעם איסור ההבטה "כי הראות באויר הדבר, ובכל החליים הנדבקים יזיק מאד וידביקם, וכן המחשבה בהם, ולכן יסגר האיש המצורע… ולכן היתה אשתו של לוט נציב מלח, כי באה המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליהם מן השמים ודבקה בה".
והענין הוא שכמו שבגשמיות מצאנו, בע"ח דקים וקטנטנים מאד (חידקים), אשר פורחים באויר, ומחליאים את החי אשר יכנסו בו (אם בנשימה או באכילה או במגע וכדומה), כן הבחינה הרוחנית שבחולי, שהיא מציאות תוכן החולי, תגיע אל האדם ע"י התחברותו אליה, אם במגע או אפי' בראיה. ואליבא דאמת, זהו המחליא את האדם, ולא החידק הגשמי אשר נראה במיקרוסקופ, וכבר אמרו חז"ל "לא הערוד ממית אלא החטא ממית", כי הגורם הגשמי שאנו רואים בחוש, אשר המית או החליא, אינו בא אלא לשם נסיון, לכסות על התוכן הרוחני. וכו'
עכ"פ למדנו מדברי רש"י והרמב"ן זצ"ל, כמה גדולה סכנת סביבת הרשעים. הן ראיה לבד, ראית העונש, תוכל להוריד את האדם לגמרי, עדי כליון, ולא יוכלו אפילו זכויות של אאע"ה להציל. עכ"ל.
א"כ מבואר – עד כמה מסוכנת היא השפעת סביבה רעה, כי בהדבקו בה אפי' במשהו הרי לו לחוש כי בנפשו הוא ח"ו. ואפי' לדברים החמורים ביותר ר"ל, כי הסכנה איננה נעלמת מפנימיות לבבו.
{לפ"ז כל הקושיות מתורצות}
הקושיא הראשונה מתורצת – "ואיש או אישה כי יהיה בו נגע"- רצתה התורה לרמז לנו, כי כאשר "ואיש או אישה" חוטאים לפני ה' בלשונם, "כי יהיה בו נגע"- אפשר כי חטאה של האישה הינו מחמת היחיד – ה"בו" – מחמת האיש, אשר מכח השפעתו הרעה על סביבתו, השפיע אף על ה"אישה" לחטוא לפני ה' אשר הביאו עליה את עונש הנגעים.
לפ"ז גם הקושיות ב, ג', ד', ה' וו' מתורצות – חלות דיני המצורע, באים להציל את סביבתו של אותו מצורע מפני השפעתו הרעה.
לכן, מדיני המצורע להיסגר שבעת ימים, ואף במצורע מוחלט "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"- בנוסף לישיבתו "בדד" צריך אף לצאת "מחוץ למחנה", ואף אין נשאר המצורע בתוך המחנה למען יראו וייראו כל העם, בראותם העונש החמור אשר נענש בו החוטא בלשונו.
ההסבר הוא, כלשון הרמב"ן: כי הראות באויר הדבר, ובכל החליים הנדבקים יזיק מאד וידביקם, וכן המחשבה בהם, ולכן יסגר האיש המצורע…
כי כמה גדולה סכנת סביבת הרשעים. הן ראיה לבד, ראית העונש, תוכל להוריד את האדם לגמרי, עדי כליון, ולא יוכלו אפילו זכויות של אאע"ה להצילו – ולכן אין נשאר המצורע בתוך המחנה למען יראו וייראו כל העם, כי בראותם עונש המצורע, מכח חידקי השפעת טומאתו ירדו אף הם ויטמאו כחטאו.
ולזה, אף טמא המצורע ומטמא הוא באוהל – אף ללא נגיעה בו כלל, היינו מפני שהמצורע חולה הוא מחמת עוונו, מייצר הוא חידקים רוחניים בכל אוהלו, אשר יכולים להשפיע על כל סובביו. לכן למען לא יחלו השאר בחידקיו הרעים, החילה התורה על אותו מצורע טומאת אוהל, למען יתרחקו כולם מאותה רעה חולה.
לפ"ז גם הקושיא השביעית מתורצת – "את אשר בו הנגע"- ציוותה התורה, שלא רק את מקום הנגע חייב הוא לכבס, אלא אף את הבגד שעמו. ללמדנו, עד כמה גדולה היא השפעת הסביבה, עד כדי שאף בדומם, מחמת נגיעת הנגע הטמא בסביבת הבגד, מתחייב אף הבגד כיבוס עימו, כי השפיע הנגע הרע על הבגד את השפעתו.
פרשת מצורע
לפ"ז גם הקושיא השמינית מתורצת – על אף כי הנגעים באים על לשון הרע, לוקה המצורע בכל חלקי גופו ולא רק בפיו. ללמדנו, כי סביבה רעה משפיעה על הכל, והפה הקטן, יכול להשפיע על כל הגוף. [מלבד המציאות שחידקי חטא הפה בודאי מסוכנים הם להשפיע רעה על כל גופו]. כי כך היא סביבה רעה, המקלקלת כל הסביבה כולה, בהורדת האדם לגמרי, עדי כליון.
לפ"ז גם הקושיא התשיעית מתורצת – "ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות" פטפוטי הציפורים תחת פטפוטי המצורע. ומחויב הוא להביא "שתי ציפורים" דווקא. ללמדנו, כי סביבה משפיעה, וע"כ ברגע שישנה "ציפור פטפטנית" בודאי השפיעה היא קלקול אף על חברתה, על כן יש להביא אף את חברתה של הציפור לביהמ"ק, שם לאחר שחיטת חברתה הטמאה, תוכל הציפור האחרת להישלח לחופשי אל השדה וכו'.
ולפ"ז גם הקושיות י' וי"א מתורצות – "אוי לרשע – אוי לשכנו"- כלל הוא, כי הרשע בחטאיו משפיע את טומאת חידקיו על כל סביבתו, וגורם הוא ממילא להחליא את שכנו בחידקיו הטמאים להתנהג כמעשיו הרעים. לזה אוי לרשע – אוי לשכנו.
לזה, בטומאת נגעי הבית, על אף שאין שכינו של אותו חוטא אשר נטמא ביתו אשם כלל בחטאי שכינו, מ"מ, מציאות היא שאף קירו של הצמוד לבית שכינו החוטא נדבק בחידקי טומאת שכינו, ואין ברירה אלא לחלוץ ולקצוע אף את אבניו שלו ומביאין אבנים חדשות טהורות שאינן נדבקו בחולי חידקי החטא. כי כך היא השפעת סביבה רעה אשר בכוחה להוריד את כל סביבת החוטא לגמרי עדי כליון.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אליהו יוחאי אלקיים שליט"א
אפיקי אליהו על התורה
פירושים חידושים וביאורים על דרך המוסר והדרש, תוך ביאור כולם ביסוד אחד
זכני השי"ת בטובו ובחסדו
הצב"י אליהו יוחאי אלקיים
פעיה"ק יבנה תובב"א – שנת תשע"ב לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5