סימן תקז – דין אפיה ביום טוב – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקז – דין אפיה ביום טוב

א אוֹפִין בפורנ"י, דְּהַיְנוּ תַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ הַגְּדוֹלִים וּפִיהֶם בְּצִדָּם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא חֲדָשָׁה, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא א תִּפְחַת וְיֻפְסַד הַלֶּחֶם וְיִמָּנַע מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב; וּמְחַמִּין חַמִּין ב בְּאַנְטִיכֵי, { פי' יוֹרָה גְּדוֹלָה. } ב אַף עַל פִּי שֶׁעֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל בְּיוֹם טוֹב אוֹ בְּשַׁבָּת שֶׁלְּפָנָיו אָסוּר לְהַסִיקָן, אִם נָשְׁרוּ בְּיוֹם טוֹב בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר, מַרְבֶּה עֲלֵיהֶם עֵצִים מוּכָנִים, { שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֲצֵי אִסּוּר נִכָּרִים } (ר"ן פ"ק דְּבֵיצָה), וּמְבַטְּלָן; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהֶם עַד שֶׁיִּתְבַּטְּלוּ בְּרֹב. אֲבָל אִם נָפְלוּ בַּתַּנּוּר בְּשַׁבָּת, אָסוּר לְהַסִיקָן בְּיוֹם טוֹב שֶׁלְּאַחֲרָיו אֲפִלּוּ עַל יְדֵי בִּטּוּל בְּרֹב. ג אָסוּר לִקַּח עֵץ מִבֵּין הָעֵצִים ג לְחַתּוֹת בּוֹ הָאֵשׁ בַּתַּנּוּר, דְּהָוֵי לֵיהּ מְתַקֵּן מָנָא. ד תַּנּוּר שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ מִטִּיחַ הַטִּיט, אִם אֶפְשָׁר לֶאֱפוֹת וְלִצְלוֹת בּוֹ בְּלֹא גְּרִיפָה וְלֹא יִתְחָרֵךְ הַפַּת אוֹ הַצְּלִי, אָסוּר לְגָרְפוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְטַלְטְלוֹ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ; אֲבָל מֻתָּר לְהַשְׁכִּיב הָאֵשׁ וְהָאֵפֶר שֶׁבּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה חָלָק וְלֹא יִגַּע בַּפַּת כְּלָל, אַף עַל פִּי שֶׁאִם הָיָה נוֹגֵעַ בּוֹ לֹא הָיָה כְּדֵי לְחָרְכוֹ; אֲבָל אִם יֵשׁ בַּטִּיחַ שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ כְּדֵי לַחְרֹךְ הַפַּת אוֹ הַצְּלִי אִם הָיָה נוֹגֵעַ בָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁבְּלֹא גְּרִיפָה הָיָה אֶפְשָׁר לֶאֱפוֹת וְלִצְלוֹת בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָיָה מִתְחָרֵךְ מֻתָּר לְגָרְפוֹ דְּחָשִׁיב טִלְטוּל לְצֹרֶךְ. וְדַוְקָא בַּתַּנּוּרִים שֶׁלָּהֶם שֶׁהָיוּ מְדַבְּקִים הַפַּת סְבִיבָם וְאֵין צְרִיכִים לְגָרְפָם אֶלָּא מֵהַטִּיחַ שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ, אֲבָל תַּנּוּרִים ד שֶׁלָּנוּ כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לֶאֱפוֹת בָּהֶם בְּלֹא גְּרִיפָה, מֻתָּר לְגָרְפוֹ מֵהָאֵפֶר וְהַגֶּחָלִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְכַבֶּה, אִי אֶפְשָׁר בְּלֹא כֵן, וּכְשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לְהַבְעִיר לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ כָּךְ מֻתָּר לְכַבּוֹת לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ, וַהֲרֵי זֶה כְּמַנִּיחַ בָּשָׂר עַל הַגֶּחָלִים, וְכֵן נָהֲגוּ. ה תַּנּוּר וְכִירַיִם חֲדָשִׁים, אֵין סָכִין אוֹתָם בְּשֶׁמֶן וְלֹא טָשִׁין אוֹתָן בְּמַטְלִית, אֲבָל מֻתָּר לְהַסִיקָן אֲפִלּוּ הֶסֵק רִאשׁוֹן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְפִיגֵם בְּצוֹנֵן כְּדֵי לְחָסְמָן. וְאִם הֻסְקוּ יוֹתֵר מִדַּאי וְהֻצְרְכוּ לַהֲפִיגָן בְּצוֹנֵן כְּדֵי לֶאֱפוֹת בָּהֶן, מֻתָּר. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִשְׁרוֹת בְּמַיִם הַמְכַבֶּדֶת ה שֶׁמְּכַבְּדִין בָּהּ הַתַּנּוּר, אַף שֶׁמְּכַבָּה. ו מֻתָּר לֶאֱפוֹת תַּנּוּר מָלֵא פַּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא פַּת אַחַת. וְדַוְקָא בְּתַנּוּרֵיהֶם, שֶׁהָיוּ קְטַנִּים וְהָיוּ מְדַבְּקִים הַפַּת בְּדָפְנוֹתֵיהֶם וּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא מָלֵא אֵין מָקוֹם לְחֻמּוֹ לְהִתְפַשֵּׁט וְהַפַּת נֶאֱפֶה יָפֶה, אֲבָל בַּתַּנּוּרִים ו שֶׁלָּנוּ אֵין לֶאֱפוֹת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ. ז מֻתָּר לִסְתֹּם פִּי הַתַּנּוּר בְּטִיט וְרֶפֶשׁ שֶׁעַל שְׂפַת הַנָּהָר, וְהוּא שֶׁרִכְּכוֹ מֵאֶמֶשׁ אוֹ עָשָׂה בּוֹ ז סִימָן וְנִתְּקוֹ לְצַד אֶחָד; אֲבָל לְגַבֵּל טִיט בְּיוֹם טוֹב, אָסוּר. וּמֻתָּר לְגַבֵּל ח אֵפֶר לִסְתֹּם בּוֹ פִּי הַתַּנּוּר.

באר היטב – סימן תקז – דין אפיה ביום טוב

א א תפחת. ובתנורים שלנו יש להקל עיין מ"א: ב באנטיכי. שמשמר החום הרבה אפי' אחר י"ט ולא אמרינן שמחמם בי"ט לצורך חול: ג ג לחתות. אלא אם כן תקנו מעי"ט מטעם זה נראה דה"ה אסור ליקח עץ לעשות ממנו בריח הדלת דה"ל ג"כ מתקן מנא אלא אם כן תיקנו מעי"ט. ט"ז: ד ד שלנו. מ"מ אם התנור גדול וגרף מקצתו ואפש' לאפות באותו מקצת אלא שהוצרך לכבדו שלא יגע בפת שמא יהא נחרך אסור. ב"ח ועמ"א וט"ז: ה ה שמכבה. אבל אם כבר גרף רק שרוצה לגרוף פעם אחרת הגחלים קטנים ליפות אסור מאחר שמכבה יש"ש ב"ח מ"א. וכתב האגודה אחר שכבדו התנור אסור לטבל המכבדת במים לכבותה שלא תשרף: ו ו שלנו. ורש"ל מתיר אפי' בתנורים שלנו. ודוקא כשצריך לאכול אבל אם אין צריך לאכול רק שמערים לאכול מעט ממנו אסור עכ"ל (אבל בספר אליה רבה הוכיח בראיות ברורות דאסור בתנורים שלנו בכל ענין): ז ז סי'. וטיט שמונח ברחוב אם אין צריך גיבול לא בעי' סי' אם היה דעתו עליו עמ"א: ח אפר. ורש"ל מחמיר גם באפר לגבל מים רק להניחו עליו כך:

מגן אברהם תק״ז – סימן תקז – דין אפיה ביום טוב

א׳ כ' הד"מ כתב הב"י בתנור קטן שרי ואף על גב דאין אנו בקיאין איזה מקרי קטן או גדול ולכן כולם אסורים וכמ"ש הטור סי' תק"ד מ"מ מאחר שכ' הטור בסי' זה דמות' להסיק תנור חדש ש"מ דסתם תנורי' שלנו אינן נקראי' גדולים וכן נתבא' בי"ד סי' צ"ז עכ"ל, ועוד נ"ל להקל דהא אין דרכן של תנורים שלנו ליפחת ועוד דתנור גדול היינו שמחזיק י"ב עשרוני' של מצה עמ"ש סי' תמ"ז ומשמע מכאן ומל' הר"מ דעכ"פ אין איסו' להסיר תנור חדש דאינו נגמר בהסק' עד שיפיגנו בצונן וכמ"ש ס"ה ומיהו י"ל דוקא בתנורים שלהם שהיו עשוים כקדירה של חרס אבל בתנורים שלנו ודאי נגמרים בהיסק ראשון שהטיט מתייבש ומתחזק ע"י היסק וגרע מבישול קדירות חדשות שאסור כמ"ש ססי' תק"ב ועמ"ש ס"ה: בתוך התנור. לכאורה משמע דנקט תוך התנור משום דרגילין להיות שם עצים אחרים ולכן אף על פי שהם אינן רבים על אלו מותר להוסיף עליהן אבל נפל למקום שאין שם עצים אסור להרבות עליהן וכ"פ בי"ד סי' צ"ט ס"ו וכ"פ הר"ן והא דכתב סימן תק"א ס"ו בהג"ה דמותר להרבות על כלים שאני התם דהכלי עדיין היתר הוא אלא שאחר שיתחיל לישרף יהיה איסור ואין זה מבטל איסור: ב׳ שלא יהיו כו' ניכרים. ויש"ש ס"ו כתב דאפי' ניכרים שרי ובלבד שלא יזיז עצי האיסור כשרואה אותן ואף על גב דבשאר איסור כשניכר לא שייך ביטול הכא מקלינן משום דמקלי קלי איסורא, והב"ח כתב למעשה צ"ע ועסי' תרכ"ו ס"א מ"ש: ג׳ ומבטלן. אף על גב דדשיל"מ לא בטיל הכא כיון שאין נהנה מהם עד אחר שנשרפו אופה בהן פת מותר אבל אסור להתחמם בהן בשעת ביעורן או ליהנות לאורן (וכמ"ש סי' תרע"ז והע"ש לא ע"ש בטור) וכ"מ ברא"ש שכ' גבי לפידים שיכול לבטלם ברוב ולא כ"כ גבי פתילות עססי' תק"א וכ"מ בב"ק דף ק"א ע"ב וצ"ע דהתוס' כתבו בפסחים דף ה' דכל דבר שאין יכול ליהנות מהן בתחלת ביעורן אסור לשרוף בי"ט ע' סי' תמ"ו ואפשר לומר דשרי להתחמם בהן בשעת ביעורן דעכ"פ ההנאה באה לו מן החום וכבר כלה האיסור אבל ליהנות לאורן אסור דנהנה מן האור עצמו ולפי מ"ש סי' שכ"ה ס"ד לק"מ דמוקצה אינו אסור בהנאה ואיסור ההסקה משום טלטול עצים הוא וכ"מ סי' רע"ו ס"א: ד׳ בתנור בשבת. דאע"ג דלא הוי הכנה ממש מ"מ הוי כעין הכנה דאורייתא ואין מבטלין איסור דאורייתא ובטור משמע דהוי דאורייתא וביש"ש כתב דהתלישה הוי הכנה גמורה ומ"מ משמע בר"ן דלא הוי הכנה דאורייתא כיון דאלו היה לו חולה היה רשאי לבשל באלו העצים אם כן שבת לעצמו הכינה ועסי' תקי"ג ואם נתלשו בי"ט לכ"ע אין אסורין בשבת אלא מדרבנן דמדאורייתא מותר להסיקן בי"ט עצמו אלא דאסרי להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש ועוד דנולד הוא כמ"ש התוס' דף ב' וכ"כ המאור גבי עכו"ם שהביא דורון ובפ"ד דפסחים מצריך לתרווייהו ע"ש והרא"ש והרי"ף כתבו דה"ל נולד ואסרי להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש משמע דחד טעמא נינהו ע"ש [וא"כ] עצים שנשרו בי"ט מותר להסיקן בשבת ע"י עכו"ם ביטול ברוב ועססי' רע"ו ומ"ש סי' תמ"ה: ה׳ מתקן מנא. והרא"ש כתב דמיחזי כמתקן מנא ולטעם זה אפי' יבש אסור, אא"כ הוכן לכך מעי"ט עססי' תק"ב: ו׳ והאפר שבו. אבל אסור להשכיב העפר דמוקצ' הוא (ב"י ב"ח) ואם כן אפר שהוסק בי"ט ונצטנן נמי אסור כמ"ש סי' תצ"ח סט"ו ונ"ל דאם נצטנן וחזר והוחם שרי כמ"ש סי' ש"י ס"ג ועססי' תק"ט: ז׳ מותר לגורפו. אפי' נפל לתוכו מעי"ט ולא ידע מזה או שלא היה לו שהות לתקנו (ב"י יש"ש) ערסי' תק"ט: ח׳ תנורים שלנו. מ"מ אם התנור גדול וגרף מקצתו ואפשר לאפות באותו מקצת אלא שהוצרך לכבדו שלא יגע בפת ויחרך מקצתו אסור ובכיבוי לא אמרי' מתוך שהותר לצורך הותר' שלא לצורך (ב"ח) וערסי' תקי"ד ועסי' תק"ב ס"א בהג"ה דמשמע דאפי' לצורך אכילה דוקא בשעה שמתקן האוכל שרי לכבות ולא קודם לכן: ט׳ ע"ג גחלים. ואף על פי שאפשר לצלות בשפוד או לבשל שרי כיון שאינו מכבה גמור שסופו מבעיר (הר"ן ומלחמות ובב"י סי' תקי"א) וא"כ צ"ע מ"ש כאן וה"ז כמניח בשר על גבי גחלים שהרי כאן הוי כיבוי גמור ושרי משום דא"א בע"א לכן נ"ל דס"ל כשפירש"י דכיבוי גמור הוא ושרי משום דחשיב א"א בע"א דרוצ' לאכלו כך וכיוצא בזה איתא בי"ד סי' ס"ט סי"ד לענין דשיל"מ ע"ש: י׳ מותר להסיקן. שאינו נגמר בהסקה עד שיפיגנו בצונן (הרא"ש) ועמ"ש ס"א: י״א כדי לאפות בהן מותר. ול"ד לליבון אבנים שאסור כמ"ש סי' תק"ח דהתם תיקונו של כלי הוא קודם לתשמישו שמשתמש בו אבל הכא בשעת תשמיש הוא שמתקנו לתשמישו (הר"ן) והתוס' כתבו כיון שהוא עושה ע"י משקין אינו ודאי חוסמן עכ"ל, וצ"ע מ"ש דאסור לבשל בקדירות חדשות כמ"ש ססי' תק"ב ונ"ל דקדירות מתחסמין ודאי ע"י משקין כצ"ל לדעת הרא"ש, והמרדכי כתב דמותר להפיג תנור משום דהוי מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותו מעי"ט עכ"ל פירוש שלא ידע מאתמול שיוסק כ"כ שיצטרך להפיג' בצונן משא"כ קדיר' הו"ל לבשל בה מאתמול וליבון אבנים הוי חיסום ודאי: י״ב מותר לשרות. אבל אם כבר גרף רק שרוצה לגרוף פעם אחרת הגחלים הקטנים ליפות אסור מאחר שמכבה (יש"ש ב"ח) וכ"מ ברא"ש וטור אף על פי שהב"י כתב לדייק מדברי המ"מ שמותר לגרוף כדרכו בחול ואינו חושש אינו נ"ל דהא המ"מ כתב הואיל וא"א בלא כן משמע דאם אפשר לאפות בלא גריפה אסור לכן יש להחמיר וכתב האגודה אחר שכבדו התנור אסור לטבל המכבדת במים לכבותה שלא תשרף: י״ג מותר לאפות. כתב הא"ח בשם הרא"ה דוקא במתכוין להשביח הפת אבל בלא"ה אסור ע"כ ואין נראה כן מדברי הפוסקים (ב"י) ול"נ להחמיר אף על גב דבסי' תק"ג כ' אפי' עושה לצורך חול שרי לבשל בקדיר' א' שאני התם דחד טירחא הוא אבל הכא כל ככר צריך טירחא בפ"ע ועמ"ש שם: י״ד בתנורים שלנו. ורש"ל כתב מדסתמו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ש"מ דאפי' בתנורים שלנו מותר ודוקא כשצריך לאכול אבל אם אין צריך לאכול רק שמערים לאכול מעט ממנו אסור עסי' תק"ג עכ"ל: ט״ו מאמש. או שהי' דעתו על הטיט שברחוב (מרדכי) וכב"י איני יודע מה מלמדינו ול"נ דקמ"ל דאע"פ שלא עשה בו סימן שרי דדוקא בטיט שבנהר שעדיין מחובר לקרקע צריך לנתקו מאתמול אבל טיט שמונח ברחוב תלוש הוא ולא בעי סי' ומיהו דוקא בטיט שא"צ גיבול דומי' דעל שפת הנהר שמגובל מסתמא: ט״ז לגבל אפר. ואפי' למ"ד בסי' שכ"ד ס"ג דמידי דלאו בר גיבול הוא נתינת מים זהו גיבולו מ"מ הכא שרי כיון דלצורך אוכל נפש הוא לשמור חומו אבל בטיט אסור דנרא' כמתקן לבנין וביש"ש פסק כר"ת דאסור לגבל האפר במים רק להניחו עליו כך עססי' רנ"ט:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תק״ז

א׳ חמין באנטיכי. פי' שמשמר החום הרבה אפי' אחר י"ט ולא אמרי' שמחמם בי"ט לצורך חול: ב׳ מרבה עליה' כו'. אע"ג דאין מבטלין איסו' לכתחלה ש"ה דמקלי קלי האיסור ואין נהנין ממנו רק עד אחר שנשרף ואינו בעין וגם האיסור הוא דרבנן וע' בי"ד סי' צ"ט ס"ו לענין שאר איסורי דרבנן: ג׳ אבל אם נפלו בתנור בשבת. שאז אסור מן התור' משום הכנה דכתיב והכינו את אשר יביאו אין שבת מכין לי"ט ובאיסור דאוריית' אין מבטלין איסור לכתחלה בכל גווני: ד׳ דה"ל מתקן מנא. מטעם זה נראה דה"ה דאסור ליקח עץ לעשות ממנו בריח להבריח הדלת דה"ל ג"כ מתקן מנא אא"כ תקנו מעי"ט כמבואר בסי' שי"ג: ה׳ תנור שנפל לתוכו כו'. סעיף זה הוא לשון הטור ונכנס בו ביאור הב"י ולעד"נ הביאור בדרך אחר כמ"ש בס"ד. שנינו במשנה אין שוברין החרס ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח ואין גורפין תנור וכיריים אבל מכבשין ואמרי' בגמרא מ"ט משום דקא מתקן מנא ופירש"י דטעם זה קאי גם אאין גורפין ואתיא כרבנן דס"ל מכשירי אוכל נפש אסור ותו בגמר' אין גורפין תנור תנא ר' חייא בר יוסף ואם א"א לאפות אא"כ גורפו מותר פירש"י זהו כר"י דס"ל מכשירי אוכל נפש מותר כל שא"א לעשותו מעי"ט וכ' הרא"ש הך גריפה מיירי בנפל בתנור מהטפילה ומהטיח של תנור וא"צ כ"כ בגריפה זו אלא שיהא הפת נאה שלא יגע בפת וצלי ויחרך ואפ"ה התירוה דאין בה אלא טלטול בעלמא וכו' עכ"ל ועפ"ז כתב הטור וז"ל תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה אסור לגורפו אבל מותר להשכיב האש והאפר שבו כדי שיהא חלק ולא יגע בפת אבל אם צריך לגורפו אפי' אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפ' אלא כדי ליפות הפת והצלי כדי שלא יגע בו הטיט ויחרך שרי עכ"ל וביאר ב"י דהטור והרא"ש חולקים עם רש"י דפי' איסור הגריפ' משום תיקון מנא ולהרא"ש וטור הוא משום טלטול שלא לצורך ול"נ דגם רש"י ס"ל טעם דהרא"ש ולא נקט במתני' טעם תיקון מנא אלא לרבנן דאסרי מכשירי אוכל נפש בכל גווני אבל לר' יהוד' דס"ל מותר במכשירים בא"א מעי"ט ה"נ א"א מעי"ט דנפל בי"ט או דנפל בעי"ט ולא ידע מזה אין כאן איסור תיקון מנא רק משום טלטול והיינו ברייתא דר"ח בר' יוסף והוכרח רש"י לזה דבמתני' שנאו לגריפת תנור בהדי אינך דודאי הטעם משום תיקון מנא ותו דבמתני' משמע אפי' היכא דלא אפשר בלא גרופה אסור לגרוף והיינו משום תיקון מנא דלא שייך בו היתר אוכל נפש אבל ברייתא דמתיר בלא אפשר ע"כ לא ס"ל משום תיקון מנא והיינו כרבי יהודה ואפ"ה אסור במקום שאפשר בלא גריפ' וע"כ הטעם משום טלטול ואנן קי"ל כר"י כמ"ש סי' תק"ט ע"כ גם רש"י ס"ל הדין הזה כמו הרא"ש וטור אלא דפי' המשנה אינו כן בין לרש"י בין להרא"ש. עוד כ' ב"י לבאר דברי הטור על ג' חלוקים דאם אפשר לאפות בלא גריפה ולא יתחרך אסור לגרוף משום טלטול אבל להשכיב האש ואפר מותר כדי שלא יגע בו כלל אע"פ שמכח הנגיעה לא יהיה חירוך אבל אם יש בטוח שנפל כדי לחרך פת ע"י הנגיעה מותר דחשיב טלטול לצורך ומשמע דהא דמשכיב היינו אש ואפר אבל לא עפר טיח שנפל ודלא כרש"י שכתב משכיב אפר ועפר כו' ע"כ ותמוה לי היאך שייך לחלק בנגיעה לענין שלא יהא נחרך דודאי יהיה נחרך אם תגע בו האש ופסוק מלא הוא היחת' איש אש בחיקו וגו' ותו דלמה באמת יהיה מותר להשכיב במקום שלא יגיע ההיזק כלל להפת ותו דלמה לא נקט רבותא בריש' דאפי' במקום שיש חשש נגיע' באש או טיט אסור לגרוף כיון שאין בו כדי חירוך ונלע"ד דאין כאן אלא ב' חלוקות דכל שנוגע ודאי יחרך אלא דיש כאן ב' קלקולי' הא' מחמת הטיט שנפל שם באם יגע יחרך ולזה אין תיקון כ"א בגריפה והשני מחמת האש שיגע ולזה יש תקנה בלא גריפה אלא השכבה לחוד ע"כ אמר הטור דאם אפשר לאפות בלא גריפה כי אין חשש נגיעה בטיט אל הפת אסור לגרוף הטיט ובכלל זה גם האש והאפר אסור לגרוף וזה אפי' אם יש חשש נגיעה באש וישרף מ"מ אסור לגרוף כיון שיש היתר בהשכבת האש והאפר לא נתיר לו יותר ומ"ה לא זכר כאן להשכיב הטיט שנפל לאסור בו הגירוף אפי' ביש חשש נגיעה שאין מועיל השכבה לטיט שהוא דבר גס וצריך דוקא גירוף משא"כ באש ואפר שמועיל לו השכבה שהוא דבר דק ולא לחנם נקט רש"י משכיבין האפר והעפר ולא נקט הטיט כמו שהתחיל בו שם אלא דודאי מיירי מעפר שנעשה דק ממה שנפל מטפול התנור ונעשה כאפר ומהני לו השכבה דינו כמו אפר ואש ואסור בגירוף אפי' אם הוא בענין שחושש שיגע בו אבל בדבר גס כמו חתיכת טיט לא שייך בו השכבה אלא גריפה ובזה יש חילוק אם אין בו חשש נגיעה אסור לגרוף זהו דין הרישא אבל אם יש חשש נגיעה בטיט ממילא ודאי יחרך זהו דין הסיפא דבשביל חשש נגיע' שהיא אירוך מותר אפי' לגרוף כיון דאין השכב' מועלת לזה נמצא דעיקר החילוק בין רישא לסיפא אם יש חשש נגיעה בטיט או לא אלא שהכניס בנתיים דין ההשכב' שזה מיירי אפי' בתנור שלם שירא מנגיעת האש להורות ששם יש דין אחר כיון שמועיל לו השכבה וע"כ אסור לגרוף אפי' יש חשש נגיעה משא"כ בחשש נגיע' בטיט שהוא דבר גס ואין לו תיקון כ"א בגירוף קמ"ל בסיפא דזה מותר אפי' לגרוף כדי להנצל מהנגיעה שהיא החירוך בודאי כנלע"ד בביאור דברי הטור: ו׳ כיון שא"א לאפות כו'. בטור כתוב אבל בתנורים שלנו שמכבים הגחלים בגריפתן אם אפשר לאפות זולתה אלא שרוצה לגרוף כדי לייפות הפת אסור אבל אם א"א לאפות בלא גריפ' מותר עכ"ל ותמה ב"י כיון שסתם תנורי' דידן א"א בלא גריפה לא היה לכתוב אם אפשר בלא גריפה וע"כ כתב כאן בש"ע באמת כן גם רש"ל הקשה כן ותי' דמיירי בגחלים דקים שנשארו אחר כיבוי הראשון ול"נ דלק"מ דודאי אין אפשרות להושיב הפת על הגחלים אלא צריך לפנות מקום למושב הפת ולכבות שם הגחלים אלא דהטור מיירי במה שגורף כל הגחלים שבתנור ומכבה אותן ובזה חילוק שאם אין הכרח להאפיה בשביל זה אסור אפי' אם מהני גריפת כל התנור כדי ליפותו ואע"ג דמצינו בגמ' דא"ל ר"ח לדביתהו חזי דאנא ריפתי מעלי' בעי ורמז לה שתגרף התם הי' הפת מתחרך מחמת הטיט שנפל משא"כ בתנורים שלנו שאנו גורפין התנור בשביל יפוי לחוד בלי חשש חירוך וזהו שמסיק הטור אבל אם א"א לאפות בלא גריפ' מותר פי' שיש חשש חירוך מחמת הגחלים שיש סביבו והשכב' לא שייך בתנורים דידן כיון שהלחם על קרקע התנור מותר לגרוף כל התנור. והקש' מו"ח ז"ל דלמה יאס' הכיבוי כדי לייפותו כיון דמותר בשביל אוכל נפש נימא ביה מתוך שהותרו לצורך הותר נמי שלא לצורך כיון שיש בו צורך קצת כדאמרי' בהבער' מתוך כו' כמ"ש סי' חצ"ה ותי' ע"פ דברי התוס' בפ"ב דף כ"ג ד"ה ע"ג חרס דדוקא גבי הבער' אמרינן מתוך כו'. כיון שיש לפעמים לצורך תיקון אוכל נפש מה שאין כן בכיבוי שלעולם אינו לצורך תיקון אוכל נפש ואפי' להרא"ש דכתב כאן דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר מ"מ אין זה קרוי אוכל נפש. דאינו אלא להציל שלא יזיקנו חום האש אבל הכריע בשולחן ערוך יפה כאן שמותר הכיבוי גם בשביל הייפוי לחוד דהכל היא צורך אוכל נפש והוא דעת הרשב"א: ז׳ ובלבד שלא יפיגם בצונן. שזהו עיקר הגמר של חיזוק הכלי והוה מתקן מנא: ח׳ ומותר לגבל האפר. כ"כ הרמב"ם ורי"ף ור"ת הקש' ע"ז דהא אפר בר גיבול הוא וכמ"ש סי' שכ"ד תי' ה' המגיד דכיון דא"א לעשות גיבול זה מעי"ט שמתיבש לשעתו הלכך מותר לגבלו בי"ט משום אוכל נפש ורש"ל פסק כיון דלר"ת והרא"ש אסו' אין להתיר בגיבול האפר במים בי"ט:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תק״ז

תק״ז:א׳רצ״ט א׳ כ' ד"מ כו ולכן כולם אסורים. ר"ל שהיה לנו לאסור כולם: ב׳ וכמ"ש הטור סי' תק"ד כצ"ל וכ"ה בש"ע שם סעיף ג' לכתוש הריפות במכתשת גדולה אסור ובקטנ' מותר ולפי שאין אנו בקיאים איזה מיקרי קטנה או גדולה הכל אסור: ג׳ דמותר להסיק כו' ואין בו משום חיסום. וע"כ מיירי שרוצ' לאפות שם דאל"כ לחנם ודאי אסור בי"ט וכן מבואר שם להדי' דמיירי דרוצה לאפות שם וכמ"ש סעיף ה'. ות"ל דאסור שמא תפחת. משמע דסתם תנורים שלנו נקראים קטנים: ד׳ בי"ד סי' צ"ז כצ"ל. לענין פת שאפאה עם הצלי בתנור א' דיש משום ריחא מלתא. דיש חילוק בין תנור גדול לתנור קטן ע"ש ע"כ צ"ל דגם אנו בקיאים מהו תנור קטן: ה׳ של מצה. וכתב פר"ח בקונטרם אחרון בי"ד סי' צ"ז דהיינו שלא יהיה כל ככר עב טפח כדין מצה. דאל"כ נתת דבריך לשיעורים. דאם יעשה הפת עבה הרב' יוכל לאפות הרב' אפי' בתנור קטן. והכל לפי עוביו של ככר. עוד כתב שם פר"ח דדבר פשוט שקרקעית התנור יחזיק בבת אחת י"ב עשרונים. ובפלתי סי' ק"ח כתב להיפך שנתנו השיעור בתנורי' שלהם שהיו מדביקים בדופני תנור וצ"ל שהדפנות מחזיקים י"ב עשרונים. ולפ"ז קרקע התנור אינו מצטרף. דהא הם לא היו אופין כלל בקרקע תנור. כ"א לדבק בצדדים. אבל בתנורים שלנו שמחוברים מהרבה חתיכות או לבנים וניתן טיט בין חרס א' או לבינה א' לחברו להדביקן יחד: תק״ז:א׳ש׳ א׳ (ס"ק ב) שלא כו'. משום דמקלי קלי כו' וסיים הב"ח ואם כן כשנהנה ממנו אז באמת אין האיסור ניכר עכ"ל: תק״ז:א׳ש״א א׳ (ס"ק ג) ומבטלן. אע"ג דדשיל"מ כו' הכא כיון שאינו נהנה כו'. הוא קושית הש"ס ותירוצו: ב׳ וכמ"ש סי תרע"ז כתב הטור. (והוא י"א שס בש"ע) מותר שמן של נר חנוכה אפילו נתערב בשמן היתר אסור להוסיף עליו עד ששים והוא דעת מהר"ם מר"ב דס"ל אפי' באיסור דרבנן איו להוסיף עליו כדי לבטלו וכתב מהר"ם ואין זה דומה לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט שמרבה עליהן כו'. דשאני התם שאינו נהנה מהן עד אחר ביעורן אבל הכא נהנה בשעה שהנר דולק עכ"ל. ואם כן מזה יליף מ"א דאפילו לדעת הרב"י בי"ד סי' צ"ט ס"ל דבכל איסור דרבנן מותר להוסיף וכנ"ל. מ"מ הכא הואיל והוא דשיל"מ הי' ראוי לאסור אלא דמותר להוסיף משום דמקלי קלי. וכיון דמבואר מדברי מהר"ם דאם נהנה לאורו לא מהני מה דמקלי קלי דאז עדיין האיסור בעין אם כן גם לדידן כיון דהכא הוי דשיל"מ אסור ליהנות לאורו אף על גב דמקלי קלי וכיון דאז עדיין האיסור בעין וס"ל השתא למ"א דה"ה להתחמם כנגדו אסור דזה דומה לנהנה מאורו. דהחימום בא כשעדיין האיסור בעין: ג׳ וכ"מ ברא"ש כו' שכ' בשם בעה"ת לאסור בין פתילות ובין לפידים שנשארו בי"ט א' של ר"ה או בשבת שלפני י"ט להדליקן ביום שני של ר"ה או בי"ט שאחר השבת משום הכנה. וכמ"ש ס"ס תק"א וסיים אא"כ מרבה עצים מוכנים על הלפידים. ולא כתב ג"כ תקנה לפתילות להרבות עליהן. דהא כולל איסור הלפידים ופתילות בחד בבא. ה"ל ג"כ לכלול גם בהיתר הלפידים גם הפתילות אלא ע"כ דפתילות כיון שנעשו להאיר ל"ל תקנה ע"י שמרבה עליהן. כיון שנהנה מהן בשעת בעורן: ד׳ וכ"מ בב"ק דף ק"א דאיתא התם דאין איסור שביעית חל על עצים דכתיב בשביעית לאכלה. ולכן אינו נוהג שביעית כ"א בדבר הדומה לאכילה שהנאתו וביעורו שוה משא"כ עצים דבאה ההנא' אחר ביעורו. ופריך והא איכא עצים דמשחן. ופירש"י שהן עצי שמנים דעומדים להאיר דהנאתו וביעורו שוה ויהי' חל שביעית עליהן ומשני רוב עצים אפי' דמשחן עומדים להסקה. ובהסקה הוי הנאתו אחר ביעורו עכת"ד גמ'. מוכח מזה מה שנעשה להאיר הוי הנאתו בשעת ביעורו. ול"ל מיקלי קלי: ה׳ וצ"ע דהתוס' כו' דאיתא שם רע"א הא דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור. ר"ל אעי"ט דאי בי"ט ר"ע ס"ל אין ביעור חמץ אלא שרפה והכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבער' שהיא אב מלאכ'. והקשו התו' הא חמץ מהנשרפים וקי"ל כל הנשרפים אפרן מותר. וא"כ יוכל לבער החמץ בי"ט וכשיעש' גחלים אז מותר ליהנות מהן. וא"כ ההבער' הוא צורך י"ט. דע"י גחלי החמץ יאפה או יצלה. ותי' לתי' בתרא. וז"ל אי נמי כיון דמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"ג שיהי' לו הנאה ממנו אח"כ אסור כמו נדרים ונדבות כו' עכ"ל התוס'. ומלשון זה משמע כמ"ש מ"א דדעת התוס' כיון שאינו יכול ליהנות בתחלת הבערה אסור. (ואין הטעם לאסור משום שעיקר כוונתו לקיים מצות ביעור ומה"ט גם נדרים ונדבות אסורים וכ"כ התו' בשבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי שאין כו' דהטעם דאין עיקר ההבער' לצורך אוכל נפש דלא כמשמעות התו' דפסחים הנ"ל. ועיין בביצה דף כ"ז ע"ב תוס' ד"ה ועל החלה כו'): ו׳ אסור לשרוף כו' וא"כ הכא בעצים דאסורים אע"ג דמבטלן ברוב מ"מ הלא אסו' ליהנות בתחלת ביעורן להתחמם או ליהנות לאורן. א"כ אף ע"ג שלבסוף יהיה רשאי ליהנות מ"מ לפ"ד התוס' יהיה אסור להסיקן: ז׳ וא"ל דשרי להתחמם כו' לכאורה אין כוונתו בזה ליישב דברי התוס' דפסחים. ור"ל אע"ג שכתב התו' כל שאינו יכול ליהנות ממנו בתחלת הבערה אסו' לבערו. מ"מ הכא מותר. דאע"ג דאסור ליהנות מאורו כמ"ש מהר"ם כנ"ל מכל מקום מותר להתחמם כנגדו. ואע"ג דטעם היתר החימום משום דהחום בא מאותו מעט שכבר כלה מ"מ מיקרי שהנאה בא לו מתחלת הבערה ומותר לבערו. א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתיה דא"כ גם בחמץ מותר להתחמם נגדו מיד. מה"ט גופיה. וא"כ אכתי יכול לבער החמץ בי"ט כיון דיכול ליהנות ממנו מיד להתחמם לענין מוקצה דאסור גם כן בהנאה. אע"כ לא בא בזה ליישב דברי התוס' אלא דינא קאמר דלעיל פשיטא ליה מדאוסר מהר"ם ליהנות לאורו ה"ה דאסו' להתחמם כנגדו. וע"ז כתב עכשיו דאינו דומה דאע"ג דליהנות לאורו אסור מכל מקום להתחמם שרי אולם לשונו משמע דבא ליישב דברי התוס'. דודאי דברי התוס' אמת דכל שאינו יכול ליהנות ממנו בתחלת ביעורו אסור לבערו. ואעפ"כ כאן מותר להסיק בהן דאפשר ליהנות מהן מתחלתו דהיינו להתחמם אע"ג דטעם ההית' דהחום בא מן אותו מקצת שכבר נשרף מ"מ מיקרי נהנה מיד כמו המסיק בעצי היתר לבשל או לאפות דגם כן אינו ראוי לאפות ולבשלו מיד. ואפ"ה א"ש האי דחמץ דאסור לבערו בי"ט ול"ל הא יוכל ליהנות מיד להתחמם כנגדו. וי"ל דמ"א אזיל לשיטתיה שכ' בסי תק"א ס"ק ג' בשם הר"ן. וכ"כ בסי' תקי"א דמדורה להתחמם לא הותר אלא משום מתוך שהותרה לצורך כו' וא"כ ר"ע לטעמיה דל"ל מתוך כדאיתא שם באותו סוגיא דאמר רבא שמע מיניה מדר"ע תלת חד מינייהו דלא אמרינן מתוך ע"ש: ח׳ וא"ל לפ"ז תיקשי דברי התוס' שם ע"ב שהקשו ע"ד רבא שאמר ש"מ דר"ע ל"ל מתוך. והמובן הפשוט דא"א דס"ל דאמרינן מתוך מותר לבער החמץ משום מתוך. וכתב התוס' וז"ל ואע"ג דבעי' צורך היום קצת. הכא מה שמבער הוי צורך עכ"ל. ולפי מ"ש בלא"ה מוכח דל"ל מתוך דאל"כ אפילו תימא דמצות ביעור חמץ לא מיקרי צורך. מ"מ כיון דאפרו מותר. הא רשאי לשרפו ולהתחמם נגדו כנ"ל ז"א דהא התוס' כתבו תחלה תירץ אחר לקושייתם הנ"ל וז"ל כיון דחמץ מהנשרפים כו' ואור"י דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפי' אינו צריך לגחלתו. אי נמי כיון דמתחלת הבערה כו' כנ"ל עכ"ל. ושני התירוצים אין חולקים לדינא זה ע"ז. א"כ אינו מוכח דר"ע ל"ל מתוך מדלא הותר ההבערה לבער החמץ ולהתחמם נגדו. די"ל דראיית ר"ע כתי' א' דתוס' דקרא מיירי בכ"ע אפי' א"צ להתחמם. אע"כ ראיית רבא כפשוטו דביעור חמץ גופיה ה"ל להתיר משום מתוך ובזה א"ש דברי התוס' הא בעי צצורך היום קצת. ולפמ"ש סי' שכ"ה דמוקצ' א"א בהנאה כו' לק"מ. ר"ל דא"ש דברי התו' דפסחים דהכא כיון דמותר בהנאה מות' ליהנות מיד בתחלת בעורו להתחמם או ליהנות לאורו. משא"כ חמץ וכן נ"ח דאסורים בהנא'. ודע דלעיל סי' תק"א במ"א ס"ק י"ב הבאתי בשם ס' א"ר דשם כ' דמוקצה אסור בהנאה וזה היפך ממ"ש פה. לק"מ. דודאי מ"א לנפשיה ס"ל דמוקצה אסור בהנאה. ואע"ג דבסי' שכ"ה כתב בשם התוס' דמותר בהנאה באמת גם שם הקשה מ"א על דבריהם ע"ש. וכאן לא כתב כ"א למאן דס"ל דמוקצה מותר בהנאה והיינו התוס' כמ"ש סי' שכ"ה. א"ש דברי התוס' דפסחים וגם י"ל דהתוס' דפסחים אזלי לשיטתייהו דס"ל מוקצה מותר בהנא'. אבל מ"א אליביה דנפשיה אינו מודה להתוס' בזה ס"ל מוקצה אסור בהנאה ועיין מ"ש לקמן ס"ס תק"ט: ט׳ וכ"מ סי' רע"ו שכתב גוי שהסיק בשבת בבית ישראל בעצי ישראל מדע' עצמו. אין הישראל צריך לצאת מן החדר ות"ל דהא אסו' ליהנות ממוקצ' והא העצים בשבת מוקצים הן. ואיך רשאי ליהנות מן החום א"ו דמוקצה מותר בהנאה: תק״ז:א׳ש״ב א׳ (ס"ק ד) בתנור כו' אע"ג דלא הוי הכנה ממש. ר"ל בטור כתב הטעם לאיסור דוקא בנפלו בי"ט דאין איסורו רק מדרבנן לכן מותר להוסיף עליו ולבטלו כדין כל איסו' דרבנן משא"כ אם נפלו בשבת שלפני י"ט דאסורים בי"ט משום הכנה דהא בשבת אסור להסיק בהן. ואם כן שבת לא הכין לעצמו ואם נתיר להסיק בהן בי"ט שאחר שבת ה"ל שבת הכין לי"ט. ואיסור הכנה דאורייתא ובאיסור דאורייתא אסור לבטל או להוסיף עליו ועז"כ מ"א אע"ג דלא הוי הכצה ממש. ואינו דומה לביצה שנולדה ביום טוב שאחר שבת דמאתמול גמרה לה זה מיקרי הכנה ממש. דהגמר הוי הכנ' גמורה משא"כ הכא: ב׳ ומכל מקום משמע בר"ן כו' כיוי דאלו היה לו חולה כו' סברא זו כתב הר"ן על עגל שנולד בשבת שלפני י"ט די"א דמותר לשוחטו בי"ט ולא אמרי' א"כ שבת הכין לי"ט. כיון שאם ה"ל חולה תוך ביתו היה רשאי לשוחטו ולאכול ממנו אפילו בריא באומצא נמצא שבת לעצמו הכין. הובא במ"א סי' תקי"ג ס"ק ט"ו ואם כן ה"ה די"ל כי לענין עצים שנשרו וא"כ אפילו את"ל דהוי הכנ' גמור' מ"מ ליכא הכנה דאורייתא ר"ל דשבת לעצמו הכין: ג׳ אלא דאסרי להו רבנן כו' וא"כ איך נאמר דבי"ט שאחריו איכא הכנה דאורייתא דהא מן התור' יום טוב לעצמו הכין וכ"כ מהרש"א שם בהאי דעצים שנשרו ליישב בזה דעת הרי"ף ע"ש: ד׳ מצריך לתרווייהו. ר"ל אע"ג דס"ל בעצים שנשרו דאסורים משום מוקצה אפילו לר"ש ואסור דבמוקצה דמחובר אפילו ר"ש מודה דהוי כמו דחיה בידים ע"ש מכל מקום הוצרך טעם שמא יעלה ויתלוש דהיינו בפירות הנושרים אם יש לו עורבים בתוך ביתו הוי מוכ לעורבים ומוכן לעורבים הוי מוכן לאדם. ובתוספות פסחים כתבו עוד גוונא דלפעמים ליכא משום מוקצה. ולפעמים לא שייך שמא יעלה ויתלוש. היינו במקום שצריך מרא וחצינ' הואיל ואיכא טרחא ל"ח שמא יעלה כו' דבינתים אדכורי מדכר ולא יחלל שבת כ"כ התוס' ריש ביצה: ה׳ משמע דחד טעמא הוא. ר"ל ס"ל דלא הוי כשאר מוקצה ולר"ש שרי וליכא כ"א שמא יעלה ויתלוש אלא כי היכי דלא חיקשי לך איך נגזר בעצים שנשרו שמא יעלה ויתלוש. א"כ יהיו כל העצים אפי' מה שנשרו מעי"ט אסורים להסיק בהן ונגזר שמא יעלה ויתלוש. לכן כתב דהוי נולד ולכן גזרינן שמא יעלה ויתלוש. בשלמא מה שנתלש מעי"ט לא יטעה שנתלש בי"ט אבל כיון דעצים שנשרו הוי נולד ר"ל שנשרו היום יטעה האדם דגם בידים מותר לתלוש: ו׳ ועצים שנשרו בי"ט כו' ר"ל לפ"ז דעצים שנשרו בי"ט שלפני שבת דאין אסורין בשבת הבא אחריו כ"א מדרבנן. א"כ לכ"ע מותר להרבות עליהן בשבת ולהסיקן ע"י גוי. ועססי' רע"ו מבואר באיזה ענין מותר להסיק בשבת ע"י גוי: ז׳ ומ"ש סי' תמ"ה מ"ש מהרי"ל שהקשה מכאן: תק״ז:א׳ש״ג א׳ (ס"ק ה) מתקן מנא. והרא"ש כתב דמחזי כו' ולטעם זה ר"ל א"א כמ"ש בש"ע דהוי מתקן מנא ובין נאמר כהרא"ש דמחזי כמתקן לאפוקי מדעת רש"י שכ' הטעם דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ואם כן בעץ יבש מותר דא"ל מה לי לצלות בו ומל"ל בגחלתו וכדלעיל סי' תק"ב סעיף ג' משא"כ לטעם מתקן אפי' עץ יבש אסור: תק״ז:א׳ד״ש א׳ (ס"ק ו) והאפר כו' אבל כו' העפר: ב׳ ר"ל טיח הטיט: ג׳ נמי אסור. ר"ל כל זמן שהוא חם דראוי לצלות בו ביצה. עומד למלאכתו הראשונה ומותר לטלטלה. משא"כ כשנצנונן הוי נולד. וכמ"ש סי' ש"י דאין מוקצה לחצי שבת. דהיינו דבר שהיה בין השמשות ראוי. ואח"כ נאסר בשבת וכשהלך האיסור חוזר להיתרו הראשון. וה"ה הכא דב"ה וגם כשהי' חם הי' מותר לטלטל אח"כ כשנצנונן נאסר. וכששוב נתחמם חוזר להיתרו הראשון ועס"ס תק"ט לענין טלטול אפר: תק״ז:א׳ש״ו א׳ (ס"ק ח) תנורים כו' ויחרך מקצתו אסור. כ"כ ב"ח ליישב קושית הרב"י על הטור שכ' בתנורים שלנו שמכבים הגחלים בגריפתן אם אפשר לאפות זולת הגריפ' אלא שרוצה לגרוף כדי לייפות הפת אסור אבל א"א בלי גריפה מותר והקשה הרב"י דהא הרא"ש שכ' דבתנורים שלנו א"א בלי גריפה. וא"כ למה כתב הטור אם אפשר כו' ועז"כ הב"ח דמשכחת לה כה"ג אם גרף מקצת התנור כו': ב׳ ובכיבוי ל"א כו' דהב"ח הקשה כיון דהותרה הכיבוי שא"א בלעדה דהוי צורך אוכל נפש. א"כ אפילו גרף מקצתו ורוצה לגרף מקצת האחר שלא יגע כו' והוי כדי ליפות ג"כ יהי' מותר משום מתוך. וע"ז תירץ דבכיבוי לא אמרינן מתוך והטעם כתב הב"ח וז"ל אינו דומה להבערה דא"א לתקן האוכל בלי הבערה כו'. אבל הכיבוי אינו מתקן האוכל נפש דפשיטא דאם לא הי' צריך לכיבוי ג"כ הי' מתקן האוכל על ידי האש. ולפיכך כו' לא אמרינן גביה מתוך עכ"ל: ג׳ וער"ס תקי"ד כו' הוא תירץ שני של ב"ח וז"ל ועוד יש לומר דהכיבוי לצורך הפת שיהי' נאה דומה למכשירי אוכל נפש. דגזרת הכתוב דאסור ולא שרינן ליה במתוך ואף על גב דהכיבוי דהכא א"א לעשותו מעי"ט (ר"ל והא בא"א מעי"ט גם מכשירים מותרים) מ"מ לא דמי לשאר מכשירים שהן מכשירי אוכל נפש ממש. משא"כ בכיבוי וכיוצא בזה כתב הרא"ש פ"ב ליישב למה לא הותר הכיבוי לצורך תשמיש המטה במתוך. ותירץ לחד תי' דכיבוי זה חשוב כמכשירי אוכל נפש ואע"ג דפשיטא דלא שייך לו' התם דאפשר מאתמול. אלא דנותנים עליו חומרי דין מכשירי' שאפשר לעשותן מאתמול ואסור. והכי נמי דכוותיה גבי כיבוי עכ"ל. ולזה רמז מ"א במ"ש ועיין ר"ס תקי"ד שם מבואר דין כיבוי לצורך תשמיש המטה: ד׳ ועסי' תק"ב כו' דמשמע כו' שכתב ומותר לכסות האש כו' אם אינו מכבה. ודוקא לצורך יום טוב כו' הרי דאפי' לצורך י"ט אסור אס הוא מכבה. וע"כ הטעם כמ"ש מ"א כיון דאין צריך לאש עכשיו בשעת כיבוי: תק״ז:א׳ש״ז א׳ (ס"ק ט) ע"ג גחלים כו' דס"ל כפירש"י דף כ"ג ע"א: ב׳ וכיוצא בזה איתא בי"ד כו' דקי"ל בשר ששהה ג' ימים בלי מליחה אסור כ"א לצלי. ואם נתערב אותה חתיכות ששהה שלשה ימים עם חתיכות אחרות בטלה. ולא אמרינן דהוי דשיל"מ דהא אפשר לאכלן צלי. וכתב הטעם דלאותו דבר שנאסר דהיינו לבשל אין לו היתר. ולכן לא הוי דשיל"מ ומ"מ טעמא בעי. הלא כתב רש"י טעם דשיל"מ דאינו בטל. משום עד שאת אוכלו באיסור אוכלו בהיתר וזה שייך ג"כ בחתיכ' ששהתה ג"י. הא יכול לאכלו בהיתר ע"י צלי. אלא ע"כ צ"ל כיון דרצונו בבישול לא מיקרי דשיל"מ. וחשיב כאלו אין לו היתר. ודוקא ביצה שנולדה בי"ט שתלוי רק בזמן ואחר יו"ט יהי' מותר בכ"ע מיקרי דבר שיש ל"מ. וה"ה הכא מיקרי לא אפשר: תק״ז:א׳ש״ח א׳ (ס"ק י) מותר כו' ועמ"ש ס"א דבתנורים שלנו אסור: תק״ז:א׳ש״ט א׳ (ס"ק יא) כדי כו' אבל הכא בשעת תשמישו הוא מתקנו כו' לאו דוקא בשעת תשמישו אלא ר"ל סמוך לתשמישו. משא"כ בליבון רעפים הקיסום זמן רב קודם לתשמישו. דהא צריך לשהות זמן מרובה עד שילובנו ויוסקו כ"כ עד שיהיו ראויים לצלות ע"ג. משא"כ בתנור מיד שמפיגו בצונן וע"י זה נעשה מחוסם מיד אופה בו: ב׳ וצ"ע כו' בקדרות חדשות כו' ר"ל בין לטעם הר"ן ובין לטעם התו' ה"ל להתיר בקדרות דלהר"ן הא קדרות עדיף מתנור. דבשעה שמתחסמות ממש מתקן התבשיל ולהתו' הא בקדרה היא ע"י מים: ג׳ ונ"ל כו' כצ"ל לדעת הרא"ש ר"ל להתו' בלא"ה לא ק"מ דהא התו' כתבו שם במקומו דבקדרות חדשות מותר לבשל כיון דנעשה ע"י מים. והר"ן לא ביאר דעתו בדין קדרות א"נ י"ל דס"ל באמת קדרות מותרים. אלא הרא"ש כתב להדיא דקדרות אסורים ולדידיה צ"ל דס"ל כטעם התו' אלא דס"ל קדרות גריעי מתנור ואפילו ע"י מים ודאי מתחסמים: ד׳ והמרדכי כתב כו' ר"ל דהמרדכי כתב חילוק אחר ולטעמיה לק"מ מקדרות ואם כן י"ל דהרא"ש ס"ל כהמרדכי: ה׳ פי' שלא ידע כו'. ר"ל הא במכשירים שאפשר לעשותן מעי"ט לא הותרו בי"ט כיון דידע מעי"ט שיצטרך לאות' מלאכה בי"ט ה"ל לעשותן מעי"ט. ועיין במ"א סי' תק"ע סק"ב וא"כ בתנור ניהו דידע מאתמול שיצטרך לאפות בתוכה אבל לא ידע שיצטרך להפיגו וע"ז יתחסם. וא"כ לא ידע שיחסום בי"ט ול"ל דה"ל לעשותו מעי"ט משא"כ כאן כיון דע"י הבישול מתחסם וכיון דידע מעי"ט דיצטרך לבשל בי"ט ועי"ז יתחסם ה"ל לעשות החיסום מעי"ט ולכן אסור: ו׳ וליבון אבנים כו' ר"ל לטעם המרדכי קשה לדידן דפוסק הרב"י בסי' תק"ח כהרמב"ם דאפילו ברעפים ישנים אסור דלעולם יש בהן משום חיסום וכמ"ש בסי' תק"ח בשם מ"מ. א"כ ל"ל דה"ל לעשות מאתמול. דהא אפי' מבשל בה מעי"ט כמה פעמים מ"מ כשיבשל אח"כ בה בי"ט עדיין יש משום חיסום. א"כ ה"ל להתיר ביו"ט. ולזה כתב מ"א דבליבון אבנים ודאי מחסם כה"ג מודה מרדכי אפי' א"א לעשות מאתמול אסור: תק״ז:א׳ש״י א׳ (ס"ק יב) מותר כו' פעם אחרת כו' הרב"י מיישב קושייתו על הטור שהבאתי לעיל בס"ק ח' שכ' הטור בתנורים אם אפשר לאפות בלי גריפה כו' הא ברא"ש מבואר דבתנורים שלנו א"א בלי גריפה. ולזה תירץ דכוונת הטור דבפעם אחד מותר לשרות המכבדת במים ואף על גב שמכבה וכמ"ש בטור וש"ע. אבל פעם שני אסור לשרות המכבדת במים ולגרוף הגחלים כיון דאינו אלא ליפות ולכן כתב הטור אם אפשר לאפות כו' דהיינו שלא לשרות במים המכבדת פעם שני. והב"ח (מלבד התי' שהביא מ"א ס"ק ח' כתב עוד ליישב) דבפעם שנית אפילו אינו שורה המכבד' במים אלא במכבדת יבשה ג"כ אסור: ב׳ אעפ"י שהב"י כ' כו' כדרכו בחול. לפי שכ' המ"מ לגרף התנור מן האפר וגחלים כו' יראה לי שהוא מותר. ואע"פ שהוא מכבה א"א בלא כן כשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כו'. מזה דייק הרב"י מדכ' כשם שמותר להבעיר. אם כן נתן לכיבוי לצורך א"נ. דין הבערה וכשם שהבער' מותרת בכ"ע ה"ה הכיבוי: ג׳ ולכן יש להחמיר. היינו כדעת הב"ח אפילו אינו שורה המכבדת פעם ב' מכל מקום אסור: ד׳ שלא תשרף. ר"ל שלא תשרף המכבדת ע"י האש שדבוק ע"י שכיבד התנור עם הגחלים: תק״ז:א׳שי״ב א׳ (ס"ק יד) בתנורים כו' והרא"ש וטור. ובס' א"ר כ' דתיבות הרא"ש וטור ט"ס. דהמה האוסרים בתנורים שלנו. אלא צ"ל מדסתמו הרי"ף ורמב"ם: תק״ז:א׳שי״ג א׳ (ס"ק טו) מאמש כו' דוקא בטיט שא"צ גיבול. היינו טיט לח אבל לא טיט יבש: תק״ז:א׳שי״ד א׳ (ס"ק טז) לגבל כו' נראה כמתקן לבנין. אלו דברי הר"ן שכתב ליישב דעת הרי"ף שמתיר באפר משום דלאו בר גיבול. והקשה דאדרבא כיון דלאו בר גיבול מיגרע גרע דאפי' בנתינת מים חייב. ועז"כ ת"ל דבלא"ה הי' ראוי לאסור דהא ממרח כשסותם התנור אע"כ דהותר משום אוכל נפש. א"כ גם הגיבול הי' ראוי להתיר לצורך אוכל נפש. אלא דאסור דנראה כמתקן לבנין. ולכן אפר מותר דאין דרך לגבלו לצורך בנין. וזה כוונת הרי"ף שכ' דלאו בר גיבול הוא. ר"ל דאין מגבלין אותו לצורך בנין. עס"ס רנ"ט. דכ' דאם התנור בוער האש בתוכו וסותמו איכא משום מכבה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א