סימן תקמ – דיני בנין וסתירה בחל המועד – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקמ – דיני בנין וסתירה בחל המועד

א בִּנְיָן, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, אָסוּר; וְאִם נִפְרַץ גֶּדֶר גִּנָּתוֹ { אוֹ כֹּתֶל חֲצֵרוֹ שֶׁבֵּינוֹ } א { לַחֲבֵרוֹ } (מָרְדְּכַי פ"ק דמ"ק וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ח), בּוֹנֶהוּ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט דְּהַיְנוּ שֶׁמַּנִּיחַ אֲבָנִים זוֹ עַל זוֹ וְאֵינוֹ טָח ב בַּטִּיט; אוֹ גּוֹדֵר אוֹתוֹ בְּקָנִים וְגוּמָא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְכֵן אִם עָשָׂה מַעֲקֶה לַגַּג, בּוֹנֶה אוֹתוֹ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט; אֲבָל כֹּתֶל חָצֵר הַסָמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁנָּפַל, בּוֹנֶהוּ ג כְּדַרְכּוֹ; וְאִם הָיָה נוֹטֶה לִפֹּל, סוֹתְרוֹ מִפְּנֵי ד הַסַכָּנָה וּבוֹנֶה ה כְּדַרְכּוֹ. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ נוֹטֶה רַק לֶחָצֵר אוֹ לַמָּבוֹי, מֻתָּר לְסָתְרוֹ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹתוֹ; וְכֵן בִּשְׁאָר דְּבָרִים דְּאִיכָּא לְמֵיחַשׁ לְסַכָּנָה, בּוֹנֶה וְסוֹתְרוֹ כְּדַרְכּוֹ } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם בנ"י). ב מֻתָּר לִטֹּל ו גַּבְשׁוּשִׁית שֶׁבַּבַּיִת. ג סְדָקִים שֶׁבַּגַּג, מֻתָּר לְסָתְמָן בַּיָּד וּבָרֶגֶל, אֲבָל לֹא בִּכְלֵי אֻמָּנוּת. ד צִיר ז הַדֶּלֶת, וְהַמַּפְתֵּחַ, { וְהַמַּנְעוּל } (גְּמָרָא), וְהַצִּנּוֹר, וְהַקּוֹרָה, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל עֵץ בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁנִּשְׁבְּרוּ אֲפִלּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, יָכוֹל לְתַקְּנָם בְּלֹא שִׁנּוּי מִפְּנֵי שֶׁזֶּה הֶפְסֵד גָּדוֹל הוּא, שֶׁאִם יַנִּיחַ הַפֶּתַח פָּתוּחַ וּדְלָתוֹת שְׁבוּרוֹת נִמְצָא מְאַבֵּד כָּל מַה שֶּׁבַּבַּיִת { וְלָכֵן מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד } (רַבֵּנוּ יְרוּחָם). ה מֻתָּר לִבְנוֹת, מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, אֵבוּס שֶׁתֹּאכַל בּוֹ הַבְּהֵמָה. ו מֻתָּר לִבְנוֹת, מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, ח אִצְטַבָּא לִישֵׁב אוֹ לִישַׁן עָלֶיהָ. ז ט תַּנּוּר וְכִירַיִם שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּבְשׁוּ וְיֹאפֶה בָּהֶם בַּמּוֹעֵד, עוֹשִׂין; וְאִם לָאו, אֵין עוֹשִׂין אוֹתָם { וְהוּא הַדִּין עֲשִׂיַּת קְדֵרוֹת וְאִלְפָּסִין שָׁרֵי בִּכְהַאי גַּוְנָא } (נ"י ספ"ק דמ"ק וְהַמַּגִּיד פ"ח); וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ בּוֹנִים עַל חֶרֶס שֶׁל תַּנּוּר וְעַל הַכִּירָה הַטְּפֵלָה שֶׁלָּהֶם. ח נוֹקְרִים אֶת הָרֵחַיִם, וּפוֹתְחִים לָהֶם עַיִן { פֵּרוּשׁ נֶקֶב שֶׁעוֹשִׂים בְּאֶמְצַע הָרֵחַיִם, } וּמַעֲמִידִים אוֹתָם; וּבוֹנִים אַמַּת הַמַּיִם שֶׁל רֵחַיִם, וְקוֹצְצִים צִפֹּרְנֵי הַחֲמוֹר שֶׁל רֵחַיִם. { הַגָּה: וּמֻתָּר לְחַדֵּד סַכִּין בַּמּוֹעֵד; וְסַכִּין } י { שֶׁנִּשְׁבַּר בַּמּוֹעֵד מֻתָּר לַעֲשׂוֹת אַחֶרֶת } (הַמַּגִּיד פ"ח).

באר היטב – סימן תקמ – דיני בנין וסתירה בחל המועד

א א לחבירו. דליכא למיחש שם לגנבי: ב בטיט. עיין ט"ז שהעלה דמותר לעשות סולם ולהטיח גגו בחול המועד לצורך המועד עיין שם: ג כדרכו. דאיכא למיחש לגנבי: ד הסכנה. אבל בלא"ה אסור לסתרו ולבנותו ואפי' איכא חשש גנבי. מרדכי: ה כדרכו. דאם לא כן מימנע ולא סתיר: ב ו גבשושית. דאינו אסור אלא חרישה עיין סי' קל"ז ס"ט וב"י שם: ד ז הדלת. והוא הדין לתקוע המשקוף במסמרים שרי אם יש לחוש לגנבי ואם לאו אסור. מ"א: ו ח אצטבא. נסר שמחברין לו רגלים כעין ספסל שלנו מעשה הדיוט הוא. טור: ז ט תנור. ונ"ל דאם הזמן קר מותר לעשות תנור להחם הבית החורף אם ראוי לאפות בו ואם אינו ראוי לאפות בו נ"ל ג"כ דשרי. מ"א ע"ש: ח י שנשבר. אפי' יכול להשאיל מחבירו שרי מ"א ועיין סי' תק"ט סעיף קטן ב' מש"ש:

מגן אברהם תק״מ – סימן תקמ – דיני בנין וסתירה בחל המועד

א׳ שבינו לבין חבירו. דליכא למיחש שם לגנבי: ב׳ בונהו כדרכו. כיון שדבר האבד הוא דאיכא למיחש לגנבי: ג׳ מפני הסכנה. אבל בלא"ה אסור לסתרו ולבנותו אפי' איכא חשש גנבי (מרדכי): ד׳ ובונהו כדרכו. דאל"כ מימנע ולא סתיר: ה׳ מותר ליטול. אף על גב דמלאכה גמורה היא שרי כיון שאינ' של טורח ואינו אסור אלא חרישה עסי' תקל"ז ס"ט וב"י שם: ו׳ ציר כו'. וה"ה לתקוע המשקוף במסמרים שרי אם יש לחוש לגנבי ואם לאו אסור: ז׳ מעשה הדיוט. דכל דבר שאינו צורך אוכל נפש אף על פי שהו' לצורך המועד אסור מעשה אומן כ"א בדבר האבד כמ"ש ס"א (מ"מ): ח׳ אצטב' וכו'. נסר שמחברין לו רגלי' כעין ספסל שלנו מעש' הדיוט הוא (טור): ט׳ תנור. ונ"ל דאם הזמן קר מותר לעשות תנור להחם הבית החורף אם ראוי לאפות בו ואם אינו ראוי לאפות בו נ"ל ג"כ דשרי ערסי' תקמ"א ורסי' תקמ"ד: י׳ שנשבר כו'. אפילו יכול להשאיל מחבירו שרי כ"מ במ"מ עסי' תק"ט:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תק״מ

א׳ ואינו טח בטיט משמע דהטיחה בטיט הוא מעשה אומן ק' דבפרק השוכר את האומנין דף ק"א אמרינן במשנה המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בדלת בנגר ומנעול וכל דבר שהוא מעשה אומן אבל דבר שאינו מעש' אומן השוכר עושהו ואמרי' בבריית' השוכר חייב לעשות לו סולם ומעקה ולהטיח גגו ש"מ דהטיחה הוא מעשה הדיוט וי"ל דכאן הוה הטיחה מעשה אומן לפי שעוש' אותה עם מלאכת הגדר משא"כ שם שאינו עושה אלא הטיחה לחוד כנלע"ד ויש ללמוד משם דמותר לעשות סולם ולהטיח גגו בח"ה והיינו לצורך המועד דאי שלא לצורך המועד לא הותר אפי' מעשה הדיוט כמ"ש ב"י סי' שאח"ז ותימ' לי שלא הביאו הפוסקי' כאן: ב׳ ציר הדלת. הוא חור שבאסקופה התחתונה הקורה הוא מה שעל הפתח שמחזר בו הדלת: ג׳ ובין כך וכו'. משמע אפי' אם לא ייבשו כדי לאפות במועד מותר לעשות הטפילה פי' טיחה בטיט שישמור חומו וצ"ע דהא הרמב"ם למד דין זה ממ"ש בברייתא דרבה בר שמואל דמיירי בימות הגשמים וברישא דברייתא אמרינן מעמידין תנור וכירים כמ"ש ב"י בשם הרב המגיד וקשה מנלן דמותר אפי' אם לא אפשר לאפות במועד דלמא מ"ה מותר אפי' בימות הגשמים כיון שאפש' לאפות בו במועד אפי' בימות הגשמים וצ"ע: ד׳ החמור של ריחים. פי' החמור שמגלגל הריחיים: ה׳ שנשבר במועד. ול"ד להא דאיתא בס"ד בציר ומפתח כו' אפי' נשברו מעי"ט שרי דהתם הפסד גדול הוא ולא כוון מלאכתו במועד דלפי הנראה דגם כאן יש היתר אפי' נשבר מעי"ט אם לא כוון על המועד כיון שצורך אוכל נפש הוא:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תק״מ

תק״מ:א׳תקצ״ב א׳ (ס"ק ד) ובונהו כדרכו. דאל"כ ממנע כו' זה קאי על מ"ש רמ"א ואפילו אינו נוטה רק לחצר כו' דשם ליכא למיחש לגנבי לכן אי לאו דאל"כ ממנע כו' הוי אסור לבנותו משא"כ המחבר דמיירי שנוטה לר"ה דאיכא משום גנבי בלא"ה מותר לבנותו שהוא דבר האבר:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א