סימן תקלג – מלאכות המתרים בחל המועד – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקלג – מלאכות המתרים בחל המועד

א מֻתָּר לִטְחֹן קֶמַח לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אֲפִלּוּ א כִּוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, וְלָקֹץ עֵצִים מֵהַמְחֻבָּר וּלְהַטִּיל שֵׁכָר, בֵּין שֶׁל תְּמָרִים בֵּין שֶׁל שְׂעוֹרִים, לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד; וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, ב אָסוּר. וּמִיהוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְצַמְצֵם, אֶלָּא עוֹשֶׂה בְּהַרְוָחָה, וְאִם יוֹתִיר יוֹתִיר; אֲבָל לֹא ג יַעֲרִים לִטְחֹן אוֹ לַעֲשׂוֹת { שֵׁכָר } יוֹתֵר, בְּכַוָּנָה, אוֹ אִם יֵשׁ לוֹ קֶמַח { אוֹ שֵׁכָר יָשָׁן } לֹא יַעֲרִים { לַעֲשׂוֹת אַחֵר } וְיֹאמַר: מִזֶּה אֲנִי רוֹצֶה; אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ לֶחֶם, מֻתָּר לִטְחֹן { לְפַת } דְּפַת חַמָּה עָדִיף; { וְהוּא הַדִּין } ד { בְּשֵׁכָר, אִם הֶחָדָשׁ עָדִיף, בְּלֹא הָעֲרָמָה שָׁרֵי } (הַמַּגִּיד פ"ז). ב מֻתָּר ה לַעֲקֹר פִּשְׁתָּן, מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכַסוֹת בּוֹ אֶת הָאֳכָלִים; וְלַעֲקֹר כְּשׁוּת, שֶׁרָאוּי לְהַטִּיל בּוֹ שֵׁכָר לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד; וְלַעֲקֹר שׂוּמְשֻׂמִין, שֶׁהַיְבֵשִׁים שֶׁבּוֹ רְאוּיִים לֶאֱכֹל מִיָּד. ג פֵּרוֹת שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ קְצָת וְנֶאֱכָלִין עַל יְדֵי הַדַּחַק, מֻתָּר לְלַקְּטָן כְּדֵי לְאָכְלָן; וְאִם לְקָטָן לְאָכְלָן וְהוֹתִיר, וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יַתְלִיעוּ אִם לֹא יִכְבְּשֵׁם לְהוֹצִיא לֵחָה מֵהֶם, יָכוֹל לְכָבְשָׁם. אֲבָל אָסוּר לְלַקְּטָם תְּחִלָּה כְּדֵי ו לְכָבְשָׁם; וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִמְצָא אַחַר הַמּוֹעֵד, מֻתָּר לִקְנוֹתוֹ וּלְכָבְשׁוֹ. ד צָד אָדָם דָּגִים כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לָצוּד, וּמוֹלֵחַ הַכֹּל בַּמּוֹעֵד, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיֹּאכַל מֵהֶם בַּמּוֹעֵד אִם ז יִסְחֹט אוֹתָם בְּיָדוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת עַד שֶׁיִּתְרַכְּכוּ. { וּמֻתָּר } ח { לְצוּדָן בְּפַרְהֶסְיָא שֶׁנִּכָּר לַכֹּל שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד } (מָרְדְּכַי). ה כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהֵם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כְּשֶׁעוֹשִׂין אוֹתָם ט אֻמָּנֵיהֶם עוֹשִׂין בְּצִנְעָה; כֵּיצַד, הַצַּיָּדִים (שֶׁל) י { חַיּוֹת וְעוֹפוֹת } וְהַטּוֹחֲנִין וְהַבּוֹצְרִים לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, הֲרֵי אֵלּוּ עוֹשִׂים בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. { הַגָּה: וּמֻתָּר לַחְלֹב הַבְּהֵמָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד דְּהָוֵי דָּבָר הָאָבֵד } (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קנ"ג וּבֵית יוֹסֵף).

באר היטב – סימן תקלג – מלאכות המתרים בחל המועד

א א כיון. דצורך אכילה לא גזרו כיון מלאכתו: ב אסור. במקומות שעושין מחיה ביין שרף ששורפין ביורות ויש להם ריוח הרבה יש מקום להתיר וליתן הריוח לעניים כיון שהם אינם עושים מלאכה בעצמם רק ע"י עכו"ם ואפי' ישראל יהיה מסייע מותר דמסייע אין בו ממש מיקרי כיון דהעכו"ם יכול לעשותה בלי סיוע ישראל. בית יעקב סי' מ': ג יערים. ואם הערים מותר לאוכלו עיין סי' תק"ג. מ"א: ד בשכר. ובחטים ובכל דבר מ"א וכ"כ י"א ע"ש: ב ה לעקור. ואינו יכול לעקור אלא כדי מה שצריך עמ"א: ג ו לכבשם. אפילו אין נמצאים אחר המועד דמלאכה גמורה אינה מותרת אלא בדבר האבוד ועבורי רווחא לא מיקרי פסידא ר"ן אבל לקנות מותר כמ"ש סי' תקל"ט ס"ה: ד ז יסחוט. אע"פ שמולח הרבה יותר מהצורך הרי יכול לומר על כל אחד בשעת הבאה ומליחה זה נסחט וכן כשמולח חבירו דהערמה כי האי שרי אפילו בי"ט כמ"ש ס"ס ת"ק כ"ש בח"ה. וא"ל מ"ש מקמח דאסור לטחון שלא לצורך כמ"ש ס"א דשאני צידה דכל פעם י"ל שימצא דג משובח יותר משא"כ בקמח. ומה שמותר למלוח על ידי הערמה היינו משום דאין עיבוד באוכלין. מגן אברהם: ח לצודן. אפי' נהגו שלא לצוד רשאין לחזור ממנהגם מפני שממעטים משמחת י"ט. ש"ג כנה"ג מ"א: ה ט אומניהם. דוקא האומנים שעושים הרבה ביחד ונראה כעושה לצורך חול לכן עושים בצנעה: י חיות. כוונת רמ"א לאשמועינן דדגים שרי כמ"ש ס"ד. והמ"א הניח בצ"ע דאפשר אף בדגים אסור בפרהסיא ע"ש. ונ"ל דמי שיש לו בריכה גדולה אסור לחפור בחה"מ שיזובו המים כדי שיצודו הדגים דמוכחא מילתא טפי שהוא צורך חול. מ"א עיין שם:

מגן אברהם תקל״ג – סימן תקלג – מלאכות המתרים בחל המועד

א׳ אפי' כיון מלאכתו. דבצורך אכיל' לא גזרו כיון מלאכתו: ב׳ לא יערים. נ"ל דאם הערים מותר לאכלו עסי' תק"ג ס"ג: ג׳ או שכר ישן. דעת הרמב"ם דאעפ"י שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש שאין הערמה זו ניכרת לרואה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל והקשו המפרשים עליו עבב"י ונ"ל דס"ל להרמב"ם מדפריך סתמא דתלמודא בפ' תולין מזה ומשני הכא לא מוכחא מילת' ופי' רש"י שאין הכל יודעים שיש לו ישן ע"ש ש"מ דהלכתא הכי כנ"ל ברור וכ"מ סימן של"ה סס"ג ע"ש מ"ש ובגמרא: ד׳ וה"ה בשכר. ובחטים ובכל דבר: ה׳ מותר לעקור. וכתב רי"ו דאינו יכול לעקור אלא כדי מה שצריך אבל המ"מ פי' שפשתן צריך לנוי הנשים לחוף בו הפנים ולפי שאין דרך הפשתן לעקרו לחצאין התירו לעקרו כלו כיון שצריך למקצת עכ"ל ב"י ונ"ל דלא כיון יפה דאף המ"מ מודה דאינו יכול לעקור אלא מה שצריך דלא עדיף מדבר שהוא צורך אכילה אלא כונתו שהנשים א"צ לכל הגבעול אלא לזרע הפשתן וה"א שלא יעקור אלא יקצור ראש העליון קמ"ל דשרי לעקור כולו וכ"מ בר"ן כנ"ל ברור: ו׳ אסור ללקטן. אפי' אין נמצאים אחר המועד דמלאכה גמורה אינה מותרת אלא בדבר האבד ועבורי רווחא לא מקרי פסידא (ר"ן) וש"ג וכ"מ בטור אבל לקנות מותר כמ"ש סי' תקל"ט ס"ה: ז׳ שהרי אפשר. אף על פי שמולח הרבה יותר מהצריך הרי יכול לומר על כל א' בשעת הבאה ומליחה זה נסחוט וכן כשמולח חבירו דהערמה כי האי שרי אפי' בי"ט (כמ"ש ס"ס ת"ק) כ"ש בח"ה (ר"ן) וקשה מ"ש מקמח דאסור לטחון שלא לצורך כמ"ש ס"א וי"ל דשאני צידה דכל פעם י"ל שימצא דג משובח יותר משא"כ בקמח ומה שמותר למלוח ע"י הערמה היינו משום דאין עיבוד באוכלין וכ"כ המרדכי בהדיא: ח׳ ומותר לצודן. ואפי' נהגו שלא לצוד רשאין לחזור ממנהגם מפני שממעטים משמחת י"ט (רש"ג פ"ד ופסחים כ"ה): ט׳ אומניהם. דוקא האומנים שעושים הרבה ביחד ונראה כעושה לצורך חול לכן עושין בצנעה: י׳ חיות ועופות. כוונת רמ"א לאשמעי' דדגים שרי כמ"ש סס"ד בשם המרדכי ומ"מ צ"ע מנ"ל הא דברי המרדכי מיירי במי שאינו אומן כדאי' בגמרא שהביא אבל הרב"י שפסק כהרמב"ם דדוקא אומן אסור לפי שעושה הרבה ביחד א"כ אף בדגים אסור בפרהסיא: ונ"ל דמי שיש לו בריכה גדולה אסור לחפור בח"ה שיזובו המים כדי שיצודו הדגים דמוכחא מילתא טפי שהוא צורך חול וכ"מ בגמ' ספ"ק דמ"ק דלא שרי ליה רבא אלא למיצד אחר שחפרו העכו"ם משמע דלכתחלה אסור לעשות כך אם הוא של ישראל וצ"ע די"ל דמעשה כך הי' ועמ"ש סי' תקל"ז ס"ח:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקל״ג

א׳ אפי' כיון מלאכתו. דבצורך אוכל לא אסרו כוון מלאכתו: ב׳ כשעושין אותן אומניהם. לפי שעושין מלאכות לרבים ועושין הרבה ביחד ונראה כעושין לצורך חול:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקל״ג

תקל״ג:א׳תקל״ה א׳ (ס"ק ג) או שכר כו' ודעת הרמב"ם כו' והקשו המפרשים עליו. ודבר זה אם מותר להערים הוא מחלוקת ת"ק ור"י בר"י במועד קטן (דף יב ע"ב). דלת"ק אסור ור"י בר"י מתיר וא"כ למה פסק כר"י בר"י נגד ת"ק: ב׳ בפ' תולין. בשבת דף קל"ט ע"ב. אהא דתנן התם דחכ"א אין תולין את המשמדת בי"ט לסנן בה שמרי יין והיין צלול שבו זב משום דמחזי כעובדא דחול אבל אם תלוי כבר נותנין בתוכו שמרים לסנן היין. ואמר רבה בר"ה מערים אדם על המשמרת בי"ט לתלותה ע"מ ליתן בה דימונים דזה שרי. ואח"כ תולה בה שמרים. ואמר רב אשי והוא דתלה בה רמונים. אבל בלא"ה הערמה הוא ואסור ופריך הש"ס על ר"א מ"ש מהא דתניא מטילין שכר במועד לצורך המועד כו' אע"פ שיש להן ישן מעדים ושותה מן החדש. הרי דמותר להערים. ומשני התם לא מוכחא מלתא. הכא מוכחא מלתא. והאי ברייתא מוקי הש"ס במס' מועד קטן כר"י בר"י הנ"ל. וא"כ אדמותיב מר"י בר"י לסעיי' מת"ק. א"ו צ"ל דקי"ל כוותיה דר"י בר"י. לכן פסק הרמב"ם כוותיה: ג׳ ומ"ש הרמב"ם שאין הערמה זו ניכרת. היינו כתי' הש"ס הנ"ל התם לא מוכחא מלתא: ד׳ וכ"מ סי' של"ה. עמ"ש שם: תקל״ג:א׳תקל״ז א׳ (ס"ק ה) מותר כו' נ"ל דלא כוון יפה. ר"ל דהרב"י הבין דהמ"מ חולק על רי"ו וס"ל להתיר לעקור כל השרה ומ"א כ' דגם המ"מ מודה לרי"ו. אלא דמתיר כל הגבעול. אף דסגי לאשה לצורך חפיפה בראש הגבעול. וס"ד דלא רשאי לעקור כ"א ראש הגבעול דאז ניכר שעושה לצורך חפיפה קמ"ל דשרי לעקוד כל הגבעול כיון דאין דרך לעקור ראש הגבעול לבד: תקל״ג:א׳תקל״ח א׳ (ס"ק ו) אסור כו' ועבורי רווחא. ר"ל מניעת ריוח כיון דאינו מפסיד מן הקרן לא מיקרי דבר האבוד להתיר מה"ט מלאכה. אבל לקנות מותר אם אינו נמצא אחד המועד כמ"ש הרב"י סוף הסעיף דגבי מקח וממכר דאין בו איסור תורה כ"א שבות אפי' מניעת רווח מיקרי דבר האבוד ושרי: תקל״ג:א׳תקל״ט א׳ (ס"ק ז) שהרי כו' ומה שמותר למלוח כו' ר"ל מ"ש מטחינה: ב׳ דהא במליחה ל"ל שיהיה החתיכה האחרת יותר משובחת. דהא כולם לפניו ויברוד המשובח וימלחנו: ג׳ דאין עיבוד באוכלין ור"ל וליכא רק איסור דרבנן ולכך הקילו: תקל״ג:א׳תקמ״ב א׳ (ס"ק י) חיות כו' מנ"ל הא דהא דברי המרדכי כו' כדאי' בגמרא שהביא. ר"ל דהמרדכי הביא ראיה לדבריו ממאי דאיתא ספ"ק דמועד קטן דף י"א ע"א דגוים עשו דרך לנהר שיצאו מימיו וישארו שם הדגים במקום הנהר ואמרינן דרבא שרי מיצר מיזל אתויי וממלח. וכיון דרבא התיר לילך ולצוד ממקום הנהר שהוא מקום פרהסיא. מזה הוכיח המרדכי דדגים שרי לצודן אפי' בפרהסיא. ואף דמזה לא מוכח כ"א דמותר למי שאינו אומן דהא רבא לא דיבר מאומן אלא שהתיר לכא"וא שיצוד לעצמו. אבל באומן שעושה הרבה אפשר דאסור אלא דהמרדכי לא ס"ל לחלק בין אומן לאינו אומן ומאי דאסור אסור אפי' למי שאינו אומן. ומאי דשרי שרי אפי' לאומן. וכיון דהמרדכי לא התיר מסברא דנפשיה כ"א ע"פ ראיה מרבא כנ"ל. ולולי דה"ל ראיה לא היה המרדכי מתיר. ואם כן להרמב"ם דמחלק בין אומן לאינו אומן וס"ל דלא אסור בפרהסיא אלא לאומן. א"כ אין ראיה מרבא להתיר בדגים בפרהסיא דשאני בעובדא דרבא דלא הותר לאומן כ"א לעצמו. וכה"ג בכל דבר מותר אפי' בפרהסיא וכיון דלשיטת הרמב"ם אין ראיה להתיר בדגים בפרהסיא יותר משאר דברים אין להתירו מסברא בלי ראיה דהא גם המרדכי אי לא ה"ל ראייה לא היה מתיר. וא"כ כיון דהמחבר פוסק כהרמב"ם איך העתיק רמ"א דברי המרדכי להתיר בדגים בפרהסיא אפי' באומן. וכ"מ בגמרא ספ"ק דמ"ק. היינו עובדא דרבא הנ"ל: ב׳ וממ"ש סי' תקל"ז. ר"ל דהתיר לעשות נקב גדול בגדר שדהו כרי שיכנסו מים מן הנהר עם דגים. ויפתח בגרר כנגדו נקב צר שיצאו המים מן השדה וישארו שם הדגים. היינו משום שהם מעט דגים ולא מוכח' מילתא דלצורך חול כמו בברכה דהכא

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א