סימן תקצ – סדר הראוי לתקיעת שופר – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקצ – סדר הראוי לתקיעת שופר

א כַּמָּה תְּקִיעוֹת חַיָּב אָדָם לִשְׁמֹעַ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, תֵּשַׁע; לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: תְּרוּעָה בַּיּוֹבֵל וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה ג' פְּעָמִים, וְכָל תְּרוּעָה פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ, וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל תְּרוּעוֹת שֶׁל חֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי אֶחָד הֵן, בֵּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל יוֹבֵל, תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת תּוֹקְעִין בְּכָל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם: תר"ת, תר"ת, תר"ת. ב תְּרוּעָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, נִסְתַּפֵּק לָנוּ אִם הִיא הַיְלָלָה שֶׁאָנוּ קוֹרִים תְּרוּעָה, אוֹ אִם הִיא מַה שֶּׁאָנוּ קוֹרִים שְׁבָרִים, אוֹ אִם הֵם שְׁנֵיהֶם יַחַד; לְפִיכָךְ, כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי סָפֵק צָרִיךְ לִתְקֹעַ תשר"ת ג' פְּעָמִים, וְתש"ת ג' פְּעָמִים, וְתר"ת ג' פְּעָמִים. ג יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשִּׁעוּר תְּקִיעָה כִּתְרוּעָה, וְשִׁעוּר תְּרוּעָה כִּשְׁלֹשָׁה יְבָבוֹת, דְּהַיְנוּ ג' כֹּחוֹת בְּעָלְמָא כָּל שֶׁהוּא וְהֵם נִקְרָאִין טִרוּמִיטִין; וּלְפִי זֶה צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ א בְּשֶׁבֶר כִּשְׁלֹשָׁה טְרוּמִיטִין, שֶׁאִם כֵּן יָצָא מִכְּלַל שֶׁבֶר וְנַעֲשָׂה תְּקִיעָה; { וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לָחוּשׁ אִם הֶאֱרִיךְ בַּשְּׁבָרִים קְצָת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ יוֹתֵר } ב { מִדַּאי וְכֵן נוֹהֲגִין } (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פי"ט), וְצָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בַּתְּקִיעָה שֶׁל ג תשר"ת יוֹתֵר מִבְּשֶׁל תש"ת, וּבְשֶׁל תש"ת יוֹתֵר מִבְּשֶׁל תר"ת; וּמִיהוּ אִם מַאֲרִיךְ הַרְבֵּה בְּכָל תְּקִיעָה אֵין לָחוּשׁ, שֶׁאֵין לָהּ שִׁעוּר לְמַעְלָה; וְכֵן בִּתְרוּעָה יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ בָּהּ כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה; וְכֵן אִם מוֹסִיף עַל ג' שְׁבָרִים וְעוֹשֶׂה ד' אוֹ ה', אֵין לָחוּשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשִּׁעוּר ד יְבָבָא ג' טְרוּמִיטִין; וְשִׁעוּר תְּרוּעָה ה כִּשְׁלֹשָׁה יְבָבוֹת, שֶׁהֵם ט' טְרוּמִיטִין; וְשִׁעוּר תְּקִיעָה גַּם כֵּן תִּשְׁעָה טְרוּמִיטִין, כִּתְרוּעָה; וּלְפִי זֶה אֵין לָחוּשׁ אִם הֶאֱרִיךְ קְצָת בַּשְּׁבָרִים; וְצָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בַּתְּקִיעָה שֶׁל תשר"ת כְּשִׁעוּר י"ב טְרוּמִיטִין, וּמִי שֶׁלֹּא הֶאֱרִיךְ בַּתְּקִיעָה כַּשִּׁעוּר הַזֶּה וְהֶאֱרִיךְ בַּשְּׁבָרִים, לֹא קִיֵּם הַמִצְוָה לֹא כְּמַר וְלֹא כְּמַר. ד ג' שְׁבָרִים צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתָם בִּנְשִׁימָה ו אַחַת, אֲבָל ג' שְׁבָרִים וּתְרוּעָה דְּתשר"ת יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתָם ז בִּנְשִׁימָה אַחַת, וְהוּא שֶׁלֹּא יִשְׁהֶה בַּהַפְסָקָה יוֹתֵר מִכְּדֵי נְשִׁימָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹתָם בִּנְשִׁימָה אַחַת; וִירֵא שָׁמַיִם יֵצֵא יְדֵי כֻּלָּם, וּבִתְקִיעוֹת דְּמְיֻשָּׁב יַעֲשֶׂה בִּנְשִׁימָה אַחַת; וּבִתְקִיעוֹת דְּמְעֻמָּד יַעֲשֶׂה בְּב' נְשִׁימוֹת. { הַגָּה: וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט לַעֲשׂוֹת הַכֹּל בְּב' נְשִׁימוֹת, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. } ה אִם תָּקַע תר"ת בִּנְשִׁימָה אַחַת, יָצָא; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יָצָא. ו אִם הֶאֱרִיךְ בִּתְקִיעָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל תשר"ת כְּשִׁעוּר ב' תְּקִיעוֹת, כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה לְשֵׁם תְּקִיעָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל תשר"ת וּבִשְׁבִיל הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל תש"ת, לֹא עָלְתָה לוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל תְּקִיעָה אַחַת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל אַחַת לֹא עָלְתָה לוֹ. { הַגָּה: וְאִם תָּקַע תְּקִיעָה אַחַת בֵּין ב' סְדָרִים וְהִתְנָה שֶׁאֵיזֶה מִן הַסְּדָרִים הוּא הַנָּכוֹן תַּעֲלֶה לוֹ אוֹתָהּ תְּקִיעָה, יָצָא } (בֵּית יוֹסֵף). ז אִם טָעָה בְּתשר"ת וְאַחַר שֶׁתָּקַע ב' שְׁבָרִים טָעָה וְהִתְחִיל לְהָרִיעַ, אִם נִזְכַּר מִיָּד יִתְקַע ח שֶׁבֶר אַחֵר; וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁגָּמַר הַתְּרוּעָה שֶׁהִתְחִיל בָּהּ בְּטָעוּת, לֹא הִפְסִיד הַתְּקִיעָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁתָּקַע, אֶלָּא חוֹזֵר וְתוֹקֵעַ ג' שְׁבָרִים וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ; אֲבָל אִם אֵרַע בְּתש"ת אוֹ תר"ת, הִפְסִיד גַּם תְּקִיעָה רִאשׁוֹנָה. ח אִם הִפְסִיק בִּתְרוּעָה בֵּין תְּקִיעָה לִשְׁבָרִים, אוֹ שֶׁהִפְסִיק בִּשְׁבָרִים בֵּין תְּרוּעָה לִתְקִיעָה, וְכֵן אִם הֵרִיעַ ב' תְּרוּעוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, אוֹ שֶׁתָּקַע אַחַר הַתְּרוּעָה תְּקִיעָה ט כְּמִתְעַסֵק שֶׁלֹּא לְשֵׁם תְּקִיעָה וְהִפְסִיק בָּהּ בֵּין תְּרוּעָה לִתְקִיעָה; אוֹ לְאַחַר שֶׁתָּקַע שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים שָׁתַק י וְהִפְסִיק וְאַחַר כָּךְ תָּקַע שְׁבָרִים אֲחֵרִים, וַאֲפִלּוּ שֶׁבֶר אֶחָד, בְּכָל אֵלּוּ הָוֵי הֶפְסֵק וְהִפְסִיד גַּם תְּקִיעָה רִאשׁוֹנָה. ט אִם תָּקַע שְׁנֵי תשר"ת, אוֹ שְׁנֵי תש"ת, אוֹ שְׁנֵי תר"ת כַּהֹגֶן וְטָעָה בַּשְּׁלִישִׁי, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר אֶלָּא לָאַחֲרוֹן שֶׁטָּעָה בּוֹ. אִם תָּקַע בַּצַּד יא הָרָחָב שֶׁל הַשּׁוֹפָר, לֹא יָצָא. { הַגָּה: וְאַחַר שֶׁתָּקְעוּ אוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר פָּסוּק } יב { אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעַי תְּרוּעָה, וְאַשְׁרֵי, וּמַחֲזִירִין הַסֵּפֶר לִמְקוֹמוֹ. }

באר היטב – סימן תקצ – סדר הראוי לתקיעת שופר

ג א בשבר. ר"ל שבר א' דהיינו קול א' לא יאריך כשלשה טרומיטין דנעשה תקיעה: ב מדאי. כשיעור דהיינו ג' שברים ותרועה. דהא תשר"ת עבדינן מספיקא דשמא תרועה דקרא היא שניהם יחד ואם כן גם התקיעה צ"ל כשניהם יחד ואם כן אף שמאריך קצת בשברים לית לן בה. ובתש"ת לא יאריך בשבר א' כשיעור ג' שברים מה"ט. ועיין אחרונים: ג תשר"ת. דשמא הוי תרועה תרועה ושברים יחד ר"ל יליל וגנח ושיעור תקיעה כתרועה ובשל תש"ת יותר משל תר"ת דשברים הוא גנח והוא יותר גדול מיליל שהוא תרועה: ד יבבא. ר"ל חד יבבא הוא ג' טרומיטין ותרועה הוא ג' יבבו' ממילא הוי שיעור תרועה ט' טרומיטין ושיעור תקיעה כתרועה הוי ג"כ ט' טרומיטין. ולפי"ז יוכל להאריך בשבר א' עד ט' טרומיטין. אבל ט' הוי שיעור תקיעה. ובתשר"ת הוי תרועה י"ח טרומיטין ט' מצד יליל הנקרא תרועה וט' גנח הנקרא שברים ושיעור תקיעה כתרועה הוי ג"כ י"ח טרומיטין: ה י"ב. טעות סופר הוא וצ"ל י"ח טרומיטין כמ"ש: ד ו אחת. ובדיעבד יוצא אף בב' נשימות. ט"ז: ז בנשימה. כתב הט"ז נ"ל דיש ללמוד להתוקע שלא יעשה שום שהיה בין השברים לתרועה ויעשה תכופים כל מה דאפשר אע"פ שיש בהם נשימה אחרת וראוי שלא יקרא המקרא להתוקע תרועה בסדר תשר"ת אלא ידלג קריאה זו ויעשה כן התוקע מעצמו ובמקום שלא ירצה לשנות לדלג המקרא קריאת התרועה בסדר תשר"ת לא ימתין על הקריאה וימהר עצמו בתכיפה כל מה דאפשר עכ"ל: ז ח שבר אחר. וט"ז פסק שיעשה שלשה שברים ע"ש: ח ט כמתעסק. ומ"א פסק בזה דלא הוי הפסק ע"ש: י והפסיק. אבל אם הכל נעשה בתקיעה אחת אפי' התחיל להריע כשר כמ"ש ס"ז. וה"ה אם התחיל לתקוע ואין קולו עולה יפה ומתחיל לתקוע שנית נחשבת הכל לתקיעה אחת. ודע דכל זה אפי' בתשר"ת דוקא כשמריע בתוך השברים הוא מעין התרועה שיש לו לתקוע משא"כ כשעושה התרועה קודם השברים או שני תרועות זה אחר זה לא יצא. וה"ה אם שמע בנתיים מה שלא צריך דהוי הפסק עיין סימן תקפ"ח סעיף ב'. ואם טעה בתקיעות דאחר התפילה אין בכך כלום רק בדמיושב ומעומד הדין כן עיין ט"ז ומ"א: ט יא הרחב. וסי' מן המצר קראתי יה: יב אשרי. והאר"י כתב שיאמר אשרי העם עד תרום קרננו:

מגן אברהם תק״צ – סימן תקצ – סדר הראוי לתקיעת שופר

א׳ תרועה זו וכו'. ולא די בתשר"ת ג"פ דדלמא הוי שברים לחודא או תרוע' לחודא והוי השני הפסק עס"ח: ב׳ יותר מדאי. דהיינו כשיעור ג' שברים ותרוע' דהא תשר"ת עבדינן מספיקא דשמא תרוע' דקרא הוא שניהם יחד וא"כ גם התקיעה צ"ל בשניהם יחד וא"כ אף שהאריך קצת בשברים לית לן בה, ובתש"ת לא יאריך בשברים א' כשיעור ג' שברים מה"ט וכ' הב"ח ומ"מ לדעת הראב"ד דאין תקיעה תלוי' בתרועה אלא לעולם שיעור תקיעה כט' טרומיטין א"כ אפי' בתשר"ת צריך ליזהר שלא להאריך בשבר א' כט' טרומיטי"ן, ואם לא האריך בתקיע' של תשר"ת ותש"ת כט' כחות צריך לחזור ולתקוע שהרי מנהגנו להאריך בשברים יותר מג' כחות עד ט' כחות וא"כ הוי תרי קולי דסתרי אהדדי אבל בתקיעה דתר"ת יש לסמוך בדיעבד על פירש"י דתרועה ג' כחות כל שהוא ומטעם זה אם לא עשה בכל תרועה רק ג' כחות יצא בדיעבד אבל ג' שברים לכ"ע הוי כשיעור ט' כחות ובפחות מכאן לא יצא וצריך לחזור לראש כנ"ל עכ"ל ועכשיו נוהגין לכתחלה שלא לעשות ט' כחות בתרוע' כדעת רש"י והמחמיר תע"ב ומ"ש אבל ג' שברי' כו' צ"ע הא אדרב' הטור והרב"י והפוסקים כתבו דלכתחלה לא יאריך בשבר א' כמו ג' כחות ואיך כ' הוא לכ"ע הוי ט' כחות וצ"ע ואפשר דט"ס הוא וכן נוהגין שלא להאריך בהן כ"כ כשיעור ט' כחות, והמנהג שלא להוסיף על ג' שברי' (מהרי"ל) וצריך ג' שברים מלבד הקול ארוך שעושין בסוף השברים שגם בתרועה עושין קול ארוך כזה ואם לא עשה כן לא יצא (ב"ח מנהגים) ולא נהגו כן גם נ"ל מ"ש במנהגים ויעשה כו' פי' שם בב"ח אחר והגיה לבד בהפסקה פי' שצריך להפסיק מעט בנתים רק שלא ישהא כדי נשימה וכ"פ מהרא"י ז"ל: ג׳ י"ב טרומיטי"ן. ט"ס הוא וצ"ל י"ח טרומי"טין וכ"כ המ"מ והג"מ והפוסקים וב"ח: ד׳ שלא יצא. דאין כאן לא ראש ולא סוף: ה׳ וי"א שאפי' וכו'. ולמ"ד דתקיעה כמתעסק הוי הפסק (כמ"ש ס"ח) צריך לחזור לראש לתקוע תשר"ת ואם תקע תקיע' אח' בין תשר"ת הראשון לשני שיעלו לו לשנים כ"ע מודו דעלתה לו בשביל א' דהא מצוה א' הן (לבוש) ובר"ן משמע דתקיעה זה נחשבת כתוקע לשם מצו' והוי הפסק (ועמ"ש ס"ח) אפי' למ"ד מתעסק לא הפסיד כלום ומ"ש ואם תקע כו' לא עיין בר"ן וברמזים ובירוש' דקאי אמתני' ואז לא היו תוקעי' אלא סדר א' דעדיין לא הית' תקנ' ר' אבהו ואפ"ה קאמ' דלא עלת' לו כלל: ו׳ והתנה. דבתנאה מקרי שפיר מכוון אך לכתחלה לא רצו לתקן כך א"נ בשביל שלא יטעו לו' שא"צ אלא ש"ת: ז׳ שבר אחר. יראה מדבריו שא"צ לעשותם בנשימה א' ולפי מש"ל שצריך לעשותם בנשימה א' צריך לחזור ולתקוע ג' שברים (הרא"ש ורי"ו) ואף בתקיעו' דמיושב נ"ל דא"צ לתקוע ג' שברים דבדיעבד סמכי' אמ"ד שא"צ נשימ' א' ולכן סתם הרב"י פה: ח׳ שגמר התרועה. פי' שעשה ג' כחות (מרדכי) עס"ג: ט׳ אירע בתש"ת. אפי' שבר א' כמ"ש סס"ח: י׳ כמתעסק כו'. כ"כ הטור אבל בר"ן אית' דלא נחלק הרמב"ן אלא בתוקע לשם מצוה בנתים אבל במתעסק למה יפסל דלא יהא אלא שעשה מלאכה בנתים דהא קי"ל שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא אטו מיירי שישב כל היום ולא דבר בנתי' או שלא שמע קול אחר מאדם או בהמה בנתיי' והאי נמי כיון דקי"ל מתעסק לא יצא ה"ל כאלו שמע קול אחר וכ"מ בחולין ריש דף ל"ב ואף על פי שהסיח דעתו בנתים יצא וכ"כ רי"ו ולכן נ"ל להקל בזה מאחר דיש גדולי פוסקים דבכל ענין יצא כמ"ש הר"ן: י״א והפסיק ואח"כ תקע. אבל אם הכל נעשה בתקיעה א' אפי' התחיל להריע כשר כמ"ש ס"ז וה"ה אם התחיל לתקוע ואין קולו עולה יפה ומתחיל לתקוע שני' נחשב' הכל לתקיעה א' כדאיתא בטור: ודע דכל זה אפי' בתשר"ת דוקא כשמריע בתוך השברים הוא מעין התרועה שיש לו לתקוע משא"כ כשעושה התרועה קוד' השברי' או ב' תרועות זה אחר זה לא יצא: י״ב תקיעה ראשונה. ואם כבר תקע גם תקיעה אחרונה אותה תקיעה עולה לו במקו' תקיעה ראשונ' וגומ' משם ואילך על הסדר ואם לא נזכר עד שעומד בסי' אחר כגון שעומד בתש"ת ונזכר שטעה בתשר"ת נ"ל דגומר כל הסי' ואח"כ חוזר ותוקע תשר"ת פעם א' ואף על גב שהפסיק באמצע הסי' דתשר"ת נ"ל דאין בכך כלום דהא מדינא יש לתקוע פעם א' למלכיות וא' לזכרונות וא' לשופרות משמע דליכא קפידא במה שמפסיק בין הסדרים ואף על פי שי"ל כששומע קול שופר אחר גרע נ"ל דאין בכך כלום: ונ"ל דבכל זה אפי' טעה בתקיעות דמיושב צריך לחזור ולא נא' דנסמוך על תקיעות דמעומד דכיון שבירך על אלו צריך לעשותן כהוגן וגם בתקיעות דמעומד צריך לחזור דהם עיקר [ועססי' קכ"ז] אבל אם טעה בתקיעות שאחר התפלה אין בכך כלום:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תק״צ

א׳ או אם הם שניהם יחד. בגמ' מספקא ליה לר' אבהו כך וקש' מהי תיתי לומ' כן דהא במתני' תנן שיעור תרועה כג' שברים ובברייתא אמרי' כג' יבבות ורמינן להו אהדדי ומשני אביי דפליגי דמ"ס גניח' ומ"ס יליל א"כ ליכא לספוקי אלא או כמתני' או כבריית' אבל בשניהם יחד ליכא שום תנא ונ"ל דהספק הוא לר' אבהו בזה דאפש' דלא פליגי מתני' וברייתא דתרווייהו בעי' גנח ויליל ומתניתין תנא שיעור הגנח וברייתא תנא שיעור היליל או דלמא דאין תרועה אלא א' מהם ופליגי כדאביי כנ"ל. והקשו הראשונים למה תקעו תש"ת ותר"ת בתקיעה ראשונה לא היו צריכים אלא לש"ח או ר"ת והתקיעה האחרונה של תשר"ת תעלה לש"ת שאחר זה ותי' הרב' תירוצים כמ"ש ב"י ולעד"נ דחכמים רצו להראות עיקר הדין שבתקיעה של קשר"ק יאריך יותר מתקיעה של קש"ק מ"ה פלגינהו לתרתי דליהוי היכירא וכן בקש"ק עם קר"ק כנ"ל: ב׳ וי"א דאין לחוש כו'. תמוה לי דהאי י"א מביא הש"ע עצמו שכ' וי"א ששיעור יבבא היא ג' טרומיטי"ן וע"כ אין לחוש אם האריך כו' וא"כ תימא על רמ"א שהכניס י"א זה כאן ללא צורך וי"ל דכאן מיירי אפי' לדיעה זו דיללה לא הוה רק קול א' מ"מ עכשיו שעושה שברים דהיינו גניחות וכל גניחה הוה טפי מיללה ע"כ יוכל להאריך קצת יותר מקול יללה לחוד בכל שבר שיעשה וזהו דעת הג"א ועיי' אח"ז: ג׳ ולפ"ז אין לחוש כו'. פי' לפ"ז עד ט' טרומיטי"ן דהיינו קולות בעלמא אבל יותר מט' הוה שיעור תקיעה ובקשר"ק הי' לנו להקל יותר להאריך בשבר א' עד י"ח קולות כיון דתרועה שם היא בסך זה ממילא לא הוה שיעור תקיעה עד י"ח שהוא גניחות ויללות אלא דכיון דבקש"ק אסור לו להאריך כן כיון דשם אין התרועה אלא גניחות לחוד ויש לחוש לבלבול הדעת שפ"א יעשה השבר ארוך מחבירו ויביאנו לידי טעות ע"כ ישווה אותם בכ"מ' אלא דקש' לי טובא מה הרווחנו לפי דיעה זו לענין אריכת שבר א' דהא ע"כ ג' גניחות אינם שוים בשיעור עם ג' יללות לכל הדיעות דהא אמר אביי דתנא דמתני' פליג בזה עם תנא ברא דמתני' תנא גניחות וברייתא תנא יללות וזה שעוסק בסדר קש"ק הוא תופס שהגניחות הם התרועה לא היללות והגניחות אינם משתנים בין דיע' ראשונ' לדיע' אחרונ' דלא פליגי אלא לענין יללות אבל גניחות חדא הם וא"כ אזלי' לענין שבר א' בחר הגניחו' דהיינו שלא יאריך כשיעור ג' גניחו' סתם ולדיע' הראשונ' הרווחנו דאריכות השבר לא יהיה שיעורו קצר כמו ג' קולות קטנות של ג' יללות אלא כשיעור ג' גניחו' וכהי"א של רמ"א שהוא הג"א אבל מ"ש הש"ע להרויח לפי דיעה אחרונה בהארכת שבר א' והוא מדברי הרא"ש זה לא הבנתי דכיון שעושה קש"ק באותו פעם לא אזלי' בתר יללה כלל וא"כ אין בו שייכות לענין השבר הא' אלא אזלי' בתר ג' גניחות סתם שלא יאריך בשבר א' כשיעור הזה וזה מסתבר מאוד וכבר הסכים בת"ה סי' קמ"א להג"א הזאת שכ' ואף ע"ג שאר רבותינו לא כ"כ נרא' דדברים של טעם הם וא"כ לענין מעשה אין לו אלא שלא יאריך בשבר א' כשיעור ג' גניחות סתם אפי' לכל הדיעות של שיעור יללות וזה אפי' בשברים של קשר"ק משום לא פלוג עם שברים של קש"ק ועכ"פ אין ראוי לקצר הרבה בכל שבר שעכ"פ צ"ל כדרך שהחול' עושה בגניחה כפירש"י וכ"כ בכהג"א שם דנ"ל דלא יצא אם מקצר הרבה והב"י כ' והעולם לא נהגו כן אלא מקצרי' השבר כל מה שאפשר משום דלרש"י במעט שיאריכו יצא מכלל שבר והוה תקיע' שהרי לדידיה שיעור תקיעה הוי ג' כחות כל שהוא עכ"ל ובמ"ש נסתלקה הוכחה זו שהרי עכשיו לא אזלי' בתר יללה כלל כנלע"ד: ד׳ כשיעור י"ב טרימיטי"ן כו'. נמשך בזה אחר מ"ש הרא"ש לפ"ז שכ' וצריך למשוך בתקיע' של קשר"ק כשיעור ג' שברי' וג' כחות כו' והוא ט"ס מפורס' דהא בעי' שיעור ג' שברים שהן ט' כחות ועוד שיעור תרועה דהיינו ט' כחות דהא עכשיו הוה שברים ותרועה הכל א' וא"כ בעי' י"ח כחו' בתקיעה כנגדם וכ"כ התו' בהדיא שיעור ג' שברים וט' כחות אלא ודאי דצ"ל גם באשר"י וט' כחות ודברי הש"ע הם שלא בדקדוק וצ"ל בש"ע י"ח טרומיטי"ן: ה׳ בנשימה א'. גם במנהגים פסק כן וז"ל ויעשה ג' שברי' בלי הפסקה כלו' בלי הפסקת נשימה (ובס' שלפני מו"ח ז"ל הי' כתוב לבד ההפסקה וטרח לפרש הדברים ובחנם טרח) היינו לכתחלה אבל בדיעבד יוצא אפי' בב' נשימות שהרי פסק בס"ז דנזכר מיד יתקע שבר א' ועמ"ש שם: ו׳ י"א שא"צ לעשותם בנשימ' א' ז"ד ר"ת שכתבו משמו כן מטע' דגנוחי דיליל לא עבדי אינשי בנשימה א' ובת"ה סי' קמ"ב כ' לדעה זו יש איסור אם יעשה בנשימה א' ואפי' בדיעבד לא יצא והיינו בתקיעות של סדרים דתוקעים בכל פעם קשר"ק דאז הוה התרוע' כמאן דליתא כיון דהתחיל בשברי' ומביא ראיה מספ"ק דחולין דחשיב כה"ג תוקע ולא מריע כשהו' מריע מתוך התקיע' ואיני מכיר ראיה זו דהכי איתא התם כיצד תוקעי' פי' בי"ט שחל בע"ש דבעי שינוי משאר ע"ש אר"י תוקע ומריע מתוך תקיע' פי' קודם גמר התקיעה. ורב אסי אמר תוקע ומריע בנשימה א' פירש"י ומ"מ הוא מפסיק בנתיים. מיתיבי תוקעי' ולא מריעי' רב יהוד' מתרץ דה"ק לא מריעין בפ"ע אלא מתוך התקיעה. ורב אסי מתרץ דה"ק לא מריעין בב' נשימות אלא בנשימה א' א"כ מהיכי למד בת"ה דהתרוע' כמאן דליתא דהא משנינן הך לישנ' דלא מריעין היינו בב' נשימות אבל בנשימ' א' הוה שפיר תוקעין ומריעין ותו דנהי דאין שם תרועה שם עליה מ"מ הכח עיקר התרועה מצותה בכך שתהיה עם השברים ושניהם כא' מקרי תרועה אלא ודאי דר"ת לא נתכוין לאיסור בנשימ' א' אלא דא"צ קאמר כמ"ש ב"י ובדיעבד יצא וי"א דכאן היינו הרא"ש דכ' שיש לעשותם בנשימה א'. ואע"ג דאמר ר"ת גנוחי ויליל לא עבדי אינשי בנשימה א' מ"מ תרועה היא גנוחי ויליל ובעי' שיהא התרוע' כא' בלי הפסק והכריע ב"י כדברי ת"ה שבתקיעות מיושב יש לנהוג בנשימה א' ובסדרים בב' נשימות ואנו אין לנו אלא המנהג שכ' רמ"א כדברי ר"ת ומ"מ נ"ל דיש ללמוד להתוקע שלא יעשה שום שהיה בין השברי' לתרוע' ויעשה תכופים כל מה דאפשר אע"פ שיש בהם נשימה אחרת וראוי שלא יקרא המקר' להתוקע תרועה בסדר תשר"ת אלא ידלג קריא' זו ויעש' כן התוקע מעצמו ובמקו' שלא ירצה לשנות לדלג המקרא קריאת התרוע' בסדר תשר"ת מ"מ התוקע לא ימתין על הקריאה וימהר עצמו בתכיפה כל מה דאפשר כנלע"ד: ז׳ לא עלתה לו. דלא מפסקי' תקיע' א' לשנים וי"א ס"ל דאין רישא מצטרף לסיפא ולא סיפא לרישא הלכך אין בידו כלום: ח׳ יתקע שבר אחר. דלא הפסיד סדרו כיון שגם התרוע' שייכא עכשיו להשברי' ששניה' הם תרוע' בתשר"ת זה דע' הראב"ן והרא"ש מודה לו אלא דנחלק עליו באם גמר התרוע' דלהראב"ן הפסיד סדרו וצריך לתקוע תשר"ת מחדש והרא"ש ס"ל אפי' בגמר התרועה לא הפסיד סדרו אלא עושה ג' שברים מחדש ומריע כיון שלא הפסיק בקול אחר מה שאינו שייך עכשיו בתשר"ת ופסק כאן כהרא"ש ובמרדכי הביא דברי רבי' יואל שחולק על הראב"ן גם ברישא דהיינו בלא גמר התרועה שעוש' עוד שבר אחר וז"ל ולא עמדתי על דברי מורי שנתן חילוק בין היכא דגמר התרוע' להיכא דלא גמר התרוע' כי כל אדם המתחיל בתרוע' במהרה יכול לעשות ג' יבבות וזהו שיעור תרועה ואפי' את"ל שלא עשה כ"א ב' יבבות מנלן שאינו הפסק מה לי ב' מה לי ג' ע"כ וכ' מו"ח ז"ל ודבריו נכוני' ולכך יראה דאף אם לא גמר התרועה חוזר ותוקע ג' שברי' ואינו מועיל לעשות עוד שבר אחר אפי' עושה הכל בנשימ' א' דס"ס הוה הפסקה באמצע השברים כו' עכ"ל וכן ראוי להורו' דמה הפסד יש בדבר לעשות ג"ש מחדש כיון דאין ע"ז שום נדנוד איסור וכבר הפסיד ב' השברים הראשונים אפי' בשהיה ביניהם בשתיק' דאע"פ דקי"ל שהשתיק' לא הוה הפסק היינו שלא הפסיד סדרו משא"כ אם הוא בקול א' מן התקיעות ושתק בו באמצע ודאי אין מועיל אח"כ להשלימו במה שנשאר חייב כי אותו קול נתקלקל וצריך לעשות מחדש ומ"מ אם לא שתק באותו קול רק שהפסיק בנשימה ביניהם אע"פ שלא עשה כדין דהא צריך לגמור כל הג"ש בנשימה א' מ"מ לא הפסיד מה שעשה קצת ממנו וישלים הנשאר כיון שלא נתקלקל הקול בנתיים כנלע"ד נכון: ט׳ אם הפסיק בתרועה כו'. בכל אלו ס"ל דהו' הפסק ואפי' אם ב' תרועות בזה אח"ז מביא הטור י"א דלא הוה הפסק לחזור לראש אלא גומר הסדר אלא שהרמב"ן ס"ל כיון שהוא ללא צורך הוה בכולהו הפסק וכן פסק כאן ועמש"ל סי' תקפ"ח ס"ב דגם בשומע התקיעות הוה הדין דאם שמע בנתיי' מה שלא צריך דהוה הפסק וחוזר לראש דלא כמו שמחלק לעיל בלבוש מסבר' והוא נגד הסברא לפע"ד: י׳ בין תקיעה לשברים. פי' אפי' בתשר"ת ששייכה שם תרועה אחר השברים אלא שזה הקדימ' ולא שפיר עבד דקי"ל בגמ' גנח אינש והדר ייליל ולא איפכא. ומ"ש אח"כ או שמפסיק בשברי' בין תקיע' לתרועה זה לא קאי אקשר"ת דא"כ היינו רישא שמהפך התרועה ושברים אלא דזה קאי על תר"ת שהוא מוסיף שברים בין התקיעה הראשונה לתקיעה הראויה שם כנלע"ד: י״א בצד הרחב של שופר. וסי' מן המיצר קראתי יה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תק״צ

תק״צ:א׳תתקמ״ד א׳ (ס"ק א) תרועה כו' ולא די כו'. ולהאי ספק' לא חיישינן למיעבד גם תחלה תרועה ואח"כ שברים. דהא ספק' נפק מדמתרגם על תרועה יבבא. והוא לשון יליל. אך אין אנו יודעים באיזה ענין כמ"ש בש"ע. וגם זה בכלל ספק דלמא תרתי בעינן. לכן בעינן לתקוע גם שברים תרועה. דלפעמים כי אתרע לאינש צער לכתחלה גונח גניחות ארוכות דומיא דשברים. ואח"ז גניחות קצרות דומיא דתרועה לכך בעינן תרתי. אבל איפכא לא עביד אינש לגנוח תחלה גניחות קצרות ואח"כ ארוכות לכן לא בעינן למיעבד גם תרש"ת. דהיינו תחל' תרועה ואחר כך שברים. כ"ה בגמרא: תק״צ:א׳תתקמ״ה א׳ (ס"ק ב) יותר כו' וא"כ גם התקיעה צ"ל כשניהם יחד כו' הנני מוכרח להציע סוגית הש"ס בקצרה עם ג' שיטות המצטרכים בש"ע מלבד יתר שיטות שאין מצטרכים פה אשמיטם. תנן דף ל"ג ע"ב שיעור תקיעה כשלש תרועות. שיעור תרועה כג' יבבות. ובברייתא תניא שיעור תקיע' כתרועה. שיעור תרועה כשלש שברים. ורמי תחלה על רישא דמתני' דקתני שיעור תקיעה כג' תרועות. וברייתא קתני כתרועה אחת. ומשני אביי תנא דמתני' חשיב לתקיעות דכלהו בבי (פירש"י וה"ק שיעור ג' התקיעות (ר"ל שלפני התרועות או שלאחר התרועות) כשלש התרועות א"כ שיעור תקיע' א' כשיעור תרועה א') ותנא דברייתא חשיב תקיעה דחד בבא: ב׳ והדר פריך אסיפ' דמתני' דקתני שיעור תרוע' כג' יבבות שהן קולות קצרים והיא התרועה וברייתא קתני כג' שברים שהם יותר ארוכות. ואמר אביי בהא ודאי פליגי תנא דמתני' סבר יבבא דמתרגם אונקלוס על תרועה היינו ילולי יליל קולות קצרים. ותנא דברייתא סבר דיבבא פרושו גנוחי גנח קולות ארוכות. ופרש"י על מתני' שיעור תרוע' כג' יבבות היינו שלש קולות בעלמא כל שהו: ג׳ וכיון דהית' קבלה בידם דשיעור תקיעה כתרועה היינו כשיעור שלש כחות כ"ש. ולפ"ז כתב רש"י דניהו דשברים הם ארוכות יותר מתרועות דהיינו יבבות. מ"מ אין להאריך בשבר א' כמו ג' כחות כ"ש דא"כ יצא מכלל שבר והוה תקיע' דזהו שיעור תקיעה אבל ריב"א וריב"ם כ' התוס' והרא"ש דס"ל דשיעור יבבא א' הוא כשלש כחות כ"ש: ד׳ א"כ ג' יבבות הם כשיעור תשעה כחות כ"ש. וא"כ שיעור שבר א' הוא כשיעור ג' כחות כ"ש: ה׳ דהא שיעור ג' שברים צריך שיאריך בהן כשיעור תרועה עכ"פ שהן ג' יבבות וכל יבבא הוא ג' כחות א"כ ג' יבבות הם ט' טרומיטן וכן צ"ל ג' שברים: ו׳ אם כן כל שבר צ"ל כשיעור ג' כחות וא"כ לרש"י צריך להאריך בתקיע' של תשר"ת כשיעור שברים ותרועה. דהא עבדינן לה מספק' שמא תרועה דקרא שניהם יחד ושיעור תקיע' קבל' בידם כשיעור תרועה וא"כ צריך להאריך בתקיעה כשיעור שניהם אך עכ"פ א"צ להאריך יותר בתקיע' מתשע' כחות. דהא לרש"י תרועה ג' כחות ושבר א' ע"כ אינו ארוך כשיעור ג' כחות כנ"ל וא"כ אפ"ת דאורך שבר א' הוי כשני כחות. א"כ ג' שברים הוויין שש כחות. וג' יבבות דתרועה הויין ג' כחות. והוי יחד תשע' כחות וא"צ להאריך בתקיע' דתשר"ת כ"א כשיעור תשעה כחות. אבל לריב"א וריב"ם דשיעור תרועה ט' כחות. וכן שלש שברים הוויין תשעה כחות צריך להאריך בתקיעה דתשר"ת כשיעור ח"י כחות והראב"ד הוא דעת שלישית. וס"ל כרש"י דשיעור ג' יבבות הם ג' כחות כ"ש אלא דס"ל לבתר דמסיק אביי בסיפא דבהא ודאי פליגי. דתנא דמתני' סבר דתרועה ילולי וברייתא סברי גנוחי. חזר בו מתי' ראשון וס"ל דגם תנא דמתניתין חשיב תקיעה דחד בבא והא דקתני שיעור תקיעה כשלש תרועות וברייתא קתני כחד תרועה כל חד לשיטתו אזיל דהראב"ד ס"ל דלא היה הקבלה דשיעור תקיעה כתרועה. אלא שיעור תקיעה כט' כחות. וא"כ תנא דמתני' דס"ל שיעור תרועה כג' יבבות דהיינו ג' כחות. וכיון דתקיעה צ"ל כט' כחות לכן קתני כג' תרועות דהויין ט' כחות אבל תנא דברייתא דס"ל תרועה ג' שברים שהן כל שבר ג' כחות דלא כרש"י וג' שברים הויין ט' כחות ולכן אמר שיעור תקיעה כתרועה א' דהיינו ט' כחות. אם כן לענין שיעור תקיעה לא פליג מתני' עם הברייתא ולתרוויהו שיעור תקיע' כתשעה כחות. ולפ"ז גם בתשר"ת א"צ להאריך בתקיעה יותר מט' כחות. ונגד זה גם בתר"ת צריך להאריך בתקיע' כשיעור תשעה כחות. ודעה א' שהובא בש"ע הוא דעת רש"י. ודעת י"א הוא ריב"א וריב"ם ודעת הראב"ד לא הובא בש"ע: ז׳ ואם כן אף שהאריך קצת בשברים ל"ל בה כל זמן שלא האריך כשיעור ח"י כחות לא נעשה תקיעה דהא בתשר"ת שיעור תקיעה ח"י כחות. זהו דעת הג"א שהביא רמ"א. אבל דעת הרב"י שהוא דעת התוס' והרא"ש דאפי' בתשר"ת אין להאריך יותר משיעור תקיעה דתר"ת. אע"ג דלגבי סי' דידיה לא הוי כתקיעה מ"מ יצא מכלל שבר כ"כ הרב"י הב"ח כתב הטעם דהג"א ורמ"א ס"ל כהרמב"ם וסמ"ג דהא דעבדינן תשר"ת ותש"ת ותר"ת מספיק' דכן אתקין ר' אבהו כדאמרינן שם. ואמרינן דטעמיה דר"א משום דמספק' ליה. ר"ל ספק ממש ולכן בסי' תשר"ת אינו יוצא כלל אי עביד תר"ת ואין שם תקיעה עליו אם לא האריך כח"י כחות. ולכן מותר להאריך בשברים עד ח"י כחות כמ"ש מ"א. אבל דעת התו' והרא"ש כרב האי גאון. דמספקא ליה דאמר הש"ס הוא לאו דוקא. אלא דבאמת בין ילולי ובין גנוחי ובין עביד תרווייהו גנוחי וילולי יצא ידי תרועה דכלהו מיקרי תרועה. אלא שבימי ר"א היה בישראל מנהגים חלוקים יש שהיו עושים תרוע' ילולי ויש גנוחי ויש תרתי גנוחי וילולי. והיה נראה בעיני ההדיוטו' כשני תורו' (וע' ברמב"ן במלחמו') לכן היה ר"א מאסף כל המנהגים יחד ועי"ז יהיה תירה אח' לכל ישראל ולא יהיה ביניהם שינוי: ח׳ ולפ"ז גם בסימן תשר"ת יצא בתקיע' תר"ת וסגי לתקיע' כשיעור ג' כחות ולכן גם בסי' תשר"ת אין להאריך בשבר כשיעור ג' כחות דהא יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה דהא גם כשתוקעים תשר"ת ס"ל דגם אם תקע תר"ת והוי תקיעה קצרה יצא: ט׳ וכתב הב"ח ומ"מ לדעת הראב"ד כו' אפי' לדעת הג"א כנ"ל מ"מ אין להאריך בשבר כט' טרומיט"ן: י׳ שברים כו' עד תשע כחות ולא עד בכלל להראב"ד: י״א יצא בדיעבד בתרועה דתר"ת דסמכינן על רש"י. ואדרב הטור והרב"י. וכן פסק פה בש"ע המנהג שלא להוסיף על ג' שברים מהרי"ל וראיתי בפריש' הביא דברי מהרי"ל וז"ל והיה מהרי"ל סג"ל מתמה אמאי לא רגילים נמי לעשות שברים יותר מג' שברים כאשר עושים בתרועה ודוק. וכתב הפרישה ולענ"ד ליתן קצת טעם למנהג אשכנז דס"ל כהפוסקים דמצריכים לעשות שברים ותרועה בנשימה אחת (כמ"ש סעיף ד' ואע"ג שכ' רמ"א שאין נוהנים כן מ"מ כתב הט"ז שיש לעשותן תכופים וסמוכים זה לזה) מש"ה מקצרים בשברים שלא לעשות יותר מהשיעור משום חשש שלא יוכלו לעשות התרועה שאחריה באות נשימה משא"כ בתרועה שהיא באה באחרונה שיכול להאריך בה כמו שירצה וכיון שיש טעם לקלר בשברים דסדר תשר"ת תקנו לקצר בכל השברים וק"ל עכ"ל הפרישה וע' ב"ח שכ' טעם אחר: י״ב צריך ג' שברים כו' ב"ח מנהגים כו' גם נ"ל מ ש במנהגים כו' פי' אחר ר"ל שהב"ח כ' שאין לצרף קול הארוך ע"פ המנהגים דהב"ח היה הגרס' לפניו במנהגים ויעשה ג' שברים לבד ההפסקה ולפ"ז היה הב"ח מפרש דאתי לאשמועינן שיעשה שלש שברים מלבד קול הארוך שהוא נקרא הפסקה שבה מפסי' הקול לבסוף וע"ז כ' מ"א תחלה ולא נהגו כן וע"כ צ"ל דלא קי"ל כמנהגים בזה והוסיף מ"א אח"ז גם נ"ל מ"ש כו'. דבאמת לא פלגינן על המנהגים שגם מנהגים גופייהו לא דברו מזה מקול הארוך ואפשר דמנהגים גופייהו ס"ל דמצטרפים קול ארוך לג' שברים וא"צ כ"א שני שברים מלבד קול הארוך ופירש דברי המנהגים כמו שהבין הב"ח תחלה והגיה במנהגים שצ"ל ויעשה ג' שברים מלבד בהפסק' וז"ל הב"ח והורה לנו שני דברים. א' שלכתחלה יעשה ג' שברים לבד ולא יותר כמ"ש מהרי"ל השני שיפסיק בין ג' שברים לתרועה שאחריה ואפי' לדעת הרא"ש דבעינן שברים תרועה מנשימה אחת מ"מ צריך להפסיק ביניהם וכן פסק מהרא"י כו' דאם ל"כ לא מיקרי נשימה אחת אלא יפסי' מעט רק שלא יעשה נשימה בינתיים עכ"ל הב"ח. ולפי זה לא דברו מנהגים כלל מן קול הארוך מה דינו: תק״צ:א׳תתקמ״ו א׳ (ס"ק ג) י"ב כו' וצ"ל ח"י כו' דהא תשר"ת עבדינן שמא תרועה דקרא שניהם יחד. וא"כ גם התקיעה בעינן כשניהם יחד והם ח"י טרומ"יטן דהא לי"א דהיינו ריב"א וריב"ם ג' יבבות הם תשעה טרומ"יטן וג' שברים ג"כ ט' טרומ"יטן כנ"ל: תק״צ:א׳תתקמ״ח א׳ ס"ק ה וי"א כו' ואם תקע כו' כ"ע מודים דעלתה כו' דהא מצוה אחת הן. ר"ל דוקא אם תקע בין תשר"ת לתש"ת והאריך כשתים י"א דאפילו לאחת לא עלתה. כיון שהוא נתכוין לחלק התקיעה חציה לסוף תשר"ת וחציה לתחל' תש"ת וכיון דאחד מן השני סדרים אינו אמת או תשר"ת או תש"ת. דהא מספק' עבדינן להו לתרווייהו. א"כ חצי התקיעה לפי כונתו יעלה לסדר שאינו אמת או ההתחלה או הסוף ואותו חלק שיצטרף לסדר שאינו אמת הוי כתוקע להתעסק לא לשם מצוה. א"כ חלק השני מן התקיעה שיצטרף לסדר שהוא אמת אין לו סוף או א"ל התחלה. כיון דהתחלה או הסוף הוא כמתעס' לכך אפילו לאחת לא עלתה לו לי"א אלו. משא"כ בין תשר"ת אחד לשני ניהו דלא נתקיימה מחשבתו לחלק התקיעה לשנים. דא"כ אחד אין לו ראש וא' אין לו סוף. מ"מ לתקיעה א' עלתה. דעכ"פ בין ההתחלה ובין הסוף אפי' לפי כוונתו הוי של מצוה ולא כמתעסק דהא בין תשר"ת א' או שני שניהם אמת: ב׳ ובר"ן משמע כו' לשם מצוה. וחולק בזה על מ"ש לבוש בתחלה: ג׳ דלמ"ד תקיעה כמתעסק הוי הפסק וצריך לחזור כו'. משמע דלמ"ד דמתעס' לא הוי הפסק אלא בתוקע לשם מצוה כמ"ש מ"א ס"ק י' גם כאן לא הוי הפס'. עז"כ ע"א דהכא לכ"ע הוי הפסק. דתקיעה דהכא לא מיקרי מתעס' אלא תוקע לשם מצוה דהוי הפסק לדידן אפילו לדעת מ"א בס"ק י'. וראייתו מהר"ן שהקשה על מ"ד דמשך כשתים אפילו לאחת לא עלתה. למה דאפילו למ"ד מצות צריכות כוונה הכא כוונתו מצוה היא. ועדיף טפי מן התוקע לשיר כו' עכ"ל הרי דקראו כוונת מצוה. גם יש קצת ראיה ממ"ש הר"ן ליישב הירושלמי למ"ד דעכ"פ בשביל תקיעה א' עולה. ע"ש אלא דראיה ההוא יש לדחות: ד׳ לא הפסיד כלום. ומ"ש כו' כצ"ל. ר"ל עכשיו בא לחלוק על דין שני שכ' לבוש דאם תקע תקיעה א' בין תשר"ת א' לשני שיעלה לשנים דכ"ע מודים דבשביל א' עכ"פ עלתה לו. עז"כ מ"א דלא עיין בר"ן כו' דמוכח דליתא: ה׳ דקאי אמתני' ר"ל דהפלוגתא אם האריך כו' אי תעלה עכ"פ לא' או לא מחלוקתם בפי' המשנה דקתני משך תקיעה אחרונה כשתים אין לו אלא אחת. די"א לפי' המשנ' דעכ"פ אותה תקיעה עלתה לו לאחת וי"א דאפילו לאחת לא עלתה ומה שאמרה המשנה אין לו אלא אחת. ר"ל התקיעה הראשונה שלפני התרוע' הרי דאותן י"א ס"ל לפרש כן המשנה דס"ל דאפי' לא' לא עלתה: ו׳ והרי בזמן המשנ' עדיין לא נסתפקו בפי' תרועה כמו שנסתפק ר"א כנ"ל והוי פשיטא למשנה דתרועה היינו ילולי דהא קתני שיעור תרועה כג' יבבות. ולא היו תוקעים כ"א תר"ת ג' פעמים ועכ"פ מאי דקתני מתני' ומשך בשניה כשתים היינו בין תר"ת לתר"ת. ואפ"ה אמרה המשנה אין בידו אלא אחת. וס"ל להני י"א דר"ל התקיעה שלפני תרועה אבל האחרונ' שמשך כשתים אפילו לא' לא עלתה. וא"כ ה"ה בין תשר"ת לתשר"ת דמ"ש דלא כלבוש: תק״צ:א׳תתקמ״ט א׳ (ס"ק ו) והתנה כו' אך לכתחלה לא רצו לתקן כך. ר"ל דה"מ לתקן שתשר"ת האחרון יתקע תשר"ת ואח"כ לסי' תש"ת לא יתקע פעם אחת כ"א שברים תרועה ותקיעה אחרונה של תשר"ת יעלה ממ"נ או לתשר"ת או לתש"ת ויכוין לכך. וכן תר"ת הראשון לא יתקע סי' א' כ"א תרועה תקיעה. אלא דלכתחלה תקנו על צד היותר טוב דמה בכך אם יתקע שני תקיעות יותר או לא. ולא רצו לסמוך על תנאי אפי' ל"ל לתקלה: ב׳ ועוד א"נ בשביל שלא יטעו כו' דגם בתש"ת השני והשלישי ג"כ לא יתקעו כ"א ש"ת ויטעו שבסי' תש"ת אין צריך כלל לתקיעה ראשונה. וכ"ז הם דברי הרב"י: תק״צ:א׳תתק״נ א׳ (ס"ק ז) שבר כו' יראה מדבריו שאצ"ל בנשימה א'. ר"ל ג' שברים. דהא אם יעשה עכשיו עוד שבר א' הרי הפסיק בין שני השברים לשלישי במה שהריע קצת ביניהם. ולפי מש"ל בסעיף ד': ב׳ ואף בתקיעות דמיושב כו'. ר"ל דהרב"י שהעתיק כן שיתקע שבר אחר אע"ג דפסק בסעיף ד' שצ"ל ג' שברים בנשימה א' ע"כ צ"ל דס"ל דיעבד סמכי' אהאי דיעה שפסק שיתקע שבר אחר וע"כ ס"ל דא"צ לעשות ג' שברים בנשימ' א'. וכמ"ש מ"א ועז"כ מ"א אף בתקיעו' דמיושב כו' אפ"ה דיעבד סמכינן על מ"ד דאינו צריך לעשותן בנשימה א': תק״צ:א׳תתקנ״א א׳ (ס"ק ח) שגמר כו' ג' כחות מרדכי עס"ג. ר"ל שהוא דעת רש"י דשיעור תרועה ג' כחות. וכן המנהג כדלעיל: תק״צ:א׳תתקנ״ג א׳ (ס"ק י) כמתעס' כו' דלא נחלק הרמב"ן. ר"ל שהוא אותו דעה שהביא הטור דהוי הפסק וחולק על ר"ת ורשב"א דס"ל דאפילו תקיעה לשם מצוה לא הוי הפסק: ב׳ אלא בתוקע לשם מצוה. ר"ל דלא מצינו להדיא ברמב"ן שחולק על ר"ת ורשב"א וס"ל דהוי הפס' אלא בתוקע לשם מצוה. אבל במתעס' לא מצינו דס"ל להרמב"ן דהוי הפס'. ולכן ס"ל למ"א מסברא דבמתעס' מודה רמב"ן דלא הוי הפסק דלמה יפסל דלא יהיה אלא שעשה מלאכה כו'. וע"ש בר"ן שלא הזכיר בדברי רמב"ן כ"א תקיעה של מצוה. וא"כ מנ"ל להטור דהרמב"ן ס"ל אפי' כמתעס' הוי הפסק: ג׳ וכ"מ בחולין. דקי"ל בשחיט' חולין לא בעי כוונת שחיטה. אבל אי בעי' כונת חתיכה פליגי ר"נ ורבנן. דהיינו הפיל סכין ושחטה דלא נתכוין אפי' לחתיכה כ"א להפילה. ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלים ואמר רבא שחט פרה אדומה ושחט בהמה אחר' עמה לכ"ע פרה פסולה ובהמה. כשרה בהמ' כשרה דהאיכא כוונ'. ופרה פסולה מתרי טעמי. חדא משום היסח הדעת דפוסל בפרה. והכא הסיח דעתו ממנה דהא היתה כוונתו לשחיט' בהמה אחרת. ועוד דכתיב בפר' אדומה ושחט אותה ולא אותה ואחרת. (וע"ש בתוספות) דל"ל קרא ת"ל פסולה משום היסח הדעת) אבל אם נשחטה בהמ' אחרת עמה ולא היה לו אפילו כוונת חתיכה. לר"נ בהמה כשר' ופרה פסולה דלדידיה כיון דבהמה כשרה שמה שחיטה ופרה פסולה אע"ג דליכא היסח הדעת דהא לא נתכוין כלל אפילו לחתיכה ומ"מ פרה פסולה משום קרא דאותה ולא אותה ואחר'. אבל לרבנן בהמה פסול'. כיון דליכא כוונת. חתיכה: ד׳ ומה"ט פרה כשרה. דליכא למיפסל משום אותה ולא אות' ואחרת דהא באמ' לא נשחטה אחר' עמה דכיון דלא היה לו כוונה כלל לשחיט' אחרת וגם האחר' פסולה אין עליו שם שחיטה כלל וה"ה הכא בתוקע להתעסק כיון דלא ה"ל כוונת מצוה והתקיע' פסולה. אין עליו שם תקיעה. אלא כאלו שמע קול אחר. ואע"פ שהסיח כו' דהא בשמע ט' תקיעות כו' מסתמא הסיח דעתו בינתיים ואפ"ה יצא: ה׳ דלכ"ע יצא. דהיינו ר"ת ורשב"א דס"ל אפילו תקע לשם מצוה לא הוי הפסק וניהו דהמחמירים כרמב"ן דהוי הפסק היינו דוקא בתוקע לשם מצוה. אבל במתעס' דגם לרמב"ן לא מצינו דס"ל דהוי הפסק ומסברא נראה דליכא הפסק. לכן יש להקל במתעס': תק״צ:א׳תתקנ״ד א׳ (ס"ק יא) והפסיק כו' אפי' התחיל להריע רק שלא גמר התרוע' כמ"ש סעיף ו'. ודווקא בתשר"ת אבל בתש"ת דשם אין ענין לתרועה הוי הפסק: ב׳ שי"ל לתקוע. ר"ל דהוי קול ראוי דהא עכשיו הזמן להריע אחר השברים אלא שטעה והתחיל להריע קודם שבר ג' עכ"פ זמנו אחר השברים לכן לא הוי הפסק: תק״צ:א׳תתקנ״ה א׳ (ס"ק יב) תקיעה כו' משמע דליכא קפידא במה שמפסיק כו' ר"ל שמפסיק בברכות דתפלה בין הסדרים:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א