סימן תקכז – דיני ערוב תבשילין – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקכז – דיני ערוב תבשילין

א יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְבַשֵּׁל בִּתְחִלָּה לְצֹרֶךְ שַׁבָּת בִּקְדֵרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא כַּמָּה קְדֵרוֹת לְיוֹם טוֹב וְאִם הוֹתִיר, הוֹתִיר לְשַׁבָּת; וְעַל יְדֵי עֵרוּב, מְבַשֵּׁל בִּתְחִלָּה לְשַׁבָּת. (פי' עִנְיַן הָעֵרוּב הוּא שֶׁיְּבַשֵּׁל וְיֹאפֶה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת עִם מַה שֶּׁבִּשֵּׁל וְאָפָה כְּבָר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לְשֵׁם שַׁבָּת, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא הִתְחִיל מְלָאכָה בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא גָּמַר אוֹתָהּ). { הַגָּה: וּמֻתָּר לְהַנִּיחַ עֵרוּב זֶה אֲפִלּוּ } א { סְפֵק חֲשֵׁכָה } (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק בַּמֶּה מַּדְלִיקִין). ב עֵרוּב זֶה עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּפַת וְתַבְשִׁיל, וְאִם לֹא עֲשָׂאוֹ אֶלָּא ב מִתַּבְשִׁיל לְבַד, מֻתָּר. ג שִׁעוּר תַּבְשִׁיל זֶה כַּזַּיִת, בֵּין לְאֶחָד בֵּין לַאֲלָפִים, בֵּין בִּתְחִלָּתוֹ בֵּין בְּסוֹפוֹ; { הַגָּה: וְיֵשׁ מַצְרִיכִין לְכַתְּחִלָּה בְּפַת כַּבֵּיצָה } (יְרוּשַׁלְמִי), { וְכֵן נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה. } ד צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא תַּבְשִׁיל זֶה דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת, לַאֲפוּקֵי ג דַּיְסָא. ה תַּבְשִׁיל זֶה שֶׁאָמְרוּ, אֲפִלּוּ צָלִי, אֲפִלּוּ שָׁלוּק, אֲפִלּוּ כָּבוּשׁ אוֹ ד מְעֻשָּׁן, אֲפִלּוּ מִין דָּגִים קְטַנִּים שֶׁהֱדִיחָן בְּמַיִם חַמִּים וַהֲדָחָתָן הוּא בִּשּׁוּלָן לַאֲכִילָה, הֲרֵי זֶה סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם; וְכֵן סוֹמֵךְ עַל תַּפּוּחִים מְבֻשָּׁלִים { וְהוּא הַדִּין שְׁאָר פֵּרוֹת מְבֻשָּׁלִים, } וְעַל דָּגִים קְטַנִּים שֶׁבִּשְּׁלָן. ו סוֹמֵךְ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֲפִלּוּ עַל ה עֲדָשִׁים שֶׁבְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, וְכֵן עַל שַׁמְנוּנִית שֶׁנִּדְבַּק בַּסַכִּין וּגְרָרוֹ, וְהוּא שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּזַּיִת. ז מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לְעָרֵב, וּמִצְוָה עַל כָּל גְּדוֹל הָעִיר לְעָרֵב עַל כָּל בְּנֵי עִירוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּסְמֹךְ עָלָיו מִי ו שֶׁשָּׁכַח אוֹ נֶאֱנַס אוֹ שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּב וְאָבַד { וְהוּא הַדִּין עַם הָאָרֶץ } ז { שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְעָרֵב } (אוֹר זָרוּעַ); אֲבָל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לְעָרֵב וְלֹא עֵרֵב, אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה לִסְמֹךְ עַל עֵרוּבוֹ שֶׁל גְּדוֹל הָעִיר, נִקְרָא פּוֹשֵׁעַ וְאֵינוֹ יוֹצֵא בוֹ. ח כְּשֶׁמְּעָרֵב עַל אֲחֵרִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵט אֶלָּא מַנִּיחַ בִּכְלָל עַל כָּל בְּנֵי הָעִיר וְכָל מִי שֶׁהוּא בִּתְחוּם הָעִיר יוֹצֵא בּוֹ. { הַגָּה: אֲבָל מִי שֶׁהוּא חוּץ לַתְּחוּם אֵינוֹ יוֹצֵא בּוֹ, אֲפִלּוּ הִנִּיחַ עֵרוּב תְּחוּמִין וְיָכוֹל לָבֹא לְכָאן, אֶלָּא אִם כֵּן } ח { הִתְנָה עָלָיו הַמַּנִּיחַ בְּהֶדְיָא } (הַמַּגִּיד פ"ו). ט דַּעַת מַנִּיחַ בָּעֵינָן שֶׁיְּכַוֵּן לְהוֹצִיא לְאַחֵר, אֲבָל דַּעַת מִי שֶׁהִנִּיחוּ בִּשְׁבִילוֹ לֹא בָּעֵינָן בִּשְׁעַת הַנָּחָה, רַק שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ בְּיוֹם טוֹב קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לְבַשֵּׁל לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. { הַגָּה: וְאִם דֶּרֶךְ הַגָּדוֹל לְהַנִּיחַ עֲלֵיהֶם, } ט { סוֹמְכִין עָלָיו מִסְּתָמָא } (רַ"ן פ"ב). י הַמְעָרֵב לַאֲחֵרִים צָרִיךְ לְזַכּוֹת לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר. וְכָל מִי שֶׁמְּזַכִּים עַל יָדוֹ בְּעֵרוּבֵי שַׁבָּת, מְזַכִּין עַל יָדוֹ בְּעֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין; וְכָל מִי שֶׁאֵין מְזַכִּין עַל יָדוֹ בְּאוֹתוֹ עֵרוּב, אֵין מְזַכִּין עַל יָדוֹ בָּזֶה { וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן שס"ו. } יא צָרִיךְ הַזּוֹכֶה לְהַגְבִּיהַּ הָעֵרוּב מִן י הַקַּרְקַע, טֶפַח. יב חוֹזֵר וְנוֹטֵל מִיַּד הַזּוֹכֶה, וּמְבָרֵךְ עַל מִצְוַת עֵרוּב וְאוֹמֵר: בְּדֵין יְהֵא שָׁרֵי לָן לַאֲפוּיֵי וּלְבַשּׁוּלֵי וּלְאַטְמוּנֵי וּלְאַדְלוּקֵי שַׁרְגָּא וּלְמֶעְבַּד כָּל יא צָרְכָּנָא מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, לָנָא וְלִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי אוֹ לְכָל בְּנֵי הָעִיר הַזֹּאת. { הַגָּה: וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, יוּכַל לְאָמְרוֹ בִּלְשׁוֹן לע"ז שֶׁמֵּבִין } (מַהֲרִיל). יג אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב יב רִאשׁוֹן לְשַׁבָּת. יד אִם הִנִּיחַ הָעֵרוּב עַל דַּעַת לִסְמֹךְ עָלָיו כָּל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה קַיָּם, אֲפִלּוּ לְיוֹם טוֹב אַחֵר, לְכַתְּחִלָּה לֹא יִסְמֹךְ עָלָיו לְיוֹם טוֹב אַחֵר, אֲבָל בְּדִיעֲבַד יָכוֹל לִסְמֹךְ עָלָיו. טו נֶאֱכַל יג הָעֵרוּב אוֹ שֶׁאָבַד קֹדֶם שֶׁבִּשֵּׁל לְשַׁבָּת, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַשֵּׁל אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ כַּזַּיִת. טז לְאַחַר שֶׁהֵכִין צָרְכֵי שַׁבָּת יָכוֹל יד לְאָכְלוֹ. יז הִתְחִיל בְּעִסָתוֹ וְנֶאֱכַל הָעֵרוּב, גּוֹמֵר אוֹתָהּ עִסָה; וְהוּא הַדִּין אִם הִתְחִיל טו לְבַשֵּׁל, שֶׁגּוֹמֵר אוֹתוֹ הַתַּבְשִׁיל שֶׁהִתְחִיל. יח אָפָה וְלֹא בִּשֵּׁל, אוֹ בִּשֵּׁל וְלֹא אָפָה וְנֶאֱכַל הָעֵרוּב אוֹ אָבַד, מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בְּהֶתֵּר אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן בּוֹ לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב יָכוֹל הוּא לְהַנִּיחוֹ לְשַׁבָּת וּלְבַשֵּׁל מִכָּאן וָאֵילָךְ לְיוֹם טוֹב. יט מִי שֶׁלֹּא עֵרֵב מֻתָּר לְהַדְלִיק טז נֵר שֶׁל שַׁבָּת, וְיֵשׁ אוֹסְרִים. כ מִי שֶׁלֹּא עֵרֵב, כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְבַשֵּׁל לְעַצְמוֹ כָּךְ אָסוּר לְבַשֵּׁל לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בְּבֵיתָם, וְגַם אֲחֵרִים אֲסוּרִים לְבַשֵּׁל לוֹ; וְאֵין תַּקָּנָה אֶלָּא שֶׁיִּתֵּן קִמְחוֹ וְתַבְשִׁילוֹ יז לַאֲחֵרִים שֶׁעֵרְבוּ בְּמַתָּנָה וְהֵם אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִים וְנוֹתְנִים לוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ יְכוֹלִים לְבַשֵּׁל; וְאִם אֵין שָׁם אֲחֵרִים שֶׁעֵרְבוּ יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לֶאֱפוֹת בְּצִמְצוּם פַּת אֶחָד וּלְבַשֵּׁל קְדֵרָה אַחַת וּלְהַדְלִיק נֵר אֶחָד. { הַגָּה: וְאִם הִנִּיחַ עֵרוּב וְלֹא הִזְכִּיר הַמְּלָאכוֹת בְּהֶדְיָא, אֶלָּא אָמַר: בְּדֵין יְהֵא שָׁרֵי לָן לְמֶעְבַּד כָּל צָרְכָּנָא, הָוֵי כְּמִי שֶׁלֹּא עֵרֵב } יח { כְּלָל } (אוֹר זָרוּעַ). { וּמִי שֶׁמִּתְעַנֶּה בְּיוֹם טוֹב, אָסוּר לְבַשֵּׁל } יט { לַאֲחֵרִים אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ בּוֹ בַּיּוֹם, דְּהָוֵי כְּמִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּב שֶׁאֵינוֹ מְבַשֵּׁל לַאֲחֵרִים } (מהרי"ו). כא אִם נִזְכַּר שֶׁלֹּא עֵרֵב קֹדֶם סְעֻדַּת שַׁחֲרִית, יְבַשֵּׁל הַרְבֵּה בִּקְדֵרָה אַחַת וְיוֹתִיר לְשַׁבָּת. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין שֶׁיּוּכַל לֵילֵךְ מִבְּעוֹד יוֹם לְחֶדֶר בְּנֵר דָּלוּק לְחַפֵּשׂ אֵיזֶה דָּבָר, וְיַנִּיחֶנּוּ דּוֹלֵק עַד הַלַּיְלָה } (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לְבַשֵּׁל כַּמָּה קְדֵרוֹת מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁקֹּדֶם אֲכִילָה הוּא; וְהוּא שֶׁיֹּאכַל מִכָּל כ אֶחָד וְאֶחָד. כב אִם נִזְכַּר בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא עֵרֵב, אִם הוּא בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵינוֹ יָכוֹל לְעָרֵב עַל תְּנַאי; אֲבָל אִם הוּא בְּיוֹם טוֹב שֶׁל גָּלֻיּוֹת יָכוֹל לְעָרֵב בִּתְנַאי, אִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ לְעָרֵב, וְאִם הַיּוֹם חֹל, כא בְּעֵרוּב זֶה יְהֵא שָׁרֵי לָן לַאֲפוּיֵי וּלְבַשּׁוּלֵי וְכו', וּלְמָחָר אֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּלוּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִי לֵית לֵיהּ מִדֵּי דְּבָשִׁיל מֵאֶתְמוֹל, כב לֹא מְהָנֵי תְּנָאוֹ. כג אִם עָבַר בְּמֵזִיד { אוֹ בְּשׁוֹגֵג } וּבִשֵּׁל כַּמָּה קְדֵרוֹת שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב, מֻתָּר לְאָכְלָן בְּשַׁבָּת אוֹ בְּחֹל. כד אִם הֶעֱרִים לְבַשֵּׁל ב' קְדֵרוֹת לְצֹרֶךְ הַיּוֹם, כג וְהוֹתִיר אַחַת לְצֹרֶךְ מָחָר, אָסוּר לְאָכְלָהּ.

באר היטב – סימן תקכז – דיני ערוב תבשילין

א א ספק. וכתב המ"א ואם קיבל עליו (שבת) [יו"ט] כגון שאמר ברכו אסור עססי' רס"א. אבל הט"ז ועט"ז כתבו משם ראב"ן דאפי' לא עירב עד אחר ברכו יכול לערב כל זמן שהצבור לא התפללו תפלת י"ט ע"ש והיד אהרן הסכים עם המ"א ע"ש ונ"ל דמי שהוא בבית הכנסת ולא הניח עירוב תבשילין ואם ילך לביתו להניח עירוב תבשילין יעבור זמן מנחה יתפלל מנחה ולא יניח עירוב תבשילין דיכול להקנות קמחו לאחרים. מ"א: ב ב מתבשיל. דאיתא דר"א יליף מקרא דאשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו מכאן שאין אופין אלא על האפוי ולא מבשלין אלא על המבושל ע"כ צריך כאן פת בשביל מה שיאפו פת לצורך שבת ותבשיל בשביל מה שיבשלו ור"י ס"ל דבשביל תבשיל מותר הכל ורוב פוסקים ס"ל כר"י רק ר"ת וקצת דעות ס"ל כר"א ע"כ כשר לכל הפחות בדיעבד כר"י אבל על הפת לחוד לא מהני לכ"ע אף לאפות. אסור לעשות ע"ת לפני עי"ט רק בעי"ט אבל בדיעבד מותר עיין ט"ז ס"ק י"ב ומ"א ס"ק י"ג. כתוב ביש"ש אם עשה תבשיל מיוחד לע"ת או שהפרישו לשם כך אפי' היה דעתו לברך עליו ושכח שרי לבשל דברכות אין מעכבות ואפי' הפרישה אשתו שלא מדעתו שרי עכ"ל. והמ"א בס"ק (נ"ג) [כ"ג] חולק עליו וכתב דאין לסמוך ע"ז ע"ש. ועיין ט"ז ס"ק (י"ז) [י"ח]. מהרי"ל היה מניח הבשר על הטעלי"ר ולא על גלוסקא משום מיאוס. גם לקח לחם שלם ולקחו ללחם משנה בליל שבת ובמחרתו בסעודה ג' היה בוצע עליו כיון דאתעביד ביה חדא מצוה ליעביד ביה מצוה אחרית'. בשל"ה כ' שלא ליקח עצם שפל אלא יקח חתיכה חשובה ואל תהי מצוה זו קלה בעיניך: ד ג דייסא. נ"ל דאפי' במקום שמלפתין בו את הפת בטלה דעתן דאכלי נהמ' בנהמ' ונ"ל דה"ה שאר מיני ליפתן וקיטניות במקום שאין דרך ללפת בהן הפת אסור לערב בהן. מ"א: ה ד מעושן. כ' המ"א נ"ל דאם אינו ראוי לאכילה ע"י הכבישה או העישון אין מערבין בו אבל במלח אע"פ שהוא ראוי לאכילה אין מערבין דאמרי' מליח הרי הוא כרותח כבוש ה"ה כמבושל משמע דמליח אינו כמבושל מיהו אם היה כבוש בציר או בחומץ ושהה בתוכו כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח הוי כמבושל אם נאכל כך עיין בי"ד רסי' ק"ה. מ"א: ו ה עדשים. דוקא אם אין לו תבשיל אחר יש"ש ועב"י ובט"ז. ודוקא שמלפתין בהם את הפת כמ"ש ס"א. מ"א וע' יד אהרן: ז ו ששכח. ואם מחמת עצלות שכח נקרא פושע יש"ש ועמ"א. ודוקא אם שכח פעם א' אבל פעם ב' פושע הוי. גמרא: ז שאינו. או שלא ידע שמחויב כל אחד לערב וסמך על הגדול אבל בר בי רב חשיב כפושע. יש"ש: ח ח התנה. והניח עירוב תתומין. יש"ש: ט ט סומכין. פירוש אם שכח ואין צריך להודיעהו: יא י מן. פירוש ממקום שהעירוב מונח עליו: יב יא צרכנא. כתב רש"ל אם לא התנה בפירוש ולשחוט אינו יכול לשחוט ביום טוב לשבת וט"ז חולק עליו והעלה דאין להשגיח עליו לאסור השחיטה מיום טוב לשבת אם הניח עירוב תבשילין ע"ש וכ"פ הב"ח וכ"מ בתשובת גינת ורדים חא"ח כלל ד' סימן ד' דא"צ לפרש ולשחוט. והשכנה"ג בהגהת ב"י אות י' כתב דלכתחלה ראוי לומר בפירוש ולשחוט ושכן נוהג הוא ז"ל ועיין יד אהרן: יג יב ראשון. היינו שחל יום טוב ביום ה' ו' משא"כ אם חל יום ו' ויום שבת פשיטא דמותר לבשל ביום ו' שהוא י"ט ראשון ע"י עירוב תבשילין. וכתב רש"ל דאפילו אם עבר ובישל ביום א' דהיינו ביום ה' דאסור לאכלו בשבת. וט"ז חולק עליו ומתיר לאכול בשבת וכ"ש שאין איסור לאכלו עכ"פ בי"ט ע"ש אם חל יום טוב יום ו' ויום השבת יאמר בע"ת למעבד כל צרכנא מיום טוב לחבירו ומיום טוב לשבת עיין ט"ז הטעם. ועיין מ"א שהניח בצ"ע דאם יודע שיהיה לו ביום שני אונס שלא יוכל לאפות כגון ביום אידם אי שרי לאפות או לבשל ביום ראשון אם היה דעתו לכך בשעת עירוב ע"ש: טו יג העירוב. היינו התבשיל אבל אם נאכל הפת אין בכך כלום עס"ב. ואפי' חל יום טוב ביום ה' וביום ו' ונזכר ביום טוב ראשון אין צריך לערב. יש"ש ועסכ"ב: טז יד לאכלו. ומכל מקום יניח אותו ללחם משנה בערבית ושחרית ולמנחה יבצע עליו כמ"ש בס"ק ב': יז טו לבשל. אפי' לא הניח הקדירה עדיין אצל האש רק שהתחיל בתיקונו כגון שחתך הלפתות וכדומה מותר לבשלו. מ"א: יט טז נר. האחרונים העלו דאם לא עירב אסור להדליק לכן אין להדליק רק נר אחד כמ"ש ס"כ: כ יז אחרים. וה"ה אם יש שם אחרים והוא אינו רוצה להקנות להם קמחו שרי גם כן לאפות בצמצום. יש"ש: יח כלל. כתב ט"ז כמדומה לי שאין לסמוך על פסק זה לחזור ולברך שנית ע"ש. ועיין סעיף קטן ב' מש"ש בשם יש"ש: יט לאחרים. ומשמע מזה דאפי' משרתת אסורה לבשל. ובי"ט שחל להיות ערב שבת אסור לבשל מי"ט לשבת אפי' ע"י עירוב ומ"מ אחרים אופין ומבשלים לו. מ"א ע"ש: כא כ ואחד. היינו לכתחלה אבל אם אירע שלא אכל כלל ממין א' אינו אוסר לשבת כיון שעכ"פ בשעת הבישול נתכוין לאוכלו היום הרי היה המעשה שלו בהיתר. ט"ז ועיין סימן תק"ג: כב כא בעירוב וכו'. ומברך בתחלה. ש"ג: כב לא. ויש"ש וב"ח פסקו כסברא ראשונה: כד כג והותיר אחת. היינו קדירה אחת אסור לאכלו דבהערמה חיישינן שילמדו אחרים לעשות כן משא"כ במזיד: וכתב ט"ז וקשה דלעיל סכ"א הבי' י"א דמותר קודם האכילה מטעם שיאכל מכל אחד ולמה אסר כאן. ע"כ נ"ל דכאן מיירי במבשל מין אחד בשני קדירות דבזה לא מהני מה שרוצה לאכול ממנו מעט דהא טעם אחד לשניהם אבל אם יש שינוי ביניהם בטעם מהני אפי' בשני קדירות קודם אכילה הערמה זו לאכול מעט ממנו עד כאן לשונו:

מגן אברהם תקכ״ז – סימן תקכז – דיני ערוב תבשילין

א׳ כתב הר"ן פ"ג דפסחים דמדאוריית' אסור לבשל מי"ט לשבת ק"ו לחול אלא דשרי ע"י הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה מ"מ איסורא איכא וע"י עירוב שרי וכ"ה בגמ' ועססי' תקי"ב וכתבו התו' בפסחים דף מ"ו דאם בישל סמוך לחשיכה דליכא למימר שיקלעו ליה אורחים לוקה וכ"כ המרדכי רפ"ב דביצ' וב"י בשם הג"מ ומ"ש הרב"י דמבואר בגמ' שמדאוריית' צרכי שבת נעשים בי"ט וכו' כבר השיגוהו היש"ש דדוקא רב חסדא אית ליה האי סברא אבל אנן קי"ל כרבה ונ"ל שגם דעת הרמב"ם כן וא"כ ליכא פלוגתא בזה וס"ל כמ"ש המאור דע"י הואיל שרי לכתחלה לבשל מי"ט לשבת דחשוב כשע' הדחק רק שחכמים אסרוהו שלא יבאו לבשל מי"ט לחול או כדי שיזכור שיברור מנה יפה לשבת כדאי' בגמ' וא"כ אסור לבשל סמוך לחשיכ' דכיון שהוא איסו' דאוריי' לא שרי ע"י הואיל אף על גב שהתו' כתבו ריש ביצה דבבישול לא שייך הכנה לא כתבו כן אלא למאן דל"ל הואיל ע"ש ובל"ה דבריהם תמוהים וצריכי' ישוב עם הגמ' דפסחים ע"ש אבל אנן קי"ל דמדאורייתא אסור לבשל מי"ט לשבת סמוך לחשיכה ולכן נהגו כשחל י"ט בע"ש מקדימין להתפלל ערבית ועסי' תי"ו ס"ב דהכנה מועטת אסור ועססי' תרס"ז: ספק חשיכה. ואם קיבל עליו שבת כגון שאמר ברכו אסור עססי' רס"א ונ"ל דמי שהוא בבה"כ ולא הניח ע"ת ואם ילך לביתו להניח ע"ת יעבור זמן מנחה יתפלל מנחה ולא יניח ע"ת דיוכל להקנ' קמחו לאחרים: ב׳ דייסא. נ"ל דאפי' במקום שמלפתין בו את הפת בטל' דעתן דאכלו נהמא בנהמא וכ"מ בגמרא ונ"ל דה"ה שאר מיני לפתן וקטניו' במקו' שאין דרך ללפת בהן הפת אסור לערב בהן ורש"י כ' דבעי' דבר שאינו אוכל בכל יום שהוא מוכחא מילתא שעושה לכבוד שבת: ג׳ כבוש. פירש"י בחומץ או בחרדל ובי"ד סימן פ"ז מבואר דאם נשרה יום שלם בדבר לח מקרי כבוש (ד"מ) ועבב"י ונ"ל דאם אינו ראוי לאכיל' ע"י הכביש' או העישון אין מערבין בו אבל במליח אף על פי שהוא ראוי לאכילה אין מערבין כדאמרי' בדגים קטנים כדאי' בחולין מליח שהרי הוא כרותח כבוש ה"ה כמבושל משמע דמליח אינו כמבושל מיהו אם הי' כבוש בציר או בחומץ ושהא בתוכו כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח הוי כמבושל אם נאכל כך עבי"ד רסי' ק"ה: ד׳ פירות מבושלים. אבל חיין לא ומיהו במ"מ משמע אפי' מבושלים אסור אם אין דרך ללפת בהן הפת דבחיין לא אצטריכא ליה למימר דפשיטא דתבשיל בעי' עס"ד: ה׳ עדשים. דוקא אם אין לו תבשיל אחר (יש"ש) ועב"י וצ"ל דוקא במקום שמלפתין בהם את הפת: ו׳ ששכח. ואם שכח מחמת עצלותו שלא היה חרד על דבר ה' ולא מחמת אונס נקרא פושע דשוכח נקרא פושע לענין תשלומין של ממון וק"ו בדבר איסור (יש"ש) וצ"ע דבסי' ק"ח ס"ח אי' דשוכח מקרי אונס וה"ה לענין ממון כמ"ש הב"י שם וצ"ל דשוכח מחמת עצלות שאני: ז׳ ואבד. ולא אמרי' הרי גילה דעתו שאינו רוצה לצאת בעירוב של הגדול (ב"י): ח׳ שאינו יודע. או שלא ידע שמחויב כל א' לערב וסמך על הגדול אבל בר בי רב חשיב כפושע (יש"ש): ט׳ התנה עליו. והניח עירוב תחומין (יש"ש): י׳ סומכין עליו. פי' אם שכח א"צ להודיעו עס"ו: י״א המערב לאחרים וכו'. וביש"ש כ' דאם אין אשתו אוכלת עמו אף על פי שמעלה לה מזונות צריכה עירוב כיון שאינה אוכלת מתבשילו ולכן מזכה על ידה מגו דזכיה לנפשה זכי' לאחרינא ול"ד לעירובי חצירות דהתם בבע"ה תליא מלתא אבל הכא כל מי שאוכל מתבשיל אחר צריך עירוב אחר עכ"ל וא"כ צריך להניח עירוב בעד האלמנות שאין יודעו' לערב בעצמן אבל היודעים צריכים לערב בעצמן: י״ב מן הקרקע. פי' ממקום שהעירוב מונח עליו: י״ג אינו יכול לבשל. די"ט שני הוי ודאי חול מדאורייתא ולכן כשיכול לעשות בשני אסור לעשות בראשון ועוד דשבות קרוב' התירו שבות רחוק' לא התירו כדאי' ספט"ו דשבת ונ"ל דאם יודע שיהי' לו ביום שני אונס שלא יוכל לאפות כגון ביום אידם דשרי לאפות או לבשל ביום א' ובלבד שהי' דעתו לכך בשעת עירוב וזה לטעם ראשון אבל לטעם שני אסור דהא ודאי אם י"ט ביום ה' וביום ו' הוא חול ויש אונס שאינו יכול לאפות ביום ו' דאסור לאפות ביום ה' לשבת ע"י עירוב ה"נ כה"ג וצ"ע, לכתחלה אין לערב אלא בעי"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת (עס"א): י״ד נאכל העירוב. היינו התבשיל (עס"ב) אבל אם נאכל הפת אין בכך כלום ואפי' חל ב' י"ט ביום ה' וביום ו' ונזכר בי"ט ראשון א"צ לערב (עסכ"ב) (יש"ש): ט״ו יכול לאוכלו. ומ"מ יניח אותו ללחם משנה בערבית ושחרית ולמנחה יבצע עליו (יש"ש) עסי' שנ"ד: ט״ז התחיל לבשל. נ"ל דאפי' לא הניח הקדיר' עדיין אצל האש רק שהתחיל בתקונו כגון שחתך הלפתות וכדומה מותר לבשלו דהא בעיס' מיירי ג"כ שהתחיל ללוש ומות' אח"כ לאפות: י״ז להניחו לשבת. אבל אסור להניחו לחול עסי' תק"ו ס"ז: י״ח מותר להדליק. זה חידש הרב"י מדעתו מדלא הזכירו הרי"ף והרמב"ם בנוסחת העירוב ולאדלוקי שרגא ש"מ דאף בלא עירוב מותר להדליק ול"נ דהם סוברים דא"צ להזכיר רק עיקר הסעודה וכל שאר מילי גרירי אבתרייהו (ע' סמ"ק) ובאמת אם לא עירב אסור להדליק וכדעת הרא"ש וכ"מ ובגמ' לכן אין להדליק רק נר א' כמ"ש ס"כ וכ"פ רוב הפוסקים וכ"פ יש"ש, והב"ח כתב כדאי הרי"ף והרמב"ם לסמוך עליהם להדליק נר של שבת שהוא מצוה, וליתא חדא דהא כתבתי דהרי"ף והרמב"ם לא פליגי בזה ועוד דלכתחל' די בנר א' כמ"ש סי' רס"ג: י״ט שיתן קמחו. במשיכה ולא בק"ס עמ"ש סי' ש"ז: כ׳ ואם אין שם כו'. משמע אם יש אחרים ואין רוצה להקנות להם אסו' לאפות אפי' בצמצום וכ"פ הד"מ אבל בב"י כ' דמ"מ שרי לאפות בצמצום וכ"פ ביש"ש: כ״א המלאכות בהדיא. כ' רש"ל בתשובה סי' ע"ח שאסור לשחוט מי"ט לשבת כיון שלא פירש בהדיא בעירוב ולשחוט וכתב הב"ח ושרי ליה מרי' דכל המלאכות שקודם הבישול הם בכלל ולבשל כגון הפשט ומליחה ונ"ל דחזר בו מדלא כ"כ בחיבורו עכ"ל ובתשו' הרא"ש כלל כ"ג ד"ח משמע בהדיא דשרי ומביאו ב"י ועיין מ"ש סימן תק"ג ותצ"ח ס"ח ותקכ"ח ומ"מ נ"ל שטוב לו' בהדיא ולשחוט: כ״ב אסור לבשל לאחרים. כיון שאינו יכול לבשל לעצמו ואין להתיר מטעם הואיל ויכול לשאול על נדרו דלא אשכחן דמותר לבשל מטעם הואיל אלא היכא דמותר לבשל לעצמו בלא הואיל כגון לאפות חלה וכן האופה מי"ט לחול ועוד אומר מי שמתענ' בר"ה צריך ללמוד כל היום כיון דאינו מקיים חציו לכם צריך לקיים כולו לה' דבזה מודה ר"י לר"א עכ"ל דיני מהרי"ו סי' נ"ה ולפי מ"ש ססי' תקי"ב לא שרי לכתחלה משום הואיל ועיין בתוספת פ"ג דפסחים ומשמע מזה דאפי' משרתת אסורה לבשל דלא כמ"ש הלבוש סימן תקצ"ז עמ"ש שם ובי"ט שחל להיות ע"ש אסור לבשל מי"ט לשבת ואפי' ע"י עירוב לא מהני אלא מטעם הואיל ואי מקלעי אורחים כמ"ש ס"א והכא כיון שהוא אסור לבשל לאחרים לא שייך ה"ט ומ"מ אחרים אופין ומבשלין לו: כ״ג אם נזכר וכו'. כתב ביש"ש אם עשה תבשיל מיוחד לעירוב תבשילין או שהפרישו לשם כך אפי' היה דעתו לברך עליו ושכח שרי לבשל דברכות אין מעכבות ואפי' הפריש' אשתו שלא מדעתו שרי עכ"ל וצ"ע דמי עדיף זה מאלו אמר ולא פי' המלאכות בהדי' דאסו' כמ"ש ס"כ ומ"ש דברכות אין מעכבות היינו אם אמר בדין יהא כו' ולא אמר הברכ' אף על גב דבע"ח שרי בדיעבד בלא אמירה כלל התם עיקר הפעולה שישתתפו יחד אבל הכא אמירה הוא עיקר שיברור מנה יפה לשבת לכן נ"ל דאין לסמוך על זה, עוד כתב האידנא אם שכח אחד ולא עירב שרי דהא איתא בנוסח העירוב לנא ולכל ישראל וא"כ כל א' מערב על כל ישראל וכן כתב הב"ח ולא דקדקו יפה במעשה בני האדם הא קי"ל צריך לזכות כמ"ש ס"י ואין לך אדם שעושה זה אלא הבקי בכך לכך אין לסמוך ע"ז עס"ט: כ״ד וי"א דאפי' כו'. עסי' תק"ג דאפי' בי"ט דעלמא שרי: כ״ה בעירוב זה כו'. ומברך בתחלה (ש"ג): כ״ו ויש אומרים דאי ל"ל כו'. ויש"ש וב"ח פסקו כסברא ראשונה כ"כ בפסקי מהרא"י: כ״ז או בשוגג. קשה מאי קמל"ן רמ"א כיון דבמזיד שרי כ"ש בשוגג וביש"ש כתב ומ"מ בשוגג דאיכא למיחש הערמה בדבר שיאמר שוגג הייתי ועבר ואפה במזיד יש לקונסו דדמי להערמה ואיכא למיחש שיעבור תדיר ומ"ה כתב הא"ז הכל לפי ראות עיני החכם עכ"ל ואפשר דבא רמ"א לאשמעי' דבשוגג שרי בכל ענין דלא כא"ז: כ״ח והותיר אחת. היינו קדירה א' אסור לאוכלו דבהערמה חיישי' שילמדו אחרים לעשות כן מה שאין כן במזיד:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקכ״ז

א׳ בקדרה בפ"ע. דאלו בקדרה א' יכול לבשל כמה שירצה כ"כ הטור וכ"כ רש"י בדף י"ז וז"ל שלא יערים לאחר שבישל לצורך לומר עוד אני צריך להזמין אחרים ויבשל תבשילין אחרים ויותירם לשבת אבל בקדירה א' אם ירבה הא אמרי' דאפי' לחול שרי כדלעיל ממלאה אשה קדיר' בשר כו' עכ"ל פי' דבקדירה אחת אפי' אם מערים ומרבה מותר וכן העתיקו התו' שם וא"ל דא"כ אמאי היה הסמ"א מצטער בגמ' שם במה שלא הניח ע"ת הא יש היתר להערי' ולהרבות בקדירה א' בשביל שבת י"ל דס"ל לבשל תבשיל לשבת מה שאינו יכול לבשל בתבשיל שמבשל בקדירה זו של י"ט כנ"ל: ב׳ אבל מבשל כמה קדירות. עמ"ש בסוף סי' זה: ג׳ אפי' ספק חשיכה. כתב הראב"ן אפי' לא עירב עד אחר ברכו יכול לערב כל זמן שהציבור לא התפללו תפלת י"ט כי קבלת י"ט לא הוה עד תפלת י"ט ע"ש: ד׳ בפת ותבשיל. דהכי ס"ל לר"א דיליף מקרא דאשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו מכאן שאין אופין אלא על האפוי ולא מבשלין אלא על המבושל ע"כ צריך כאן פת בשביל מה שיאפה פת לצורך שבת ותבשיל בשביל מה שיתבשלו ור"י ס"ל דבשביל תבשיל מותר הכל ורוב הפוסקים ס"ל כר"י רק ר"ת וקצת דיעות ס"ל כר"א ע"כ כשר לכל הפחות בדיעבד כר"י: ה׳ לאפוקי דייס'. דא"ר זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא: ו׳ אפי' שלוק. פי' אפי' מבושל הרבה מאוד יותר מן מבושל כהלכתו: ז׳ אפי' על עדשים כו'. כתוב במרדכי דוקא בדיעבד והב"י חולק ע"ז וכתב אפי' לכתחלה אם אין לו בעי"ט שום תבשיל אלא עדשים שנשארו בשולי קדירה או אותו שמנוני' שנדבק בסכין יכול לערב עליהם והיינו אם גרדו כמ"ש כאן בש"ע ול"נ דאף המרדכי ס"ל כן דכה"ג היא כמו דיעבד כיון שאין לו תבשיל אחר והמרדכי לא איירי אלא ביש לו תבשיל אחר וכ' רש"ל מדלא אמרי' בגמרא מערבין על עדשים כו' אלא סומכין על העדשים משמע דוקא דיעבד וכ' מו"ח ע"ז שאין זה ראי' דהא במשנה אמרי' ג"כ זה הל' אלא עושין תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת והיינו אפי' לכתחלה ועכ"פ משום הידור מצוה ראוי ליקח תבשיל גמור לד"ה וכ' רש"ל ומ"מ נראה דלא בעי להתנות מעי"ט אלא תבשיל שנשאר בלא מתכוין כגון שולי קדירה וכדומה לו אבל מי שעשה תבשיל מיוחד לשם ע"ת או שהפרישו לשם כך אפי' היה דעתו להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך עליו סומך עליו בדיעבד כלישנא דמתני' ועוש' תבשיל מעי"ט וסומך עליו והברכה שצריך לברך עליו לכתחלה ולהתנות עליו להדיח אינה מעכבת כי הברכות אינן מעכבות עכ"ל מ"ש לשון המשנה וסומך עליו בדיעבד כיון דלא התנה ולא בירך אינו מסתבר דהתנא לא מיירי כאן מברכם כלל אלא וסומך עליו לכתחלה קאמר אבל הדין מ"מ אמת הוא כיון שהיה בדעתו להתנות ע"ז שרי בדיעבד דודאי ברכות אינן מעכבות בכ"מ וע' בסעיף כ': ח׳ ומצוה על כל גדול כו'. ק"ל דהא איתא ריש פ"ב ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת דהיינו למי שלא היה לו להניח אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח הוא פושע ואמאי הוצרך לצוות לשלוח מנות לאותן שלא הניחו באונס והא מי שהוא אונס מותר לו לבשל ולסמוך על גדול העיר דודאי הניח גם על אחרים כיון שהוא מצוה ותו דכ' הר"ן הביאו ב"י דר"י בר אידי לא היה דרכו להניח וע"כ הוצרך להכריז וכי ח"ו עברו על המצות: ט׳ נקרא פושע. כ"כ הרא"ש והטור ומשמע אפי' אם הגדול מכוין להוצי' וק"ל דאמרי' בגמ' ההוא סמיא דהוי מסדר מתרת' קמיה דמר שמואל חזיא דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותבי ע"ת א"ל סמוך אדידי דמעריבנ' על כולהו בני עירי לשנה חזי' דהוי עציב א"ל אמאי עציבת כו' א"ל פושע את לכ"ע שרי ולדידך אסור פירש"י שאין דעתו על המזידין ועל הפושעי' שאין חרדים לדברי חכמים משמע מזה דאלו היה דעתו אף על הפושעים האלו הוי מהני וזה שלא כהרא"ש והטור שפסקו אפי' סומך על גדול העיר לא מהני כיון דלא עביד כמצות חכמים שיערב כל א' לעצמו ולפ"ז ק' ממ"נ אם היה אותו סומא סומך על עירוב דשמואל בשנה אחרת ההיא אמאי הי' עציב בי"ט כיון דלפי דעתו היה מועיל דבר זה משא"כ בשנה ראשונ' לא ידע דמהני סמיכה על הגדול וא"כ מה נתחדש לסמי' בי"ט האחר להצטער על מה שסמך על הסמיכ' ואי לא סמך כלל גם בפעם השני מנ"ל להרא"ש וטור דהסומך נקרא פושע כיון דבגמ' לא איירי מזה בשלמא לרש"י ניחא דבאמת לא הוה זה פושע כיון שסומך ואותו סמיא לא היה סומך גם בפעם הב' ונקרא פושע על השנות השכחה פעמיי' וה"ל להיות חרד וזריז להזכיר הדבר ושמואל לא נתכוין להוציאו כלל אבל להרא"ש וטור ק' וא"ל שהיה עצב בי"ט מחמת שדאג בי"ט שמא לא מהני סמיכה ודאגה זו באה לו במחשבתו בי"ט וע"ז השיב שמואל לאיסור דסמיכה לא מהני זה אינו דא"כ אמאי אמר שמואל לכ"ע שרי ולדידך אסור דמשמע דהוה גרע מן כ"ע כיון שאירע לו ב"פ ולהרא"ש וטור לא הוה משום ב"פ אלא דסמיכה לא מהני כלל וא"ל שזה גופי' הוה החילוק בינו לכ"ע דכ"ע לא סמכו אלא שכחו ואיהו שסמך נקרא טפי פושע כיון שהיה נזכר הוה ליה לערב בפני עצמו זה אינו. אמאי התיר לכולי עלמא דלמ' יש ביניהם ג"כ מי שסמך ותו קשה למה נקרא פושע במה שסמך והלא אינו אלא טועה בדבר הלכה שהיה סבור דמהני סמיכה וצ"ע דבר זה להלכה כי לדעת רש"י ורשב"א כמ"ש ב"י דמהני סמיכה אם הגדול מכוין לכך וכדאי הם לשמוע להם ולפ"ז אין מצוה על הגדול לכוין להוציא הרבים וכמ"ש בסמוך מהתלמוד דבימי עזרא שהוצרך לומר ושלחו מנות לאין נכון לו דהיינו שלא הניח ע"ת דמוכח שלא היה מצוה על הגדול לכוון להוציא אחרים: י׳ רק שיודיעוהו בי"ט כו'. ק' פשיטא דאל"כ היאך יבשל בי"ט לשבת וי"ל דקמ"ל דלא סגי באומדן דעתו דבודאי נתכוין הגדול לזכות לאחרים אלא צריך להודיע בפי' דבר זה ועכשיו שיש בנוסח הברכה לנו ולכל הדרים בעיר הזאת א"צ להודיעו וכ"כ רש"ל: י״א ולאדלוקי שרגא. משמע דאם לא התנ' זו אסור להדליק מי"ט לשבת וכ"כ התו' בפ"ב דף כ"ב מדאמרי' מי שלא הניח ע"ת כו' מדליקין לו נר משמע שצריך להזכיר בברכת ע"ת יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאדלוקי וכו' ואם בשביל הדלקה לא התנ' משמע הכא דיהא אסור להדליק לו רק נר אחד מדחזי' דהוצרך להזכיר הדלקת הנר עכ"ל וקשה למה לנו להזכיר ההדלקה הא אומר אח"כ ולמיעבד כ"צ ונ"ל מדאי' בפ"ב שם אין טומנין את החמין כדברי ב"ש ומקשי' אי אנח ע"ת אמאי אסור לב"ש ומשני רבא שאני הטמנ' דמוכח' מלתא דאדעתא דשבת עביד איתביה אביי חנני' אומר בש"א אין אופין אא"כ עירב בפת ואין מבשלין אא"כ עירב בתבשיל ואין טומנין אא"כ היו לו חמין טמוני' מבע"י הא אם היה לו מיהו עביד ואע"ג דמוכחא מילתא אלא אמר אביי כגון שעירב לזה ולא עירב לזה פירש"י אפה ובישול מבע"י לשם עירוב ולא טמן חמין וחנני' היא אליבא דב"ש מזה אנו לומדי' מדברי ב"ש וב"ה דאפי' לב"ה דסגי להו בתבשיל א' על הכל מ"מ לענין הברכ' צריך להזכיר ואם לא בירך כלל מהני לכל מילי דברכות אינם מעכבות וכמש"ל אלא דאם בירך והזכיר דבר א' גרע טפי דמרא' בהדיא שאינו מערב אלא לאותו דבר וא"כ היה ראוי להזכיר ולמיעבד כ"צ לחזור ולכלול בו הכל אלא כיון דאר"א מדכתיב את אשר תאפו אפו מכאן שאין אופין ואין מבשלין אלא על האפוי ומבושל ע"כ צריך להזכיר ב' דברים אלו בהדי' אפיה ובישול כיון שהם מבוארים בקרא דאסמכי' ע"ת עליה וא"כ ע"כ צריך להזכיר בברכ' גם שאר דברים דהיינו אטמוני ולאדלוקי דא"כ ה"ל כמו עירב לזה ולא לזה לב"ש לענין שצריך ע"ת לכל מין בפ"ע ה"נ לב"ה לענין הזכרה בברכה דע"כ ל"פ ב"ה אלא שדי במין א' אבל עכ"פ באותו מין צריך להזכיר הכל אלא דק' ל"ל למיעבד כ"צ כיון שהזכיר בפי' מה שצריך לו נ"ל דהך למיעבד כ"צ אתא לכלול שחיטה שאינה בכלל כל הפרטיים המוזכרים בהדיא וא"ל ל"ל להזכיר אטמוני ולאדלוקי בפי' ולא כללם ג"כ בלמיעבד כ"צ נ"ל דאתי שפיר אליבא תירוצא דרבא דאמר הטמנ' שאני דמוכחא מילתא דעביד לשבתא ואע"ג דאידחא תירוצ' דרבא כמ"ש הא ל"ק דא"כ לא אידחי אלא לענין דל"ת דבאמת לא מהני ע"ת להטמנה מכח סברא זו אלא אמרינן דמהני אף למוכחא מילת' אבל לענין ברכה ודאי אמרי' לכ"ע דצריך להזכיר שהוא מערב אפי' למוכחא מלתא דהיינו הטמנה וה"ה נמי אדלוקי שרגא דמוכחא מלתא שעושה בשביל שבת דהרי מדליק בעוד היום גדול ושרג' בטיהרא מאי אהני וה"א דזה לא נכלל בכלל דלמיעבד כ"צ ע"כ זכרו בפי' להני תרוייהו ובנוסח ה"ג לא זכר לאטמוני אלא לאדלוקי נראה טעמו דבחד מילתא דיש בו מוכחא מילתא סגי אבל בנוסח הטור וש"ע נזכר תרתי מאותן דמוכחי מילתא אבל שאר דברים שאין מוכח מילתא כגון שחיטה וכיוצא בה שפיר נכללים בלמיעבד כ"צ ודבר זה נ"ל הגון כפתור ופרח: אלא דעדיין צריכין אנו למודעי במ"ש דע"ת מועיל להתיר שחיטה מי"ט לשבר. והוא אינו מוזכר בפי' בפוסקים מ"מ אמת גמור הוא דדבר פשוט הוא דנכלל בלמיעבד כ"צ כמ"ש וכ"מ בתשו' הרא"ש שמביא ב"י בסמוך וז"ל וכיון שאפשר לו לשחוט בשני שהוא כחול למה ישחוט בראשון שהוא ודאי קודש עכ"ל הרי בהדי' דע"ת מתיר גם השחיטה אלא שרש"ל כתב בתשו' סימן ע"ח דאסור לשחוט בי"ט לשבת מכח ע"ת וראייתו שם דע"ת לא מהני אלא למה שמתנה בהדי' כמ"ש התו' והרא"ש לענין אדלוקי שזכרנו לעיל לכן נהגו כשמניחין עירוב לומר לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ואטמוני ואנו תופסין זה הנוסח עיקר ואל תשגיח במ"ש הרא"ש בתשוב' שאינו יכול לשחוט מי"ט ראשון לשבת אלא ישחוט ביום ו' אלמא דמותר לשחוט ביום ו' אין זה ראייה דהוא כ' לפי אותן שמתירין כל המלאכות ע"י מ"ש לאפויי ולבשולי כדעת הרי"ף וסייעתו ולא בא באות' תשובה אלא לפסוק שאסור לשחוט בי"ט ראשון אבל לדעת החולקים על הרי"ף וסוברים כל שלא התנ' בפי' אסור לעשות א"כ פשיטא שאסור לשחוט ועוד אפשר שהרא"ש מיירי היכא שהתנה בהדיא בע"ת ולשחוט דשרי לד"ה עכ"ל וכתב עוד שא"ל דשחיט' הוה בכלל למיעבד כ"צ דזה אינו שהרי ה"ג כתבו למיפ' ובשולי ולמיעבד כ"צ ולאדלוקי נר ואם איתא דכולל הכל ל"ל לומר ולאדלוקי וכ"ש לנוסח הטור שמזכיר להדיא למיעבד כ"צ וגם לאטמוני שהוא ממש כבישול ואפ"ה צריך להזכירו ולא אמרי' שנכלל בלמיעבד כ"צ כ"ש שחיטה עכ"ל. הגם שאין משיבין הארי אחר מותו מ"מ אמינא כי ניים ושכיב הרב אמר להא שמעתת' דמ"ש דהיתר שחיטה תלוי בהזכרת ע"ת בפי' א"כ למה לא תקנו באמת להזכי' דבר זה בברכ' כמו אטמוני ואדלוקי כיון דזכרו כמה פעמים היתר שחיט' בי"ט ה"ל להכניסו גם בנוסח ע"ת ומ"ש דהרא"ש כ"כ לנוס' הרי"ף כו' הוא דבר בטל שבהדי' זכר הרא"ש בפ"ב הנוסח כמו הטו' ממש ובחבורו של רש"ל פ"ב סי' כ"ז כ' הוא עצמו וז"ל ואע"ג דהרי"ף ורמב"ם לא הזכירו אדלוקי שרג' מ"מ דברי הרא"ש עיקר כו' עכ"ל. ובזה נסת' גם מ"ש אח"כ ועוד דאפש' דהרא"ש מיירי שהתנ' בהדי' על השחיט' כו' זה ודאי אינו שהרי אינו בנוסח הברכ' שלו כלל ותו דהא שם לא בא הרא"ש אלא לומ' דמה שמות' בי"ט שני לעשות לשבת לא יעש' בי"ט ראשון א"כ למה נקט שחיט' לענין זה מה שאינו נמצא בנוסח ולא כ' דבריו על אפייה ובישול שהם מפורשים בנוסחאות אין זה אלא תימה. גם מ"ש אח"כ שאין למדין מן הכלל דלמיעבד כ"צ א"כ הויין דברי חכמי' כחוכא ואיטלולא דל"ל נוסח זה למיעבד כ"צ אלא ודאי דדברי חכמים הם ראויים ומדוייקים וכולהו צריכים למימרינהו ומאן דלא הזכיר רק אפייה ובישול כוונתו כיון שהם מפורשים בקרא כמ"ש גם מו"ח ז"ל חלק על רש"ל בזה אלא שבענין טעם לנוסח אטמוני ואדלוקי דחק למצוא טעם שהוכרחו להזכיר כיון שאפשר לעשות בלעדם ואין בהם צורך משא"כ בשחיטה וטעם זה אינו מספיק דודאי ההטמנה היא הכרחית לשבת וכ"ש נר של שבת ולפי מ"ש הכל ניחא בפי' מרווח בס"ד ואין להשגיח לאסור השחיטה מי"ט לשבת אם הניח ע"ת כנלע"ד ברור: י״ב מי"ט ראשון לשבת. פי' כשחל יו"ט יום ה' ויום ו' דכיון שאפשר לאפות ולבשל ולשחוט ביום ו' שהיא אינו אלא משום מנהג אבותינו למה יעשה זה בי"ט הראשון שהוא ודאי קודש משא"כ אם חל יו"ט יום ו' ויום השבת פשיטא שמותר לבשל ביום ו' שהוא י"ט ראשון ע"י ע"ת כיון שהוכרח לזה וכתב הרש"ל דאפי' אם עבר ובישל ביום א' דהיינו ביום ה' דאסור לאכלו בשבת ול"ד למ"ש בסימן זה לקמן דעבר ובישל מותר דהתם אין לו מה לאכול אבל הכא דאפשר לו לבשל למחר לשבת אסור ליהנות עד אחר שבת ע"כ ואיני מכיר חילוק זה כלל וכ"ש שאין איסור לאכלו עכ"פ בי"ט כתבו הג"מ דאיתא בירוש' מי"ט לחבירו ומי"ט לשבת ופי' ראבי"ה כגון ששני ימים הם שבת וע"ש ואשמועינן שצריך בעי"ט שניהם עכ"ל וב"י הביא זה וכתב ע"ז נראה שר"ל שצריך שיאמר בעירוב זה יהא מותר לבשל מי"ט לחבירו ומי"ט לשבת אף ע"פ שאינו מבשל אלא ביום א' לצורך יום א' כיון שאותו יום שמבשלים [לצרכו] יש לו ב' שמות צריך להזכירם וק"ל דאין הלשון מכוון דמשמע שבב' ימים רוצה לבשל לצורך ב' ימים אחרים ואינו כן אלא ביום א' מבשל לצורך יום א' וכך הל"ל מי"ט לחבירו שהוא י"ט ושבת כו' עכ"ל והאריך עוד ע"ז ולעד"ן הדברים כפשוטן דבאם י"ט ביום ו' ושבת ואומר למיעבד כ"צ מיומא טבא לשבתא אינו מספיק כי כל אדם מבשל בי"ט שהוא בשבת טפי ממה שצריך לבשל בשאר שבת לחוד אם כן לא נכלל בזה היתר מותרות מה שמבשל לצורך מחר מה שהוא אינו שייך לשבת לחוד והוא אומר מי"ט לשבת נמצא שאין המותרות בכלל ע"ת ע"כ יאמר שניהם לכלול בו גם שמבשל היום לצורך יו"ט במותרות על של שבת כנלע"ד והוא נכון והגון לומר כן בכל י"ט ראשון שהוא ביום ו': י״ג אם הניח וכו'. דאיתא בגמ' מ"ט תקנו ע"ת אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול וב' הרא"ש נ"מ בין אלו הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעי"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט וי"ט של סוכות שחל להיות בה' בשבת יכול לערב עי"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה וכיון דלא בריר לן כמאן הלכה פסק ב"י לכתחלה לאיסור ובדיעבד להיתר: י״ד לאחר שהכין כו'. כתב רש"ל מיהו היה מנהג מהר"ם להניח הככר תחת המשנה בליל שבת ובמחרתו ובסעודה ג' היה בוצע עליו כיון דמתעביד ביה חדא מצוה ליעביד ביה מצוה אחריתא וכן נהגו בעירוב חצירות: ט״ו אפה ולא בישל. זהו לשון הראב"ד בב"י ונ"ל דעתו דאמר אביי נקטי' התחיל בעיסתו גומר וכתב הרא"ש שיש להסתפק אי גומר עיסה זו שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין או שמא כיון שהתחיל להתעסק בא' מצרכי שבת בהיתר גומר כל צרכי שבת והדבר שקול עד יבא מורה צדק אבל הראב"ד ס"ל גומר היינו אפי' מידי אחרינא מאותו מין כגון שאפה בהיתר יכול לאפות גם אחר שנאבד אבל לא מהני ליה לבשל אחר כך בשום צד שיהיה לצורך שבת גם כן וכן אם בישל בהיתר מהני לבישול דוקא אלא דקשה ע"ז אם אפה תחלה לצורך שבת פשיטא דיכול אחר כך לאפות וגם לבשל לי"ט ע"כ פירש דהאפייה הראשונה היתה לצורך י"ט ולשבת לא הכין עדיין כלום ואח"כ נאכל העירוב נוטל מה שאפה לי"ט ומניחו לשבת ואופה פעם אחרת לי"ט דה"א דאסור דהוה כאופה לשבת קמ"ל דשרי כיון דמ"מ האפייה היתה בהיתר וכן לענין בישול אם בישל תחלה בהיתר לי"ט מהני אחר כך לבישול לשבת אבל לא לאפייה לצורך שבת כלל ובלבוש כתב בזה גומר אותה עיסה שהתחיל ולא יותר וה"ה אם התחיל לבשל גומר ואם אפה או בישל לי"ט ונאכל העירוב הרי האפייה או בישול נעשה בהיתר יכול להניחה לצורך שבת ויכול לאפות ולבשל אחר כך לי"ט דבריו סותרים זא"ז דברישא לא התיר אלא לאותה עיסה ובסיפא התיר לאפות מחדש על י"ט וא"כ כ"ש דמותר לאפות לי"ט מחדש ברישא כיון שהתחיל לשבת בהיתר והוא ערבב דעת הראב"ד עם דעת הרא"ש: ט״ז ויש אוסרין. הוא דעת התוס' והרא"ש וטור שזכרנו בס"ב ומ"מ אין איסור אלא בתוספת נר אבל נר א' מדליק כדאיתא בגמרא ומדליקין לו נר א' וכמ"ש בסוף הסעיף: י״ז ואפי' בביתם. בטור הטעם שהעולם אינם יודעים שהוא לאחרים והקשה ב"י דמה העולם יודעים אם זה עירב או לא ועוד שאפי' יודעים כיון שאינו מבשל בביתו אלא בבית אחרים הא מוכח מילתא דלאחרים הוא מבשל ונ"ל דחד' קושי' מתרצ' בחברת' דה"ק רבינו הטור כיון דמוכח מילתא שזה לא עירב יסברו לו' שלעצמו הוא מבשל אלא שאינו רשאי לבשל בביתו לעצמו כיון שלא עירב אבל בבית אחר יכול לבשל אפי' לעצמו שכן הוא הדין לפי דעת הרי"א ע"כ אסרו לגמרי כנ"ל נכון: י״ח הוי כמי שלא עירב כלל. תימא לי דהא אם הניח ע"ת ולא בירך כלל מהני דברכות אינן מעכבות בכל התורה וכמ"ש רש"ל שזכרתי בס"ו ואמאי לא מהני כאן אם אמר כ"צ מי גרע מלא בידך כלל דנהי דתקנת חז"ל דלא סגי בלמיעבד כ"צ לחוד היינו כדי לעשות הברכ' ע"צ ה"ט ומטעם שזכרנו לעיל אבל מ"מ לא גרע זה מלא בירך וכ"כ רמ"א עצמו סי' שצ"ה דאין הברכה מעכבת וכמדומ' לי שאין לסמוך על פסק זה לחזור ולברך שנית כנלע"ד: י״ט ויותיר לשבת. ברש"י כתוב אפי' לחול שרי כדלעיל ממלא' אשה קדירה בשר כו': כ׳ והוא שיאכל מכל א'. נ"ל דודאי לכתחלה קאמר כן דצריך שיראה לכל שאוכל ממנו בי"ט אבל אם אירע שלא אכל כלל ממין אחד אינו אסור לשבת כיון שעכ"פ בשעת הבישול נתכוין לאכלו היום הרי היה מעשה שלו בהיתר ומה שלא אכל אח"כ אין זה גורם איסור דאף בתבשילי י"ט הרבה פעמים אדם מניח קדירה שלימה ואין טועמו מחמת שביעתו ובסי' תק"ג כ' ב"י בשם ריב"ש דאפילו לאחר אכילה אם עבר ובישל בהערמת כזית אין לו דין מערים לאסור וכ"פ שם בש"ע כ"ש כאן דהוא מבשל בהיתר קודם האכילה ועמ"ש בססי' זה: כ״א בי"ט של ר"ה. לפי ששני הימים של ר"ה כיומא אריכת' הם ולא משום ספיקא דיומא כשאר י"ט: כ״ב אם הערים כו'. פירש"י דמ"ה החמירו בהערמה טפי מעבר במזיד דאחמור בהא מילתא שלא לעקור תורת עירוב דאלו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים ואין אחרים לומדים ממנו והוא עצמו משים אל לבו ושב הלכך לא מיעקרא תקנת עירוב אבל מערים סבור לעשות בהיתר ואחרים לומדים ממנו ומיעקרא תקנת עירוב הלכך קנסוהו רבנן עכ"ל וקשה במ"ש כאן הש"ע דהערמה בב' קדירות אפי' לצורך היום אסור היינו ע"כ קודם האכילה ולעיל סכ"א הביא י"א דמותר קודם האכילה מטעם שיאכל מכל א' ואע"ג דגם הטור כתכ כאן כן לק"מ דהטור לא ס"ל הך תקנתא דיאכל ממנו מעט וכמ"ש בסי' תק"ג דאין לך הערמה גדולה מזו אבל הש"ע שפסק דמהני למה אסר כאן ואין ראוי לומר דכאן חזר מדעת י"א שהביא בסמוך גם א"ל דכאן אסר אם לא אכל מעט ממנו דא"כ לא הל"ל אסור אלא יאכל ממנו מעט ותו דלעיל הל"ל ואם לא אכל אסור ותו דדין זה ודאי שקר שיהיה אסור מחמת שלא אכל כיון שעכ"פ הבישול היה בה בהיתר וכמ"ש בסי"ט ע"כ נ"ל דכאן מיירי במבשל מין א' בב' קדירות דבזה לא מהני מה שירצה לאכול ממנו מעט דהא טעם אחד לשניהם אבל באמת אם יש שינוי ביניהם בטעם מהני אפי' בשני קדירות קודם אכילה בהערמה זו לאכול מעט ממנה כמ"ש וחילוק זה כתבתי גם בסי' תק"ג בס"ד והוא נכון:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקכ״ז

תקכ״ז:א׳תפ״ד א׳ כ' מ"א כ' הר"ן כו' צריך אני להציע דברי הש"ס בקצרה תנן רפ"ב דביצה י"ט שחל בע"ש לא יבשל בתחלה בי"ט לצורך שבת אא"כ הניח מעי"ט ערובי תבשילין ואמרי' מ"ט צריך להניח ע"ת. אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ר"ל אם לא יניח ע"ת שמא ישכח ששבת אחר י"ט ויאכל הכל בי"ט ולא יהיה לו מה לאכול בשבת וע"י הנחת ע"ת יזכור ויברור גם לשבת מנה יפה ולא יאכל הכל בי"ט ורא"א כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשב' ק"ו דאסור מי"ט לחול ר"ל דירא' דאסו' לבשל מי"ט לשב' כ"א ע"י ע"ת משום דע"י שמניח ע"ת לשבת נראה דהתחיל להכין מעי"ט לשבת ואז מותר לגמור כל צורכי שבת בי"ט. אבל אי לא התחיל ע"י ע"ת מעי"ט היה אסור לבשל בשבת. ק"ו דאסור מי"ט לחול אפי' רק לגמור דהיינו שהתחיל מעי"ט אפ"ה אסור לחול. ובפסחים דף מ"ו ע"ב אתמר האופה מי"ט לחול. רבה אמר אינו לוקה. דאמרי' הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חזי ליה אף ע"ג דלעצמו א"צ מה שאפה מ"מ הרי ראוי ליתנו לפני אורחים הבאים ור"ח אמר לוקה דל"ל הואיל כו' א"ל רבה לר"ח לדידך דל"ל הואיל איך אופין מי"ט לשבת א"ל משום ע"ת א"ל ומשום ע"ת שרינן אסור' דאורייתא. בתמי'. א"ל ר"ח מדאורייתא צורכי שבת נעשים בי"ט. ורבנן הוא דגזרי בי' שמא יאמרו אופין מי"ט לחול וכיון דאצרכוהו רבנן ערובי תבשילין א"ל הכיר' ע"כ דברי הש"ס ופסקו רוב הפוסקים כרבה דא"ל הואיל. כ' הר"ן כו' דמדאורייתא אסור כו' היינו משום דדוקא ר"ח דל"ל הואיל הוצרך לו' דמדאורייתא צורכי שבת נעשים בי"ט אבל לדידן דקי"ל כרבה דא"ל הואיל בלא"ה א"ש דמבשלים מי"ט לשבת ע"י ע"ת נשאר סברא חיצונה דצורכי שבת מדאורייתא אין נעשים בי"ט לולי טעמ' דהואיל וכן מוכח דרבה ס"ל דאין צורכי שבת נעשים בי"ט מן התורה דהא הקשה לר"ח ומשום ערובי תבשילין שרינן אסורא דאורייתא כנ"ל. ועוד הא קי"ל כרבה ריש ביצה דא"ל הכנה וביצה שנולדה בשבת אחר י"ט אסורה מן התור הואיל ומאתמול נגמרה. הרי דאפי' הכנ' דבידי שמים אסור מן התורה מי"ט לשבת ק"ו הכנ' דבידי' דהיינו אפיה ובישול דאסור מן התורה מי"ט לשבת ועמ"ש מ"א סס"ק זה בשם התוס ריש ביצה. מ"מ איסור' איכא. היינו כי היכי דלא תיקשי א"כ לרבה ל"ל עירוב תבשילין. לכן כתב דרבה לא אמר אלא ע"י הואיל ואינו לוקה אבל מ"מ אסור' איכא לכן בעי' ע"ת. וכתב התוס' בפסחים ד"ה רבה כו' שהקשו לרבה הא דאמרינן במס' שבת הר ד' חלות דבש בי"ט רא"א סופג מ'. וחכמים אומרים אין כאן אלא שבות. אמאי לוקה לר"א וגם רבנן הוי מודו ליה דסופג מ"ס אלא דס"ל דדבש בכוורת לא מיקרי מחובר וליכא אלא שבות. ואמאי לוקה נימא הואיל: ב׳ ועוד דאמרי' אין י"ט מכין לשבת מן התור' היכי משכח' לה נימא הואיל ותי' דמשכחת לה ברודה סמוך לשקיעת החמה(וכן האי דערובין)דאפי' יבאו אורחים אין שהות ביום לאכלו עכת"ד. והביא מ"א דבריהם והם הצעה למ"ש מ"א סס"ק דאין לבשל ע"י ע"ת בי"ט סמוך לחשכה: ג׳ ומ"ש הרב"י דמבואר כו' הרב"י כ' כן ליישב דעת הרמב"ם שכ' וז"ל י"ט שחל ע"ש אין אופי' ומבשלים ביום טוב לשבת. ואיסור זה מדברי סופרים שלא יבשל מי"ט לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל כ"ש לחול. לפיכך אם עשה עירוב תבשילים כו' והבי' הרב"י בשם הג"מ שהרמב"ם פוסק כר"ח דס"ל מן התורה צורכי שבת נעשי' בי"ט אלא רבנן אסרוהו שלא יאמרו אופין מי"ט לחול דאי כרבה ס"ל הא לרבה מן התורה אין אופים מי"ט לשבת כנ"ל. ולמה כ' שהוא מד"ס ואי כונתו דמותר מן התורה משום הואיל אלא דמ"מ איסור דרבנן איכא כמ"ש לעיל בשם הר"ן. ע"כ לא אסרו רבנן משום גזרה שלא יאמרו אופין מי"ט לחול משמע דלחול יותר יש לאסור לאפות מלאפות מי"ט לשבת. ולכן גזרי' ואסרי' אפיה לצורך שבת אטו אפיה לצורך חול. ובאמת שניהם שוין. דבלי סברת הואיל שניהם אסורים מן התורה וע"י הואיל שניהם בין לחול ובין לשבת מותרים מן התורה: ד׳ וע"כ מטעם אחר אסרוהו חכמים. וע"ז כתב הרב"י דגם הרמב"ם ס"ל כרבה והא דכתב דמן התורה צורכי שבת נעשי' בי"ט: ה׳ אע"ג דרבה משמע דלכתחלה לא הוי ס"ל האי סברא מדא"ל לר"ח ומשום ע"ת שרונן איסור דאורייתא כנ"ל מ"מ לבתר דשמעה מר"ח הודה לו רבה. ולא מצינו בש"ס מחלוקת בזה: ו׳ כבר השיגוהו יש"ש דע"כ רבה ס"ל דמן התורה אין צורכי שבת נעשי' בי"ט וכנ"ל. ונ"ל שגם דעת הרמב"ם כן וא"כ ליכא פלוגת' כו' ר"ל דגם דעת הרמב"ם לפסוק כרבה וא"כ ליכא פלוגתא בין הפוסקי' אי קי"ל כרבה או כר"ח. וכ"ע ס"ל דלרבה לולי טעם הואיל אין צורכי שבת נעשים בי"ט מן התורה: ז׳ וס"ל כמ"ש בעל המאור. וכמ"ש רמב"ן על דבריו כצ"ל. ור"ל לפמ"ש מ"א דגם הרמב"ם ס"ל כרבה וס"ל דאין צורכי שבת נעשים בי"ט מדאורייתא. א"כ מה זה שכ' הרמב"ם י"ט שחל ע"ש אין אופין כו' ואיסור זה מדברי סופרים כו' עז"כ מ"א דס"ל כבעל המאור ורמב"ן: ח׳ דבעל המאור אע"ג דמטעם הואיל מ"מ לכתחלה אסור מ"מ מי"ט לשבת דהוי כשעת הדחק אפי' לכתחלה מותר: ט׳ אלא הצריכו עירוב תבשילין מטעמ' דרבה כדי שיברור מנה כו'. ומשמע מדבריו דלטעמיה דר"א כדי שיאמרו כו' ק"ו לחול. ל"ל הכי דא"כ טעמא דעירוב תבשילין משום דלולי עירוב תבשילין יש לגזור שמא יאפה מי"ט לחול. הא הוי גזרה לגזר' דהא מי"ט לשבת דהוי כשעת הדחק יש להתיר אפי' לכתחלה אלא דגזרי' שיאפה מי"ט לחול והא גם אם יאפה מי"ט לחול ליכא כ"א איסור דרבנן דהא א"ל הואיל ומשמע דע"כ ר"א כר"ח ס"ל ול"ל הואיל אבל רמב"ן כ' דאפי' לר"א י"ל דס"ל כרבה ומי"ט לשבת אפי' לכתחלה מותר מן הדין דהוי כשעת הדחק אלא דגזרי' שלא יאפה לחול. ואע"ג דהוי גזרה לגזירה מ"מ מצינו כמה פעמים היכי דהגזירה קרובה גזרינן גזרה לגזרה והאריך ע"ש. א"כ י"ל דגם הרמב"ם ס"ל דמטעם הואיל יש להתיר לכתחלה מי"ט לשבת דהוי כשעת הדחק ואעפ"כ הצריכו חכמים עירוב תבשילין כדי שלא יאפה מי"ט לחול ואע"ג דהוי גזרה לגזרה צ"ל דס"ל בזה כהרמב"ם דכה"ג גזרו גזרה לגזרה ובזה א"ש מ"ש ואיסור זה מדברי סופרים שלא יבשל מי"ט לחול: י׳ וא"כ אסור כו' ר"ל דלפמ"ש מ"א דלכ"ע לא קי"ל כר"ח אלא דלצורכי שבת אין נעשים בי"ט מן התורה:ועל ערובי תבשילין גריד' אין להתיר לבשל מי"ט לשבת וכדא"ל רבה לר"ח ומשום עירוב תבשילין שרינן איסור דאורייתא אלא דמתירים ע"י ע"ת דגם לרבה ליכא איסור תורה דהא אמרי' הואיל. וא"כ סמוך לחשכה דל"ל הואיל וכמ"ש לעיל בשם תוספות דפסחים אין להתיר משום ע"ת גריד' דאורייתא ולא שרי אלא ע"י הואיל כצ"ל: י״א ואע"ג שהתו' כ' ריש ביצה כו' וז"ל אך תימ' הואיל והכנה דאוריית' האיך אופים מי"ט לשבת וכ"ת ע"י ע"ת וכי אתי תקנת' דרבנן לעקור הכנה דאוריית. ונראה ליישב דרבה גופיה אזיל לטעמיה דא"ל הואיל כו': י״ב ואפי' לדידן ניח דכל דבר אפיה ובישול ל"ש בי' הכנה שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היה בעולם כו' עכ"ל. הרי שכ' דאפיה ובישול כיון דהוי בעולם ל"מ הכנה ומותר אפי' בלי הואיל. דהא כ' ואפי' לדידן כו' ע"כ כוונתם דהתו פוסקים כר"ח דלא אמרי' הואיל ולא קי"ל בהא כר"ח דמן התורה צורכי שבת נעשים בי"ט דהא דקי"ל בזה כרבה דא"ל הכנה מי"ט לשבת אסור מן התורה. וא"כ נתיר איסור תורה דהיינו הכנה ע"י ע"ת ולזה כ' דאפיה ובישול ל"מ הכנה ואין בו איסור תורה ומותר ע"י ע"ת: י״ג א"כ אפי' סמוך לחשכה דל"ל הואיל ראוי להתיר משום ע"ת גריד' כיון דאפיה ובישול ליכא איסור תורה מי"ט לשבת דלא הוי הכנה גמורה: י״ד לא כתבו כן אלא למאן דל"ל הואיל כו' ר"ל דהתוס' לא חדשו סברא זו דבאפיה ובישול ל"מ הכנה אלא מהכרח קושייתם לשיטתם דס"ל דלא קי"ל כרבה דא"ל הואיל. וכיון דקי"ל כרבה דא"ל הכנה וצורכי שבת אין נעשים בי"ט מן התורה משום הכנה לזה הוצרכו לחדש באפיה ובישול ל"מ הכנה. אבל לדעת הפוסקי' וכדקי"ל כרבה דא"ל הואיל בלא"ה לק"מ ושפיר אופים ומבשלים מי"ט לשבת ע"י ע"ת. וכיון דאין הכרח מה"ת לחדש דין חדש דבאפיה ובישול ל"מ הכנה אדרבה נשארה סברא חיצונה דהוי הכנה וא"כ שוב אין להתיר אפיה ובישול מיו"ט לשבת ע"י ע"ת גרידא כ"א בצירוף דא"ל הואיל. ובלא"ה דברי התוספות תמוהים ר"ל דהא קושית התו' היא קושית הש"ס רבה לר"ח במס' פסחים. אע"כ עיקר כונתם למ"ש לבסוף ואפי' לדידן דל"ל הואיל וא"ל הכנה דרבה כו' ר"ל דל"ל צורכי שבת מן התורה נעשים בי"ט: ט״ו וכמ"ש מהר"ם לובלין שם א"כ תיקשי מאי מקשה רבה לר"ח לדידך כו' וכי משום ע"ת שרינן איסור דאוריית' והא אפי' לרבה דס"ל צורכי שבת אין נעשי' בי"ט מן התורה משום הכנה מ"מ באפי' ובישול דלא הוי הכנה גמור' ליכא איסור תורה: ט״ז אבל אנן קי"ל כו' חוזר אדלעיל שכ' שהתוס' לא כתבו כן אלא למאן דל"ל הואיל וע"ז כ' אבל אנן קי"ל כרבה דא"ל הואיל אפי' בישול ואפיה הוי הכנה ואין לסמוך על ע"ת גרידא אלא בצירוף הואיל א"כ סמוך לחשכה דל"ל הואיל אין לסמוך על ע"ת גרידה ואסור לבשל: י״ז מקדימים כו' כדי שלא יבשלו לצורך שבת סמוך לחשכה: תקכ״ז:א׳תפ״ה א׳ (ס"ק ב) דייסא נ"ל דאפי' כו' כ"מ בגמ' כו' דאי' דף ט"ז אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא ופריך מ"ש פת דלא משום דבעינן מידי דמלפתי. ופת לא מלפתי. והא דייסא נמי לא מלפתי דאר"ז הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא (ור"ל שמלפתים פת עם דייסא) ואר"נ בריה דר"ז משמיה דאביי מערבים בדייסא אלא מידי דלא שכיח בעינן ופת שכיח ודייסא לא שכיחא א"ד אבל פת לא מ"ט אילימא מידי דלא שכיח בעינן והא דייסא לא שכיח ואר"נ בריה דר"ז משמיה דאביי אין מערבים בדייסא אלא מידי דמלפת בעי' ופת ודייסא לא מלפתי ופסקו הפוסקים כלשנא בתרא דבעי' מידי דמלפת ומ"מ מוכח מלשנא קמא דמידי דמלפת היינו מה שכל העולם מלפת בו אבל אם פרטיי' מלפתים בו ל"מ ובטלו דעתן דאל"כ מאי פריך ללשנא קמא והא דייסא דלא מלפתי ואפ"ה אמר אביי דמערבים בדייסא והא אביי בבבל היה דשם מלפתי' ולדידהו אמר דמערבים בדייסא דהא הם מלפתים בדייסא ולהכי קרי ליה ר"ז טפשא דאכלי נהמא בנהמא אע"כ דגם בני בבל בטל' דעתן ואפילו לדידהו ל"מ מידי דמלפת ובזה לא מצינו דלשנא בתרא חולק: ב׳ רש"י כ' כו' שהוא מוכחא מלתא כו'. ר"ל שרש"י כ' אהא דאמרי' פת לא מלפתא וז"ל הלכך לא מוכחא מלתא היא שהרי בכל יום יש לחם עכ"ל. וכ' מהרש"א וז"ל אין פי' שהרי הוא בכל יום ושכיח. דהא קאמר בדייסא נמי דלא מלפתים ולא שכיח. אלא ר"ל שהרי הוא עשוי בכל יום בחול ואינו עשוי לשבת כמו דבר המלפת שעשוי לשבת: ג׳ ומוכח מלתא והשתא דייסא נמי דלא מלפתי עשוי בכל יום בחול ואינו עשוי לשבת. מיהו לא שכיחא היא עכ"ל: תקכ״ז:א׳תפ״ו א׳ (ס"ק ג) כבוש. פירש"י כו' ואזיל לטעמיה ר"ל דרש"י ס"ל דל"מ כבוש אלא בחומץ. הובא בטי"ד בב"י ר"ס ק"ה ע"ש: ב׳ בדבר לח אפי' במים דלא כרש"י עבב"י כו' אבל במליח כו' ר"ל דהרב"י כתב ליישב דברי הטור שלא העתיק דמערבים בכבוש. משום דס"ל דכבוש הוי אפי' במים. וכיון דקי"ל דגים קטנים מלוחים אין מערבים אא"כ נתבשלו ה"ה דאין מערבים בכבוש דהא מלוח היינו כבוש. ונדחה ברייתא דמערבים בכבוש מהלכה עכת"ד הרב"י: ג׳ וע"ז חולק מ"א דניהו דבמליח אין מערבים כמ"ש בש"ע אפי' דגים קטנים שהדיחן במים חמין כו' והן קולייס האוספני' כמ"ש הרב"י והם מלוחים לכן הדחתן במים חמין זהו בשולן. אבל אם לא הדיחן אין מערבים בהם. מ"מ בכבוש מערבים. דמליח גרע מכבוש. דהא אמרי' בחולין דף צ"ז מליח ה"ה כרותח דצלי וכבוש כמבושל. וא"ל ניהו דמליח לא הוי כמבושל מ"מ ה"ה כצלי. וכמו דמערבים בצלי ראוי להתיר לערב במלוח כמו דמערבים בכבוש לפי שהוא כמבושל. לזה י"ל דהא במשנה קתני דבעינן תבשיל וכן בברייתא אסמיך לה ר"א אקרא דכתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. מכאן אר"א אין אופים אלא על האפוי ואין מבשלים אלא על המבושל. ולא הוזכר לא במשנה וברייתא וקר' צלי כ"א בישול. ואעפ"כ יוצאים בצלי. דצלי בכלל בישול. דגם צלי מיקרי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח וכמ"ש התו' בחולין דף צ"ו ע"ב. אבל מליח ניהו דהוי כרותח דצלי מ"מ לא מצינו דנקרא מבושל. ואינו בכלל תבשיל המוזכר בקר' ומשנה וברייתא אולם בתשובת ה"ה חכם צבי סי' ק"ל הסכים עס הרב"י דמליח וכבוש דיניהם שוה ובדיעבד אם הניח ע"ת במליח או בכבוש יוצא. אבל לכתחלה אין לערב לא במליח ולא בכבוש. אא"כ הוא שעת הדחק מותר לכתחלה לערב בכבוש או מליח רק שלא יברך רק יאמר נוסח של ע"ת בדין יהא שרי כו': ד׳ כדי שיתנו כו'. דזהו שיעור כבישה בחומץ וציר: ה׳ עבי"ד סי' ק"ה דזהו דעת הרב"י שם. אבל הש"ך חולק וס"ל דוקא בציר סגי בשיעור זה. אבל בחומץ בעי' שיעור כבישה מעת לעת. ומ"א כ' לעיל סי' תמ"ז ס"ק כ"ח שיש חילוק בין חומץ יין חזק דסגי בשיעור כדי שיתנו מים כו' אבל בחומץ יין שאינו חזק או חומץ שכר בעי' מעת לעת: תקכ״ז:א׳תפ״ז א׳ (ס"ק ד) פירות כו' ומיהו במ"מ כו' שכ' פ"ו מהל' י"ט דין ג' ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא. וכ"ש פירות דלא עכ"ל משמע הא דכ' אבל פירות כ"ש דלא דהטעם משום דלא מלפתי דומי' דאיסור פת. ואי ס"ד דמיירי בפירות היין. ת"ל בלא"ה אין מערבים בהן דהא בעי' תבשיל אע"כ מיירי במבושלים ואפי' הכי אין מערבין בהן. דבמקומו של המ"מ לא היה דרכן ללפת בהן: תקכ״ז:א׳תפ״ח א׳ (ס"ק ה) עדשים כו' דוקא אם אין לו כו' ודייק לה היש"ש מדאמרינן בגמ' סומך עליהן משום ע"ת וכ"ה לשון ש"ע ולא אמר מערבין בהן (ועיין בט"ז מ"ש) והטעם דאסור לכתחלה משום ביזוי מצוה: ב׳ וצ"ל דוקא במקום שמלפתים בעדשים דאל"כ אפי' להניח תבשיל של עדשים אסור כ"ש בשיורי עדשים: תקכ״ז:א׳תפ״ט א׳ (ס"ק ו) ששכח כו' וצ"ע דבסי' ק"ה ס"ח. שכתב שם הא דקי"ל שגג או נאנס ולא התפלל יש לה תשלומין בתפלה הסמוכה לה. אבל הזיד ולא התפלל אין לה תשלומין. וכתב שם מי שלא התפלל כו' מפני שהיה סבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמר אותו עסק שמתעסק בו ובין כך וב"כ עבר הזמן (והיינו על ידי שכחה) מיקרי שוגג ויש לו תשלומין. ודין זה הובא בב"י בשם נ"י שכתב בשם רמ"ה פרק כיצד הרגל. שלמדוהו מהא דאמר רבא שם היה אבן מונח בחיקו ונפלה והזיקה פטור מד' דברים. וכתב הרמ"ה הטעם דמה שהניחו תחלה בחיקו לא מיקרי תחלתו בפשיעה דהא אפשר לשמור האבן. ומה שנפלה אחר כך על ידי שכחה והזיקה זה מיקרי אונס. ומזה למד גם ענין תפלה הנ"ל. הרי דבין לענין איסור ובין לענין ממון שכחה אונס מיקרי ולא פשיעה. ועמ"ש מ"א שם: תקכ״ז:א׳ת״צ א׳ (ס"ק ז') ואבד ולא אמרינן כו' בא ליישב דלא תיקשי פשיטא. הא אפי' לא הניח כלל דהיה מקום קצת לומר דיש לקנסו. אפ"ה אם לא היה מזיד רשאי לסמוך על גדול העיר כ"ש מי שעשה כתיקון חכמים ונאבד דיש לו לסמוך על ג"ה. לזה תי' דהוי ס"ד להיפך דמי שהניח ואבד גרע דהרי גילה דעתו כו' וכ"ה בב"י: תקכ״ז:א׳תצ״א א׳ (ס"ק ח) שאינו כו' אבל בר בי רב. ר"ל אפי' לא ידע שמחוייב כ"א לערב כו' מ"מ נקרא פושע דשגגת תלמוד עולה זדון. דה"ל ללמוד כ"ה שם: תקכ״ז:א׳תצ״ב א׳ (ס"ק ט) התנה עליו והניח ע"ת. וכתב שם הטעם דהא ר"א נתן טעם לערובי תבשילין כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת אא"כ התחיל מעי"ט לבשל לשבת והיינו מה שהניח ערובי תבשילין הוא ההתחלה לבישול שבת כ"ש שאין אופין מי"ט לחול אפי' התחיל מעי"ט. וכיון שהוא חוץ לתחום המערב איך יוכל לסמוך על המערב. ואיך נאמר דהתבשיל שהניח המערב הוא התחלה לבישול של שבת. הא א"א לבא שמה ולאכול ערובי תבשילין בשבת. לכן בעי' שהניח עירובי תחומין ע"ש: תקכ״ז:א׳תצ״ג א׳ (ס"ק י) סומכים כו' א"צ להודיעו עס"ז ר"ל שלא תטעה מ"ש רמ"א סומכין עליו כוונתו שכ"א יוכל לסמוך עליו לכתחל' כיון דדרכו בכך. עז"כ מ"א דליתא. דודאי הסומך עליו לכתחלה מיקרי פושע וכמ"ש סעיף זה. ומה לו אם הגדול דרכו בכך או לו. אלא רמ"א קאי ע"ד המחבר שכתב או נאנס דסומך על הגדול וא"צ דעת מי שהניחו בשבילו. רק קודם שיבשל אותו שנאנס צריך הגדול להודיעו ומשמע כ"ז שלא הודיעו אסור למי שנאנס שיבשל לשבת. ואין לסמוך על הגדול שודאי הניח והתנה על כל בני העיר דהא מצוה על גדול שיערב בשביל כל בני העיר. ע"ז כתב רמ"א ואם דרך הגדול כו' סומכים עליו בסתמא ר"ל מי שנאנס אין צריך להודיעו ומותר לסמוך על הגדול שמסתמא הניח כיון דדרכו בכך: תקכ״ז:א׳תצ״ד א׳ (ס"ק יא) המערב כו' אעפ"י שמעלה לה מזונות הן אם נותן לה מעות והיא לוקחת לעצמה לחם ובשר וכל צורכי אכילה ממעות שנותן לה הבעל. ובין שהבעל נותן לה קמח ובשר וצורכי אכילה יהיא מבשלת לעצמה ואוכל' בפני עצמה. כיון שאינה אוכלת מתבשילי בעלה צריכה לערב לעצמה ואינה יוצאת בעירוב בעלה. וג"כ מטעם המבואר בס"ק ח' כיון דנתן ר"א טעם לע"ת שיהיה נראה שלא הותר לבשל ביו"ט לצורך שבת. כ"א ע"י הואיל שהתחיל לבשל לצורך שבת מעי"ט. ואיך שייך לומר לגבי אשה שאוכלת לעצמה ואינה אוכלת מתבשילי בעלה. שהע"ת שהונח הוי לגבי האשה שהתחיל' לבשל לצורך שבת מעי"ט דהיינו העירוב תבשילין הא הוא אינה רשאי לאכול מן העירוב תבשילין. אבל ודאי שאר בני בית האוכלים על שלחן בעל הבית אע"ג שלפעמים מבשלין תבשיל א' משלהם ולא משל בע"ה מ"מ יכולים לסמוך על ע"ת דהא עכ"פ יכולים לאכול מן הע"ת דהא אוכלים משל בע"הב וא"כ לגביהו שפיר הוי ע"ת כהתחלה לבשל לצורך שבת מעי"ט: ב׳ ול"ד לע"ח. שכתוב בסי' ש"ע סעיף ו' דאשה המקבל' פרס מבעלה אינה אוסרת וא"צ ע"ח לעצמה. וכ"ה בסי' שס"ו סעי' י' וע"ש במ"א ס"ק י"ח. בעד האלמנות. אורחא דמילתא נקט שהאלמנות אין להם דירה בפני עצמו ודרין אצל אחרים. מ"מ אין יכולים לסמוך על ע"ת של בע"הב לפי שאין אוכלים משל בעה"ב וכנ"ל לכן באינ' יודעת מזכה להם בעה"ב הע"ת ומניח ע"ת גם בשבילן. אבל היודעות צריכות לערב לעצמן. ואין יכולים לסמוך על מה שזיכה להם כמ"ש בסעיף ז': תקכ״ז:א׳תצ״ו א׳ (ס"ק יג) א"י לבשל כו'. ודאי חול מדאורייתא דהא ידעינן דיומא קמא עיקר ונוהגים קדושה גם ביום שני משום מנהג אבותינו. ועוד דשבות קרובה כו' ושבות דהכא (רחוקה) היא. כמ"ש מ"א ר"ס זה כיון דקיי"ל מדאורייתא צורכי שבת אין נעשי' בי"ט. וא"כ משום ע"ת אין להתיר איסור דאורייתא. אלא דקי"ל כרבה דא"ל הואיל. ואעפ"כ איסור דרבנן איכא וכמ"ש שם מ"א והאי איסור דרבנן התירו חז"ל ע"י ע"ת היינו דוקא שבות קרוב' התירו דהיינו לבשל בי"ט שהוא קרוב לשבת דהיינו ביום ו'. אבל שבות רחוקה דהיינו לבשל ביום ה' דהשבת רחוק לא התירו שבות היכי דאפשר לבשל בקרוב דהיינו ביום ו'. ואע"ג דבר"ן ומ"מ שהזכירו טעם זה לא כתבו לשון שבות קרוב' כו' אלא שבת קרובה כו'. (וע' בספר ח"מ) מ"מ היינו הך. ור"ל לשבת קרובה התירו שבות ולא לשבת רחוקה: ב׳ וכדאיתא ס"פ ט"ו דשבת זה הוסיף מ"א מדעתו ואינו כתוב בר"ן. וכוונת מ"א דאמרי' שם. דכמו שבכל ע"ש היו תוקעים להודיע שנכנס יום השבת ואסורים במלאכה. ה"ה דהיו תוקעים בי"ט שחל בע"ש אע"ג דבי"ט ג"כ אסורים במלאכה. מ"מ היו תוקעין להודיע שיום השבת אסורים אפי' במלאכה שמותר בי"ט. כגון מלאכת אוכל נפש. אבל אם חל יה"כ בע"ש לא היו תוקעים בכניסת שבת דהא אין בין יוה"כ לשבת כו'. ופריך מ"מ ליתקע כי היכי דלידע דשבת חמור מיוה"כ. דיוה"כ מותר בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה פירש"י לנתק מן ירק תלוש העלין מן הקלחים כדי להשוותן שיהיו מוכנים לחתכן ולפרמן בלילה(וע' לקמן סי' תרי"א במ"א ס"ק ב) א"ר יוסף אין דוחין שבות להתיר. פרש"י תקיעת שופר שבות היא. וקאמרת דלדחי' להודיע היתר בקניבת ירק (ור"ל דבשבת אסור קניבת ירק מלתא דפשיטא. דהאי טעמא דמותר ביה"כ כמ"ש להבא לא שייך בשבת) אין דוחין שבות להודיע היתר. ורב ששת ברי' דר"א אמר שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו (ופרש"י לעולם דוחין שבות להתיר אי הוי מבעי לן האי היתר האידנא אבל השתא דלא מיבעיא לן קניבת ירק ביו"הכ שחל בע"ש. שהרי בשבת לא יבשלם. ולא הותר כ"א שיהיו מוכנים במוצאי יה"כ) ולא תהיה תקיעה זו כ"א להודיענו היתר בשנה אחרת כשיחול יה"כ באמצע שבוע לא התירו. דחיוב שבות התירו לצורך דבר קרוב. ולא לצורך דבר רחוק ופריך ושבות קרובה התירו. והתנן יו"ט שחל בע"ש כו' י"ט שחל במוצאי שבת אין תוקעים. ואמאי ליחקע כ"ה דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר (וה"ה כל מלאכת אוכל נפש) אלא מחוורת' כדר' יוסף עכת"ד הגמ'. וא"כ ניהו דאדחי תי' דר"ש ברי' דר"א דס"ל דאפי' להתיר התירו שבות קרובה. אלא אמר' להתיר לא התירו שום שבות אפי' קרובה. אבל סברתו אמת דשבות לאסור דהתירו היינו דוקא שבות קרובה. כי בזה לא נדחה סברת ר"ש בדר"א. וע' בפסחים דף מ"ז ע"א ובספר ח"מ בשעת ערובו וזה לטעם שני כצ"ל ר"ל לטעם שני דשבות רחוקה לא התירו. י"ל דוקא באפשר לתקן ע"י שבות קרובה דהיינו לבשל בי"ט שני. וא"כ כה"ג דא"א לבשל ביום שני הותר גם שבות רחוקה: ג׳ דנדון דהכא אינו ממש דומיא דהאי דמס' שבת דשם אפי' א"א ע"י שבות קרובה מ"מ לא הותר שבות רחוקה. דאפשר לחלק בין הכא להתם: ד׳ אבל נטעם ראשון אסור כצ"ל. ר"ל לטעם א' משום די"ט שני מן התורה חול: ה׳ לכתחלה כו' הוא ס"ק חדש. וקאי על מ"ש בסעיף י"ד דלכתחלה לא יסמוך עליו לי"ט אחר. והיינו אם מניחו ערב פסח כדי לסמוך עליו גם בשבועות הבא אחריו זה אסור לכתחלה עז"כ מ"א דה"ה אם מניח רק ליום טוב אחד אלא שמקדים להניחו איזה יום או יומים קודם י"ט אסור לכתחלה. וטעם אחד לשני הדינים מ"ש רמ"א ומ"ש מ"א דאנו מחמירים כשני הטעמים שנתנו להנחת ע"ת וכמ"ש ר"ס זה. דרבא אמר כדי שיברור מנה יפה לשבת ורא"א כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת כו' א"כ לרבא אם מניח ע"ת בערב פסח כדי לסמוך בעצרת הבא אחריו מ"מ יש לחוש בעצרת ישכח ולא יזכור מן ע"ת שהניח ע"פ ולא יברור מנה יפה לשבת וכמ"ש הרא"ש וכן אם מקדים להניחו קודם עי"ט איכא למיחש שבעי"ט ישכח שהניח ע"ת ולא יברור מנה יפה לשבת: תקכ״ז:א׳תצ״ז א׳ (ס"ק יד) נאכל כו'. אבל אם נאכל הפת אין בכך כלום כמ"ש ס"ב דבדיעבד סגי בתבשיל לחוד: ב׳ אין צריך לערב עיין סעיף כ"ב יש"ש. ר"ל דלא תימא דהוי כלכתחלה. כיון דאפשר להניח ע"ת ביום ראשון על תנאי כמ"ש סעיף כ"ב. לזה כ' דא"צ וסיים יש"ש הטעם וז"ל מאחר שדעת הרמב"ם שלא להתנות האידנא כלל הובא בטור בסי' תקכ"ח (וטעמו כיון דבקיאים בקביעא דירח'. וידעינן דיומא קמא יו"ט ושני חול אלא משום מנהג אבותינו קבעו חז"ל לעשות גם בשני יום טוב והיינו מתורת ודאי ולא מתורת ספק וא"כ איך יתנה אם היום קדש כו' וכן למחר. הא ידע שיום שני חול ועיין במ"מ שס פ"ו מהל' י"ט שהאריך בטעס זה) וניהו דלא קי"ל כוותיה כו' מ"מ לכתחלה בלא צורך למה כעשה כנגדו עכ"ל יש"ש: תקכ״ז:א׳תצ״ח א׳ (ס"ק טו) יכול כו' ומ"מ יניח אותו לל"מ משום הואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה ועשה בו גם מצות אחרות: תקכ״ז:א׳ת״ק א׳ (ס"ק יז) להניחו לשבת אבל אסור להניחו לחול דדוקא להניחו לשבת שרי דהא בשלו בהיתר כשהי' ע"ת קיים: ב׳ והיה מותר לבשל לצורך שבת. אע"ג דנתכוין בשעת בישול לצורך י"ט. אין כוונה זו אוסרו דהא אפי' במערים ומבשל ואומר לצורך י"ט ואח"כ מניחו לשבת הי' מותר מצד הדין אלא דגזרו שכ"א יערי' ויתבטל תקנת חכמים שתקנו לערב ע"ת ובנדון דהכא דליכא הערמה מותר להניחו לשבת ולבשל עכשיו לצורך י"ט. אבל להניחו לחול ודאי אסור דהא לצורך חול ל"מ ע"ת. וכן אם עשאו לצורך י"ט ורוצה עכשיו להניח לחול הוי ודאי הערמ' ואסור: תקכ״ז:א׳תק״א א׳ (ס"ק יח) מותר כו.' וכדעת הרא"ש וכ"מ בגמ' כו' דאמרי' דכ"ב ע"ב אר"ה מי שלא הניח ע"ת אופין לו פת א' ומבשלים לו קדרה א' ומדליקין לו את הנר וכ' הרא"ש וז"ל ומדליקין לו את הנר דקאמר היינו נר א' כמו פת א' וקיתון א' אע"פ שלא פי' כן לכן נהגו כשמניחים ע"ת לו' ולאדלוקי כו' אע"פ שפירשתי לעיל שלא תיקנו ע"ת אלא לעיקר סעודה היינו שא"צ לעשות העירוב אלא מפת ותבשיל שהוא עיקר סעוד'. אבל צריך להזכיר כל דבר שאסור לעשות בלא עירוב עכ"ל הרא"ש ואם כן ניהו דהרי"ף ורמב"ם חולקים בזה על הרא"ש. וס"ל דאפי' להזכיר א"צ כ"א דברים שהן עיקר סעודה דהיינו לאפויי ולבשולי מ"מ מודים להרא"ש אם לא עירב כלל אפי' להדליק נר אסור כ"א נר א' וכדדייק הרא"ש דמסתמא הדלקת נר דומי' דפת א' וקיתון א': ב׳ ועוד דלכתחלה כו' ר"ל אפי' תימ' כהב"ח דלהרי"ף והרמב"ם דמותר להדליק. מ"מ גם הב"ח מודה דלא קי"ל כוותייהו אלא שכתב לסמוך עליהם במקום מצוה. דהיינו נר שבת. לכן כתב מ"א דהא נר אחד מותר לכ"ע ויותר מנר אחד אין חיוב בשבת. ואף ע"ג דכל מה שמוסיף נרות הוי שמחה יתירה ושלום בבית יותר כמ"ש בסי' רס"ג סעיף ח' מ"מ אין זה כדאי לעבור ע"ד הפוסקים האוסרים: תקכ״ז:א׳תק״ב א׳ (ס"ק יט) שיתן כו' במשיכה ולא בק"ס כמ"ש סי' ס"ו ס"ק ט"ו. והטעם דמשיכה אינו נראה כ"כ כמקח וממכר כמו ק"ס וניהו דאפי' ע"י משיכה אסור מ"מ לצורך מצוה התירו משא"כ ק"ס וכמ"ש המרדכי: תקכ״ז:א׳תק״ד א׳ (ס"ק כא) המלאכות כי' וכ' הב"ח וכ"כ הט"ז ובתשובת הרא"ש כו' הוא בט"ז ס"ק י"א שכ' דאין לשחוט מי"ט א' לשבת כ"א בי"ט שני משמע עכ"פ דבי"ט שני מותר לשחוט לצורך שבת ואע"ג שבנוסח של הרא"ש ג"כ לא הוזכר לשחוט ואפ"ה התיר לשחוט: ב׳ ומ"מ נ"ל שטוב כו' ובס' ח"מ כ' שלא די במה שהשוחט מזכירו. אלא טוב שכל בעה"ב יזכרנו. דאל"כ אם יצטרך בעה"ב לשחוט. כיון דהוא לא הזכיר שחיטה הוי לדידיה השחיטה כאלו לא עירב. וא"כ גם אחרים אסורים לשחוט לו. דהא כל מה שאסור לו גם אחרים אין עושים לו כ"א כדי חייו. ואע"ג שכ' מ"א לעיל סי' תצ"ח ס"ק ט"ז דהאידנא אין נוהגים לשחוט בי"ט כלל. מ"מ נ"מ כשצריך לו או במסוכנת דכ' מ"א שם דיש להקל. תקכ״ז:א׳תק״ה א׳ (ס"ק כב) אסור כו' כיון שא' י לבשל לעצמו כו' ר"ל כמו שאסור לבשל לאחרים בשבת כיון שא"י לבשל לעצמו. ה"ה לצורך אותו יום שהוא י"ט ג"כ אסור לבשל לאחרים כיון שאסור לבשל לעצמו לצורך היום כיון דהוא מתענה ואין לו צורך בו. כן אסור לבשל לאחרים אפי' לבו ביום: ב׳ ואין להתיר כו' כגון לאפות כו'. ר"ל הא דתנן בפסחים דף מ"ו כיצד מפרישים חלה בטומאה בי"ט של פסח דהיינו שהעיסה טמאה. וא"כ החלה ממנה אסורה באכילה אפי' לכהן ס"ל לר"א דלא יקרא עליה שם חלה עד שתאפה דאי יקרא עליה שם חלה לא יהיה שרי לאפותה דהא אסורה לכל והוי האפיה שלא לצורך ואם יניחנ' עיסה תחמיץ ויעבור על ב"י ור' יהושע ס"ל דקורא לה שם ולא יאפנה. ואפילו תחמיץ אין בכך כלום דהא לאו חמץ דידיה הוא אלא של כהן ומסיק הש"ס מ"ט דר"א הא שפיר קאמר ר"י. ומשני דר"א ס"ל דעובר בב"י על החלה כיון דאי בעי מתשל עלה והדרא לטבלה. והקשו רש"י ותוס' אם כן ה"ל לקרות עליה שם ולאפותה. אע"ג דחלה טמאה אסור'. מ"מ רשאי לאפותה משום דא"ב מתשל עלה. ויפריש חלה אחרת אם כן חלה הראשונה חזי' ליה. ותי' כיון דאפשר לתקן בלי הואיל והיינו שלא יקרא עליה שם למה נסמוך על הואיל. וגם באופה מי"ט לחול ק"ל כרבה דאינו לוקה משום הואיל ואי מקלעי ליה אורחים כו': ג׳ מי שמתענה בר"ה כו' ל"ד ר"ה ה"ה שאר י"ט. אלא נקט ר"ה אורחא דמלתא דהרבה ב"א שדרכם להתענות בר"ה וכמ"ש סי' תקצ"ז: ד׳ דבזה מודה כו' ר"ל דבפסחים דף ס"ח ע"ב פליגי ר"א ור"י בקרא דפעם אחד כתיב עצרת תהיה לכם. ופעם אחד עצרת לה'. וסבר ר"א או כלו לה' דהיינו שילמוד כל היום או עבודת ד' אחרת. או כלו לכם. ור"י ס"ל דבעינן חציו לה' וחציו לכם וקי"ל כר"י. וא"כ בנדון זה שמתענה דא"י לקיים חציו לכם מודה ר"י דבעינן כלו לה'. וא"כ אינו רשאי לבשל לאחרים דהא באותה שעה מבטל מעבודת ה': ה׳ ולפי מ"ש כו' לא שרי לכתחלה כו' ר"ל א"כ לפ"ז א"צ לחלוקו של מהרי"ו בין היאיל דהכא ובין הואיל דחלה ודאופה מי"ט לחול כיון דאין לסמוך לכתחלה על הואיל כיון דמ"מ אסור' דרבנן איכא: ו׳ ומשמע מזה דאפי' משרתת (או אשה שיש לה בעל) דלא שייך גבה טעם השני כיון שצריכה לעסוק כל היום בעבודת ה'. אינה רשאי לבטל מעבודת ה' ולבשל לאחרים דהא המשרתת והאשה רשות אחרים עליה לעשות להם מלאכתן ולא ברצונה תלי' מלתא. מ"מ אסור' לבשל לבעה"ב שלה או אשה לבעלה משום טעם ראשון שכתב מהרי"ו: ז׳ שלא כמ"ש הלבוש סי' תקצ"ז להתיר למשרת' המתענה מטעם הנ"ל ועמ"ש שם: ח׳ ובי"ט שחל ע"ש כו' אפי' לצורך עצמו אפי' הניח ע"ת. דהא על הע"ת גרידא לא היינו סומכים להתיר איסור דאורייתא לבשל מי"ט לשבת. אלא כיון דמטעם אי מקלעי ליה אורחים ליכא רק איסור דרבנן סמכינן על ע"ת וכמ"ש ר"ס זה. ולגבי המתענה ל"ל הואיל ואי מקלעי כו' דהא אפי' מקלעי ליה אורחים אסור לבשל בשבילם כמ"ש מהרי"ו. וא"כ לגבי דידיה מן התורה אסור לבשל מי"ט לשבת ועל ע"ת גריד' לא סמכינן להתיר איסור תורה: ט׳ ומ"מ אחרים כו' מדסתם משמע אפי' אין מקנה קמחו לאחרים מ"מ שרי אף ע"ג דבעלמא ק"ל דגם קמחו נאסר ואין אחרים רשאי לאפות או לבשל לו מקמחו אלא צריך להקנות להם היינו דוקא אם לא הניח ע"ת קנסוהו דגם קמחו נאסר. משא"כ זה המתענה ניהו דהוא נאסר אבל קמחו לא נאסר דהא הניח ע"ת אלא שדבר אחר גרם לו שהוא נאסר דהיינו התענית מ"מ קמחו נשאר בהתירו: תקכ״ז:א׳תק״ז א׳ (ס"ק כד) וי"א כו' דאפי' בי"ט. ועכ"פ כתב הט"ז דאפילו כשהוא י"ט ע"ש. צ"ל שיהיו הקדרות חלוקי' במיני' או בטעמים. תקכ״ז:א׳תק״ח א׳ (ס"ק כה) בעירוב זה ומברך בתחלה. ש"ג ועיינתי בש"ג ולא מצאתיו. אך בס' כה"ג כתב וז"ל ויכול לערב בתנאי ואע"ג דמערב מספק מברך עליו על מצות עירוב דאין זה ספק כשאר ספקות דאין מברכין עליו הגהת הרי"ף במסכת ביצה פ"ב עכ"ל: תקכ״ז:א׳תק״י א׳ (ס"ק כז) או בשוגג כו' דבשוגג שרי בכל ענין דלא כא"ז. ר"ל דהא"ז כתב הכל לפי ראות עיני החכם. משמע שצריך חקירת חכם אם אין ערמה אבל רמ"א ס"ל דא"צ חקירה ומן הסתם מאמינים לו שהיה שוגג אם לא שיש רגלים לדבר שמשקר והערים: תקכ״ז:א׳תקי״א א׳ (ס"ק כח) והותיר א היינו קדר' א'. ר"ל שלא תטעה שהותיר חצי קדרה ג"כ אסור או מה שכתב והותיר א' ר"ל חתיכה א' מן התבשיל ושאר תבשיל שבאותה קדרה אכל היום דבאמת כה"ג שרי כיון שאכל מקצת מן אותה קדרה כמ"ש סעיף כ"א. אע"כ מיירי שהותיר קדרה שלמה ולא אכל ממנה כלל היום:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א