סימן תרצ – דיני קריאת המגלה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תרצ – דיני קריאת המגלה

א קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה בֵּין עוֹמֵד בֵּין א יוֹשֵׁב; אֲבָל לֹא יִקְרָא בְּצִבּוּר, יוֹשֵׁב, לְכַתְּחִלָּה מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. { הַגָּה: וְאָסוּר לַחַזָּן לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִלָּה עַד } ב { שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: קְרָא, } (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַקוֹרֵא). ב אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, וַאֲפִלּוּ עֲשָׂרָה, יְכוֹלִים לִקְרוֹתָהּ בְּיַחַד וְיוֹצְאִים הֵם וְהַשּׁוֹמְעִים מֵהֶם. ג צָרִיךְ לִקְרוֹתָהּ כֻּלָּהּ, וּמִתּוֹךְ הַכְּתָב; וְאִם קְרָאָהּ עַל פֶּה, לֹא יָצָא. וְצָרִיךְ שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה כֻּלָּהּ לְפָנָיו לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אִם הִשְׁמִיט הַסוֹפֵר בְּאֶמְצָעָהּ תֵּבוֹת, אֲפִלּוּ עַד חֶצְיָהּ, וּקְרָאָם הַקּוֹרֵא עַל פֶּה, יָצָא. { הַגָּה: אֲבָל אִם הִשְׁמִיט תְּחִלָּתָהּ אוֹ סוֹפָהּ, אֲפִלּוּ מִעוּטָהּ, לֹא יָצָא } (רַ"ן); { וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצָעָהּ דַּוְקָא דְּלֹא הִשְׁמִיט עִנְיָן שָׁלֵם, } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח); אֲבָל בְּיוֹתֵר מֵחֶצְיָהּ, אֲפִלּוּ הֵן כְּתוּבוֹת, אֶלָּא שֶׁהֵן מְטֻשְׁטָשׁוֹת וְאֵין רִשּׁוּמָן נִכָּר, פְּסוּלָה. ד מִי שֶׁתּוֹפֵס בְּיָדוֹ מְגִלָּה שֶׁאֵינָהּ כְּשֵׁרָה, ג לֹא יִקְרָא עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר, אֶלָּא שׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק. { הַגָּה: וְכֵן לֹא יְסַיֵּע שׁוּם אָדָם עַל פֶּה לַחַזָּן, וְלָכֵן אוֹתָן הַפְּסוּקִים שֶׁקּוֹרִין הַקָּהָל צָרִיךְ הַחַזָּן לַחֲזֹר וְלִקְרוֹתָם מִתּוֹךְ מְגִלָּה כְּשֵׁרָה. } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט). ה קְרָאָהּ סֵרוּגִין, דְּהַיְנוּ שֶׁפָּסַק בָּהּ וְשָׁהָה וְאַחַר כָּךְ חָזַר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק, אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, יָצָא. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ } ד { סָח בֵּינְתַיִם. מִיהוּ גּוֹעֲרִין בְּמִי שֶׁסָּח בֵּינְתַיִם, כְּדִלְקַמָּן סִימָן תרצ"ב סָעִיף ב'. } (הָרַשְׁבָּ"א סי' רמ"ד). ו הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא; קָרָא פָּסוּק אֶחָד וְדִלֵּג הַשֵּׁנִי וְקָרָא שְׁלִישִׁי וְאַחַר כָּךְ חָזַר וְקָרָא הַשֵּׁנִי, לֹא יָצָא. מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְמַפְרֵעַ פָּסוּק אֶחָד; אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, מַתְחִיל מִפָּסוּק שֵׁנִי שֶׁשָּׁכַח, וְקוֹרֵא עַל הַסֵדֶר. ז הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה ה עַל פֶּה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. ח הַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אֶת הַמְּגִלָּה הַכְּתוּבָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵם אוֹמְרִים, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. ט הָיְתָה כְּתוּבָה תַּרְגּוּם אוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הָעַכּוּ"ם, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּקְרִיאָתָהּ אֶלָּא הַמַּכִּיר אוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן בִּלְבַד; אֲבָל אִם הָיְתָה כְּתוּבָה בִּכְתָב עִבְרִי, וּקְרָאָהּ אֲרַמִּית לַאֲרַמִּי, לֹא יָצָא, שֶׁנִּמְצָא זֶה קוֹרֵא עַל פֶּה, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא יָצָא הַקּוֹרֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ. { הַגָּה: אֲבָל אֵין לָחוּשׁ } ו { בְּאֵיזֶה כְּתָב כְּתוּבָה } (בֵּית יוֹסֵף). י מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לַעַז וְיוֹדֵעַ אַשּׁוּרִית, אֵינוֹ ז יוֹצֵא בְּלַּעַז; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹצֵא. { הַגָּה: וְאִם כְּתוּבָה בִּשְׁנֵי לְשׁוֹנוֹת, מִי שֶׁמְּבִינִים יָצְאוּ } (בֵּית יוֹסֵף). יא יֵשׁ ח לִמְחוֹת בְּיַד הַקּוֹרְאִים לְנָשִׁים הַמְּגִלָּה בִּלְשׁוֹן ט לַעַז, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבָה בִּלְשׁוֹן לַעַז. יב קְרָאָהּ מִתְנַמְנֵם, הוֹאִיל וְלֹא נִרְדַּם בְּשֵׁנָה, יָצָא; אֲבָל אִם שְׁמָעָהּ י מִתְנַמְנֵם, לֹא יָצָא. יג הָיָה כּוֹתְבָהּ, שֶׁקּוֹרֵא פָּסוּק בַּמְּגִלָּה שֶׁהוּא מַעְתִּיק מִמֶּנָּה, וְכוֹתְבָהּ; אִם כִּוֵּן לִבּוֹ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, יָצָא, וְהוּא שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה כֻּלָּהּ לְפָנָיו בַּמְּגִלָּה שֶׁהוּא מַעְתִּיק מִמֶּנָּה; וְכֵן אִם הָיָה מַגִּיהָהּ; וְכֵן אִם הָיָה דּוֹרְשָׁהּ, שֶׁקּוֹרֵא פָּסוּק בִּמְגִלָּה שְׁלֵמָה וְדוֹרְשׁוֹ, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, יָצָא; וְלֹא יַפְסִיק בָּהּ בְּעִנְיָנִים אֲחֵרִים כְּשֶׁדּוֹרְשָׁהּ, שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בָּהּ בְּעִנְיָנִים אֲחֵרִים. יד הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן לְהוֹצִיא הַשּׁוֹמֵעַ, וְצָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן יא הַשּׁוֹמֵעַ לָצֵאת, וְאִם הַקּוֹרֵא שְׁלִיחַ צִבּוּר מִסְתָמָא דַּעְתּוֹ עַל כָּל הַשּׁוֹמְעִים, אֲפִלּוּ הֵם אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵין מְדַקְדְּקִין בְּטָעֻיּוֹתֶיהָ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּטָעוּת שֶׁהַלָּשׁוֹן וְהָעִנְיָן אֶחָד, כְּהַהוּא עֻבְדָּא דִּתְרֵי תַּלְמִידֵי דַּהֲווּ יָתְבֵי קַמֵּהּ דְּרַב, חַד קָרֵי יְהוּדִים וְחַד קָרֵי יְהוּדִיִּים וְלֹא אַהְדַּר חַד מִינַיְיהוּ; אֲבָל טָעוּת אַחֵר; לֹא. טו צָרִיךְ לוֹמַר עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן וְעֲשֶׂרֶת, הַכֹּל בִּנְשִׁימָה אַחַת, לְהוֹדִיעַ שֶׁכֻּלָּם נֶהֶרְגוּ וְנִתְלוּ כְּאֶחָד. { הַגָּה: וְדַוְקָא לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אִם הִפְסִיק בֵּינֵיהֶם יָצָא } (תוס' ספ"ק דִּמְגִלָּה וְאַבּוּדַרְהַם וּמַהֲרִי"ל). { וּלְכַתְּחִלָּה נוֹהֲגִין לוֹמַר בִּנְשִׁימָה אַחַת מִתְּחִלַּת חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֶת פַּרְשַׁנְדָתָא וכו' עַד עֲשֶׂרֶת; } (מַהֲרִי"ל בְּשֵׁם רוֹקֵחַ). טז צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: אָרוּר הָמָן, בָּרוּךְ מָרְדְּכַי, אֲרוּרָה זֶרֶשׁ, בְּרוּכָה אֶסְתֵּר, אֲרוּרִים כָּל עוֹבְדֵי אֱלִילִים, בְּרוּכִים כָּל יִשְׂרָאֵל; וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לְטּוֹב. יז מִנְהַג כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא יב וּפוֹשְׁטָה כְּאִגֶּרֶת, לְהַרְאוֹת הַנֵּס; וּכְשֶׁיִּגְמֹר, חוֹזֵר יג וְכוֹרְכָהּ כֻּלָּהּ, וּמְבָרֵךְ. { הַגָּה: יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁנּוֹהֲגִין לוֹמַר ד' פְּסוּקִים שֶׁל גְּאֻלָּה בְּקוֹל רָם, דְּהַיְנוּ: אִישׁ יְהוּדִי וְגו', וּמָרְדְּכַי יָצָא וְגו', לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְגו', כִּי מָרְדְּכַי הַיְהוּדִי וְגו'; וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א וְכָל בּוֹ וְאַבּוּדַרְהַם); { וְהַחַזָּן חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָן. עוֹד כָּתְבוּ שֶׁנָּהֲגוּ הַתִּינוֹקוֹת לָצוּר צוּרַת הָמָן עַל עֵצִים וַאֲבָנִים, אוֹ לִכְתֹּב שֵׁם הָמָן עֲלֵיהֶן, וּלְהַכּוֹתָן זֶה עַל זֶה כְּדֵי שֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ עַל דֶּרֶךְ: מָחֹה תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק } (דְּבָרִים כה, יט) { וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקַב } (מִשְׁלֵי י, ז) { וּמִזֶּה נִשְׁתַּרְבֵּב הַמִּנְהָג } יד { שֶׁמַּכִּים הָמָן כְּשֶׁקּוֹרִים אֶת הַמְּגִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת } (אַבּוּדַרְהַם); { וְאֵין לְבַטֵּל שׁוּם } טו { מִנְהָג אוֹ לִלְעֹג עָלָיו, כִּי לֹא לְחִנָּם הֻקְבָּע. } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח). יח מְגִלָּה בְּי"ד וּבְט"ו צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחַר טז עֲשָׂרָה, וְאִם אִי אֶפְשָׁר בַּעֲשָׂרָה קוֹרִים אוֹתָם בְּיָחִיד. { הַגָּה: וְיֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם נָשִׁים מִצְטָרְפוֹת לַעֲשָׂרָה. } (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ"ק טוּר סי' תרס"ט). { וְאִם קָרְאוּ אוֹתָם בְּצִבּוּר, וְאֵיזֶה יָחִיד לֹא שְׁמָעָהּ, יָכוֹל לִקְרוֹת אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה בְּיָחִיד, הוֹאִיל וְקוֹרִין אוֹתָם בְּאוֹתָהּ הָעִיר בַּעֲשָׂרָה } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח); { וּכְשֶׁהַיָּחִיד קוֹרֵא אוֹתָהּ בִּזְמַנָּהּ, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלֶיהָ. } (בֵּית יוֹסֵף).

באר היטב – סימן תרצ – דיני קריאת המגלה

א א יושב. אבל הברכה תהיה מעומד. מ"א: ב שאומרים. היינו במקום שהמנהג שאין החזן קורא לעולם המגילה אבל במדינתינו החזן קורא לעולם המגילה א"צ שיאמרו לו דמעיקרא מינוהו על כך. מ"א: ד ג לא יקרא וכו'. דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש"ץ ב"י א"ח משמע דהוא עצמו יכול לשמוע לש"ץ אע"פ שקורא. מ"א: ה ד סח. פירוש הקורא אבל השומע שסח ולא שמע לא יצא. ב"י סי' תרצ"ב: ז ה על פה. קשה דהא כבר כתבו בס"ג אפשר דבא לומר דאפילו השומע ממנו לא יצא כמ"ש בסמוך. מ"א: ט ו באיזה כתב. פי' ובלבד שיכול לקרות אותו כתב: י ז יצאו. בדיעבד עסי"א: יא ח למחות. משום דלא ידעי הלעז של האחשתרנים וא"ת יקרא האחשתרנים ככתבו בלה"ק י"ל דאסור לכתחלה לקרות בשני לשונות. מ"א: ט לעז. ואפי' הקוראים בשני הימים אסור לקרותה בלעז ראב"ח חלק ב' סי' ע"ט: יב י מתנמנם. כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא: יד יא השומע. מבואר בתשובת הרשב"א דאם השומע לא שמע תיבה אחת לא יצא אבל אם שמע ולא כוון בכל תיבה יצא עמ"א: יז יב ופושט. ודוקא ש"צ והשומעין במגילה א"צ לפשוט. ב"ח ומהרי"ל עמ"א: יג וכורכה. ומניחה על מקומה ואח"כ מברך מ"צ מט"מ מהרי"ל. ואם רוצה מברך ואח"כ כורכה כנה"ג סה"י. כ' מהרי"ל כשאומר בלילה ההוא נדדה יגביה קולו כי שם עיקר הנס כשיאמר האגרת הזאת ינענע המגילה. מט"מ: יד שמכים. מהרי"ל לא היה חושש להכות המן. ובלבוש כתב בשעה שאומרים המן יאמר שם רשעים ירקב. ועכ"פ כשמכין המן צריך החזן לשתוק כדי שישמעו כולם קריאתו וכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכים המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש סעיף (ד') [ג']: טו מנהג. וכתב רמ"א בתשובה סי' (כ"א) [י"ט] בשם מהרי"ק שורש קמ"ד דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין לבטל ואפי' בשעת הדחק אין לשנות מנהג ואפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמ"ש מהרי"ק ש"ט. ואפי' במנהג מקום א' אמרי' שמבטל הלכה. מיהו אם נשתנה הענין מאשר היה בזמן הראשונים רשאים לשנות המנהג לפי הזמן עכ"ל ומהרא"ש בביאורי סמ"ג כתב הא דאמרינן מנהג עוקר הלכה היינו אפי' רוב דיעות ס"ל אסור והתלמוד מסייע להו והמנהג בנוי על פי הפסיקת' או ספרי חיצונים אמרינן מנהג עוקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש עכ"ל. עיין מהרי"ק ש"ט ושנ"ד ובספר ב"ש. ודוקא מנהג שנתייסד ע"פ ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת מ"ס פי"ד ודבר שנגזר במנין אפי' ידוע מאיזה טעם ובטל הטעם צריך מנין אחר להתירו גמרא פרק קמא דביצה ואין ב"ד יכול לבטל דבר ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ובכל דבר שהוא רק משום חששא ועברה החששא א"צ מנין אחר כמ"ש בי"ד סי' קי"ו ובתוספות ביצה ע"ש וביבמות דף ע"ח כתבו דבדבר שבממון יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו משום דהפקר ב"ד הפקר. וע"ש בתוספות דדבר שלא פשט איסורו ברוב ישראל יכולין לבטל ע"ש ועיין מ"א ועיין מ"ש המ"א ססי' ט' ועיין בספר נחלת שבעה דינים הרבה מענין המנהגים ועיין בספר ב"ש: יח טז עשרה. אע"פ שיש לו מאה אנשים מצוה לקרותה בצבור משום ברוב עם הדרת מלך ר"ן ב"ח. ועיין הלק"ט חלק א' סי' רפ"ז דאפילו ביתו סמוך לבה"כ וחלונותיו פתוחות לב"ה אפ"ה ילך לבה"כ משום פרסומי ניסא ע"ש:

מגן אברהם תר״צ – סימן תרצ – דיני קריאת המגלה

א׳ בין יושב. ערסי' ח' דמשמע דהברכ' תהי' בעמיד' ועססי' קמ"ו מ"ש: ב׳ ואסור לחזן. היינו במקום שהמנהג שאין החזן קורא לעולם המגילה אבל במדינתינו החזן קורא לעולם המגילה א"צ שיאמרו לו דמעיקרא מינוהו על כך כמ"ש סי' קל"ט ס"ג וכ"מ במרדכי ע"ש: ג׳ לקרות' ביחד. דאיידי דחביבא להו יהבי דעתייהו לשמוע: ד׳ אם השמיט הסופר. ואם השמיט הקורא תיבות שאין מפסידין הקריא' יצא (ש"ג) עיין סי' קמ"ב ולקמן סי"ד דלא משמע כן: ה׳ אפי' מיעוט'. ע' בכ"ה שהרבה להשיב ע"ז ולענ"ד אינו כלום דהרשב"א הוכיח דאי איתא דבדיעבד כשר מנ"ל להקשות דלמא אפי' השמיט רובה כשר וא"כ לא ה"ל לאתויי דרב חמא: ו׳ לא יקרא כו'. דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש"ץ (ב"י א"ח) משמע דהוא עצמו יכול לשמוע להש"ץ אף על פי שקורא: ז׳ ואפי' סח. פי' הקורא אבל השומע ששח ולא שמע לא יצא (ב"י סי' תרצ"ב): ח׳ ע"פ. צ"ע דהא כבר כתבו בס"ג ואפשר דבא לומר דאפי' השומע (דפוס ישן משומע) ממנו לא יצא כמ"ש בסמוך: ט׳ באיזה כתב. פי' ובלבד שיכול לקרות אותו כתב: י׳ אינו יוצא בלעז. דס"ל דהא דאיתא בגמרא אבל קורין ללועזות בלעז היינו מי שאינו יודע לה"ק (ר"ן דלא כע"ש): י״א מי שמבינים יצאו. בדיעבד עסי"א: י״ב יש למחות. משום דלא ידעי הלעז של האחשתרנים וא"ת יקרא האחשתרנים ככתבו בלה"ק י"ל דאסור לכתחלה לקרות בב' לשונות: י״ג בלשון לעז. ואפי' הקוראים בשני הימים אסור לקרותה בלעז (ראב"ח ח"ב ע"ט): י״ד מתנמנם. כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא: ט״ו צריך שיכוין. כתב הרשב"א סי' תס"ז שאלת אם צריך השומע לכוין בכל תיבה ותיבה בשמיעתו ששמעתי שחכם א' היה תופס מגילה א' בידו ותמיהני מי לא יצא מפי הקורא ועוד דנשים וע"ה יוצאין באשורית תשובה האמת כמ"ש מאותן ראיות מן הלועזות וע"ה ועוד אמרו העובר אחורי ב"ה ושמע קול מגיל' אם עמד חזקה כוון כו' אבל במה שנסתפק לך אם השמיט בה הקורא תיבה א' אם חוזר באמת אפילו תיבה א' חוזר עכ"ל, מבואר דה"ה אם השומע לא שמע תיבה א' לא יצא דאטו מי יפה כח השומע מכח הקור' וכ"כ הטור סי' נ"ט וב"י סי' תרצ"ב אלא אם שמע ולא כוון בכל תיבה יצא הארכתי בזה לפי שבב"ח סי' תרצ"א לא משמע כן: ט״ז טעות אחר. כגון מיושב ישב ומנופל נפל (ב"י א"ח): י״ז הכל בנשימה א'. לא יפסיק רק כדי נשימה אפי' בין פסוק לפסוק שצריך לקרות' כאגרת (מט"מ) (ד"מ טור) כשיאמר בלילה ההוא נדדה יגביה קולו כי שם עיקר הנס (מהרי"ל ד"מ), כשיאמר האגרת הזאת ינענע המגילה (מט"מ): י״ח ופושטה כאגרת. אפי' מה שעתיד לקרות (מהרי"ל סי' נ"ו), כשקרא החזן והיה ביד מהרי"ל מגילה כשרה לעיין בה היה מניח' כרוכ' (ב"ח): י״ט וכורכ' כולה. ומניחה על מקומה ואח"כ מברך (מ"מ מט"מ מהרי"ל) ול"ד למ"ש סי' רפ"ד ס"ו דאין לסלק ההפטרה עד שיברך דשאני הכא דהברכה לא קאי על המגיל': כתוב במהרי"ל הבנתי אחר מהרי"ל שלא הי' חושש להכות המן [ד"מ] ועכ"פ כשמכין המן צריך החזן לשתוק כדי שישמעו כולם קריאתו, וכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכין המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש ס"ג: כ׳ ומברך. ואם רצה מברך ואח"כ כורך (כ"ה סה"י): כ״א שנהגו התינוקות וכו'. ולבוש כ' בשעה שאומרים המן יאמר שם רשעים ירקב ועיין ברב' במגילה גבי נבוכדנצר: כ״ב ואין לבטל כו'. וכ' רמ"א בתשו' סי' כ"א בשם מהרי"ק שורש קמ"ד דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין לבטלו אפי' בשעת הדחק אין לשנות מנהג כדאמרי' בבני בישן ואפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמ"ש מהרי"ק ש"ט ואפי' במנהג מקום א' אמרי' שמבטל הלכה מיהו אם נשתנ' הענין מאשר הי' בזמן הראשונים רשאים לשנות המנהג לפי הזמן עכ"ל ומהרא"ש בביאורי סמ"ג כ' הא דאמרינן מנהג עוקר הלכה היינו אפי' רוב דיעות ס"ל אסור והתלמוד מסייע להו והמנהג הבנוי על פי הפסיקתא או ספרי' חיצונים אמרי' מנהג עוקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש עכ"ל (עיין מהרי"ק ש"ט ושנ"ד ובס' ב"ש) ודוקא מנהג שנתיסד ע"פ ותיקין כמ"ש המרדכי אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת (מ"ס פי"ד), ודבר שנגזר במנין אפי' ידוע מאיזה טעם ובטל הטעם צריך מנין אחר להתירו (גמ' פ"ק דביצה) ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וכל דבר שהוא משום חששא ועברה החששא א"צ מנין אחר כמ"ש בי"ד סי' קי"ו ובתוס' ביצה ע"ש וביבמות דף ע"ט כתבו דבדבר שבממון יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו משום דהפקר ב"ד הפקר ולכאורה לא משמע הכי בגיטין דף ל"ו גבי פרוזבל ע"ש ומיהו י"ל דהתם הוי מילתא דאיסורא שעי"כ נמנעין מלהלוות וע"ש בתוס' דדבר שלא פשט איסורו ברוב ישראל יכולין לבטל ע"ש ועמ"ש ססי' ט"ו ע' בס' נחלת שבעה דינים הרבה מענין המנהגים ובס' ב"ש: כ״ג צריך לחזור כו'. אף על גב שיש לו ק' אנשים מצוה לקרות' בצבור משום ברוב עם וכו' (ר"ן ב"ח) עסי' תרפ"ז ס"ב: כ״ד ויש להסתפק. באמת בהג"א מסתפק בקטנים ונשים ופלוגתא היא בטור סי' תרפ"ט: כ״ה לכתחלה ביחיד. דמשום ברוב עם לא מטרחי' ליה למכנף עשרה והא דמבטלים כל המצות מפני מ"מ בצבור היינו למצוה מן המובחר:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תר״צ

א׳ בין יושב. בטור ז"ל הקורא המגילה עומד או יושב יצא משמע בדיעבד אבל לכתחל' לא יקרא יושב ובירושלמי אמר אפי' לכתחל' והרמב"ם כ' אבל לא יקרא לכתחלה יושב בציבור מפני כבוד הציבור ובגמ' שלפנינו לא כתוב יצא אלא הקורא את המגילה עומד או יושב פרש"י דה"ק הקורא את המגיל' רשות בידו או לעמוד או לישב ממילא ס"ל לרש"י לכתחל' שרי יושב ועל גירס' הטור ופירושו ק' למ"ל לתנא למתני עומד כלל לא ליתני רק הקורא יושב יצא ממילא דענא דעומד הוא לכתחל' וכן יש להקשות בסיפא דמתני' דאם קראה א' קראו שנים יצאו למה קתני קראה א' ותו קשה בסיפא דאמרינן יצאו דמשמע דוקא דיעבד ובברייתא אמרינן בהלל ומגיל' קורין אפי' עשרה ש"מ אפי' לכתחל' וכמ"ש אח"כ הטור וש"ע כאן ונ"ל דהוקשה להרמב"ם וטור קושיא שלנו במתניתין למה לי עומד אלא ודאי שבא ללמדנו דיושב דומיא דעומד דהיינו אפי' לכתחלה וא"כ אמאי אמר הקורא לשון דיעבד וכן קשה בסיפא דאמאי אמר יצא דהיינו דיעבד ובברייתא מתיר אפי' לכתחל' ומדברי הרמב"ם למדנו תירוץ על הרישא כי הוא מחלק בין יחיד לציבור ובזה מתורץ דהתנא אמר ג"כ ל' לכתחלה ול' דיעבד להורות שיש חילוק בזה כמ"ש וא"כ גם הסיפא ניחא דאה"נ לכתחלה שרי ונקט לשון יצא איידי דרישא שיש שם דוקא דיעבד דהיינו בצבור וא"כ הכל ניחא בס"ד: ב׳ אפי' שנים כו'. ולא אמרי' תרי קלא לא משתמעי דכיון דחביב עלייהו יהבי דעתייהו ומשתמעי אפילו בתרי קלא דעכ"פ אפשר הוא: ג׳ שלא השמיט ענין שלם. זהו מדברי הרשב"א בב"י דהוקשה לו במאי דמכשרינן בהשמיט חציה והא פרכינן אמאי דאמרי' הי' דורש' אם כיון לבו יצא והא"ר חלבו הלכה כדברי האומר כולה כו' ואם איתא דלכתחלה קאמר מאי קושיא ומכח זה חילק דהא דפסלינן באין כתובה כולה היינו בחסר ענין שלם אבל אם חסר באמצע הענין כשר ותמוה לי מאוד דאין כאן קושיא כלל דמתני' שא' הי' דורשה וכוון לבו יצא דהיינו שקורא פסוק א' שכתב משמע שמתחלה ועד סוף עשה כן וע"ז קשה ודאי הא בהתחלה שכתב פסוק א' וקראו הרי חסר נפניו כל המגילה חוץ מפסוק זה שכתב וזה ודאי פסול אבל אם אין חסרון רק במקצת ודאי כשירה וכוונת הרשב"א נעלמה ממני בזה: ד׳ אלא שומע ושותק. מטעם דאחרים ישמעו מזה שקורא במגילה פסולה ולא ישמעו מן הש"ץ: ה׳ וקרא הג' כו'. בטור כתב אח"ז הלכך אם דלג פסוק א' לא יקרא לפניו ויחזור ויקרא הפסוק הנדלג אלא יחזור מפסוק שדילג כו' וק' מאי הלכך דאמר הא זהו דין עצמו שזכר קודם לזה וי"ל דאי רישא לחוד הייתי מפרש הטעם הפסול כיון שהחליף הפסוקים ומכח זה משתנ' הענין הכתוב באותן פסוקי' וממילא אם קרא אחר הדילוג כל המגילה או ענין אחד ההוא וקרא אח"כ הפסוק הנדלג אין חשש זה קמ"ל דאפ"ה פסול דה"ל למפרע: ו׳ אף ע"פ שאינו יודע כו'. בגמרא אמרינן דהא אחשתרנים גם אנחנו לא ידעינן מה הוא אלא לא בעינן אלא מצות קריא' ופרסומי ניסא ומ"ה יוצאין הנשים ועמי הארץ: ז׳ יש למחות כו'. שאין להניח הדרך שדרכו בו אבותינו הקדושים ולילך בדרך צר ודוחק בהכשר: ח׳ קראה מתנמנם. בפ"ק דתענית די"א ה"ד מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר וכתבו התוס' א"ר נים ולא נים בתתלת השינה תיר ולא תיר בסוף השינה (בתוס' שלפנינו לא כ"כ אבל ט"ס הוא וצריך להגי' כמ"ש) אך לא נראה כן בערבי פסחים דאמ' נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו וא"ר אשי ה"ד נתנמנמו נים ולא נים כו' והתם מיירי בתחלת השינה בין נים כו' לכן נראה כפירוש רש"י דתרווייהו בתחלת השינה וצריכי תרווייהו ודבר זה תמוה וקשה מאוד דאמאי קשה להו טפי מפרק ע"פ מהך דהכא דגם הכא ודאי מיירי בתחלה השינ' דאי בסוף שינה פשיטא שאסו' לאכול כיון שישן כבר ונ"ל להגיה וכצ"ל דמגילה אומר נים כו' דהיינו לענין קריא' המגילה אפשר למצא תרי גווני דיצא בשניהם ואח"כ צ"ל בדברי התוס' אך לא נראה כן כאן וכן בע"פ פי' דבתרתי מקומו' אלו א"א לומר כן לחלק נמצא לפי מסקנת התוס' אין חילוק בשום מקום בין תחילת שינה לסוף שינה לדינא ולא כמו"ח ז"ל שמחלק בין תחלת שינה לסוף שינה להלכה שוב מצאתי בר"ן פ"ק דמגילה שכ' כמו שכתבתי והגהתי בדברי התוספות ושמחתי כי הנחני השם בדרך אמת: ט׳ מתחלת חמש מאות איש. במהרי"ל כתב בשם הרוקח שטעמ' דחמש מאות איש משום דעשרת בני המן היו שרי חמשים על אותן ה' מאות איש עכ"ל: י׳ קורא ופושט' כאיגרת. משמע שאינו פושט רק מה שקורא אבל בטור כתב להיפך פושטו וקורא כאיגר' משמע דפושט' תחילה קודם הקריאה וכן המנהג:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תר״צ

תר״צ:ב׳תקכ״א א׳ (ס"ק א) בין יושב כו' ועססי' קמ"ו. דהשומע ג"כ צ"ל בשעת ברכה ושם כ"כ לענין ברכת התורה ולא הוי הטעם כ"א משום דהוי דבר שבקדוש' כמ"ש מ"א שם. אבל כאן דהשומע ג"כ צריך לברך אלא שהמברך מוציא בברכתו כל הקהל וכמ"ש מ"א לעיל סי' רפ"ד ולקמן סי' תרצ"ב ס"ק ב' והוי השומע כעונ' וכאלו הוא מברך ולכן צריך השומע לעמוד כמו המברך מצד הדין. תר״צ:ב׳תקכ״ב א׳ (ס"ק ב) ואסור כו' כמ"ש סי' קל"ט סעיף ג' וכ"מ במרדכי כצ"ל דהטעם מבואר שם דזהו כבוד כשקורא להוציא הציבור ואין ראוי לאדם לחלוק כבוד לעצמו אם לא ירשוהו אחרים. משא"כ החזן שתחלה נמנה לכך: תר״צ:ב׳תקכ״ג א׳ (ס"ק ג) לקרותה כו' דחביב' כו' ר"ל אע"ג דאמרינן תרי קלי לא משתמעי מ"מ הכא שאני: תר״צ:ב׳תקכ״ד א׳ (סק"ד) אם השמיט כו'. אם השמיט תיבות שאין מפסידים הקריא' אפילו לא קראן על פה יצא כצ"ל: תר״צ:ב׳תקכ״ה א׳ (ס"ק ה) אפילו מעוטה עיין בכ"ה כו' דבדף י"ח ע"ב איתא ת"ר השמיט הסופר אותיות או תיבות או פסוקים וקראן הקורא בע"פ יצא. ופריך מדתני' היה בה אותיות מטושטשות אם רשומן ניכר כשרה. ואם לאו פסולה. ומשני לא קשיא הא בכולה (וה"ה רובה דהוי ככולה) פסול'. והא במקצת' כשרה. והקש' הרשב"א מהא דאמר ר' חלבו ארשב"ג א"ר אפי' למ"ד דא"צ לקרות כל המגלה מתחלת' ודי אם מתחיל מאיש יהודי כו' מ"מ צריכה להיות כתובה כולה לפניו. משמע דאם חסרה עד איש יהודי פסולה. ואמאי הא בחסר' מקצתה אמרת כשרה. (וצ"ל אם אין הרשב"א חולק על הא"ח שהבי' רמ"א דאם חסר ענין שלם פסול אפילו מקצתה. וע"כ אין חולקים דהא בש"ע הביא דין הרשב"א וגם דינו של הא"ח ע"כ צ"ל כיון דקיימי' למ"ד דא"צ לקרות כ"א מאיש יהודי ואילך א"כ מה שחסר עד איש יהודי אין דינו כחסר ענין שלם וק"ל) וכתב הרשב"א דא"ל דר' חלבו מיירי בלכתחל' וכ"מ לשון צריכה כו' ובריית' מיירי לענין דיעבד דקתני יצא ז"א דע"כ ידע הש"ס דר' חלבו מיירי גם לענין דיעבד. מדפריך על הא דתנן (והיא בסעיף י"ג לקמן) היה דורשה או כותבה אם כוון לבו יצא. האי כותב' ה"ד אילימ' דכתב פסוק' פסוק' וקרי כל פעם פסוק שכ' והא"ר חלבו צריכה שתהי' כתוב' כלה. וא"א דר"ח לא מיירי כי אם לכתחל' מאי פריך על המשנ' דהיה כותבה דמיירי דיעבד דקתני יצא א"ו דידע הש"ס דר' חלבו מיירי גם לענין דיעבד והדר' ק"ל. ומזה הוכיח הרשב"א דבתחלתה (וממיל' ה"ה בסופה) אפילו חסר מקצת' פסול'. ובכ"ה כתב די"ל דאין חילוק דמקצת' אפילו בתחלתה כשרה ויוצאים בה בדיעבד ור' חלבו מיירי לכתחל': ב׳ והא דפריך על מתני' דהיה כותבה כנ"ל והא מתני' מיירי דיעבד ובדיעבד מודה ר' חלבו דיצא היינו דוק' בחסר מקצת' אבל בחסר כלה או רובא אפילו דיעבד לא יצא והא בכותב המגלה כשקור' פסוק א' עדיין חסרה כל המגלה. וכן כשכותב יותר. ולענ"ד אינו כלום כו' מנ"ל להקשות כו' ר"ל דודאי אין כוונת המקשה מהכרח בריית' דהיה בה אותיות מטושטשו' הנ"ל דע"כ בחסר רובה או כלה פסול' לא פריך. דא"כ ה"ל להביא הבריית'. ומר' חלבו אין ראיה די"ל דאפילו חסרה רובה כשרה דיעבד. וע"כ צ"ל מדלא הביא הבריית' וגם מר' חלבו אין ראיה דפריך מסבר' דבחסר רובה מסתבר' דאפילו דיעבד לא יצא. וע"ז כתב מ"א וא"כ לא הוי לאתויי דברי ר' חלבו כצ"ל. כיון דמר' חלבו אין קושי' כ"א מסבר': תר״צ:ב׳תקכ״ו א׳ (ס"ק ו) לא יקר' כו' משמע דהוא עצמו כו' ונ"מ אם קורא רק לאדם א' רשאי השומע לקרות עם הקור' מתוך מגלה פסולה. דהוא יכול לשמוע לקור'. ואחד ליכא בהדיה: תר״צ:ב׳תקכ״ח א׳ (ס"ק ח) ע"פ כו' כמ"ש בסמוך סעיף ט'. תר״צ:ב׳תק״ל א׳ (ס"ק י) א"י בלעז. דס"ל דהא דאי' בגמ' אבל קורין כו' (ר"ן דלא כע"ש) דבריו צ"ב דהע"ש הקשה לרמב"ן דס"ל דא"י אם יודע אשורית מהא דרמי מתני' אהדדי בדף י"ח דקתני רפ"ב קראה תרגום בכל לשון לא יצא. והדר תני אבל קורין אותו ללועזות בלע"ז וא"א כדברי הרמב"ן ע"כ הא דקורין אותו ללועזות מיירי באינו מכיר לה"ק ואם כן דילמ' רישא דקתני לא יצא מיירי כשמכי' לה"ק: ב׳ ולכן כתב הע"ש רנראי לו עיקר כהפוסקים דיצא אפילו מכיר לה"ק. וא"כ לא ידעתי מאי חידש מ"א בהביאו דברי הר"ן וכ' ע"ז דלא כע"ש. ואיך יתיישב בזה קושית הע"ש. ואולי א"ל דכוונתו. דמסיק הש"ס שם לבסוף סיפא דקתני אבל קורין כו' לא דמי' אלא להא דתני' גפטית לגפטים עברית לעברים עלמית לעלמים יונית ליונים יצא וסבר הע"ש דכונות המתרץ דסיפ' אבל קורין כו' מיירי כשמבין לעז ההוא וריש' דקתני קראה בכל לשון לא יצא מיירי שאינו מבין אותו הלשון ולכן הקשה שפיר. אמנם מ"א רוח אחרת עמו בפי' המתרץ. כשנדייק דיוק קלוש מ"ש מ"א דס"ל דהא דאי' בגמ' אבל כו' הא דאי' במשנה מבע"ל. דהא הוא לשון המשנ'. אמנם הר"ן הבי' שהרמב"ן חולק על רש"י דס"ל אם מבין לעז אפילו מבין לה"ק יצא. למה כיון דאפשר לו לקרות בלה"ק. וכתב שכן משמע לישנ' דלועזות שאינו מכיר לה"ק כדאמרי' בעלמ' הני לעוזאי דאתי לקמיה דרבא אוקי תורגמן בינייהו כו' משמע דלועז פירושו שאינו מכיר לה"ק וכן הא דתני' גפטת לגפטיים ללועזות גפטיים קאמר שאינם מכירים לה"ק עכת"ד ואם כן לדעת הרמב"ן י"ל דכמ"ש דלועז משמעו שאינו מכיר בלה"ק ה"ה די"ל גפטיים ועלמים ודכוותיה ג"כ משמע שאינו מכיר לה"ק כי אם עלמית או גפטית וכדומ' וא"כ י"ל דהמתרץ באמת תי' כקושית הע"ש הא לא דמי' אלא להא דתני' גפטית לגפטיים כו' היינו דסיפ' מיירי לועזות בלע"ז שהוא לועזי ואינו מבין לה"ק כמו הבריית'. וריש' באמת מיירי אף שמבין לעז כיון דמבין לה"ק לא יצא אמנם המ"א שדרכו לקצר כלל הני האמורים בבריית' גפטית עברית עלמית יונית בתיבת לועזות א"כ כוונת מ"א במ"ש דהא דאי' בגמ' אבל קורין ללועזו' כו' ר"ל מה שהביא גמ' בריית' דגפטית כו' מיירי שאינו יודע לה"ק: ג׳ וא"כ באמת המתרץ תי' כקושי' הע"ש. ואם נרצה להגי' בדברי מ"א מ"ש היינו מי שאינו יודע לה"ק שצ"ל היינו מי שיודע לה"ק ותיבת שאינו ט"ס. א"ש טפי וכוונת מ"א לא לתרץ קושית הע"ש דוראי על הרמב"ן יפה הקשה אך במה שפסק לדינ' דלא כרמב"ן מכח הקושי' הנ"ל ע"ז חלק המ"א דלדידן א"ל קושית הע"ש הנ"ל. דהר"ן שם כתב על דברי הרמב"ן במ"ש על רש"י כיון דמבין לה"ק איך נתיר לו שאר לשונות אדרבנן דרשב"ג לק"מ. דס"ל כל הספרים נכתבים בכל לשון אלא מגלה משום דכתי' בה ככתבם וכזמנם בעינן דוקא לה"ק. אם כן מוקמינן המיעוט במסתבר טפי ולא אתי למעט שאר הלשונו' כ"א כשאינו מבין אותו לשון אבל כשמבין הלשון אף שיודע לה"ק נשאר סבר' חיצונה דיוצא אבל רשב"ג דא"ל אפילו שאר ספרים לא הותרו לכתוב אלא יונית ולדידי' לא איצטדיך לדרשה דככתבם וכזמנם. אמנם רשב"ג מסתמ' לא פליג על בריית' דגפטית לגפטיים דאם מבין אותו לשון יוצא. ע"כ צ"ל לרשב"ג מסבר' בזה קיל מגלה משאר ספרים כיון דעיקרו משום פרסומי ניסא. וכיון דמבין אותו הלשון ראוי שיצא בו דאיכ' בי' פרסומי ניס' וא"כ לדידיה הדין עם הרמב"ן דאין מבין לה"ק אינו יוצא בלעז כיון דלא הותר לו כ"א משום פרסומי ניס'. כיון דמבין לשון הקודש ואיכ' גם בלשון הקדש פרסומי ניס' לגביה שאר הלשונו' נשארו באיסורן. וכתב עוד הר"ן דלשון המשנ' משמע דאפילו מכיר לה"ק אפ"ה יוצא בלע"ז שמבין מדקתני אבל קורין אותו ללועזו' בלעז. ולא קתני הלועז קוד' אותו בלעז דומי' דריש' דקתני קרא' תרגום. משמע דמיירי דאחר שאינו לועז קוראה ללועז. וא"א דאם מכיר לה"ק אינו יוצא בלעז. א"כ הקור' שאינו לועז ומבין לה"ק אינו יוצ' לעצמו בלעז וכה"ג אינו יכול להוצי' לאחר אפילו מי שאינו מבין לה"ק כדאי' בירושלמי עכת"ד א"כ לדידן דקי"ל כרשב"ג י"ל כרמב"ן וגם הר"ן מודה לו ולדידן לא קשי' קושית הע"ש דה"ל להש"ס לתרץ דסיפ' מיירי שאינו מבין לה"ק וריש' שמבין לה"ק דהש"ס הוכיח דמתני' ס"ל דאפילו מבין לה"ק יוצא מדקתני וקורין אותו ללועזו' ולא קתני והלועז קור' בלעז כמ"ש הר"ן אע"כ הקור' אינו לועז ומבין לה"ק אפי' הכי מוצי' חברו ע"כ צ"ל דהמבין לה"ק ג"כ יוצא בלעז שמבין כמ"ש הר"ן והיינו דמתני' אתי' כרבנן. אבל לדידן דקי"ל כרשב"ג י"ל דאינו יוצא בלעז כשמבין לה"ק דכן מסתבר כמ"ש הר"ן וכנ"ל ולפ"ז דברי מ"א אינם כ"א לחלוק על דינו של הע"ש דלדידן אינו קו' ולדידן יש לפסוק כהרמב"ן וכנ"ל. וה"פ דברי מ"א דס"ל דהא דאי' בגמ' (היינו במשנה) אבל קורין כו' היינו מי שיודע לה"ק והיינו מדקתני קורין ללועזות ולא קתני הלועז קורא כמ"ש הר"ן ע"כ צ"ל דמתני' ס"ל דיוצ' אפילו יודע לה"ק ולכן פריך שפיר והיינו דמתני' אתי' כרבנן אבל לדידן דקי"ל כרשב"ג י"ל כהרמב"ן דהכי מסתבר כנ"ל: תר״צ:ב׳תקל״א א׳ (ס"ק יא) שמבינים יצאו בדיעבד דלכתחלה אין לקרות בשני לשונו' כמ"ש מ"א ס"ק שאחר זה: תר״צ:ב׳תקל״ה א׳ (ס"ק טו) צריך כו' כתב הרשב"א כו' אם צריך השומע לכוין כו' ששמעתי שחכם א' כו' ר"ל דזה ידע השואל דצריך לשמוע כל תיבה. וזה אפשר אפילו בע"פ אבל נסתפק אם צריך לכוון בכל תיבה וספק זה נולד לו לאשר שמע שהחכם תפס מגלה בידו. וע"כ הטעם דס"ל דצריך לכוין בכל תיבה זה קשה כששומע בעל פה ונקל יותר לכוין כששומע מתוך הכתב. וע"ז תמה השואל דע"כ א"צ לכוין בכל תיבה דאטו מי לא יצא כו' ועוד דנשים וע"ה כו' שאין יודעים לקרות אשורית מתוך הכתב איך הם יוצאים דבע"פ א"א לכוין בכל תיבה. ולגבייהו דלא ידעי לקרות אשורית א"א מתוך הכתב. והרשב"א הוסיף לו ראיה מהיה עובר כו' אם עמד כו' ע"כ לא תפס מגלה בידו לשמוע דא"כ מאי ספק וודאי נתכוין לצאת אע"כ אפילו שומע בע"פ יצא ואף דלא נתכוין בכל תיבה. וכ"כ הטור סימן נ"ט דמה"ט יאמר כ"א הברכות בעצמו. ולא יסמוך על הש"ץ להוציאו אע"ג דקי"ל שומע כעונה מ"מ יש לחוש פן לא ישמע תיבה אחת הרי דתיבה א' מעכבת גם בשומע: תר״צ:ב׳תקל״ו א׳ (ס"ק טז) טעות אחר. כגון מיושב ר"ל מתיבת יושב קרא ישב ומתיבת נופל קרא נפל. תר״צ:ב׳תקל״ט א׳ (ס"ק יט) וכורכה כו' דהברכה לא קאי על המגלה כ"א נתקנה בפ"ע לתת הודיה לה' על הנס. ומה"ט כתב הר"ן פ' הקורא את המגלה דברכה שאחרי המגלה פותחת בברוך אף דקי"ל ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך והיא סמוכה לברכה שלפני המגלה דאין המגלה חשיב הפסק אלא משום דברכה שלאחרי' אין לה שייכות למגלה אלא נתקנה בפ"ע להודות לה' על הנס והפורקן וסמכוהו לאמרה אחרי המגלה אבל גבי הפטרה הברכה שאחרי' שייכה להפטרה ועליה נתקנ'. והא דברכות הפטורה שלאחריה מתחלת בברוך אף שהיא סמוכה לברכה שלפניה היינו לפי שהפטר' נתקנ' בשעת הגזרה שגזרו שלא לקרות בתורה ושלא לשכח מישראל קריאת התור' תיקנו חכמים שבאותו הדור לקרות בנביאים מעין הפרשה שבתור' וכמבואר לעיל סי' רפ"ד בטור הובא גם בט"ז שם לכן תיקנו בדכותי' דומי' דברכות התור' שכ"א מברך לפניה ולאחריה. ובתורה גופה הטעם שברכ' שלאחרי' מתחלת בברוך משום דתחלת התקנ' שהראשון שעלה בירך לפניה ולא לאחרי' והאחרים שעלו אחריו לא ברכו כלל כ"א האחרון בירך לאחריה ולא לפניה. אם כן בדין היה שהאחרון המברך לאחריה יהי' פותח בברוך. כיון דברכ' שלפניה בירך אדם אחר. אף שלאח"ז תיקנו שכ"א מהעולים יברך לאחריו לא זזה נוסח ברכה שלאחרי ממקומ' עכת"ד. כמ"ש סעיף ג' דאם חסר קצת וקראו ע"פ יצא: תר״צ:ב׳תקמ״א א׳ (ס"ק כא) שנהגו כו' ועיין ברב' גבי נ"נ. ר"ל ברבה במגלת אסתר ע"פ אשר הגלה מירושלים ר"ב ור"י ור"ח בשם ר' יוסי כד הוי מטו ר"י ורבנן להאי פסוקי אשר הגלה נ"נ. הוי אמרין שחיק עצמות ולמה לא הוי אמרין כן בירמי'. אלא שכל נ"נ שבירמי חי הוי. ברם הכא מת הוי עכ"ל והטעם כתב במתנות כהונ' שכ"ז שהיה חי לא קללו אף שעתה הוא מת ע"ש אל תקלל מלך. ועיין בס' ידי משה פ' אמור פ' ל"ב ומיני' יליף מ"א ה"ה לענין המן כ"ז שמזכירים אותו כשהי' חי אין לומר ושם רשעים ירקב אע"פ דהמן אדם ולא מלך מ"מ י"ל כמ"ש בבא ב"ב ריש מסכ' ב"ב להורדס ולא יהיה אלא עשיר וכתיב ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר: תר״צ:ב׳תקמ״ב א׳ (ס"ק כב) ואין לבטל כו' בבני בישן בפסחים דף נ' ע"ב: ב׳ בי"ד סי' קט"ז דמה"ש אין אנו נזהרים בגילוי משום דאין נחשים מצוי' בינינו וכיון דלא הוי רק משום חששא ולא גזרה לית ביה משום דבר שבמנין צריך מנין אחר כו' ועיין לעיל סימן ט' במ"א ס"ק ז': ג׳ גבי פרוזבול. שהיה מתקנות הלל שע"י שראה שנמנעו העם להלוות זה לזה ע"י ששמטה משמטת ההלואה ועברו על פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמט' כו' עמד ותיקן פרוזבול ועי"ז לא תשמטנו שביעית ואיבעיא להו התם אי הלל לדוריה דוקא תיקון. ואם כן יכולים ב"ד שלאחריו לבטלו. או לדורות עולם תיקן ואם כן אין ב"ד יכול לבטל אא"כ גדול הימנו כו' ואף על גב דפרוזבול הוי דבר שבממון: תר״צ:ב׳תקמ״ד א׳ (ס"ק כד) ויש להסתפק כו' ונשים פלוגת' כו' כצ"ל. ור"ל רמ"א שכתב ויש להסתפק בנשים והקשה מ"א דלא מצינו מי שנסתפק בנשים הג"א שמסתפק הוא בקטנים ולא הזכיר נשים והטור שהזכיר נשים תליא בפלוגתא אבל לא ספק:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א