סימן תקפח – זמן תקיעת שופר – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקפח – זמן תקיעת שופר

א זְמַן תְּקִיעַת שׁוֹפָר בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה; וּמִצְוָתָהּ מִשְּׁעַת הָנֵץ הַחַמָּה וָאֵילָךְ, וְאִם תָּקַע מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא. וְאִם שָׁמַע מִקְצָת תְּקִיעָה קֹדֶם שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וּמִקְצָתָהּ אַחַר שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, לֹא יָצָא. { הַגָּה: וְאִם הָיָה שִׁעוּר תְּקִיעָה בְּמַה שֶּׁשָּׁמַע בַּיּוֹם, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן תקפ"ז סָעִיף ג'. } ב שָׁמַע ט' תְּקִיעוֹת בְּט' שָׁעוֹת בַּיּוֹם, יָצָא וַאֲפִלּוּ הֵם מִט' בְּנֵי אָדָם תְּקִיעָה מִזֶּה וּתְרוּעָה מִזֶּה וּתְקִיעָה מִזֶּה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא בְּשֶׁלֹּא הִפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּקוֹל שׁוֹפָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי בְּאוֹתָהּ א בָּבָא. ג שָׁמַע ט' תְּקִיעוֹת מִט' בְּנֵי אָדָם שֶׁתָּקְעוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד, לֹא יָצָא, שֶׁאֵין כָּאן פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ. { הַגָּה: וְאִם שְׁנַיִם תָּקְעוּ כְּאֶחָד כָּל הַסֵּדֶר, וַאֲפִלּוּ אֶחָד תָּקַע בַּחֲצוֹצְרוֹת, יָצָא דְּיָהִיב דַּעְתֵּיהּ עַל הַשּׁוֹפָר } (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וּגְמָרָא פ' רָאוּהוּ בֵּית דִּין). ד הָיָה זֶה צָרִיךְ פְּשׁוּטָה רִאשׁוֹנָה וְזֶה צָרִיךְ פְּשׁוּטָה אַחֲרוֹנָה, תְּקִיעָה אַחַת מוֹצִיאָה אֶת ב שְׁנֵיהֶם. ה יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת ג בְּשַׁבָּת אֵין תּוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר. { הַגָּה: וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ, אִם לֹא לְצֹרֶךְ } ד { גּוּפוֹ וּמְקוֹמוֹ } (אוֹר זָרוּעַ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי סוֹף פֶּרֶק בַּמֶּה מַּדְלִיקִין).

באר היטב – סימן תקפח – זמן תקיעת שופר

ב א בבא. ואם שמע קול הראוי לאותו בבא ב"פ כגון תקיעה ותרועה ותרועה ותקיעה יצא. לבוש והסכים עמו המ"א. ואינו כן דעת הט"ז עיין שם: ד ב שניהם. דוקא כל התקיעה נוכל להשתמש לזה ולזה אבל להפסיק חד תקיעה חציה לזה וחציה לזה לא. ט"ז: ה ג בשבת. עיין מ"א וט"ז. דע שהרמב"ם ורש"י ז"ל פליגי בפי' מקדש ומדינה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דבכל מקום שנזכר מקדש ירושלים בכלל ומדינה היינו שאר גבולים אבל ירושלים אינו בכלל מדינה ורש"י ז"ל ס"ל דמקדש היינו מקדש דוקא ומדינה היינו ירושלים ושאר גבולים ושמעתי מקשים משם חכמי ארץ ישראל מהא דאמרינן ביומא על מתני' דעשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש ופריך בגמ' פתח במקדש וסיים בירושלים וכפי דעת הרמב"ם דס"ל דבכלל מקדש הוי ירושלים א"כ מאי פריך הא בכלל מקדש הוי ירושלים ועיין יד אהרן שהרבה להקשות עוד: ד גופו. ובי"ט אסור להשתמש בו כלל כמ"ש סימן תרס"ה דהוקצה למצותו. מ"א:

מגן אברהם תקפ״ח – סימן תקפח – זמן תקיעת שופר

א׳ הנץ החמה. שיצא מכלל ספק לילה (רש"י): ב׳ יצא. וע' סי' ס"ה דאם מפסיק מחמת אונס חוזר לראש וכ"פ הב"ח בסי' תכ"ב עמ"ש שם: ג׳ וי"א דדוקא. ואם שמע קול הראוי לאותו בבא ב"פ כגון תקיעה ותרועה ותרוע' ותקיע' יצא דלא גרע מהפסקת השהיה ודוקא בתוקע בעצמו פסקי' לקמן בסי' תק"ץ ס"ח דלא יצא כיון שעושה מעשה משא"כ בשומע שאינו עוש' מעשה כלל אלא ששמע יצא עכ"ל לבוש וכנ"ל דהא ר"ת והרשב"א מכשירים אפי' בתוקע לשם מצות קול אחר כמ"ש הר"ן וא"כ די לנו להחמיר בשומע קול אחר אבל באותו קול יצא ומ"מ בר"ן משמע דס"ל דאין חילוק בין שומע לתוקע דאל"כ לא מקשה כלום ע"ש: ד׳ אין תוקעין. אף על פי שתקיעה שבות ויבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם מ"מ גזרי' שמא יעבירנו ד"א בר"ה (רמב"ם) הקש' מהרמ"פ בהגהותיו דהא תקיע' שבות נמי גזירה שמא יתקן כלי שיר וא"כ נימ' דאסו' משום האי גזירה והעמידו דבריה' במקו' עשה ותי' דהאי גזירה לא גזרו בתקיעת שופר דא"כ לא יתקעו לעולם דגם בי"ט שייך שמא יתקן ונמצא שיעקרו מ"ע מן התורה אבל גזירה שמא יעבירנו לא שייך אלא בשבת ושפיר גזרו ועיין בב"ח וברא"ם שנדחקו בזה אבל לפי מ"ש הר"ן פ"ד דסוכ' ופ"ק דמגילה שהטעם שדוחין התקיעה מפני גזירה זו היינו משום דלא בקיאים בקביעא דירחא וכ"מ בגמ' וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה נימא דהגזירה הוא שמא יתקן כלי שיר כמו בכל תקיעות דרשות ומאי דשרי בי"ט משום דממ"נ אי י"ט הוא עבדי מצוה ואי חול הוא לא עבדי' ולא כלום משא"כ בשבת דעברי' אשבו' ובתו' רפ"ג דסוכה בד"ה אינהו דידעי וכו' משמע דבאמת בתקיעה הטעם משום שבות הוה ע"ש ורפ"ד דר"ה וצ"ע: ה׳ לצורך גופו. ובי"ט אסור להשתמש בו כלל כמ"ש סי' תרס"ה דהוקצה למצותו עיין סי' כ"א:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ח

א׳ ואם שמע מקצת כו'. בטור כתוב בזה לפיכך שמע מקצת וכתב ב"י ל' לפיכך אינו מיושב ונ"ל דנמשך אחר מ"ש קודם לזה דאף משעלה ע"ה יצא בדיעבד לפיכך שפיר נוכל למצוא האי דינא דשמע מקצת תקיעה דבלא"ה ה"א עלה ע"ה לא יצא אלא אם כן תנץ החמה ופירש"י בפ"ב דמגילה דמשתנץ החמה יצא הספק מלבו משמע דבשעת עליית השחר שהוא קודם לזה יש ספק לילה ואם כן היכי משכחת לה שמע מקצתה בלילה ומקצת' ביום דהא אף קודם ליום הוא מ"מ ספק לילה ספק יום וזה א"א שיעשה תקיע' אחת מן קודם שיעלה ע"ה וימשכנה עד הנץ החמה אבל עכשיו דקמשמע לן דבע"ה נמי יממא הוא ויצא משכחת לה שפיר ששמע מקצת קודם ע"ה ונמשך עד שעלה שזה שיעור מועט כנ"ל נכון: ב׳ באות' בבא. וכתב בלבוש שאם הפסיק בקול א' ב"פ לא גרע מהפסקת שהיה ושרי ואפי' לרמב"ן סימן תק"ץ ס"ח בתוקע והריע וחזר ותקע והריע לא יצא שאני התם שהתוקע בעצמו תקע קול אחר בטעות הוה הפסק לתוקע שעושה מעש' התקיעה אבל השומע שאינו עושה מעש' אלא ששמע קול שלא ה"ל לשמוע יצא אם אינו שלא מן הסדר שיש לו לשמוע ולפ"ז גם במעשה דסי' תק"צ אם יצא התוקע כבר ועכשיו תוקע להוציא הקהל היו יוצאין גם לרמב"ן נ"ל עכ"ל ואיני מכיר שום חילוק בין טעות לטעו' דס"ס טעות הוא ואין לו ענין לשם הוה הפסק וכן בין שומע לתוקע אין חילוק דהא עיקר מצוה היא השמיעה ולא התקיעה: ג׳ דיהיב דעתיה על השופר. פי' בזה אמרי' תרי קלא מתרי גברי משתמעי כיון דחביב עליה נותן דעתו עליו אבל בעלמא לא משתמעי אפי' מתרי גברי תרי קלא וכ"ש מחד גברא ובחנם תמה ב"י על הג"א בזה: ד׳ תקיעה א' וכו'. נראה דדוקא כל התקיעה נוכל להשתמש לזה ולזה אבל להפסיק חד תקיע' חצי' לזה וחציה לזה לא דהא אמרינן בפ' ראוהו ב"ד פסוקי תקיעת' מהדדי לא פסקינן ואע"ג דהתם קאי על חד גברא לענין לחשבי' כשנים מ"מ חד טעמא הוא: ה׳ אין תוקעים בשופר. משום שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א ברה"ר והקשה המזרחי בי"ט נמי נגזר שמא יתקן כלי שיר והאריך בזה ולבסוף לא תי' כלום ולעד"נ דקול השופר לא ניתן לשיר אלא לתקועי של מצוה ע"כ לא גזרו כן ועוד נ"ל לתרץ דאין להם לגזור ולעקור לגמרי ד"ת שצותה לתקוע ביום זה בשלמא בשבת לא מתעקר לגמרי כיון שבלא שבת תוקעין בי"ט ונראה שזהו בכלל מה שעשו סייג לתור' ולא לעבור על ד"ת דזהו לעבור על ד"ת לעקרו לגמרי ומה"ט ניחא עוד מ"ש ב"י בשם הר"ן מ"ש מילה דדחיה שבת ולא גזרי' שמא יעביר התינוק ד"א ברה"ר ותי' לחלק בין זה לזה בדוחק ולפי מ"ש ניחא דהתור' רבתה בפי' וביום השמיני אפי' בשבת לא רצו לעקור ד"ת בפי' משום גזיר' וכיוצא בזה כתבתי בי"ד סי' קי"ז:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקפ״ח

תקפ״ח:א׳תתקל״ה א׳ (ס"ק א) הנץ החמה שיצא כו' דודאי מע"ה יום הוא. ולכן דיעבד יוצא אם תקע מע"ה אלא דלכתחלה יש להמתין עד הנץ החמה דאין הכל בקיאים בע"ה כמ"ש הטור: תקפ״ח:א׳תתקל״ו א׳ (ס"ק ב) יצא כו' סי' תכ"ב עמ"ש שם בשם ד"מ דבדאורייתא חוזר לראש אם הפסיק מחמת אונס אבל לא בדרבנן וא"כ אפשר בי"ט שני של ר"ה לדעת ד"מ א"צ לחזור. או אפשר י"ט שני דין י"ט א' י"ל אע"ג דידעי' דיומא קמא עיקר: תקפ״ח:א׳תתקל״ז א׳ (ס"ק ג) וי"א דדוקא כו' ודוקא בתוקע אמרי' כו' דאם תקע שתי תרועות זא"ז הוי הפסק: ב׳ דהא ר"ת ורשב"א כו' קול אחר כו' דאהא דאמרינן סוף ר"ה ר' אבהו אתקין בקסרי שיתקעו תקיעה שברים תרועה תקיעה. דמספק' ליה תרועה מאי היא אי גנוחי גנח דהיינו שברים או ילולי יליל דהיינו תרועה ועביד תרוייהו. מתקיף לה רב עוירא דלמא גנוחי גנח ומפסיק תרועה בין שברים לתקיעה אחרונה. והקשה הר"ן מה בכך הא"ר יוחנן שמע ט' תקיעות ביום יצא אף ע"ג דאיכא הפסק בינתי' ותי' ר"ת וכן ס"ל לרשב"א לחד תי' ניהו (דלכתחלה) [דיעבד] יצא מ"מ לכתחלה אין להפסי'. והרמב"ן תי' ניהו דשהי' לא הוי הפסק. מ"מ אם תוקע ביניהם תקיעה לשם מצוה הוי הפסק וקי"ל כהרמב"ן לקמן סי' תק"ץ א"כ לר"ת ורשב"ם אע"ג ששמע קול אחר לשם מצוה מ"מ יצא דהא קאי על קושית רב עוירא שהקשה דתרועה שתקע מספיקא הוי הפסק. ואפ"ה מסיק דדוקא לכתחלה אבל דיעבד יצא כמו שמע ט' תקיעות כנ"ל הרי דאפי' קול אחר דהיינו תרועה שאינו ענין א"א גנוחי אפ"ה דיעבד לא הוי הפסק: ג׳ וניהו דאנן קי"ל כרמב"ן דהוי הפסק היינו דוקא בתוקע או אפי' שומע אם שמע קול אחר אבל שומע קול הראוי שני פעמים כגון שתי תרועות זא"ז לא מחמירים לומר דהוי הפסק: ד׳ אבל בר"ן משמע כו' דאל"כ לא מקשה כלום היינו קושיא הנ"ל לרב עוירא מהאי דשמע ט' תקיעות. ומאי קושיא אם יש סברא לחלק בין שומע לתוקע הא התם בשמע ט' תקיעות מיירי בשומע י"ל דלא הוי הפסק אבל רב עוירא מקשה לר' אבהו איך יצא תוקע גופי' דלתוקע דעביד מעשה הוי הפס'. אע"כ דהר"ן לא ס"ל לחלק בין שומע לתוקע. ועיין ט"ז שחולק על לבוש: תקפ״ח:א׳תתקל״ח א׳ (ס"ק ד) אין כו' אע"פ שהתקיעה שבות. ר"ל כמו תקיעה דרשות דגזרינן שמא יתקן כלי שיר: ב׳ שמא יעבירנו והעמידו דבריהם דהיינו גזירה דשמא יעבירנו במקום עשה דתקיעה לא שייך אלא בשבת דבי"ט אין איסור הוצאה: ג׳ אבל לפי מ"ש הר"ן וכו' דלא בקיאי בקביע' דירחא. זהו לשון הרי"ף והרז"ה הקשה עליו דהא הטעם משום יעבירנו ולא משום דא"א בקיאים. ותי' הר"ן ע"פ מ"ד בסכה ר"פ לולב וערבה. לולב פעמים ששה פעמים שבעה דהא מצות נטילת לולב היא שבעה ימים וא"א לז' ימים בלי שבת. ולכן כשחל יום א' של סוכות בשבת אז הוי שבעה דיום א' דוחה שבת: ד׳ ובמקדש המצוה כל שבעה אבל חוץ למקדש מצותה יום אחד מן התורה לכן יום א' דחשוב דאפי' בגבולים הוי דאורייתא לכן כשחל בשבת דוחה גזרת שמא יעבירנו. וניטל אפי' בגבולים אבל כשחל א' משאר ימי החג בשבת כיון דשאר ימים לא הוי מן התורה כ"א במקדש לא חשיב כ"ה ואינו דוחה שבת אפי' במקדש והאידנא דלא בקיאים בקביע' דירחא אפי' חל יום א' בשבת אפ"ה אין נוטלין לולב עכת"ד הגמ' והקשה הר"ן א"כ שופר דאפי' בגבולים מן התורה ולמה כשחל ר"ה בשבת תנן דוקא במקדש היו תוקעי' ולא בגבולין ותי' שאני שופר בר"ה שהוא ביום א' לביאת העדים להעיד על ראיית הלבנה וזמן התקיעה היה בשחר. ובשחר ע"פ הרוב לא היו העדים באים ומה"ט תקנו דאפי' באו עדים בשחר מ"מ על קרבן תמיד שחר היו אומרים שיר של חול: ה׳ א"כ אם היו תוקעים בגבולים אם חל בשבת אם באו עדים בשחר גזרינן דלמא לשנה הבאה לא יבאו עדים בשחר עד למחר ויהיה היום חול ומ"מ יתקעו בשחר ויאמר אשתקד תקענו בשחר גם בשנה זו נתקע בשחר והם לא ידעו שאני אשתקד דבאו עדים בשחר אבל שנה זו שעדיין לא באו עדים בשחר ושמא לא יבאו היום עדים כלל משא"כ במקדש דהוי במקום זריזים לא גזרו: ו׳ וכתב שזה כוונת הרי"ף במ"ש הטעם דלא בקיאים בקביעא דירחא ר"ל בר"ה דבאותו יום אין אנו בטוחים שיבאו היום עדים זה קרי הרי"ף א"א בקיאים כו' דממ"נ אם י"ט הוא. דהיינו שיבאו היום עדים: ז׳ ואם חול ר"ל שלא יבואו היום עדים כלל משא"כ בשבת ר"ל כשחל בשבת שפיר גזרי' לאסור התקיעה שמא לא יבאו עדים ולא יהיה היום ר"ה ועביד אסור' דעבר על שבות שמא יתקן כ"ש דהא עכ"פ היום ודאי שבת: ח׳ ובתו' כו' שהקשו ג"כ קושית הר"ן הנ"ל תי' דשאני לולב דאינו אלא טלטול בעלמא כו' אבל בתקיעת שופר איכא מעשה חכמה ואחמור בה טפי עכ"ל התו'. ופי' מ"א דבריהם במ"ש איכא מעשה חכמה וא"ל שמא יתקן כלי שיר. ור"ל דמשום שבות אחד לא היו מעמידים דבריהם. לכן לולב ליכא כ"א שבות א' שמא יעבירנו לכן יום א' שחל בשבת דוחה שבת אבל שופר דאיכא שני שבותים שמא יתקן כלי שיר ושמא יעבירנו לכן העמידו דבריהם כשחל בשבת דאינו דוחה שבת אע"ג שהוא מן התורה בגבולין ולפ"ז בלא"ה לא קשיא קושית מהר"פ דהל"ל משום שמא יתקן כלי שיר. דבאמת כן כוונות הש"ס במ"ש שמא יעבירנו ר"ל גם גזרת שמא יעבירנו איכא נוסף על שמא יתקן כ"ש דהשתא איכא תרתי שבותים אבל משום חד שבות לא היו מעמידים דבריהם: ט׳ וריש פ"ד דר"ה בד"ה אבל לא במדינה כו' ועיין שם בתוספות ד"ה רדיית הפת ובמהרש"א ובחולין דף פ"ד ע"ב בתו' ד"ה תקיעת שופר כו': תקפ״ח:א׳תתקל״ט א׳ (ס"ק ה) לצורך כו' כמ"ש סי' תרס"ה. ואם חל ר"ה יום ה' ו' ע"ש אם מותר לטלטל בשבת שאחריו: ב׳ עסי' כ"א. דטליתים שבלו אין להשתמש בהן תשמיש מגונה. וה"ה שופר וכך כ' ט"ז שם דהוא הדין סכך סכה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א