סימן תרעז – דין אכסנאי בחנכה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תרעז – דין אכסנאי בחנכה

א אַכְסְנַאי שֶׁאֵין מַדְלִיקִין עָלָיו בְּבֵיתוֹ, צָרִיךְ לָתֵת א פְּרוּטָה לְבַעַל הַבַּיִת לְהִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ ב בַּשֶּׁמֶן שֶׁל נֵר חֲנֻכָּה; וְאִם יֵשׁ לוֹ פֶּתַח פָּתוּחַ לְעַצְמוֹ, צָרִיךְ לְהַדְלִיק בְּפִתְחוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ בַּיִת אֵינוֹ מְיֻחָד אֶלָּא לְשֵׁנָה וְהוּא אוֹכֵל עַל שֻׁלְחַן בַּעַל הַבַּיִת, וְהוּא הַדִּין לְבֵן הָאוֹכֵל אֵצֶל אָבִיו. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁמַּדְלִיקִים בִּפְנִים מַמָּשׁ, יַדְלִיק בַּמָּקוֹם שֶׁאוֹכֵל, וְכֵן נָהֲגוּ } (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סי' תקמ"ב). ב קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ צָרִיךְ לְהַדְלִיק. ג יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמַּדְלִיקִין עָלָיו בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ יִשְׂרָאֵל מַדְלִיק בִּבְרָכוֹת. { הַגָּה: כִּי חַיָּב לִרְאוֹת הַנֵּרוֹת } (מָרְדְּכַי), { וְכֵן נוֹהֲגִין; וַאֲפִלּוּ אִם הוּא אֵצֶל יְהוּדִים וְרוֹאֶה הַנֵּרוֹת, אִם רוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ וּלְהַדְלִיק בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מַדְלִיק } ג { וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, וְכֵן נוֹהֲגִין } (ת"ה וּמַהֲרִי"ל וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סי' קמ"ה). ד הַנּוֹתָר בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִן הַשֶּׁמֶן הַצָּרִיךְ לְשִׁעוּר הַדְלָקָה, עוֹשָׂה לוֹ מְדוּרָה ד וְשׂוֹרְפוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁהֲרֵי הֻקְצָה לְמִצְוָתוֹ; וְאִם נִתְעָרֵב בְּשֶׁמֶן אַחֵר וְאֵין שִׁשִּׁים ה לְבַטְּלוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין לְהוֹסִיף עָלָיו כְּדֵי לְבַטְּלוֹ.

באר היטב – סימן תרעז – דין אכסנאי בחנכה

א א פרוטה. דייק למימר פרוטה לומר שא"צ האכסנאי ליתן כל חצי הוצאת הנרות רק בפרוט' דיהיב ליה סגי עיין בס' גן המלך סי' מ'. וגם בזמן הזה מותר להשתתף ד"מ. כתב בתשובת רש"ל שגם הבחורי' צריכים להשתתף ואפשר דדוקא כשאוכל בפני עצמו אבל אם סמוך על שלחן בע"ה בכלל בני ביתו הוא ומדינא אין צריך להדליק אלא אם רוצה להיות מן המהדרין. מי שסועד אצל חבירו באקראי מצו' מן המובחר שילך לביתו וידליק ואם אינו רוצ' לזוז משם יצוה לבני ביתו שידליקו עליו בביתו ט"ז ע"ש. ולענין סומא ע' סי' תרע"ה ס"ק ג' מש"ש: ב בשמן. וצריך הבע"ה להוסיף מעט שמן בשבילו ב"ח אגוד' וכ' הרשב"א שהוא הדין אם הבע"ה מקנה לו חלק שמן במתנ' שרי. מ"א: ג ג ומברך. דברכה לבטלה ליכא כיון שאינו רוצה לצאת בשל אשתו חל חיובא עליו תשובת מהרי"ל. ויש חולקין וספק ברכות להקל ט"ז. ורש"ל כתב מי שבא לביתו ומצא שהדליקו עליו צריך להדליק. וכתב המ"א ודבריו אינם מוכרחים לכן אין לברך ע"ש ועיין ט"ז: ד ד ושורפו. דאסור להניחו לשנה הבאה דחיישינן לתקלה. טור: ה לבטלו. עיין ביורה דעה סי' צ"ט ס"ק י"ד מש"ש. (עיין בספר אליה רבה בזה שהעלה להלכה דאף שכבר נפל לפחות מס' שאין לבטלו והשיג על כמה אחרונים בזה):

מגן אברהם תרע״ז – סימן תרעז – דין אכסנאי בחנכה

א׳ כתו' בתשוב' רש"ל שגם הבחורים צריכים להשתתף ואפשר דדוקא כשאוכל בפ"ע אבל אם סמוך על שלחן בע"ה הוא בכלל בני ביתו ומדינא א"צ להדליק אלא אם רוצ' להיו' ממהדרין וכ"מ בב"י בשם מהרי"א ע"ש, כת' רש"ל מי שלא ידע שהדליקו עליו בביתו ובא באותו ליל' לביתו ומצ' שהדליקו עליו צריך להדליק דכבר חל עליו תקנת חכמים עכ"ל עיין סוף סי' תרע"ב ודבריו אינן מוכרחי' לכן אין לברך: בשמן. צריך הבע"ה להוסיף מעט שמן בשבילו (ב"ח אגודה) וכתב הרשב"א סי' תקמ"ב שה"ה אם הבע"ה מקנ' לו חלק בשמן במתנ' שרי: ב׳ פתח פתוח. אפי' הוא פתוח לרוח שפתח ב"ה פתוחה [כ"ה]: ג׳ לעצמו. והאידנא שמדליקין בפנים אפי' אורחים מדליקין (דיני מהרי"ו סי' ל"א ומהרי"ל סי' קנ"ו) ודוקא כשאוכל בחדר בפ"ע: ד׳ להדליק בפתחו. וכיון שהטעם מפני החשד א"צ לברך כמ"ש ססי' תרע"ה (כ"ה) ויש לחלק עס"ג בהג"ה: ה׳ לבן האוכל. פשוט דאפילו אוכל בקביעות אצל אביו כיון דהטעם משום חשד כמ"ש הטור ובכ"ה האריך בחנם: ו׳ וי"א דבזמן כו'. אף הרא"ש מודה בזה (ב"ח ד"מ): ז׳ במקו' שאוכל. היינו בקביעות אבל מי שאוכל בבית חבירו באקראי צריך להדליק בביתו (ש"י סי' ע"ג) או אשתו מדלקת עליו (סי' תרע"ה ס"ג) מ"מ מצו' בו יותר מבשלוחו עכ"ל ב"ח ועיין סי' ת"ט ס"ח: ח׳ קטן. אפשר דמיירי שיש לו בית כמ"ש ריש סי' תרע"א ואפשר דאפי' לדידן שכל אחד מדליק קטנים פטורים וכ"מ בש"ג ע"ש: ט׳ אם רוצה. ואף על גב דלא חיישי' שמא תשכח דהא סמכי' על נשים אפי' באיסור כרת מ"מ אם רוצה להדליק בעצמו בכלל מהדרין הוא (ת"ה) ובתשו' מהרי"ל דמנהג פשוט הוא שאורחי' ובחורי' מדליקין כיון דהשתא מדליק כל אחד וא' מי יודע אם מדליקין עליו בביתו ואתי למחשדיה ומשום ברכה לבטלה ליכא כיון שאינו רוצה לצאת בשל אשתו ממילא חל חיובא עליה עכ"ל: י׳ הצריך לשיעור הדלקה. דביותר משיעור הדלקה מותר להשתמש בו לכתחלה כמ"ש סי' תרע"ב ס"ב (ב"י מרדכי ורש"ל וש"ג) וב"ח פסק כשנתן השמן בסתם הוקצ' כל השמן וכ"מ בהג"מ ובר"ן ובתוס' שבת דף מ"ד ומיהו אין מוכרח כל כך ולכן טוב להתנות לכתחלה שלא יאסר אלא כשיעור וכתב הש"ג צ"ע אם נתן השמן שיעור חצי שעה ודלק יותר מחצי שעה אם מותר להסתפק ממנו: י״א ושורפו. ואסור להניחו בכלי מאוס לשהותו לשנה הבאה דחיישינן לתקלה (טור יש"ש) ועבי"ד סי' נ"ז: י״ב שאין להוסיף וכו'. ול"ד לסי' תק"ז ס"ב דהתם אין נהנה ממנו עד אחר ביעורו משא"כ הכא דנהנה ממנו בשעת ביעורו אסור לבטלו (טור) ועבי"ד סי' צ"ט ס"ו דיש מתירין ולכן כ' כאן יש מי שאומר וכו' ועיין בש"ך שם ואפשר דהכא חמיר טפי כיון דהוי דשיל"מ דמדינא מותר לשהותו לשנה הבאה והוי דומיא דחמץ עבי"ד סי' ק"ב:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תרע״ז

א׳ צריך לתת פרוט' לבע"ה כו'. בת"ה סי' ק"א כתב אכסנאי שהוא נשוי שרוצה להדליק בברכ' חוץ לביתו כ' גדול א' דרשאי לעשות כן דאע"ג דאמרי' בגמ' כיון דנסיבנ' אמינא השתא ודאי ל"צ היינו דלא מחויב אבל אי בעי מצי להדליק לא הוי ברכה לבטלה דהוה בכלל המהדרין. וגדול א' כתב שהואיל ולא צריך פטור נקרא הדיוט אם יעשה וכ"ש דהוי ברכה לבטלה כיון דלא אשכחן מהדרין זה בתלמוד ומסיק בת"ה דשפיר נקרא בכלל המהדרין דכי היכי שיש הידור בנר לכל א' בבית א' ה"נ יש הידור בנר לאיש ונר לאשתו בשני מקומות והתנא לא פסיקא ליה למיתני הך מהדרין דלא שכיחא כולי האי וכיון דאשכחן בתלמוד מהדרין ומהדרין מן המהדרין אין זה כמוסיף על התלמוד שהוא גורע עכ"ל וכ' ב"י ע"ז ול"נ דאין לסמוך ע"ז לברך ברכה שא"צ עכ"ל ורש"ל כ' בקיצור פסקיו וז"ל ואיש ואשתו בודאי מספיק להם נר א' ואכסנאי הנשוי אם אינו יודע שאשתו מדלקת עליו יכול להדליק ולברך אבל אם הוא יודע בבירור שהיא מדלקת עליו אין לו להדליק אם לא שהוא בבית יחידי משום הרואה ידליק אבל לא יברך והיכא שלא ידע שהיא הדליקה עליו ובא באותו לילה צריך לחזור ולהדליק ולברך לפי שחל עליו חובת חכמים אבל היכא שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו שמדלקת עליו בבית נראה דלאו כל כמיני' ואינו יכול לברך עכ"ל. והנה לא זכינו עדיין לראות דברי רש"ל הארוכים לדעת מוצא דבריו אמנם כי נחזי אנן נראים דברי ת"ה נכונים דמ"ש גדול הא' שלא מצינו הידור זה בתלמוד לא נ"ל כלל כי מ"ש בגמרא מהדרין נתכוונו שמסתמא יעשה כל אחד כן וניחא לכל אדם להיות בכלל מהדרין משא"כ בדבר זה שהוא גם בשאר ברכות כמו כאן הרשו' נתונ' לאדם לעשות כרצונו אם רוצה יוצא בברכה שמדלקת אשתו ואם אינו רוצ' יברך בפ"ע ונראה לדמות דבר זה למ"ש ר"פ ג' שאכלו אמר אביי שנים שאכלו מצוה לחלק ופירש"י בין ברכת זימון בין ברכת המוציא. וכ' הרא"ש העולם לא נהגו כן וגם ברש"י לא שמענו שנהגו כן בברכת המוציא וכן בעובדא דבר קפרא כו' הרי דעכ"פ ליכא איסור בדבר אם מברך כל א' המוצי' אלא שהרא"ש כ' שלא נהגו כן אבל ח"ו שיאמר הרא"ש דנקרא ברכה לבטל' שהרי רש"י הכניס דבר זה אפי' בכלל מצוה ותו מצינו בברכת יוצר אור בפי' נ"ט תשובת הרא"ש אני או' אותה עם ש"ץ בנחת אע"פ שאם שמע מש"ץ יצא והטעם שמא לא יכוין יפה לדברי המברך וכן בב"ה כ' ב"י סי' קפ"ג בשם א"ח בשם הר"פ שיש לכל א' לברך ב"ה אף כשיזמנו לפי שאין יוכל לכוין כו' אבל כר"מ לא היה מברך בלחש כו' עכ"ל הנה אנו רואין שבדבר זה שיוכל א' לצאת בברכ' חבירו ואינו רצה בכך דאין איסור בידו כיון שכוונתו לש"ש ואותו שאינו רוצה לברך בפ"ע כמו שעשה הר"מ ג"כ כוונתו לש"ש שלא להרבות בברכות כיון שאפשר להיות יוצא בברכת חבירו ה"נ בדבר זה וכ"ש הוא כיון שאינו אצל אשתו ואינו שומע הברכה שיוכל לו' איני יוצא בברכת אשתי שלא בפני דהא דעת שומע ומשמיע בעי' ואפי' אם הוא בביתו ואינו רוצה לצאת בברכת אשתו איני יודע איסור בדבר אם יברך לעצמו מ"ש מקטן שהגיע לחינוך שמדליק לעצמו בברכה והא פשיטא שהוא יוצא בברכת אביו וכבר ראינו נוהגים בכל מי שהולך בחנוכה חוץ לביתו ליקח נרות חנוכה עמו להדליק במקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת אע"פ שמדליקין בביתו בני ביתו שהם אצל אשתו ואף ע"פ שאין ראיה מזה שהבני בית אינם מכוונים להוציא את הבע"ה אלא את עצמם מ"מ היא גופא קשיא ל"ל ליקח הנרות עמו הבני בית עם אשתו יכוונו וידליקו עליו ג"כ אלא דניחא טפי לעשות הברכה בעצמו כנ"ל בדבר זה גם רמ"א פסק כן בסמוך: ב׳ וי"א דבזמן הזה כו' ידליק במקום שאוכל. בתשו' רשב"א סי' תקמ"א כ' מי שאוכל על שלחן בע"ה ואפילו שוכב בבית שני בפ"ע א"צ להדליק אבל צריך להשתתף עם בע"ה כאכסנאי שאין לו בית במקו' אחר עכ"ל מזה יליף רמ"א דלא אזלינן בתר מקום השינה דא"כ ה"ל לזה חיוב להדליק במקום ששוכב ונראה דגם רמ"א לא מיירי אלא במי שיש לו תמיד חדר מיוחד לאכילה וחדר אחר לשכיבה אך העיקר הוא חדר האכילה וכנדון דהרשב"א שזכרתי משא"כ במי שיש לו דירה בעיר והולך פעם א' חוץ לביתו וסועד אצל חבירו פשיטא שלא יניח ביתו וידליק בבית שהוא אוכל שם פ"א אצל חבירו אלא צריך לילך לביתו ולהדליק שם ואם אחזו תאות האכילה ואינו רוצה לזוז משם עכשיו יצוה לבני ביתו שידלקו עליו בביתו דאותו בית שהוא סועד שם אין דינו אלא כאכסנאי שמדליקין עליו בבית והוא אינו מדליק במקום שהוא ואפי' למ"ש בסמוך דאכסנאי רשאי להדליק גם במקום שהוא שם היינו שעכשיו תהיה גם שכיבתו שם משא"כ בזה שיאכל כאן שעה או שתים וישוב למקומו אין שום סברא לו' שידליק שם ולא בביתו דזה הוה כאלו עומד בשעת הדלק' על רחוב העיר דאין שיך לו שם הדלקה הגם שראיתי קצת בני אדם בשע' שאוכלי' בסעוד' אצל אדם אחר שולחים אחר נרותיהם ודולקים שם וסומכים על הג"ה זו וטעות הוא בידם ואינם מבינים דבר זה וז"ל רש"ל חתן האוכל בבית חמיו אם יש יכולת בידו אפי' ישן בבית חמיו לא ישתתף אלא לעצמו משום המהדרין שהרי הוא איש וביתו ואם ישן בבית אחר פשיטא שחייב להדליק במקום שישן עכ"ל והוא נגד דעת הרשב"א שזכרתי ולע"ד דברי הרשב"א עיקר בזה וראיה מעירוב חצירות סי' ש"ע ס"ה מי שאוכל במקום א' וישן במקום אחר מקום האכילה עיקר כו' ואף שכתב הטור בשם הרא"ש דחייב להדליק במקום השינה אין סותר זה דשם מיירי לדין התלמוד והפוסקי' הראשונים שצריך להזהר מחשד וכמ"ש הטור כאן מפני השכנים כו' מה שאין כן לדידן שמדליקין בפיים ואין היכר אלא לבני הבית כמ"ש לעיל ססי' תרע"א והוא מבואר ברשב"א סימן תקמ"א לא איכפת לן במקום השינה שהרי בני הבית הם יודעים שקבוע דירתו לאכילה במקום אחר ושם הוא מדליק כנלע"ד ברור בזה: ג׳ עושה לו מדורה. מה שקשה מכאן על מ"ש בסי' תרע"ב דמותר להשתמש בה אחר שדלק' כשיעור כתבתי שם: ד׳ שאין להוסיף כו'. בי"ד סי' צ"ט ס"ו כתבתי שדברי הש"ע סותרים זא"ז בהוראה זו ושקי"ל להתיר כמ"ש הש"ע שם:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תרע״ז

תרע״ז:ב׳תס״ב א׳ כתב בתשובת רש"ל כו' אבל אם סמך כו'. וכ"מ בב"י בשם מהרי"א. וז"ל בן גדול בבית אביו ואינו סמוך על שלחן אביו ה"ה כאכסנאי וצריך להשתתף כו' עכ"ל משמע אבל סמך ע"ש אביו א"צ להשתתף ומה לי בן גדול או אחר. כתב רש"ל כו' עס"ס תרע"ב בס"ק וי"ו עד אימתי יש לו זמן לברך ודבריו אין מוכרחים. ולענ"ד כוונתו לדעת רש"ל גופיה דס"ל דאם אשתו הדליקה עליו והוא אינו רוצה לצאת בהדלקת' לאו כל כמיניה ואינו יכול לברך עכ"ל הובא בט"ז ס"ק א'. אבל לפמ"ש רמ"א ס"ג דאם רוצה להחמיר ע"ע שלא לצאת בהדלקת אשתו ולהדליק בעצמו ולברך רשאי וא"כ ה"ה בלא ידע שאשתו מדלקת עליו רשאי להדליק ולברך. דהא כיון דלא ידע תחלה שאשתו מדלקת עליו היה דעתו להדליק בעצמו. ואפשר מ"מ אפי' לדעת רמ"א י"ל דאין דברי מהרש"ל מוכרחים דסתמא דמלתא אי הוי ידע דאשתו מדלקת עליו היה דעתו לצאת בהדלקתה ולא חל עליו חיוב כלל ודוקא אם תחלת הלילה מיד דעתו שלא לצאת בהדלקת אשתו כתב רמ"א דרשאי להחמיר: תרע״ז:ב׳תס״ג א׳ (ס"ק ב) פתח כו' אפי' הוא פתוח כו'. ר"ל אע"ג דלעיל סי' תרע"ה סעיף ח' בחצר שי"ל שני פתחי שצריך להדליק בשניהם משום חשדא ואם שני הפתחים לרוח א' א"צ להדליק כ"א בפתח א' שאני התם דיודעים שהן של אדם א' וכיון שרואים שהדליק בא' תו ליכא חשדא אלא כשהן משני רוחות איכא חשדא דהרואה ברוח א שלא הדליק יאמר כמו שלא הדליק ברוח זה כן לא הדליק ברוח אחר מה שאין כן כשהם ברוח א' אבל הכא מאי בכך שפתחו פתוח לרוח שפתח בע"ה פתוח. מ"מ איכא חשדא שהאורח לא הדליק: תרע״ז:ב׳תס״ד א׳ (ס"ק ג) לעצמו. והאידנא כי' עס"ק ט': תרע״ז:ב׳תס״ה א׳ (ס"ק ד) להדליק כו' כמ"ש סי' תרע"א היינו בחצר שי"ל שני פתחים שצ"ל בשניהם משום חשד. מ"מ אינו מברך כי אם על א': ב׳ ויש לחלק דהתם באמת מה שמדליק ברוח שני אין בו חיוב כ"א משום חשד. משא"כ הכא ניהו דאי משתתף עם בע"ה אין עליו חיוב מן הדין כ"א משום חשד. אבל השתא דמדליק בפני עצמו ודאי דאינו משתתף וא"כ חייב מצד הדין ולכן יברך. ועיין סעיף ג' ר"ל דבטור כתב דאפי' מדליקים עליו תוך ביתו מ"מ אם י"ל פתח פתוח לעצמו צריך להדליק מפני החשד וכה"ג שפיר י"ל דלא יברך דהא כה"ג פטור מצד הדין ואין מדליק כ"א מפני החשד. ולכן רמז מ"א לעיין בסעיף ג' שכתב רמ"א דאם הדליקו עליו תוך ביתו ואינו רוצה לצאת בהדלקת ביתו ורוצ' להדליק במקום שהוא ולברך רשאי. אם כן גם כהאי גוונא רשאי לברך אם י"ל פתח פתוח לעצמו אע"פ שהדליקו עליו בביתו דיכוין שלא לצאת בהדלקת ביתו ועיין שם ס"ג: תרע״ז:ב׳תס״ז א׳ (ס"ק ו) וי"א כו' אף הרא"ש מודה בזה. ר"ל המחבר הרב"י שפסק כהרא"ש כיון שישן במקום אחר צריך להדליק במקום שינה מפני החשד היינו בזמן הרא"ש שהיו מדליקים על פתחי בתים שבחצר איכא חשד משום הע ברי' ושבים שאינן מבני החצר. אבל האידנא דמדליקים בפנים ממש ובני בית יודעים שאוכל במקום אחר ומדליק במקום אכילתו א"צ: תרע״ז:ב׳תס״ח א׳ (ס"ק ז) במקום כו' אשתו מדלקת עליו. עסי' תרע"ו ס"ג במ"א ס"ק א' אי יברך על הראיה: ב׳ ומ"מ מצוה כו' ועסי' ר"ן סעיף א' כצ"ל ע"ש במ"א ס"ק ב' דבכל דבר מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו: תרע״ז:ב׳תס״ט א׳ (ס"ק ח) קטן כו' אפשר דמיירי כו' משום דקשיא למ"א הא הרב"י בסי' תרע"א פסק דאפי' רבים בני בית אפילו למהדרין די בנר א' אלא שבכל לילה מוסיפים. וא"כ למה יתחייב קטן יותר מגדול אע"כ מיירי שיש לקטן בית לבד: ב׳ ואפשר דאפילו לדידן כו' קטנים פטורים דניהו דמחויב לחנכו היינו בדבר שיש בו חיוב על הגדול מצד הדין אבל בזה דגם בגדול ליכא כ"א משום הידור מצוה. אינו מחויב לחנך בו הקטן. ואף על גב שכתב רמ"א ס"ס תרע"ה וז"ל ולדידן דכל אחד מבני בית מדליק בפני עצמו קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק ג"כ עכ"ל. משמע שגם בדבר שאין בו כ"א משום הידור מצוה צריך לחנכו. צ"ל דס"ל למ"א דרמ"א כתב כן לדעת יש מי שאומר שכתב הרב"י שם דקטן שהגיע לחינוך מוציא אפילו גדול כיון שגם גדול אין עליו כ"א חיוב דרבנן אם כן קטן וגדול שוה אם כן ה"ה לפ"ז דיש על הקטן חיוב המהדרין כמו על הגדול אבל להפוסקים החולקים וס"ל דאק קטן יוכל להוציא את הגדול. וכן פסק הרב"י סי' תרפ"ט וע"ש במ"א ס"ד ד' (ועיין פר"ח) אם כן גרע מגדול (דקטן איכא תרתי דרבנן ובגדול ליכא כ"א חד דרבנן) לדידהו נסתפק מגן אברהם דלפי זה אין חיוב מהדרין על הקטן כמו על גדול וס"ל למ"א דדעה זו דאינו יכול להוציא גדול עיקר. וכן נראה מדברי ב"י סי' תרע"ה שהביא דעת האומרים שקטן מוציא גדול בשם יש מי שאומר. וכ"מ בש"ג פרק במה מדליקין בהל' חנוכה סעיף ו' לשון ריא"ז מצות נ"ח איש וביתו ומהדרין נר לכל א"וא בין אנשים ובין נשים אבל על הקטנים שאין מחויבים נראה בעיני שאינו מדליק עכ"ל וע"כ בהגיעו לחינוך מיירי דאל"כ פשיטא: תרע״ז:ב׳ת״ע א׳ (ס"ק ט) אם רוצה כו' ומשום ברכה לבטלה ליכא כו' ופר"ח חולק דאינו רשאי לברך. ועמ"ש מ"א ר"ס זה בשם מהרש"ל: תרע״ז:ב׳תע״א א׳ (ס"ק י) הצריך כו' וכ"מ בהגמ"יי סוף הלכות חנוכה המתחלת בשאלתות עכ"ל הב"ח. ובר"ן שכ' לחלק למה עצי סכה ונוי מותרים אחר החג ומותר שמן שבנ"ח אסור אחר חנוכה דעצי סכה עשויים להשאר אחר החג לא מקצי להו אלא לימי החג אבל שמן ופתילה שדרכן להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצוה ואינו מצפה אימתי תכבה נרו עכת"ד והתוס' דף מ"ד כתב ג"כ לחלק בין סכה ומותר שמן שבנר של שבת לאחר השבת דמותרים ומותר נ"ח אסור ותי' דנ"ח עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבות הנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצהו לגמרי אבל נר שבת להנאתו בא יושב ומצפה שיכבה ולכן מותר עכ"ל התוס: ב׳ וסברא זו מצד חביבות המצוה ודרכו להתבער לגמרי שכתבו התוס והר"ן שייכים גם בשמן שיותר מן השיעור ובכולו אינו מצפה ומקצה ומ"ה כתב מ"א דאינו מוכרח די"ל דגם הר"ן והתוס' לא דיברו כ"א במה שהוא כדי שעורו דאז עיקר חביבות המצוה ופרסום הנס: תרע״ז:ב׳תע״ב א׳ (ס"ק יא) ושורפו כו' דחיישינן לתקלה דאפי' הוא בכלי מאום ראוי להדלק': ב׳ והא גם ההדלקה אסורה ועבי"ד סי נ"ז דהיכי דצריך להשהות י"ב חדש והוא זמן ארוך חיישי' לתקלה בנתיים: תרע״ז:ב׳תע״ג א׳ (ס"ק יב) שאין להוסיף כו' ול"ד בסי' תק"ז בעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט שהן מוקצה ואסורים מרבה עליהם עצים מוכנים ומדליקן. ועבי"ד סי' צ"ט ס"ו דיש מתירין באיסור דרבנן ניהו דאין מערבים אותו לכתחלה. מ"מ אם נתערב ממילא ואין בתערובות' ששים כדי לבטלו כתב הרב"י שם דיש מתירין להוסיף עד ששים. ועיין בש"ך שם שהקשה על הרב"י דבי"ד סתם דכה"ג מותר להוסיף וכאן בנ"ח כ' דיש מי שאומר שאין להוסיף: ב׳ ואפשר כו' והוי דומיא דחמץ עבי"ד סי' ק"ב די"א דחמץ מיקרי דשיל"מ דאפשר לשהותו עד אחר הפסח ויהיה מותר דקי"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר. וכתב הר"ן פ' כל שעה אע"ג דדשיל"מ אינו בטל הוא דוקא כשעיקר האיסור יש לו מתירים וחמץ בעינא לאחר הפסח גם לר"ש אסור ולא יהי' לחמץ היתר לאחר הפסח אלא משום שנתערב דחמץ ע"י תערובת מודה ר"ש דמותר לאחר הפסח וכה"ג לא מיקרי דשיל"מ כתב הר"ן דהפוסקים דס"ל דהוי דשיל"מ. אמרו דגם חמץ בעינא יש לו מתירים אחר הפסח לר"ש מן התורה. וניהו דחכמים אסרו חמץ בעין אחר הפסח משום קנס. היינו להחמיר אבל לא באו להקל שע"י גזרתם וקנסם יקרא דבר שאין לו מתירים ויתבטל ע"ש וה"ה די"ל כן בשמן של נ"ח דמן התור' יש לו מתירים דהא אפשר להשהותו לשנה הבאה. אלא שחכמים אסרוהו שלא יבא לידי תקלה. מ"מ לא באו להקל ומ"מ מיקרי דשיל"מ. אלא דאעפ"כ פסק הרב"י דבטל בששים. דס"ל להרב"י עיקר כהפוסקים דחמץ לא מיקרי דשיל"מ וכמ"ש מ"א לעיל סי' תמ"ז ס"ק מ' אלא לענין להוסיף עליו אם אין בתערובות ששים החמיר הרב"י כיון דבלא"ה יש אוסרים להוסיף על כל איסור דרבנן. וניהו דסתם הרב"י בי"ד דלא כוותייהו וס"ל דמוסיפים באיסור דרבנן. מ"מ הכא בנ"ח דאיכא שני צדדים להחמיר דלקצת פוסקים הוי דשיל"מ ואינו בטל ולקצת פוסקים בכל איסור דרבנן אין להוסיף. לכן החמיר שאין להוסיף לכתחלה ואם נתערב בטל ומה שהקשה בס' ח"מ דכה"ג ל"מ דשיל"מ דהיינו שאפשר לשהותו עד לשנה הבאה דהא לנ"ח לא נאסר מעולם והוי דומיא דבשר ששהה ג' ימים בלי מליחה דאין לו היתר כ"א לצלי ואם נתערב קי"ל בי"ד סי' ק"ב דבטל ול"מ דבר שיל"מ דהא מותר לצלי משום דלצלי לא נאסר מעולם י"ל ג"כ כנ"ל ניהו דאנן קי"ל הואיל ולא נאסר לאותו דבר מעולם ל"מ דשיל"מ. מ"מ הלא דעת הרבה פוסקים דכה"ג מיקרי דשיל"מ ובשר שנשתהה ג"י בלי מליחה אינו בטל וניהו דלא קיימא לן כוותייהו מ"מ לענין להוסיף עד ששים כיון דבלאו הכי יש מחמירים להוסיף החמיר הרב"י כנ"ל גם אינו דומה לבשר ששהה ג"י בלי מליחה דהתם ודאי י"ל דלא נאסר כ"א לבישול ולא לצלי אבל הכא עכ"פ להדלקה נאסר ושם הדלקה שנאסר י"ל היתר אולם בגוף הדין שכתב המחבר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו היה נראה לכאורה דוקא לבטלו אסור דהיינו שהשמן של נ"ח יהיה ג"כ מותר כדין כל איסור שנתערב ונתבטל אבל מ"מ אפי' ליכא ששים מ"מ מותר להדליק השמן התערובות וידליק עד שישאר כדי שמן של נ"ח דהא בשמן שנשתייר מנ"ח אין בו משום ביזוי מצוה כ"א איסורו משום דהוקצ' למצותו ואסור בהנאה (ועיין לעיל סי' תרע"ג במ"א ס"ק י"א) והא מבואר לעיל סי' רע"ו סעיף ד' וז"ל וכן אם נתן גוי שמן בנר הדולק מותר להשתמש עד כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר ואח"כ אסור עכ"ל הרי דכל זמן שא"צ להנאת שמן האסור דבלא"ה הי' דולק שמן היתר מותר ליהנות מאורו ה"ה הכא כל זמן שהיה דולק שמן היתר מותר להשתמש לאורה ולא אסר להוסיף כ"א כדי לבטל שמן האסור שגם הוא יחזור להיתר ע"י ביטול. ואולי יש לחלק דודאי בדבר לח יש בילה. ובכל מעט שמן שדולק יש בו קצת משמן האיסור אלא דבסי' רע"ו דכבר היה דולק בהיתר ובא הגוי ומוסיף עליו שמן מדעתו לאו כל כמיניה דגוי לאסור על הישראל אף דגם שמן של הגוי דולק עתה מעט כיון דעכ"פ בלי שמן של גוי הי' דולק ואין הישראל נהנה ממעשה הגוי משא"כ הכא דעדיין אין השמן דולק וכשבא להדליקו יבער גם משמן האיסור עם שמן ההיתר דהא יש בילה. וזה אפשר אסור אלא דלפ"ז אדרבא יהיה מותר להדליק עד שיכלה כל השמן דמ"ש בסי' תרע"ג בהגה. דאם נתערב נר חנוכה בנר אחר מותר להדליק שניהם יחד ולהשתמש לאורן דהא יש נר א' של היתר ומצד תוספות אור של נר האסור לא חיישינן ע"ש במ"א ס"ק י"א. וצריך לחלק דבסי' תרע"ג דע"י נר האסור אינו דולק זמן יותר ארוך מאלו הי' נר ההיתר לבד אלא שנתוסף אורה זה לא מיקרי נהנה מן האיסור כמ"ש מ"א שם אבל כאן דע"י שמן האיסור ידליק זמן ארוך יותר זה ודאי הנאה ואסור ואם כן עכ"פ אפי' ליכא ששים יהיה מותר להדליקו שידלק עד שתכלה שמן ההיתר כנ"ל ועדין צל"ע:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א