א מֻתָּר לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ בְּיוֹם טוֹב בְּהֵמָה, חַיָּה וְעוֹף אֲפִלּוּ א חַיִּים, וְיֵינוֹת, שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת, אֲבָל לֹא תְּבוּאָה, לְפִי שֶׁמְּחֻסֶרֶת ב טְחִינָה שֶׁהִיא מְלָאכָה הָאֲסוּרָה בְּיוֹם טוֹב. ב כָּל דָּבָר שֶׁמֻּתָּר לִשְׁלֹח בְּיוֹם טוֹב, לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ ג בְּשׁוּרָה דְּהַיְנוּ שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם אוֹ יוֹתֵר ד זֶה אַחַר זֶה נוֹשְׂאִים כֻּלָּם מִין אֶחָד; אֲבָל אִם כָּל אֶחָד נוֹשֵׂא מִין אַחֵר, מֻתָּר. ג מְשַׁלְּחִים כֵּלִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם תְּפוּרִים, שֶׁהֵם רְאוּיִם לִשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהֶם כִּלְאַיִם, אִם הֵם קָשִׁים; וּמְשַׁלְּחִין תְּפִלִּין, כֵּיוָן שֶׁרְאוּיִים לַהֲנִיחָם בַּחֹל. { הַגָּה: וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר לְשָׁלְחָן } (בֵּית יוֹסֵף).
א א חיים. לפי שמותר לשחוט ביו"ט: ב טחינה. אף דאפשר לעשות מהם תבשיל מ"מ עיקר התבואה עומדת לטחינה ואף שעורים שראוים למאכל אסור וכן פי' רש"ל. וכתב ט"ז לענין הלכה אין לנו נ"מ מזה דכל הנהו אין שולחין הנזכרים כאן היינו דרך ר"ה ובטלטול שרי לכ"ע ואנו אין לנו ר"ה עתה לכן משלחין הכל מה שאינו מוקצה ע"ש: ב ג בשורה. דמיחזי כמי שמוליכה למכור בשוק. נ"ל דאפי' בחצר אסור. מ"א: ד זה אחר זה. וביש"ש פסק דאפי' בערבוביא אסור ובג' מינים שרי בערבוביא ואסור בזה אח"ז:
א׳ שמחוסרת טחינה. אף על גב דחזיא לבהמה בלא טחינה מ"מ אסור לשלוח לצורך בהמה כמ"ש ססי' תקי"ב (יש"ש) ולפ"ז מותר לשלוח במקום שהוא רשות אחר לשבת: ב׳ בשורה. דמחזי כמי שמוליכ' למכור בשוק ונ"ל דאפי' בחצר אסור (עסי' ש"ה סי"ט): ג׳ זה אח"ז. וביש"ש פסק דאפי' בערבוביא אסור ובג' מינים שרי בערבוביא ואסור בזה אח"ז: ד׳ קשים. כדרך שמותר להשתמש בהם כמ"ש בי"ד סי' ש"א: ה׳ כיון שראוים. אף ע"ג דעכשיו אין ראוים ליהנות מהם מ"מ שמחה הוא לו שנהנה בשילוחן: ו׳ בחול. לאפוקי תבואה דאפילו בחול אינה ראויה בלא טחינה:
א׳ אבל לא תבואה. במשנה אמרינן כן ור"ש מתיר בתבואה ובברייתא אמרי' ר"ש מתיר בתבואה כגון חטים לעשות מהן לודיות מאכל העשוי מחטים שעורים ליתן לפני בהמתו והרי"ף הביא הברייתא וכתב הרא"ש עליו משמע שפוסק כר"ש ולא ידענ' טעמא מאי והרמב"ם פסק בפ"ה כת"ק וכן עיקר עכ"ל. וכ"פ כאן בש"ע כת"ק. ולעד"נ דהרי"ף מפ' דר"ש דמתיר פליג את"ק שמתיר בתבואה אפי' אם לא צריך ללודיות ולבהמתו אלא משום דאפשר ליהנות מזה ללודיות ובזה ודאי הלכה כת"ק אבל בברייתא דתנא כגון חטים כו' היינו דצריך באמת לזה בזה אף הת"ק מוד' כיון שהוא לצורך לו או לבהמתו והוא אינו מוקצה ע"כ מותר גם לשלחו וע"כ הביא הרי"ף הברייתא הזאת ונ"ל דלענין דינא שזכרנו מודים שאר הפוסקים והש"ע דמותר בצריך לזה באמת אלא דלא פירשו הברייתא כן כנ"ל נכון: ולענין הלכה אין לנו נ"מ מזה דכל הנהו אין משלחין הנזכרי' כאן היינו דרך ר"ה אבל בטלטול שרי לד"ה שהרי אין כאן מוקצה לגמרי דחטי' ראוים לכוס כמ"ש בסי' שאח"ז וכן מה ששייך למאכל בהמה ודאי מטלטלין כמ"ש סי' תקי"ב אלא לענין הולכה דרך ר"ה מיירי כאן ואנו אין לנו ר"הר ומשלחין הכל מה שאינו מוקצה:
תקט״ז:א׳תכ״ט א׳ (ס"ק א) ואע"ג דחזי' לבהמה כו' וראי חטין ניהו דחזיין לבהמה. מ"מ כיון דאין דרך ליתן חטים לבהמה אסור לשלחן: ב׳ דהא בלא"ה חטין ראויים לעשות מהם קליות ואפ"ה אסור לשלחן כיון דאין רגילות לעשות מהן קליות וכמ"ש מ"א בסי' תקי"ז ס"ק ב'. אבל בשעורים א"ש דברי מ"א דשעורים הן מאכל בהמה. ואין כוונת מ"א להקשות על דברי ש"ע כ"א דינא אתי לאשמועינן וה"ק ואע"ג דחזיין לבהמה דהיינו שעורים גם בהכי מיירי ש"ע דאסור לשלחן. כמ"ש ס"ס תקי"ב דקי"ל כר"י הגלילי דדרש לכם ולא לכלבים ואסור לעשות מלאכה בשביל בהמה. שהוא רשות א' לשבת דליכא איסור הוצאה מותר לשלחן. והיינו דוקא בשעורים. אבל חטים כיון דאין עומדים לבהמה בלי איסור הוצאה אסור לשלחן כנ"ל: תקט״ז:א׳ת״ל א׳ (ס"ק ב) בשורה כו' ונ"ל דאפי' בחצר אסור. ולכאורה הטעם דכ"ד שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור והקשה בס' תוס' שבת בסי' ש"ה סעיף י"א כ' ופוקק זוג שבצווארה של בהמה ומטייל עמה בחצר. אבל לא בר"ה דמחזי כמוליכה למוכרה בשוק והא דהותר בחצר אע"ג דכ"ד כו' אפי' בחדרי חדרים אסור כבר תי' מ"א בסי' ש"א ס"ק נ"ו ע"ש. וא"כ קשה מ"ש הכא דאוסר אפי' בחצר דהא הכא ובסי' ש"ה טעם אחד לשניהם. ולענ"ד י"ל דרש"י כ' אהא דלא יעשנה כשורה וז"ל שלא ישלח הדורון ע"י אנשים הרבה דאוושא מילתא ונראה כמוליכם למכור בשוק עכ"ל ולכן ס"ל למ"א כיון דבשורה אוושא מלתא ראוי לאסור אפי' בחצר ודומה קצת למ"ש מ"א בסי' ש"ה הא דבעינן דוקא פקוק. אבל אם לא פקק אפי' בחצר אסור. כ' רש"י הטעם מפני שמוליד קול והקשה מ"א הא בעי' דוקא קול של שיר תי' וז"ל כשיתקשקש וישמיע קול מחזי כמאן דאזיל לחנג' (היינו למוכרה) הרי דאפי' בחצר אם משמיע קול דנשמע בחוץ יש לחוש שיחשדוהו שמוליכה למכור ה"ה הכא דאוושא מילתא י"ל כן דאסור אפילו בחצר: תקט״ז:א׳תל״א א׳ (ס"ק ג) זאח"ז. וביש"ש פסק כו' וטעמו כתב אף על פי שהרמב"ם וסמ"ג כתבו ג' ב"א בזה אח"ז בשורה א' היא לאו דוקא ואפילו בערבוביא אסור. מדסתם הש"ס ואמר אין שורה פחות מג' ב"א ולא חתנה ההולכים בזה אח"ז אלמא דאפילו בערבוביא אסור מיהו בג' מינים דהוא איבעיא דלא אפשטא ופסקו הפוסקים לקולא כיון דהוא מידי דרבנן. אבל כשהולכים בשורה זה אחר זה מסתבר להחמיר אפילו בשלשה מינים ע"ש:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…