סימן תקמה – דיני כתיבה בחל המועד – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקמה – דיני כתיבה בחל המועד

א אָסוּר לִכְתֹּב בְּחֹל הַמּוֹעֵד; וַאֲפִלּוּ לְהַגִּיהַּ אוֹת אַחַת בַּסֵפֶר, אָסוּר. { הַגָּה: וּלְצֹרֶךְ } א { רַבִּים יֵשׁ אוֹסְרִים כָּל שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד } (ת"ה סִימָן פ"ה), { וְיֵשׁ מַתִּירִין } (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף). { וְנָהֲגוּ לְהָקֵל בַּכְּתָב } ב { שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן. } ב נִרְאֶה לִי שֶׁאִם אֵין לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה כָּשֵׁר לִקְרוֹת בּוֹ בְּצִבּוּר, מֻתָּר לְהַגִּיהַּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד כְּדֵי לִקְרוֹת בּוֹ בְּצִבּוּר; וְכֵן בְּסִפְרֵי מִקְרָא ג וּגְמָרָא שֶׁצָּרִיךְ לִקְרוֹת בַּמּוֹעֵד, מֻתָּר לְהַגִּיהָם בַּמּוֹעֵד מִשּׁוּם דַּהָוֵי דָּבָר הָאָבֵד. וְאִם אֵין לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה כְּלָל, אִם אֶפְשָׁר לְכָתְבוֹ כֻּלָּהּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד עַל יְדֵי סוֹפְרִים הַרְבֵּה, יִכְתְּבוּהוּ, דְּצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד הוּא לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר בַּמּוֹעֵד. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין שְׁאָר סְפָרִים לִלְמֹד בָּהֶם } (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן פ"ה וְרוֹקֵחַ). ג כּוֹתֵב אָדָם תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת לְעַצְמוֹ, וְטוֹוֶה עַל ד יְרֵכוֹ תְּכֵלֶת { וְצִיצִית } (בֵּית יוֹסֵף) לְבִגְדּוֹ; וְאִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, כּוֹתֵב וּמוֹכֵר לַאֲחֵרִים כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ. { הַגָּה: אוֹ שֶׁיִּהְיוּ לוֹ הוֹצָאוֹתָיו יוֹתֵר } ה { בְּרֶוַח לְשִׂמְחַת יוֹם טוֹב; } (טוּר) { וְאִם כְּתָבָן כְּדֵי לְהַנִּיחָן בַּמּוֹעֵד, בְּכָל עִנְיָן } ו { שָׁרֵי } (סְמַ"ג). { וְאֵינוֹ אָסוּר רַק כְּתִיבָה, אֲבָל עֲשִׂיָּתָן שָׁרֵי } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת). ד מֻתָּר לִכְתֹּב ז חֶשְׁבּוֹנוֹתָיו וְלַחֲשֹׁב יְצִיאוֹתָיו. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין הַכְּתָבִים שֶׁכּוֹתְבִים כְּשֶׁמַּלְוִין עַל מַשְׁכּוֹנוֹת, שָׁרֵי } (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי כָּל בּוֹ וּמַהֲרִי"ל סוֹף פ' מִי שֶׁהָפַךְ). ה מֻתָּר לִכְתֹּב שְׁטַר קִדּוּשִׁין וְשִׁטְרֵי פְּסִיקְתָא, גִּטִּין וְשׁוֹבָרִים, דַּיְיתִיקֵי, מַתָּנוֹת, פְּרוֹזְבּוֹלִין, אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן (פֵּרוּשׁ שִׁטְרֵי פְּסִיקְתָא, שֶׁאָדָם פּוֹסֵק לָתֵת לִבְנוֹ אוֹ לְבִתּוֹ כָּךְ וְכָךְ, וּפֵרוּשׁ דַּיְיתִיקֵי, שְׁטַר דָּא תְּהֵא לְמֵיקַם וְלִהְיוֹת, וּפֵרוּשׁ פְּרוֹזְבּוֹל, פְּרוּז בּוּלֵי וּבוּטֵי כְּלוֹמַר תַּקָנַת הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא יֹאבַד מָמוֹנוֹ, וְתַקָנָה לַלּוֹוֶה שֶׁיִּמְצָא מִי שֶׁיַּלְוֶנּוּ, וּפֵרוּשׁ אִגֶּרֶת שׁוּם, שֶׁשָּׁמוּ בַּיִת דִּין נִכְסֵי לוֹוֶה וּנְתָנָם לַמַּלְוֶה, וְאִגֶּרֶת מָזוֹן, שֶׁמָּכְרוּ בֵּית דִּין אֶת הַקַרְקַע לִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת וְכָתְבוּ מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין עַל זֶה, אִי נָמֵי שֶׁקִבֵּל עָלָיו לָזוּן אֶת בַּת אִשְׁתּוֹ); שִׁטְרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין, וְשִׁטְרֵי בֵּרוּרִין וּפִסְקֵי דַּיָּנִין. { הַגָּה: וּמֻתָּר לִכְתֹּב כְּתֻבָּה בַּמּוֹעֵד } (כָּל בּוֹ); { וְיֵשׁ } ח { אוֹסְרִים } (סְמַ"ק); וְאִגֶּרֶת שְׁאֵלַת שָׁלוֹם שֶׁאָדָם שׁוֹלֵחַ לַחֲבֵרוֹ, וַאֲפִלּוּ עַל דְּבַר פְּרַקְמַטְיָא שֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה; { וְיֵשׁ אוֹסְרִין בִּשְׁאֵלַת שְׁלוֹם } (טוּר בְּשֵׁם ה"ג); { וְנָהֲגוּ } ט { לְהַחְמִיר אֲפִלּוּ בִּכְתִיבָה שֶׁלָּנוּ שֶׁהִיא כְּתִיבָה משיט"א. } ו אֵין כּוֹתְבִין י שִׁטְרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד; וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ מַלְוֶה לַלּוֹוֶה { וְהַלּוֹוֶה צָרִיךְ לַמָּעוֹת, } אוֹ שֶׁאֵין לוֹ לַסוֹפֵר מַה יֹּאכַל, הֲרֵי זֶה יִכְתֹּב: { הַגָּה: וּמֻתָּר לִכְתֹּב שְׁטַר מְכִירָה בַּמּוֹעֵד } (תּוֹסָפוֹת); { אֲבָל אֵין לִכְתֹּב שְׁטַר } יא { אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת שֶׁקִּבֵּל קֹדֶם הַמּוֹעֵד. } (רַ' יְרוּחָם). ז כָּל הַדְּבָרִים שֶׁמֻּתָּר לִכְתֹּב, אֲפִלּוּ בְּלֹא שִׁנּוּי מֻתָּר; וְכָל מַה שֶּׁאָסוּר לִכְתֹּב, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי יב אָסוּר. { הַגָּה: וּבְלוּחוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה } יג { מֻתָּר לִכְתֹּב, לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּתָב הַמִּתְקַיֵּם } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח). ח מִי שֶׁשָּׁלְחוּ לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ שְׁאֵלָה וְאֵין הַשָּׁלִיחַ רוֹצֶה לְהִתְעַכֵּב עַד אַחַר הַמּוֹעֵד, מֻתָּר לְכָתְבָהּ; וְכֵן מֻתָּר יד לְהַעְתִּיקָהּ, מִפְּנֵי שֶׁחָשׁוּב דָּבָר הָאָבֵד. ט וְאִם שָׁמַע דְּבַר חִדּוּשׁ, מֻתָּר לְכָתְבוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח; וְכֵן אִם רָאָה סֵפֶר מְחֻדָּשׁ, מֻתָּר לְהַעְתִּיקוֹ אִם לֹא יִמְצָא לְהַעְתִּיקוֹ לְאַחַר הַמּוֹעֵד. י דָּנִין בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת בֵּין דִּינֵי נְפָשׁוֹת, וּמְשַׁמְּתִין וּמַכִּין לְמִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הַדִּין. יא מֻתָּר לִקְבֹּל בִּשְׁבִיל טו חוֹבוֹתָיו בְּחֹל הַמּוֹעֵד.

באר היטב – סימן תקמה – דיני כתיבה בחל המועד

א א רבים. גזירת הדיינים והרשאה הוי צרכי רבים רש"ך ח"א סימן קי"ג: וכתב המ"א וכל מה שמותר לכתוב מותר לעשות קולמוס ודיו לכך. ובשכנה"ג נסתפק אם מותר לשרטט ע"ש: ב שלנו. היינו משיט"א. מ"א: ב ג וגמרא. ומיירי שמגיה מתוך השכל איזהו טעות ואפשר שישכח אחר יום טוב העיון הזה ולא ירגיש בהטעות וזה הוי דבר האבד ט"ז ע"ש. ודיבוק האותיות וטשטוש שרישומה ניכר להעביר עליה הקולמוס שרי לתקן. לתפור יריעות ס"ת בעמוד אסור כ"א ע"י מי שאין לו מה יאכל ש"ת דב"ש תקמ"ה: ג ד יריכו. אפי' בלא שינוי ובגלגל אסור דאווש' מילתא טובא. מ"א ועיין ט"ז: ה בריוח. עיין מ"א ועיין סימן תקמ"ב סעיף קטן א': ו שרי. היינו לצורך המועד אבל שלא לצורך המועד ודאי אסור אפי' העשיי' ט"ז ע"ש. כתב הג"א הא דשרי לכתוב ולטוות דוקא כשלא כוון מלאכתו במועד וב"י כתב דאפי' כוון מלאכתו שרי כיון דדבר מצוה הוא וכתב המ"א ונ"ל דאם א"צ להניח' במועד אסור לו לכתוב הואיל וכוון מלאכתו במועד לא שרינן ליה משום שימצא פרנסתו בריוח ועוד בלאו הכי י"א דדוק' כשאין לו מה יאכל שרי עכ"ל: ד ז חשבונותיו. ואם הם כתובים כבר רק שרוצה לסדרם אסור. ריב"ל מ"א: ה ח אוסרים. ותוס' כתובה שרי לכ"ע. ועיין ט"ז שמיקל בכתובה ע"ש: ט להחמיר. צ"ל ונהגו להחמיר לשנות אפי' וכו' וכ"ה בד"מ. והשינוי הוא שכותבין באלכסון ואע"ג דלא מיקרי שינוי אלא כשגוף האותיות שבורים מ"מ כיון שמדינא מותר אגרת שלום בלא שינוי כמ"ש המחבר אלא שנהגו לשנות די בשינוי זה אבל כתבי' האסור' לכתוב אסורים אפי' באלכסון עכ"ל ד"מ. ורוב פוסקים כתבו דמשיט"א לא מקרי כתב כלל ואפשר דמטעם זה נהגו להקל בכל הכתבים ויש להם על מה שיסמוכו. וקצת נוהגין לעשות שורה העליונה עקומה. וט"ז העלה דהמיקל בלא שינוי לא הפסיד ושפיר יש לסמוך על פסק ב"י ע"ש: ו י שטר חוב. ואם נתן לו המעות מותר לכתוב דיש לחוש שמא ימותו העדים. מ"א: יא אריסות. האחרונים העלו דאין חילוק בין מכירה לאריס וקבלנות דבשניהם אם נעשו קודם המועד ועתה רוצה לכתוב אם היה לו אונס שלא היה לו זמן לכתוב קודם מועד מותר בשניהם ואם לאו אסור בשניהם עיין ט"ז: ז יב אסור. עיין ס"ק ט' מש"ש: יג מותר. אפשר דה"ה בלוחות שלנו. מ"א: ח יד להעתיקה. שלא ישכחנה. וה"ה אם למד מעצמו דבר חידוש מותר לכתוב וכן הב"ח כתב חיבוריו בחול המועד. ואם יצטרך לכתוב אות גס יכתוב דרך שבירה. ט"ז ומ"א. אבל חשבון התקופות אסור לכתוב מ"א. ואסור לתקן קונטרס כדי לכתוב עליו אחר המועד. ב"י: יא טו חובותיו. מי שברח בממון אחרים מותר לכתוב עליו גזירות הדיינים והרשאה וטוב לעשות בצינעה אבל אם הדבר בטוח שיחזור לעירו אסור רשד"ם. וכתב המ"א עליו ולא ידעתי למה יגרע מפסקי דינים ועמ"ש רסי' זה ס"ק א':

מגן אברהם תקמ״ה – סימן תקמה – דיני כתיבה בחל המועד

א׳ ולצורך רבים. גזירת הדיינים והרשאה הוי צרכי רבים (רש"ך ח"א קי"ג): ב׳ יש אוסרים. דהוי מעשה אומן ויש מתירין דס"ל דלא הוה מעשה אומן אלא כתיבה סת"ם אבל איגרות לא הוי מעשה אומן: ג׳ בכתב שלנו. שאינו מעשה אומן היינו משיט"א שלכ"ע אינו מעש' אומן וכ"כ הב"ח עס"ה: ד׳ לקרו' בו בצבו'. דצורך המועד הוא ואפי' מעשה אומן שרי כמ"ש סי' תקמ"ד ס"ב: ה׳ דהוי דבר האבוד. נ"ל דאם לא יגיה אותו לא יוכל ללמוד מתוכו והוי דבר האבד כמ"ש בח"מ סי' של"ג ומה"ט מותר לכתוב ספרים: ו׳ לעצמו. אפי' להניחן אחר המועד: ז׳ וטווה. ואפי' בלא שינוי: ח׳ על יריכו. נ"ל דבא לאשמעי' דבגלגל אסור לטוות דאוושא מילתא טובא: ט׳ או שיהיו לו. הרב"י ס"ל כמ"ש המ"מ דוקא כשאין לו כלל מה יאכל ורמ"א פסק כרש"י והל"ל וי"א כו' אלא שדרכו בכך כמ"ש הסמ"ע בח"מ ועמ"ש סימן תקמ"ב: י׳ עשייתן שרי. נ"ל כיון דצורך מצוה היא לא גזרו כ"כ, כ' הג"א הא דשרי לכתוב ולטוות דוקא כשלא כוון מלאכתו במועד וב"י כ' דאפי' כוון מלאכתו שרי כיון דדבר מצוה הוא ליכא למיקנסי' ונ"ל דאם א"צ להניחם במועד אסור לו לכתוב הואיל וכוון מלאכתו במועד לא שרינן לי' משום שימצ' פרנסתו בריוח ועוד דהא בלא"ה י"א דדוק' כשאין לו מה יאכל שרי: י״א חשבנותיו. דהוי דבר האבד שמא ישכח ואם אינו דבר האבד אסור אא"כ הוא לצורך המועד שצריך לחשוב מה שמוציא על המועד אז שרי מעשה הדיוט עיין סי' תקמ"ד ואם חשבנותיו כתובים כבר רק שרוצה לסדרם אסור (ריב"ל): י״ב פסיקת'. כמה זה נותן לבנו וזה לבתו: י״ג דייתיקי. מתנת ש"מ: י״ד פרוזבלין. שלא ישמט החוב בשביעית: ט״ו אגרות שום. ששמו נכסי הלוה למלוה: ט״ז ואגרות מזון. שקיבל עליו לזון בת אשתו: י״ז ברורין. שכותבין זה בורר לו א' וזה בורר לו א' או שטרי טענת' וטעם היתר כל אלו מפני שהם צרכי רבים להעמיד המשפט ואף על פי שבכל פעם הוא לאיש מיוחד מ"מ כיון שמזדמן תדיר מקרי צרכי רבים (ב"י וע"ש) ואם כן אפשר דלא שרי אלא מעשה הדיוט כיון שאינו לצורך המועד כמ"ש סימן תקמ"ד ס"ב אבל התוס' והב"י כתבו דדבר האבד הוא פן ימות הנותן או הב"ד או העדים ולכן אפי' מעשה אומן שרי: מי שברח בממון אחרים מותר לכתוב עליו גזירות הדיינים והרשאה וטוב לעשות בצנעה אבל אם הדבר בטוח שיחזור לעירו אסור (רשד"מ כ"ז ורש"ך קי"ג) עמ"ש רסי' זה ולא ידעתי למה יגרע מפסקי דינים: י״ח כתובה במועד. מטעם דבר האבוד שמא יבא ערעור בהסכמות תנאיהם (כל בו) ומיירי שנשא ערב הרגל וא"כ במדינתינו שכותבין כל הכתובות בשוה אסור לכתוב ועיין בא"ע סי' ס"ו סא"ב אבל תוס' כתובה שרי: י״ט ויש אוסרין. דהוי כשט"ח עסי' ו' וליכא למיחש שמא ימותו העדים שעדיין לא ייחדו עדים ואם ימות הבעל הלא ידוע דכל הנשים יש להם כתובה: כ׳ שאינה אבודה. אבל על דבר האבד מותר בלא שינוי כמ"ש רסי' תקל"ז: כ״א ונהגו להחמיר לשנות אפי' כו'. כצ"ל וכ"ה בד"מ והשינוי הוא שכותבין באלכסון ואף על גב דלא מקרי שינוי אלא כשגוף האותיות שבורים מ"מ כיון שמדינא מותר לכתוב אגרות שלום בלא שינוי כמ"ש הרב"י אלא שנהגו לשנות די בשינוי זה אבל כתבים האסורים לכתוב אסורים אפי' באלכסון עכ"ל ד"מ וב"ח כ' דמשיט"א לא מקרי כתב כלל וכ"כ האגודה וכ"כ הב"י בשם רי"ו וא"ח ור"ת ועמ"ש סי' ש"מ ס"ה, ואפשר דמטעם זה נהגו להקל בכל הכתבים ויש להם על מי שיסמכו וקצת נוהגין לעשו' שורה העליונה עקומה: כ״ב שט"ח במועד. לכאורה נראה דאם נותן לו המעות מותר לכתוב דיש לחוש שמא ימותו העדים דלא גרע משטרי מתנו' כמ"ש ס"ה: כ״ג והלוה צריך למעות. למועד כ"כ הטור, וברי"ו כ' לצורך המועד ובגמ' דף י"ג בפירש"י משמע אפי' יש לו מה יאכל רק שרוצה להלות להרוח' שרי, וצ"ע למה דילג רמ"א תיבת למועד ואפשר שסמך על הרמב"ם שכתב שצריך למעות במועד משמע אפי' צריך עתה למעות לדברים אחרים שרי דה"ל לדידי' דבר האבד ומיהו אם א"צ עתה אלא לאחר המועד לכ"ע אסור, ונ"ל דאם לא ימצא אחר המועד מעות ללות מותר לכתוב דה"ל דבר האבד: כ״ד שטר מכירה. היינו כשמכר לצורך המועד כמ"ש סימן תקל"ט ס"ב אבל כשמכר קודם למועד אסור לכתוב במועד אף על פי שיש לחוש שיחזרו בהן כמו שטרי אריסו' דאסור וכ"מ בלבוש ול"ד לשטרי מתנות דהכא אף שיחזרו בהן ליכא פסידא דיכול לקנות לו לקבל במקום אחר: כ״ה ובלוחות של שעוה. אפשר דה"ה בלוחות שלנו: כ״ו מותר להעתיקה. שלא ישכחנה, וה"ה אם למד בעצמו דבר חידוש מותר לכתבו אבל חשבון התקופות אסור לכתוב דאין זה מוציא מלבו כלום ולא ישכח', אסור לתקן קונטרס כדי לכתוב עליו אחר המועד (רוקח ב"י ד"מ): נ"ל דכל מה שמותר לכתוב מותר לעשות קולמוס ודיו לכך כמ"ש רסי' תקל"ו ברכיב' ועסי' תקמ"ז בב"י דרש"י והרמב"ם מתירין לחפור בברכת הכובסין לכבס דבר המותר ואף דלא קי"ל הכי מ"מ בתיקון הקולמוס ליכא כ"כ מלאכה וה"ה לשרות דיו:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ה

א׳ ואפי' להגיה אות א'. לפי שאין זה צורך המועד לא מיקרי צרכי רבים כיון שיש להם ספר אחר לקרות בו ועמ"ש בסי' שלפני זה: ב׳ ולצורך רבים יש אוסרים. הוא דעת ת"ה סי' פ"ה בדין ציבור המבקשים לשלוח אחר ש"ץ וצריכים לכתוב בח"ה דאסור וראייה מביא מהא דכ' בא"ז אין מגיהין אפי' אות אחת בספר העזרה פי' שמוציאין בעזרה לקרות בו ואפי' לצורך רבים אלמא אפי' צרכי רבים אין כותבין במועד והא דשרינן לכתוב גיטי נשים ושחרורי עבדים הנזכר בסעיף ה' צ"ל דהני בכלל מעשה ב"ד. וספר העזרה י"ל דלא היה צריך לקרות במועד כו' וכתיבה מעשה אומן כדמוכח במיימון שכ' שהתירו לחכמים לכתוב שאילת שלום וחשבונות מפני שאין אדם מקפיד על כתיבתו והרי הוא כמעשה הדיוט משמע שאסרו חכמים משום דמעשה אומן הוא עכ"ל וכ' ב"י ע"ז שאינו מחוור דמשמע ודאי דלא הוה כתיבה מלאכת אומן אלא בס"ת תפילין ומזוזות אבל כתיבת אגרת ודאי מעשה הדיוט הוא וכמ"ש בשם הרמב"ם עכ"ל. וא"כ משמע דלהב"י מותר אפי' בכתב של ס"ת שאנו קורים כתיבה מרובע וההיתר הוא דאין מדקדקים לכתוב אותן האותיות כתיקונן כיון שאינן אלא לצורך אגרות וע"כ מ"ש רמ"א ע"ז ונהגו להקל בכתב שלנו שאינו מעש' אומן אינו מובן לי דהא על כ' משיט"א קאמר שאנו נוהגים בו וא"כ לא קאי על הגהת ספרים דנקט הש"ע דהם כתיבה מרובע אלא אשאר כתבים קאמ' דנהגו בו להקל וזה אינו דהא בסעיף ה' אמר שנהגו להחמיר בו בשאילת שלום ואי על כתיבה מרובע קאמר דמקילין בו בכתב שלנו שאינו מתוקן כ"כ כמו בכתיבת ס"ת ותפילין ובזה אין שייך נהגו להקל דודאי לא נהגו להקל כלל בכת' ס"ת ותפילין להגיה בהם בח"ה וצ"ל דקאי על המוזכר בת"ה לענין כתב הצורך לקהל לשלוח אחר ש"ץ וכיוצ' בו ואינו לצורך המועד ובאמת גם בזה אין היתר ברור אפי' בכתב משיט"א שהרי לא ניתנה בסיני רק כתיבה גסה. כ' ב"י ע"ז ואין זה ברור בעיני ע"כ כ' רמ"א מצד המנהג להקל בזה וע' בס"ה: ג׳ וכן בספרי מקרא כו'. דבר זה תמוה דבשלמא ס"ת צריך לקרות בה בצבור ע"כ צריך להגיה קודם הקריאה בבה"כ. אבל בשאר ספרים שלומדין בהם אפי' במועד הלא יכול לקרות בהם אפי' אינם מוגהים רק יעשה רושם במקום הטעות ואחר י"ט יתקנם וצ"ל שאינו מגיה מתוך ספר אחר שהוא מוגה שזה ודאי אפשר להמשיך עד אחר י"ט אלא מיירי שמגיה מתוך השכל איזו טעות ובזה אפשר שאחר י"ט ישכח עיון הזה ולא ירגיש כ"כ בהטעות או היאך לתקנו וזה הוה דבר האבוד כנלע"ד נכון לחלק: ד׳ וטווה על יריכו. פי' דרך שינוי אבל הטור ורמב"ם כתבו אפי' בלא שינוי וכ"פ ב"י להלכה ותימא במ"ש כאן על יריכו דמשמע דבעי שינוי: ה׳ ואינו אסור רק בכתיבה. נראה דג"ז קאי על מ"ש כדי להניחן במועד וה"ק אם כותב לאחרים בשכר והוא יש לו מה יאכל דאז אסור בכתיבה אבל מותר בעשייתה כיון דהוא לצורך המועד עכ"פ וצ"ל הטעם דהעשייה לא הוה מעשה אומן אבל שלא לצורך המועד ודאי אסור אפי' העשייה. וגדולה מזו כתב ב"י הסי' זה בשם רוקח דאסור לתקן קונטרסים לכתוב אחר י"ט ותמוה לי שפסק להקל בעשיי' והוא מדברי התוס' שמביא ב"י שכתבו ושמא אין איסור כי אם בכתיבה וטויה הרי לא כתבו רק שמא ולא בדרך ברור דאפשר לומר דהתנא נקט כתיבה וה"ה עשייה: ו׳ מותר לכתוב חשבנותיו. הרמב"ם נתן טעם מפני שבכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונן מאוד ונמצאו כמעשה הדיוט והרשב"א נתן טעם שמא לא יזכור ויאבד ממונו וכ' ב"י דלטעם הרמב"ם אין הית' רק אם הוא לצורך המועד כמ"ש בסי' תקמ"ד ובכתיבה דידן שהוא משיט"א יש לסמוך להקל כטעם הרשב"א וכ' הרוקח סי' ש"ח רבינו שמריה התיר לכתוב משכנות בח"ה ע"י שינוי משום דדבר האבד הוא ואע"ג דאמרי' בתוספתא כותב אדם חשבנותיו ויציאותיו במועד י"ל יציאותיו שיש בו להוציא והכל משום שמחת י"ט אבל משכנות לא אפ"ה משום דבר האבוד מותר עכ"ל והקשה ב"י ע"ז שהרי דבר אבד אין צריך שינוי כמ"ש סי' תקל"ז עכ"ל ואיני רואה קושיא בזה על הכל בו דאיהו ס"ל כהרמב"ם שמביא ב"י סי' תקל"ז דס"ל דע"כ לא אמר ר יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד אלא היכא דאי משנה איכא הפסד אבל היכא דאפי' משנה ליכא הפסד מודה ר' יוסי דצריך לשנות עכ"ל וה"נ אין לו הפסד אם יכתוב ע"י שינוי אלא דבדבר שיש בו משום שמחת י"ט א"צ אפי' שינוי ומ"ה מוקי לההיא דכותב יציאותיו בדבר שיש בו שמחת י"ט: ז׳ שטר קידושין כו'. הרמב"ם נתן גם באלו טעם שאין אדם נזהרין מאוד בתיקונן ובאינך נתן הטעם מפני שהם דברים השייכים לב"ד וצרכי רבים הם והתוס' כתבו דכל הני הני דבר אבוד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד או תלך למדינת הים: ח׳ ושטרי בירורין. פי' שכותבין פלוני בורר פלוני דיין כו': ט׳ כתובה. מטעם דבר אבוד שמא יצא ערעור בהסכמת תנאיהם ויש אוסרין דהוי כמו שט"ח וזה דעת סמ"ק כמ"ש ב"י ונ"ל באם יש נשואין אחר י"ט ואפשר שלא יהיה אז סופר בעיר דמותר להכין הכתובה בח"ה דהוה דבר אבוד ועכ"פ לא יכתוב הזמן מיום הכתיבה דה"ל מוקדם ונראה שלא להחמיר כיש אוסרים דאפי' אם הוה כמו שט"ח הא פוסקים בטור שט"ח אם אין מאמינו מותר וכאן מדמקדים לכתוב הכתובה ודאי אין מאמינה לו ע"כ מותר כנלע"ד: י׳ ואגרות שלום. דבגמ' איתא אגרת רשות ופי' בו אגרת שלום אבל יש אוסרין הוא ה"ג ורש"י דפירש רשות היינו שטרי ממשל' דוקא מל' אל תתודע לרשות וסיים ה"ג אבל דיסקיא לא פי' שאר שטרות וכ"כ בהדיא בהג"מ וז"ל אבל שאר כתבים כותב שלא כדרכן וכן היה נוהג הר"מ להחמיר וכותב ע"י אותיות שבורות וחתיכות עכ"ל וכן הביא ב"י עוד בשם התו' והמרדכי לאסור לכתוב אגרת ואפי' על א' שהיה תפוס התירו בדוחק לכתוב וכ"כ בהג"א לאסור לכתוב מצרכיו לשלוח לחברו ומה שנהגו לכתוב בעיגול איסור גמור הוא עכ"ל וסיים ב"י ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והראב"ד ורמב"ן ז"ל מסכימים להתיר לכתוב אגרות שלומים הכי נקטי' ואפי' בלא שינוי כו' ונראה דכל כתבים מותר לכתוב בין של שלום בין של פרקמטיא אפי' אינה אבודה כו' עכ"ל. ודברי רמ"א כאן הם תמוהים במה שהוא מביא שנהגו להחמיר באגרת שלום ועל פרקמטיא שמתיר הש"ע לא זכר כלום משמע דמודה בזה וזה דלא כמאן דמאן דמחמיר בשל שלום אוסר גם בזה. גם מה שהעיד על המנהג בשל שלום הוא תמוה דב"י כ' דכבר נהגו להקל ולכל הפחות היה לו לכתוב ובמדינות אלו נהגו להחמיר ותו דמאן מסהיד דאדרבה אנו רואים בכל המקומות שכותבים בח"ה כל הצריך לאדם לכתוב בפרט בפרקמטיא ואם ראה רמ"א מחמירין אין זה כלל על המנהג ומה שנוהגין קצת לכתוב בשורות עקומות ודאי אין להביא ראי' מזה דזה לא מעלה ולא מוריד וכמ"ש בס"ז דמה שאסור לכתוב אפי' ע"י שינוי אסור וא"כ זהו פועל ריק ע"כ נלע"ד כיון דקי"ל מלאכת ח"ה אינה אלא דרבנן ומצורף לזה שכתיבת משיט"א שלנו אינו מעשה אומן כלל שפיר יש לסמוך על ב"י בפרט שהעיד ע"ז שכן נהגו והמחמיר יחמיר לעצמו והמיקל יש לו על מי לסמוך וכן מ"כ בשם ד"מ דהמקיל במקום שאין מנהג לא הפסיד ורש"ל כתב כותבי הזמנות ונוטלין שכר נראה שצריך להוציא אותו שכר לצורך י"ט עכ"ל: י״א שטר מכירה במועד. כ"כ ב"י בשם התו' דהא אין כותבין שטר מכירה אלא על הקרקע ואמרי' לעיל אין מוכרין בתים א"א לצורך המועד ולצורך המועד פשיטא דשרי וה"ה אם מכר קודם המועד ועתה רוצה לכתוב דשרי במועד דהוה נמי דבר האבוד רק אם היה לו אונס ולא היה יכול לכתוב קודם המועד עכ"ל. מ"ש רק אם היה לו אונס פי' שאין היתר רק בהיה לו אונס כו' ונראה דגם באריסות וקבלנות שזכר רמ"א כאן לאיסור באם נעשה קודם המועד היינו בלא אונס קודם המועד דאל"כ מ"ש ממכר ולשון רמ"א אינו מדוקדק דמשמע דיש חילוק בין מכירה לאריסות וקבלנות וזה ודאי אינו אלא דרמ"א נמשך אחר ל' ס' ת"ה שכ"כ באריסות וקבלנות אבל באמת בשניהם תליא מילתא אם היה אונס קודם המועד או לא כנלע"ד פשוט: י״ב אפי' ע"י שינוי אסור. פירוש שעושה שינוי בידו בשעת הכתיבה או שעוש' שורות עקימות והכתב עצמו אין בו שינוי זהו אסור אבל אם יש שינוי בכתב עצמו מותר וכמ"ש ב"י בשם הג"מ בשם סמ"ק שיש לאסור שלא לכתוב ע"י שינוי בעיגול אלא צריך לעשות בכל אות שינוי אות דהיינו חתיכות ושבורות באמצעיתן והיו"ד יעשה אותה כעין עיגול קטן עכ"ל ונלע"ד דהיינו דוקא בכת' גס אבל לא בכתב משיט"א וכמ"ש בסמוך: י״ג דבר חידוש. ר"פ בהגהות סמ"ק מביא ראייה נכונה לזה מדאמרי' בפ"ב דתמור' והאר"י כותבי הלכ' כשורפי תורה וכו' דלמא מילתא חדתי שאר פי' דבר חידוש וירא שמא ישכחנו אלמא אפי' בזמן שנאסרה הכתיבה בדברים שבע"פ הותרה בדבר חידוש גם בח"ה נתיר מטעם זה לכתוב דברים שהם מחודשים אצלו וירא שמא ישכחם עכ"ל מלשון שהם מחודשים אצלו משמע דל"ש שמע החידוש מאחר ול"ש חידשו הוא עצמו אם הוא בר הכי שיוכל לחדש בראוי וגם הטעם שמא ישכח שייך גם בזה דהרבה זמנין שאדם שוכח מה שחידש הוא כבר ואינו יכול לחדשו אח"כ ולכאורה היה נראה לומר דאין היתר זה אלא כשכבר שמע אבל לא ישמע לכתחלה כדי לכתבו דזה הוה כמי שעושה לכתחלה דבר שיהי' אבוד אבל זה ודאי שיבוש דהאדם מצווה בכל עת ללמוד חידושים בתורה ועוד נראה להוסיף על דברי רבותינו טעם להתיר כתיבת חידושים בתורה אף בלא טעם שכחה כיון שכל עת ורגע מוטל עליו לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולת שלו אין שייך לומר בזה ימתין עד אחר י"ט ואז יכתוב החידוש דאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר דהיינו שיחדש אחר כך חידושים אחרים ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד תוך המועד יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולהזכיר מה שיש חידוש כבר אצלו יבטלנו מלימוד חידושים אחרים באותה שעה ואין לך דבר האבוד גדול מזה שמאבד הזמן וכן ראיתי למו"ח ז"ל שכ' חבוריו גם בח"ה ונראה שהכותב חידושים בח"ה יזהר שלא לכתוב אותיות של כתיבה גסה רק משיט"א ואם יצטרך לאות גס יכתבנו בדרך חיתוך ושבירה כמ"ש:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקמ״ה

תקמ״ה:א׳תר״ז א׳ (ס"ק ב ) י"א דהוי מעשה אומן. ר"ל דמיירי באגרת שצריכים לצורכי רבים ואפ"ה מיקרי מעשה אומן וכיון דאינו לצורך המועד אף דהוי צורכי רבים לא הותר מעשה אומן רק מעשה הדיוט כמבואר בסי' תקמ"ד סעיף ב': תקמ״ה:א׳תר״ח א׳ (ס"ק ג) בכתב כו' עס"ה. ר"ל דמבואר אם אינו צורכי רבים לא הותר אפילו בכתב משיט"א כ"א ע"י שינוי אבל צורכי רבים א"צ שינוי: תקמ״ה:א׳תר״י א׳ (ס"ק ה) הוי כו' נ"ל דאם כו' ר"ל מאי דבר האבוד הוא הא אפשר להמתין בהגהתו עד אחר המועד בשלמא ס"ת כ"ז שלא הוגה א"א לקרות בה מה שא"כ שאר ספרים הא אפשר לקרות בהם אף שהטעות עדיין אינו מוגה ולכן פי' הט"ז שהטעות הוא שעפ"י עיונו הרגיש שיש פה טעות וא"כ שפיר הוי דבר האבוד דאפשר אם ימתין עד אחר המועד ישכח ממנו ולא ירגיש בטעות ההוא ע"ש ומ"א פי' כגון שא"א ללמוד מתוכו אם לא הוגה: ב׳ ומה"ט מותר לכתוב ספרים ר"ל מה שהתיר רמ"א וה"ה שאר ספרים ללמוד מיירי ג"כ דוקא כה"ג שהיה דבר האבוד דאם לא יכתבס לא יהיה אפשר לו ללמוד: תקמ״ה:א׳תרי״ג א׳ (ס"ק ח) על ירכו נ"ל דבא לאשמעי' כו' ר"ל כיון דקי"ל בש"ס דעל ירכו דהיינו ע"י שינוי לאו דוקא אלא דה"ה באבן או בפלך מותר וכמ"ש גם מ"א ס' ק ז' א"כ למה העתיק הרב"י על ירכו דמשמע דבעי שינוי והוא נגד מסקנת הש"ס ולזה תי' מ"א דבא למעט ע"י גלגל דניהו דשינוי לא בעי ומותר ע"י אבן או פלך מ"מ ע"י גלגל אסור דאוושא מלתא וצ"ל דמה"ט לא נקט אבן או פלך דאז לא הוי ידעי' דכוונתו למעט גלגל אלא הא דנקט פלך וה"ה לגלגל וחדא מינייהו נקט: תקמ״ה:א׳תרי״ד א׳ (ס"ק ט) או שיהיו לו. הרב"י ס"ל כמ"ש המ"מ כו' דהא הרב"י כתב הא דפליגי המ"מ עם רש"י והרא"ש דרש"י ורא"ש מתירים אפילו להרוחה משום דס"ל מניחים תפילין בחה"מ ואם כן מיקרי מצוה (אע"ג דא"צ להניחן במועד) ולכך הקילו בהם והתירו אפי' להרוחה אבל המ"מ ס"ל דאין מניחים תפילין בחה"מ וא"כ כתיבת תפילין בחה"מ שזה לשאר מלאכה ולא מיקרי מלאכת מצוה לכן לא התיר כ"א באין לו מה יאכל כמו בשאר מלאכה וא"כ כיון דהרב"י לעיל בסי' ל"א פסק דאסור להניח תפילין בחה"מ א"כ ע"כ ס"ל כהמ"מ דלא הותר כ"א באין לו מה יאכל אבל רמ"א דמתיר אפי' להרוחה דאזיל לשיטתיה דפסק לעיל סי' ל"א כמ"ד מניחין תפילין בחה"מ לכן פסק כרש"י והרא"ש דאפי' להרוחה שרי: תקמ״ה:א׳תרט״ו א׳ (ס"ק י) עשייתן כו' נ"ל כיון דצורך מצוה היא וגם אינו מעשה אומן לא גזרו כ"כ ושרי אפי' א"צ להניחן במועד דלא כט"ז ודברי ט"ז תמוהים: ב׳ ונ"ל דאם א"צ כו' אסור כו' ר"ל אם י"ל מה יאכל רק כוונתו שיהיה לו הוצאותיו בהרוחה: תקמ״ה:א׳תרכ״ג א׳ (ס"ק יח) כתובה כו' ומיירי שנשא ערב הרגל. דהא אין נושאים נשים בחול המועד כדאיתא בסי' תקמ"ו: ב׳ ועיין בא"ע סי' ס"ו סעיף א' ב'. ר"ל איך משכחת שנש' ערב הרגל ולא כתב כתובה הא אסור להתיחד עם אשתו בלי כתובה וצ"ל (או) שנכתב' הכתובה ערב הרגל אלא שברגל מצאו טעות בכתובה וצריכה כתובה אחרת אלא דאפשר כה"ג ל"ל שמא יבא ערעור בהסכמת תנאיהם דניהו דהכתובה פסולה לגבות מ"מ א"א לבא לערעור דהא מבואר בה כל עניני תנאיהם אלא צ"ל שהיה שעת הדחק שאז רשאי לסמוך להתיחד על עידי קנין או על התפסת מטלטלין לכתובה בשעת הדחק כמבואר שם: ג׳ אבל תו' כתובה שרי. ר"ל מה שמוסיף הבעל מרצונו דגם בזה יש לחוש לערעור או לחזרה אבל תו' שליש על הנדן בזה אין לחוש לחזרה או לערעור דהא ודאי יש בידם כתבי התנאים שמבואר בהם כמה נתן אבי האשה לנדן ממילא צריך להוסיף שליש כמבואר בא"ע ול"ל למידי ואסור: תקמ״ה:א׳תרכ״ה א׳ (ס"ק כ) שאינה אבודה כו' מותר בלא שינוי. אף דהרב"י בכל סעיף זה מתיר אפילו בלא שינוי ואפי' בפרקמטיא שאינה אבודה צ"ל דאין כוונת מ"א להעמיס זה בדברי הרב"י שבוודאי הרב"י לא נתכוין לזה אלא לקט בפרקמטיא שאינה אבודה אפ"ה מותר אפי' בלי שינוי כ"ש אבודה ונקט שאינה אבודה לרבותא ולא לדיוקא הא אבודה א"צ שינוי אלא מ"א בא לפרש דברי רמ"א שכתב ונהגו להחמיר לשנות אפי' בכתיבה שלנו וס"ל למ"א דרמ"א קאי בין אפרקמטיא שאינה אבודה ובין בשאלות שלום וכן מ"ש רמ"א וי"א בשאלת שלום כוונתו ה"ה דאוסרים בפרקמטיא שא"א ורמ"א נקט תחלת דברי המחבר שכ' ואגרת של שאלת שלום כו ואפי' ע"ד פרקמטי' כו' וע"ז כתב רמ"א ונהגו להחמיר כו' גם בשניהם הן אגרות של שאלת שלום ה"ה ע"ד פרקמטיא שא"א נהגו להחמיר לצאת ידי המחמירים דלא כמו שהבין ט"ז ס"ק יו"ד דרמ"א אינו מחמיר רק בשאלת שלום ולא בפרקמטיא ובאמת תמה עליו הט"ז דלא מצינו בפוסקים מי שמחלק בין שאלת שלום לפרקמטיא ולכן סבירא ליה למגן אברהם דבאמת רמ"א קאי על שניהם גם על פרקמטיא ולזה נתכוין מגן אברהם הא דהחמיר רמ"א לשנות דוקא בפרקמטיא שאינה אבודה אבל באבודה מודה רמ"א דא"צ שינוי ואין כוונת מ"א כלל לפרש דברי הרב"י כי א"צ פי': תקמ״ה:א׳תרכ״ו א׳ (ס"ק כא) ונהגו כו' והשינוי הוא שכותבים באלכסון. ר"ל כל האגרת ולא די בשורה ראשונה: ב׳ וב"ח כתב דמשיט"א ל"מ כתב כלל כו' ועמ"ש סי' ש"מ ס"ה שס הביא דכתב גלחת גרע ולהרבה פוסקים כתב גלחת הוי כתב גמור יותר ממשיט"א וכ"כ הב"ש באה"ע סי' קכ"ו לכן יש יותר להחמיר בכתב גלחת בחה"מ: תקמ״ה:א׳תרכ״ט א׳ (ס"ק כד) שטר כו' כמ"ש סי' תקל"ט סי"ב: ב׳ אין לוקחין בתים כו' אלא לצורך המועד כו' ע"ש ובמ"א שם: ג׳ דיכול לקנות או לקבל ר"ל לקבל באריסות: תקמ״ה:א׳תרל״א א׳ (ס"ק כו) מותר כו וה"ה אם למד בעצמו כו' ובזה איכא טעם נוסף להתיר מלבד חשש השכחה וכמ"ש ט"ז ס"ק י"ג: ב׳ נ"ל דכל מה שמותר כו' מותר לעשות קולמוס ודיו. וראיתי באחרונים שהביאו בשם כה"ג שנסתפק בשרטוט אם מותר ולאשר אין כה"ג ת"י נעלם ממני טעמו אם חולק על מ"א גם בקולמוס ודיו או משום דס"ל שרטוט גרע מקולמוס ודיו:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א