סימן תקנט – מנהגי תשעה באב ודין מילה בתשעה באב – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקנט – מנהגי תשעה באב ודין מילה בתשעה באב

א חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֵין אוֹמְרִים צִדְקָתְךָ בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת. { הַגָּה: וּמַבְדִּילִין בַּלַּיְלָה בַּתְּפִלָּה כִּשְׁאָר מוֹצָאֵי שַׁבָּת } (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי הִלְכוֹת ט' בְּאָב), { וְאִם שָׁכַח מִלְּהַבְדִּיל עַיֵּן לְעֵיל סי' רצ"ד סָעִיף ג'; וּמִתְפַּלְּלִים בְּנַחַת וְדֶרֶךְ בְּכִי כַּאֲבֵלִים, וְכֵן עוֹשִׂים בִּקְרִיאַת אֵיכָה } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי), { וּבְכָל אֵיכָה מַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר } (מַהֲרִי"ל), { וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַחַזָּן לְפָסוּק: הֲשִׁיבֵנוּ, אוֹמְרִים אוֹתוֹ הַקָּהָל בְּקוֹל רָם, וְאַחַר כָּךְ מְסַיֵּם הַחַזָּן וְחוֹזֵר הַקָּהָל וְאוֹמְרִים: הֲשִׁיבֵנוּ, בְּקוֹל רָם, וְכֵן הַחַזָּן } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי). ב בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב { מִתְפַּלְּלִים } א { עַרְבִית וְאוֹמְרִים אֵיכָה וְקִינוֹת } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וּמַהֲרִי"ל); וְאוֹמֵר אַחַר קִינוֹת וְאֵיכָה, סֵדֶר קְדֻשָּׁה, וּמַתְחִיל מִוְּאַתָּה קָדוֹשׁ, וְאִם חָל ב בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֵין אוֹמְרִים וִיהִי נֹעַם. { הַגָּה: וְלֹא לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת וְלֹא וְיִתֶּן לְךְ } (כָּל בּוֹ), { וּמְסִירִין הַפָּרֹכֶת מִלִּפְנֵי הָאָרוֹן עַל שֵׁם בִּצַּע אִמְרָתוֹ } (אֵיכָה ב, יז) (מִנְהָגִים). ג לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב וְיוֹמוֹ, יוֹשְׁבִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת ג לָאָרֶץ עַד תְּפִלַּת מִנְחָה { וְעַכְשָׁו נָהֲגוּ לִישֵׁב עַל סַפְסַלֵּיהֶם מִיָּד אַחַר } ד { שֶׁיֵּצְאוּ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת שַׁחֲרִית, וּמַאֲרִיכִין עִם הַקִּינוֹת עַד מְעַט קֹדֶם חֲצוֹת. } וְאֵין מַדְלִיקִין נֵרוֹת בַּלַּיְלָה, כִּי אִם נֵר ה אֶחָד לוֹמַר לְאוֹרוֹ קִינוֹת וְאֵיכָה. ד אֵין אוֹמְרִים ו תַּחֲנוּן { וְלֹא סְלִיחוֹת } (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי) בְּתִשְׁעָה בְּאָב, וְאֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם מִשּׁוּם דְּמִקְרֵי מוֹעֵד. { הַגָּה: וְקוֹרִין } ז { בַּתּוֹרָה כִּי תוֹלִיד בָּנִים, וּמַפְטִירִין בְּיִרְמִיָּה } ח { אָסֹף אֲסִיפֵם. וְכָל הַקַּדִּישִׁים שֶׁאוֹמְרִים אַחַר אֵיכָה עַד שֶׁיּוֹצְאִים לְמָחָר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵין אוֹמְרִים תִּתְקַבַּל. וְאֵין אוֹמְרִים אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם } (טוּר וּמִנְהָגִים), { וְלֹא לַמְנַצֵּחַ } (מִנְהָגִים), { וְלֹא פִּטּוּם } ט { הַקְּטֹרֶת } (מָרְדְּכַי). { וְאֵין צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת מְקוֹמוֹ בְּתִשְׁעָה בְּאָב. } ה בִּשְׁעַת הַקִּינוֹת אָסוּר לְסַפֵּר דָּבָר וְלָצֵאת חוּץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִיק לִבּוֹ מִן הָאֵבֶל; וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יָשִׂיחַ עִם עוֹבֵד כּוֹכָבִים { וְנוֹהֲגִין לוֹמַר קְצָת נֶחָמָה אַחַר הַקִּינוֹת לִפְסֹק בְּנֶחָמָה } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי). ו אִם יֵשׁ י אֵבֶל בָּעִיר, הוֹלֵךְ בַּלַּיְלָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְגַם בַּיּוֹם עַד שֶׁיִּגָּמְרוּ הַקִּינוֹת. ז אִם יֵשׁ תִּינוֹק לָמוּל, מָלִין אוֹתוֹ אַחַר שֶׁגּוֹמְרִים הַקִּינוֹת; וְיֵשׁ מַמְתִּינִין לְמוּלוֹ עַד אַחַר חֲצוֹת, וּמְבָרְכִים בִּרְכַּת הַמִּילָה בְּלֹא בְּשָׂמִים { וְהַמִּנְהָג כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה. } וְאִם הַיּוֹלֶדֶת מְצוּיָה בִּמְקוֹם הַמִּילָה, יְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס וְתִשְׁתֶּה מִמֶּנּוּ הַיּוֹלֶדֶת; וְהוּא שֶׁתִּשְׁמַע הַבְּרָכָה וְלֹא תַּפְסִיק בִּדְבָרִים בֵּין שְׁמִיעַת הַבְּרָכָה לִשְׁתִיַּת הַכּוֹס; וְאִם אֵינָהּ שָׁם, יְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס וְיַטְעִים יא לְתִינוֹקוֹת. ח בַּעַל בְּרִית לוֹבֵשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, אַךְ לֹא לְבָנִים מַמָּשׁ. { הַגָּה: וַאֲבִי הַבֵּן, וְהַמּוֹהֵל, וְהַסַּנְדָּק כֻּלָּם נִקְרָאִים בַּעֲלֵי בְּרִית } (בֵּית יוֹסֵף) { וּמֻתָּרִים לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי } יב { שַׁבָּת לְאַחַר שֶׁגָּמְרוּ הַקִּינוֹת וּבָאִין לָמוּל הַתִּינוֹק, אֲבָל לֹא יִלְבְּשׁוּ לְבָנִים } (מַהֲרִי"ל). ט ט' בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת יג וְנִדְחָה לְיוֹם רִאשׁוֹן, יד בַּעַל בְּרִית מִתְפַּלֵּל מִנְחָה טו בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, וְרוֹחֵץ, וְאֵינוֹ מַשְׁלִים תַּעֲנִיתוֹ לְפִי שֶׁיּוֹם טוֹב שֶׁלּוֹ הוּא. י נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לִשְׁחֹט וְשֶׁלֹּא לְהָכִין צָרְכֵי סְעֻדָּה עַד אַחַר טז חֲצוֹת. { הַגָּה: וְהוֹלְכִים עַל } יז { הַקְּבָרוֹת מִיָּד כְּשֶׁהוֹלְכִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תוס'), { וְאִם אֵרַע מֵת בְּט' בְּאָב אֵין אוֹמְרִים צִדּוּק הַדִּין } (תַּשְׁבֵּ"ץ).

באר היטב – סימן תקנט – מנהגי תשעה באב ודין מילה בתשעה באב

ב א ערבית. ואומרים קדיש עם תתקבל אבל אחר איכה עד למחר אחר יציאת בה"כ קדיש בלא תתקבל. מנהגים ואחרונים: ב במוצאי שבת. ואין מברכין בניהם בלילה מהרי"ל. שחרית אין השמש קורא לבה"כ ומשכימין קצת לבה"כ: ג ג לארץ. ונ"ל דמותר לישב על השק דאינו אלא מנהג לישב ע"ג קרקע. מ"א: מהרי"ל ישב להדיא על הרצפה ולא על גבי המעלה דלפני התיבה והיה לו סרבל גרוע שלא להפסיד בגדיו בישיבת הקרקע ולמנחה החליף מן הגרוע: ד שיצאו. דהולכין על הקברות והוי עד חצות דאז רשאים לישב על הספסל מנהגים. וכתב הט"ז אבל שאר דברים דהיינו רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל וכו' ודאי אסורים עד הלילה כמו אכילה ושתיה והמון העם טועים והולכים אחר חצות במנעלים ומחסרון ידיעה עושים כן ע"ש ועסי' תקנ"ד ס"ק א': ה אחר. ומהרי"ל כתב להדליק עוד נר אחד שאם יכבה נר החזן ידליק ממנו. משמע שהקהל לא יאמרו איכה וקינות רק ישמעו מהש"ץ. מ"א. וט"ז כתב דכל הקהל צריכים לומר הקינות דמה יועיל אמירות החזן לחוד ע"כ נראה דבכל שכונה יהיה נר אחד שע"י הדוחק יוכלו לומר קינות לאורו ע"ש. ובאר היטב כ' דמ"ש כ"א נר אחד היינו דוקא בכניסת הלילה אבל בשעת קריאת איכה וקינות יכולין להדליק כל אחד נר ע"ש: מהרי"ל היה נותן ריוח בין כל פסוק ופסוק מעט ובין כל איכה יותר מעט. ופסוק אחרון שבכל איכה אומר בקול רם. וטוב שיחיד יקרא איכה גם ביום. של"ה: ד ו תחנון. ואומרים מזמור לתודה כ"ש בעט"ב וכ' א"ז וכן הנהיג זקיני הגאון ז"ל דלא כהגמ"נ. ועססי' נ"א. ואין אומרים שיר מזמור לאסף. כתב הט"ז נ"ל דמותר לעשות הספד על חכם שמת ולישב ע"ג קרקע בט"ב ואפי' אחר חצות ע"ש. וכ"פ בתשו' דבר שמואל סי' ט' ע"ש: ז בתורה. ויש לברך ברוך דיין האמת קודם שקורא בתורה בלא שם ומלכות. מ"א ע"ש: ח אסוף. בניגון איכה: ט הקטורת. וכ"ש שאין אומרים סדר הקרבנות הכתובים סוף סי"א: ו י אבל. אונן אסור בלילה ולמחר נכנס ויושב בבה"כ עד שמשלימין הקינות: ז יא לתינוקות. ב"ח כת' דליתן לתינוק הנימול כמ"ש סי' תרכ"א סעיף ג' לענין יוה"כ אבל דעת רמ"א כיון שט"ב הוא דרבנן לא מחמרינן כ"כ ומוטב ליתן לתינוק גדול קצת שחייב לחנכו בברכה. מ"א: ח יב שבת. ואם הם עדיין חדשים וניכר הגיהוץ בהן נ"ל דאסור ללובשן כמה שכתוב סימן תקנ"א סעיף ו' מ"א. ומותרים בכתונת לבן ואחר המילה פושטין בגדיהם. מהרי"ל: ט יג ונדחה. אבל אם חל מילה בט"ב משלימין מיהו מותרים לאכול בליל י' בשר כמ"ש בסימן תקנ"ח סק"א: יד בעל ברית. כולם בכלל כמ"ש ס"ח: טו בעוד. הוא מנחה קטנה מ"א עיין שם. וכתב מי"ט וה"ה פדיון הבן למהרש"ל דהוי סעודת מצוה שהאב והכהן לא ישלימו וכ' המ"א בסי' תקס"ח סעיף קטן י' דפשוט דבמקום דמותר לאכול על הסעודה אינו תענית כלל ומותר אחר כך לאכול אפי' בביתו מיהו קודם הסעודה נראה לי דאסור לאכול בביתו מיהו הבעלי ברית מותרים לאכול מיד די"ט שלהם הוא ע"ש. ועכשיו נתפשט המנהג להשלים אפי' באחד מד' צומות שנדחו וכ"כ הרדב"ז ומ"א דעכשיו נתפשט המנהג שרוב הסעודות עושין בלילה א"כ ביום התענית גם כן אין להקל עיין שם. (אבל בספר אליה רבה דחה אותו בשתי ידים ומסיק להיתר גמור רק שלא יעשו סעודה ע"ש): י טז חצות. ולצורך סעודת מצוה מותר לשחוט קודם חצות עסי' תקנ"א ס"ט בהג"ה: יז הקברות. ואם אין קברי ישראל הולכים על קברי עכו"ם ואין לילך על קברי עכו"ם אם יש שם כו"ם. וכ' בכתבי האר"י ז"ל דאין לילך על הקברות אלא לצורך הלוית המת ובפרט אם לא תיקן עון קרי כי מתדבקים בו החיצונים:

מגן אברהם תקנ״ט – סימן תקנט – מנהגי תשעה באב ודין מילה בתשעה באב

א׳ ויפסיק בין כל פסוק מעט ובין כל איכה יותר מעט ופסוק האחרון שבכל איכה אומר בקול רם [מהרי"ל] ומברכין לפני איכה על מקרא מגילה (מנהגים) ועמ"ש בסי' ת"ץ וטוב שיחיד יקרא איכה גם ביום [של"ה]: ערבית. אומר קדיש שלם אחר תפל' ערבי' [טור] עמ"ש רסי' תרצ"ג אם חל במ"ש אין מברכין הבנים [מהרי"ל]: ב׳ לארץ. ונ"ל דמותר לישב על השק דאינו אלא מנהג לישב ע"ג קרקע עבי"ד ססי' שפ"ז: ג׳ אחר שיצאו מבה"כ. דהולכים על הקברות והוי עד חצות דאז רשאי לישב על הספסל וכ"ה במנהגים: ד׳ נר א'. ומהרי"ל כתב להדליק עוד נר א' שאם יכב' נר החזן ידליק ממנו משמע שהקהל לא יאמרו איכ' וקינות רק ישמעו מהש"ץ: ה׳ א"א תחנון וכו'. בשחרית משכימין קצת לבה"כ (מט"מ) ואין קורין לבה"כ אלא הם באים מעצמם [מהרי"ל] ובמדינתינו נוהגין לקרות לבה"כ, נוהגין לברך ברוך דיין האמ' קוד' שקורא בתור' [ב"י לבוש של"ה] ובד"מ כתב שאין נוהגים כן וטוב שהקורא יאמר אותו בלא שם ומלכות: ו׳ אסף אסיפם. בניגון איכה: ז׳ ולא פיטום הקטור'. דלא מקרי סדר היום שאין כל אדם אומר אותו ומכ"ש סדר הקרבנות הכתובים ססי' א': ח׳ אבל בעיר. ז"ל הרא"ש דתני' אבל כל ג' ימים אין הולך לבית האבל מכאן ואילך הולך ובט"ב נמי הוי כאבל מג' ימים ואילך והולך לבה"כ עם שאר הקהל שהם כמו אבלים עכ"ל וכתב בבד"ה דט"ב כיון דהוי אבילות ישינה לא חמיר אלא כמו אבל מג"י ואילך עכ"ל וצ"ע דמה בכך ממ"נ אם האבל תוך ג"י הרי אסור לילך לאבל אחר אפי' אותו האבל הוי אחר ג"י וא"כ בט"ב נמי אסור ואם הוא אחר ג"י לאבלו אפי' הוי ט"ב בתוך ג"י מותר לילך דהא יותר יש היתר לילך לאבל תוך ג"י דתקפה אבלו, וברי"ו כ' בהדיא דדוקא אבל אחר ג"י מותר לילך לבה"כ ע"ש וידוע שכל דבריו הם בנוים על פי הרא"ש אבל הטור כתב סתם משמע דאפי' תוך ג' מותר וכ"מ ברא"ש פ"ג דמ"ק וצ"ל דה"פ ובט"ב הוי כאבל מג"י ואילך כלומר כי היכי דשאר אבל מותר לילך אחר ג"י ה"נ בט"ב מותר לילך אפי' תוך ג"י כיון שכלם אבלים וצ"ע הקשה מהרא"י דהא בלילה רשאי לצאת לצורך כמ"ש בי"ד סי' שצ"ג וי"ל דהיינו אם הולך לבדו אבל הכא כיון שהולך בחבור' אנשים הוי אסור אי לאו טעמא דכולהו הוי אבלים עסי' תקפ"א: ט׳ לתינוקות. ולא חיישי' דלמא אתי למיסרך כמ"ש סי' תקנ"ו כיון דלא קביעי בכל שתא [טור] וב"ח כתב ליתן לתינוק הנימול כמ"ש סי' תרכ"א ס"ג לענין יוה"כ אבל דעת רמ"א כיון שט"ב הוא דרבנן לא מחמרי' כ"כ ומוטב ליתן לתינוק גדול קצת שחייב לחנכו בברכה כמ"ש סי' רס"ט: י׳ לא לבנים ממש. וכן בשבת של חזון אין מחליפין כליהם אלא הכתונת בלבד ופי' בהגהה שכתונת הוי מעיל ולא חלוק וכ' מהר"מ טיקטין שטעמו שחלוק הוי דברים שבצנעה ומעיל הוי פרהסיא ואינו נוהג בשבת אבל הוא פי' דקי"ל איפכא דמעיל אסור משום דדבר המפורסם חמיר בט"ב מאבל (כמ"ש סי' תקנ"ד) וחלוק מותר עכ"ל במרדכי א"כ משמע דבעלי ברי' מותרי' בכתונת לבן וכמ"ש סי' תקנ"א ע"ש בשם המט"מ וכ"מ במנהגים שכ' לובשין בעלי ברית לבנים אך לא לבנים ממש ולא בשבת של חזון כו' ע"ש משמע שאין מחמירים יותר בשבת של חזון ובגדי שבת שהם עדיין חדשים וניכר הגיהוץ בהן נ"ל דאסור ללובשן כמ"ש סי' תקנ"א ס"ו: כתב מהרי"ל אחר המילה פושטין הבגדים: י״א ונדחה כו'. אבל אם חל מיל' בט"ב משלימין [ב"י] וכ"מ ממ"ש סי' תקנ"ח בשם מהרי"ל והקש' המקשה למור"ם לובלין בתשו' דהא ספ"ג דעירובין אמרי' מהא דר"א בר צדוק שאמר פעם א' חל ט"ב בשבת ודחינהו לאחר שבת והתענינו ולא השלמנו מפני שי"ט שלנו הוא [פי' שהי' קרבן עצים בי' באב] ופריך טעמא די"ט הא עי"ט משלימין [פי' שבכל ט"ב היו משלימין אף על גב שהי' עי"ט שלהם ש"מ דמותר להשלים בע"ש] יק' מאי קפריך בשלמא י"ט זה אילו חל בט"ב היו משלימין א"כ כ"ש דיש להשלים בעי"ט אבל שבת אין מתענין בו אם חל בו ט"ב א"כ ה"ה בע"ש אין להשלים אלא ע"כ שאף בט"ב אין משלימין בי"ט שלו, א"כ למה פסק הרב"י דמשלים בט"ב עצמו ותי' דבאמת המקשן סבר דאין משלימין אפי' בט"ב עצמו אבל התרצן דמשני שאני י"ט דדבריהם הואיל ומתענים בהם שעו' משלימין בעי"ט שלהם א"כ לא דחינן ט"ב עצמו מפניהם עכ"ל ול"נ דהקשה עוד קושיא למאי דס"ל למקשה דלא עביד כר"ג א"כ אמאי לא השלימו דהא אפי' בר"ח וחנוכה ופורים משלימים כמ"ש סי' תע"ב ס"ב ק"ו בי"ט שלהם אלא ע"כ ס"ל כיון שנדחה ט"ב ממקומו לא חמיר כולי האי אבל אי ס"ל כר"ג דלעולם אין משלימין א"כ בכל ט"ב לא היה להם להשלים ומשני שאני י"ט דדבריהם וכו' וא"כ לדידן דלא ס"ל כר"ג דקי"ל דאפי' בר"ח מתענה ומשלים ק"ו בי"ט שלנו אלא בט"ב שנדחה מקלינן וגם בצבור שגזרו תענית צריכין להשלים כלם עסי' תקס"ח ס"ב וע' בתענית דף י"ב וכ' בכ"ה ומ"מ אין לעשות סעודה (ת"י דנ"ה משא מלך מ"ג) והמנהג עכשיו להשלים אפי' בא' מד' צומות שנדחו וכ"כ הרדב"ז ח"ב סי' ל"ה והיכא שמלו אחר חצות אסור להקל אפי' בד' צומות אם לא נדחו וכ' הר"ש הלוי ס"ב חתן ביום ת"צ לא ישלים תעניתו אף על פי שהיה בידו לדחות הנשואין משא"כ במיל' אבל בתוך ז' ימי משתה משלים ומיירי במקום שלא נהגו לצום ביום החופה עכ"ל כ"ה ועכשיו נתפשט המנהג שרוב הסעודו' עושין בליל' א"כ ביום התענית ג"כ אין להקל: י״ב בעל ברית. כלם בכלל כמ"ש ס"ח (ב"י): י״ג מנחה מבע"י. פי' מנחה גדולה מז' שעות ומחצה ולמעלה [ב"י תשב"ץ] אבל בהג"א פ"ג דמ"ק כ' י"א שעות והוא מנחה קטנ' וכנ"ל להחמיר עסי' רמ"ט ותקס"ב: י״ד שלא לשחוט. היינו לאותן האוכלים בשר בלילה אבל לצורך סעודת מצוה שרי קודם חצות עסי' תקנ"א ס"ט בהג"ה מ"ש לענין שחיט': ט״ו על הקברות. דאף המתים מצטערים ולכן לא מהני אם הולך על קברי עכו"ם (של"ה) מיהו אם אין קברי ישראל הולכין על קברי עכו"ם כמ"ש ססי' תקע"ט וכ' בכתבי האר"י דאין לילך על הקברות אלא לצורך הלוית המת ובפרט אם לא תיקן עון קרי מתדבקים בו החיצונים עכ"ל:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקנ״ט

א׳ א"א צדקתך וכ"ש צידוק הדין אם אירע מת בט"ב וכ"כ רמ"א בססי' זה ורש"ל בתשוב' סי' ל"ב כ' שי"ל צ"ה וכן מצאתי במנהגים ישנים אף ע"פ שהמנהג כך בכ"מ שא"א תחנון א"א צ"ה מ"מ נרא' דבט"ב שאני דלא גרע משאר קינות ומאורעו' וכ"מ בשם רש"י שהתיר לומ' צ"ה קודם חצות כמו קינו' ועוד כתב בס' אגודה בשם רוקח שי"ל אפי' תחנון בט"ב משום דבטלה מגלת תעני' א"כ יש להקל ואין להחמיר כשאר מועדו' עכ"ל רש"ל: ב׳ מתפללין ערבית. ואומרים קדיש עם תתקבל אבל אחר איכה עד למח' אחר יציאת ב"ה קדיש בלא תתקבל כ"כ במנהגים: ג׳ א"א ויהי נועם. לפי שנתיסד על הקמת המשכן ועת' נחרב: ד׳ יושבים לארץ. כ"כ ב"י בשם הג"מ דנרא' למהר"מ מנהג צרפתים שאין יושבים ע"ג ספסלים עד תפלת המנחה דומיא דאבל דיושב על גבי קרקע כל ז' ימי אבלו דאיתא בגמ' תניא כל המצות הנוהגות באבל נוהגו' בט"ב עכ"ל והקש' מו"ח ז"ל דהא כתב הטור רסי' תקנ"ה דאות' בריית' לא מיתני' אלא לענין לא תעש' אבל מ"ע שבאבל לא ולק"מ דג"ז הוה מצו' ל"ת דאסו' לישב ע"ג ספסל ואה"נ אם רוצ' לעמוד ודאי אין עליו חיוב לישב דוק' ולישב על הארץ והא דשרי כאן בתפל' מנחה ולמנהגנו אחר חצות משום דתניא שכל המצות שנוהגות באבל נוהגות בט"ב וקא מפרש אח"כ כגון רחיצ' וסיכה כו' ולא חשיב ישיבה על הארץ וברישא משמע כלל והיינו גם ישיבה על הארץ אלא ע"כ דבזה יש חילוק דקצתו אסור כמו בט"ב וקצתו מותר ע"כ חילקו בזמן ביום עצמו אבל רחיצה וסיכה כו' מה דחשיב בסיפא ודאי אסורים עד הליל' כמו אכיל' ושתים כנ"ל בזה והמון העם טועים והולכים אחר חצות במנעלים ומחסרון ידיע' עושים כן וקצת אף על פי שמגלים להם האיסו' אינם מניחים מנהגם וכמעט י"ל בזה מוטב יהיו שוגגים כו': ה׳ נר א'. במנהגים כתב נר א' לחזן ותמוה לי והלא כל הקהל צריכי' לומר קינות ובודאי לא סגי בלא"ה ומה יועיל אמירת החזן לחוד ע"כ נראה דבכל שכונה יהיה נר א' שע"צ הדוחק יוכלו לומר קינות לאורו ומ"ש במנהגים לחזן היינו בב"ה קטנה שכל הקהל יוכלו לומר קינות לאותו אור אפי' ע"צ הדוחק כנ"ל: ו׳ משום דמקרי מועד. נ"ל דמותר לעשות הספד על חכם שמת ולישב על גבי קרקע בט"ב דהא בלא"ה מספידין כל הקדושים בו ביום ואפי' אחר חצו' דכולי יומא ההוא קבוע לבכי' והספד ולענין זה לא אשגחי' במה דקרוי מועד וכ"מ מדלא הזכירו איסור הספד בט"ב כמ"ש שאר דברים כנלע"ד: ז׳ לפי שי"ט שלו הוא. סברא זו אינה מועל' אלא לט"ב שנדחה אבל לא לט"ב שחל בא' משאר ימי השבוע ומ"מ נראה דאם יש סעוד' מצוה כגון מילה או סעוד' חתונה בט"ב שחל ביום ה' מותר לאכול בשר בליל י' אף למנהג כשר שהוזכ' בסי' תקנ"ח: ח׳ נוהגי' שלא לשחוט וכו'. נרא' דלצדדים קאמר דהיינו לאותם שאינם חשים למנהג הכשר דסי' תקנ"ח ואוכלי' בשר בליל' לא ישחטו עד אחר חצות ואותן שנוהגי' מנהג כשר ודאי לא ישחטו דלא עדיף ט"ב עצמו מן אחר ר"ח אב דמצניעי' סכין של שחיט' אלא דמ"מ לא יכינו שאר צרכי סעודה שלהם עד חצות גם מו"ח ז"ל כ' דלמנהג כשר אין לשחוט עד אחר התענית. וכ"ה בהג"מ עד אחר התענית אבל ראיתי בכל המקומות ששוחטים לצורך אכיל' שאחר ט"ב ואין מוחין בידם:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקנ״ט

תקנ״ט:א׳תשמ״ז א׳ ד"ה ויפסיק כו' ומברכים כו' ועמ"ש ס"ס ת"צ ועמ"ש מ"א בסי' רפ"ד דאפי' בדפוס וכתו' על הנייר אפ"ה מברכים דשאר ספרים חוץ מס"ת שרי ע"ג נייר. ודפוס כתיבה מעלייתא היא: תקנ״ט:א׳תשמ״ח א׳ (ס"ק ב) לארץ כו' ססי' שפ"ז ר"ל דבאבל לא התירו כ"א לזקן או לחולה. מ"מ בט"ב כיון דישיבה על הארץ אינו רק חומרא יש להקל: תקנ״ט:א׳תש״נ א׳ (ס"ק ד) נר א' כו' משמע שהקהל כו' אבל בט"ז כת' מה יועיל אמירת החזן לבד. ובוודאי כל הקהל צריכים לומר: ב׳ ומ"ש נר א' מיירי בבה"כ קטנה שעכ"פ ע"צ הדוחק כל הקהל יוכלו לו' לאותו נר אבל בבה"כ גדולה דלא סגי בנר א' ידליקו בכל שכונה נר א'. והטעם עש"ה במחשכים הושיבני: תקנ״ט:א׳תשנ״א א׳ (ס"ק ה) א"א כו' משכימים קצת וכתב בס' א"ר וז"ל אם יש חשש שיצאו הרבה קודם חצות מבה"כ טוב שלא ישכימו כ"כ עכ"ל: ב׳ קודם שקורא בתורה ובהרב"י די"א קודם קריאת איכה והואיל ואין מזכירים בו שם ומלכות כמ"ש מ"א. לכן כ' של"ה דיש לאומרו קודם איכה וגם כ"א מהעולים לתורה: תקנ״ט:א׳תשנ״ד א׳ (ס"ק ח) אבל כו' אסור ואם הוא אחר ג"י כצ"ל וכ"ה בקצת דפוסי' הקשה מהרא"י דהא בלילה כו' א"כ בלילה לא הוי צריך הרא"ש ליתן טעם דהוי כאבל אחר שלשה ימים וברא"ש משמע דגם בלילה צריך לטעם זה. אם הולך לבדו או א" או שנים עמו כ"ה שם: תקנ״ט:א׳תשנ״ו א׳ (ס"ק י) לא לבנים כו' דבעלי בריח נמי מותרים דהא דימה והשוה אותן עם שבת חזון: ב׳ וכמ"ש סי' תקנ"א ס"ק ד' לענין שבת חזון: ג׳ ובגדי שבת שהן עדיין חדשים כו' ר"ל הא דהתיר רמ"א ללבוש בגדי שבת דוקא כשאין הגיהוץ ניכר בהן אבל כשהגיהוץ ניכר אסורים כמו בשבת חזון בסי' תקנ"א ס"ק ך': תקנ״ט:א׳תשנ״ז א׳ (ס"ק יא) ונדחה כו' אבל אם חל מילה בט"ב משלימים ב"י. והביא הרב"י ראיה דהא המתיר הזה היא רבינו יעבץ הביא ראיה להתיר מדאמרי' בעירובין דף מ"א אר"א ב"ר צדוק אני הייתי מבני סנאב ב"ב כו' ולא השלמנוהו. הביאו מ"א אח"ז וז"ל הרב"י וא"א דה"ה אם חל ט"ב בא' מימי השבוע ה"ל לסתום ולומר והתענינו בט"ב ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו הי' כו' ל"ל למימר דט"ב שחל להיות בשבת ונדחה הוי אי לאו למימר דוקא כה"ג לא בעי לאשלומי אבל אם חל באחד מימי השבוע צריך להשלים עכ"ל. וכ"מ ממ"ש סי' תקנ"ח בשם מהרי"ל בס"ק ב' דיליף להקל למתענים בי' ימים רצופים בט"ב שנדחה מדמקיליני' לבעלי ברית בסעיף זה בט"ב שנדחה. וא"א דס"ל דגם אי לא נדחה מקילים לבעלי ברית א"כ מאי ראיה מייתי. דהא ספ"ג דערובין אמר עולא הלכה כר' יוסי דאם חל ט"ב בע"ש מתענה ומשלים. ופריך מהא דאין גוזרים תענית על הצבור בר"ח וחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקים (פירש"י שהתחילו להתענות ך' או ל' יום ונכנס בהן חנוכה או ר"ח אין מפסיקים) דברי ר"ג. אר"מ אע"פ שאמר ר"ג אין מפסיקים מודה שאין משלימים (התענית בר"ח וחנוכה) וכן בט"ב שחל בע"ש אין משלימים. ותניא לאחר פטירתו של ר"ג נכנס ר"י להפר את דבריו. עמד ר"י בן נורי ואמר כל ימיו של ר"ג קבענו הלכה כמותו ועכשיו אתה מבקש לבטל את דבריו אין שומעים לך. ולא היה אדם שערער. הרי דאין הלכה כר"י דבע"ש אינו משלים. ומשני בדורו של ר"ג עביד כר"ג בדורו של ר"י עבד כר"י. ופריך והא גם בדורו של ר"ג לא עשו כמותו. דהא ר"א בר"צ בימי ר"ג ואפ"ה מצינו שאמר אלי הייתי מבני סנאב כו' ודייק טעמא די"ט כו' והוי ס"ד די"ט דדבריהם יש לו לענין השלמה דין א' עם שבת. ומשני שאני י"ט דדבריהם הואיל ומתענים בו שעות משלימים בו ערבית. ר"ל דוקא שבת דאפי' שעה א' אסור להתענות בו. לכך גם כשחל ט"ב בע"ש אין משלימים כדי שלא יתענה זמן מה בשבת. אבל י"ט דדבריהם דמתענים בו שעות דהא אמר התענינו בו ולא השלמנוהו. לכך כשחל בעי"ט משלימים ואע"ג דמתענה קצת בי"ט מה בכך הא מתענים בו שעות ולכן הקשה השואל לדעת הרב"י. ניהו דהמקשן לא אסיק תי' הש"ס והוי ס"ד אע"ג דמתענים בו שעות מ"מ אין ראוי להשלים. דאותה שעה שבסוף התענית הוא לו יותר צער מתענית שעות בתחלת היום. ואין למידי' מתענית שעות להשלמה דעי"ט א"ו דגם בע"ש (אין) משלימים. וא"א לדברי הרב"י דאם הי' חל ת"ב בי"ט דדבריהם היו צריכים להשלים אפי' בי"ט דדבריהם. ודאי קשיא איך רצה המקשן לילף מי"ט דדבריהם לשבת דוודאי י"ט דדבריהם ראוי להשלים כשחל עי"ט ולא הי' נדחה דהא גם אי חל בי"ט היו צריכים להשלים ולא עדיף עי"ט מי"ט: ב׳ אבל התרצן כו' א"כ לא דחי' כו' ר"ל כיון דע"כ המקשן לא ס"ל כהרב"י אלא הוי ס"ד דאפי' חל ט"ב בי"ט ולא היה נדחה ג"כ לא היו משלימים. א"כ מנ"ל דהתרצן חולק בזה. לזה כ' דמסברא אמרי' כן כיון דאמרי' הואיל כו' משלימים בו ערבית. כיון שאז הט"ב לא היה נדחה לכך משלימים ה"ה כשחל בי"ט ולא היה נדחה היו ג"כ משלימים. א"כ אמאי לא השלימו כו' דהא ר"ג שני דינים אמר דט"ב שחל בע"ש אין משלימים וגם ת"צ שחל בר"ח חנוכה ופורים אין משלימים. וס"ל למ"א אי קי"ל כר"ג בחדא ה"ה באידך. וא"כ לפי דהוכיח המקשן דלא קי"ל כר"ג בהא דאם ט"ב בע"ש משלימים ה"ה דקי"ל כחכמים גם בדין אחר דת"צ שחל בר"ח וחו"פ משלימים. אם כן אמאי לא השלימו שחל בשבת ונדחה וחל ביו"ט שלהן. דהא לא עדיף י"ט דידהו מר"ח חו"פ. (ואע"ג דאמרינן שם אר"י לא שמיע לי הא דהלכה כר"י דמתענה ומשלים. וא"ל אביי והאמרת לן אהא דאמר ר"מ דמודה ר"ג דאין משלימים וכן בט"ב שחל בע"ש. אר"י אמר רב זו דברי ר"מ משום ר"ג אבל חכ"א מתענה ומשלים מאי לאו אתרווייהו בין אר"ח חו"פ. ובין על ט"ב שחל בע"ש פליגי רבנן. וכיון דאמרת בלשון חכמים משמע דקי"ל כוותייהו. ומשני לא על חנוכה ופורים דוקא. אבל כשחל ט"ב בע"ש מודו דאין משלימים א"ש. הרי דאין שני הדינים תלוים זב"ז וא"כ מאי קשיא למ"א ניהו דהמקשן ס"ל דבחל ט"ב בע"ש לא קי"ל כוותי' דר"ג. אבל בחו"פ דאין משלימים קי"ל כוותי'. וא"ש דלא הוי קשיא ליה ל"ל השלימו. י"ל דמ"א ס"ל דע"כ האי מקשן הוי ס"ד הכי או דקי"ל כוותי' דר"ג בתרווייהו או כחכמים בתרווייהו דאל"כ מאי פריך המקשן הראשון אהא דפסק עולא כר"י דט"ב בע"ש משלים דהא ר"י עמד לבטל דברי ר"ג ואמר ר"י בן נורי דאין שומעים לו. ומאי קושיא. דלמא ר"י ור"י בן נורי פלפלו בהא דאמר ר"ג דבחנוכה ופורים אין משלימים אבל בט"ב שחל בע"ש מודה ר"י בן נורי דלא קי"ל כר"ג וא"ש הא דפסק עולא כר"י. אע"כ דהי' סובר כיון דפסקינן כר"ג לחו"פ ה"ה בט"ב שחל בע"ש. וכיון דהמקשן מר"א בר"צ הוא המקשן הראשון שפיר הקשה מ"א. כן י"ל קצת: ג׳ אלא ס"ל כר"ג כו' ובזה מיושב קושיות השואל דודאי המקשן פריך שפיר דא"א דאתי' כר"ג. באמת אפי' הוי חל ט"ב בי"ט שלהם לא היו משלימים דהא לר"ג אם חל ת"צ בר"ח חו"פ אין משלימים. ודלא כהרב"י. וא"כ שפיר קשיא לי' א"כ גם בעי"ט דהיינו כל שנה לא הו"ל להשלים. ודברי הרב"י דס"ל אם חל ט"ב בי"ט דדבריהם דצריכים להשלים הוא לדידן דלא קי"ל כר"ג אלא כחכמים דאם חל ת"צ בר"ח חו"פ משלימים ה"ה י"ט דדבריהם כגון בעלי ברית צריכים להשלים. וא"ל א"כ מנ"ל דאם נדח' דא"צ להשלים לדידן. ז"א דמוכח כן מדברי המקשן דהוי ס"ד דע"כ ר"א בר"צ כחכמים ס"ל ואפ"ה כשהיה נדחה לא היו משלימים וע"כ הוי ס"ל כשנדחה מודו רבנן ובהא לא מצינו דהתרצן חולק. גם יש לרבינו יעבץ ראיות אחרות כמבואר בהרב"י ופוסקים. אבל מ"מ ניהו דמ"א יישב דינו של הרב"י ולא קשה קושית השואל. אבל הרב"י ע"כ לא נתכוין לזה וא"כ להרב"י נשאר קושית השואל. דהא הרב"י הוכיח מלשון ר"א בר"צ גופי' מדלא סתם ואמר והתענונו בט"ב ולא השלמנוהו כו' כנ"ל אע"כ דאם לא הי' נדחה היו משלימים והא לפי האמת ר"א בר"צ כר"י ס"ל. והא כ' מ"א דלר"ג מודה הרב"י דאפי' לא היה נדחה לא היו משלימים כמו בר"ח חו"פ ולתשובת מהר"ם לקושית השואל י"ל קצת אבל למ"א קשה וצל"ע כעת: ד׳ ומ"מ אין לעשות סעודה ר"ל ניהו דהותר לבעלי ברית. אבל סעודה אסור לעשות שיאכלו גם אחרים שאינן בעלי ברית: ה׳ והיכי שמלו אחר חצות. זהו לאו דוקא וה"ה מלו קודם חצות. אלא נקט כפי הסדר ובמקומו היו נוהגים כיש ממתינים למולו עד אחר חצות שהובא בש"ע. אלא עיקרו אתי לאשמעי' כדעת הרב"י דוקא כשנדחה מקילינין אבל כשלא נדחה לא. ולאו דוקא בט"ב לא מקילינין כשאינו נדחה ה"ה בשאר ג' צומות לא מקיליני' כשאינן נדחי': ו׳ שלא נהגו לצום ביום החופה ע"כ במקומות הנוהגים לצום ביום החופה משלימים וכמ"ש הב"ש באה"ע ס"ס ס"ב דלא כרמ"א בהגה לקמן סי' תקס"ב: ז׳ ועכשיו נתפשט המנהג כו' א"כ גם ביום התענית ג"כ אין להקל. אף שכ' לעיל דרק הבעלי ברית רשאים לאכול אבל אין לעשות סעודה כ"א בלילה. מ"מ כוונות מ"א דלגבי בעלי ברית די"ט שלהם הוא אין התענית מונעם מהאכילה שהיו אוכלים על סעודת המילה ובשלמא אי היו עושים הסעודה ביום רשאים בעלי ברית עכ"פ לאכול. אבל עכשיו שעושים הסעודה בלילה א"כ אפי' לא היה תענית לא היו בעלי ברית אוכלים על סעודה עד הלילה ה"ה ביום אין להקל: תקנ״ט:א׳תשנ״ט א׳ (ס"ק יג) מנחה כו' אבל בהג"א פ"ק דמועד קטן כו' ובס' א"ר כ' דבפ"ק לא מצא ובפ"ג דמועד קטן מצא להיפך וז"ל והתפלל מנחה גדולה אחר יו"ד שעות כו' וע"כ צ"ל אחר וי"ו שעות דהאמר מנחה גדולה ולאחר ט' ומחצה כבר הוא זמן מנחה קטנה: תקנ״ט:א׳תש״ס א׳ (ס"ק יד) שלא כו' אבל לצורך סעודת מצוה כו' ר ר"ל דאי לאותם שאין אוכלים בשר בלילה למה נתיר להם לשחוט בט"ב על יום שאחריו. ואי לצורך סעודת מצוה א"כ אפי' קודם חצות שרי ולמה כתב דוקא אחר חצות. אע"כ דקאי לאותם שאוכלים בשר בלילה: ב׳ עסי' תקנ"א מ"ש לענין שחיטה. והיינו לכבוד שבת. וגם לדעת אבודרהם אין איסור שחיטה בט"ב כלל ע"ש: תקנ״ט:א׳תשס״א א׳ (ס"ק טו) על כו' כמ"ש ס"ס תקע"ט. לומר הרי אנו חשובים כמתים:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א