א אֵין מַרְגִּילִין בְּיוֹם טוֹב, כֵּיצַד הוּא א מַרְגִּיל, זֶה הַמּוֹצִיא כָּל הַבָּשָׂר מֵרֶגֶל אֶחָד כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא כָּל הָעוֹר שָׁלֵם וְלֹא יִקְרַע, מִפְּנֵי שֶׁטּוֹרֵחַ בְּהֶפְשֵׁט זֶה טֹרַח גָּדוֹל וְאֵין בּוֹ צֹרֶךְ לַמּוֹעֵד. ב אָסוּר לִמְלֹג גְּדִי אֶלָּא אִם כֵּן מוֹלְגוֹ ב לֶאֱכֹל הָעוֹר. ג בְּהֵמָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בְּיוֹם טוֹב, ג מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ עוֹרָהּ וְלִתְּנָהּ בִּמְקוֹם דְּרִיסַת הָרַגְלַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כְּלָל. וּמֻתָּר לִמְלֹחַ עָלָיו מְלִיחָה קַלָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹלְחִים לַצָּלִי. וּמֻתָּר לְהַעֲרִים לִמְלֹח כָּאן מְעַט וְכָאן מְעַט, עַד שֶׁיִּמְלַח אֶת כֻּלּוֹ. אֲבָל אִם נִשְׁחֲטָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אָסוּר. { הַגָּה: וְנוֹצוֹת שֶׁל עוֹף דִּינָן כְּמוֹ בְּעוֹר דְּמֻתָּר לְטַלְטְלָן כְּדֵי } ד { לְהַצְנִיעָן, כְּמוֹ בְּעוֹר. } ד אֵין מוֹלְחִין אֶת הַחֲלָבִים וְלֹא מְהַפְּכִים בָּהֶם, אֲפִלּוּ ה לְשָׁטְחָן עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחֲטָה ו בְּיוֹם טוֹב; וְכֵן אָסוּר לִמְלֹחַ בָּשָׂר עֲלֵיהֶם בַּאֲוִיר. ה עֵלִי, שֶׁהוּא דַּף עָב וְכָבֵד וּכְלִי הוּא, אֶלָּא שֶׁמְּלַאכְתּוֹ ז לְאִסוּר לִכְתֹּשׁ בּוֹ הָרִיפוֹת, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ לִקְצֹב עָלָיו בָּשָׂר; וּלְאַחַר שֶׁקָּצַב עָלָיו אָסוּר לְטַלְטְלוֹ מֵחַמָּה לַצֵּל, { אֲבָל לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ וּמְקוֹמוֹ שָׁרֵי. }
א א מרגל. וכן שלא להפשיט העור שלם לעשות נאד. טור: ב ב לאכול. הגירסא הנכונה היא שאפי' רוצה לאכול העור אסור למלוג. אחרונים. וכתבו האחרונים דתרנגולת מותר למלוג כולו דאי אפשר להפשיטה ע"ש: ג ג מותר. דהתירו סופן משום תחילתן דאי לא שרית ליה לא ישחוט משום הפסד עור וימנע משמחת יו"ט. וכתב היש"ש דאפילו מחמה לצל שרי לטלטלו אם יודע שיפסיד אבל אם יודע שלא יפסיד העור אסור לטלטלו: ד להצניען. אבל בלא"ה אסור לטלטל דלא חזי למידי: ד ה לשטחן. דמוכחא מלת' שעושה כדי שלא יסריח ואתא ג"כ למימלחינהו ובמליח' יש משום עיבוד אבל גבי עור בס"ג אע"ג דשרי' ליה ליתן במקום דורסין מימר אמר דחזי למיזגא עלייהו: ו בי"ט. וכתבו הפוסקי' דמ"מ מותר לטלטלן דלאו מוקצה הוא דחזי להדלקה. והמ"א העלה לפי מ"ש בסי' תצ"ה דנולד אסור א"כ גם החלבים אסור לטלטלן כשנשחטה בי"ט דהוי נולד דמאתמול לא היה עומד להדלקה. אלא להצניען מותר דשרי סופן משום תחלתן אבל כשנשחטה מעי"ט מותר לטלטל חלבים דחזו להדלקה. וה"ה חתיכו' שעוה דיכול להניח פתילה ע"ג דחזי להדלקה ונראה דאם הקצה אותם לסחורה אסורים בטלטול. ועור שהופשט מעי"ט אם הוא לח אסור לטלטלו ואם הוא יבש מותר לטלטלו כמ"ש סי' ש"ח סעיף כ"ה. אבל כשנשחט בי"ט ה"ל נולד ואם הוא לח מותר לטלטלו שלא יסריח אבל אם הוא יבש אסור לטלטלו דה"ל נולד עיין מ"א: ה ז לאיסור. נ"ל דאפי' כלי המוקצ' מחמת חסרון כיס מותר לטלטלו לקצב עליו בשר משום שמחת י"ט. מ"א:
א׳ אין מרגילין כו'. והב"ח כ' דיש ליזהר שלא להפשיט העור שלם כפירש"י: ב׳ אא"כ מולגו. זה כת' ע"פ גי' משובשת שנזדמנה לו בטור אבל הגי' הנכונה שאפי' רוצה לאכול העור אסור למלוג כ"כ הב"ח ויש"ש ובהגד"מ וכ"כ התוס' והרא"ש ורי"ו ומרדכי וכ"מ בטור ובש"ע סי' ת"ק ס"ד שכתב מולגין הראש והרגלים ש"מ דכל הבהמה אסור למלוג וכתב הב"ח בשם סמ"ק דתרנגולת מותר למלוג כולו דא"א להפשיטה: ג׳ להגביה עורה. פי' לשוטח' ע"ג יתידות (ב"ח) וקשה דהא אמרי' בגמ' דהטעם דשרי ליתנ' במקום דריס' הרגלי' משום דלא מוכח' מילת' דאמרי' דחזי למיזגא עלייהו כמ"ש רש"י אבל ע"ג כלונסאות מוכחא מילתא דלצורך העור עביד ואסור וכ"מ בגמ' דאמרי' דאסור לשטוח חלבים ע"ג יתידו' ופריך מ"ש מעור לפני הדורסן ומשני התם לא מוכחא מלתא ולא פריך מ"ש מהא דמותר לשטוח העור ע"ג יתידות אלא ע"כ אסור להגביה העור ע"ג יתידו' והאי יגבהנו ר"ל לטלטלו וכ"מ בתוס' בשבת דף מ"ט דהקשו התו' מהא דאי' בשבת דמותר לטלטל עור והכא אמרי' דהתירו סופן משום תחילת' עסי' ש"ח סכ"ה ומאי מקשו דלמא הכא שרינן להגביה ע"ג יתידות אלא ע"כ אסור להגביה וכ"מ ברא"ש ור"ן ויש"ש, וכ' היש"ש דאפי' מחמה לצל שרי לטלטלו דאי לא שרית ליה לא ישחוט ואתי לאמנועי משמחת י"ט, אבל אם יודע שלא יפסיד העור אסור לטלטלו עמ"ש ס"ד: ד׳ לצלי. שיתן המלח טעם בו דהא צלי א"צ מליחה (תו') עבי"ד סי' ע"ו, ואי' בגמ' אבל לקדי' אסור דבעי מליחה טפי ומעבד העור וצ"ל שמונח העור בשיפוע דאל"כ ה"ל כלי שאינו מנוקב: ה׳ מעי"ט אסור. אפי' הופשט' בי"ט אסור דמשום זה לא ימנע מלשחוט דהא יכול להפשיטו מעי"ט (הרא"ש טור ב"ח יש"ש מ"מ) ואפשר אם שחטה סמוך לחשיכה שלא הי' שהות להפשיטה מעי"ט מותר וצ"ע וכתב מהרי"ל בתשוב' סי' ע"ג אפי' שכח למלחו מעי"ט אסור למלחו בי"ט דאין לחלק בין מזיד לשוכח ואם נשחטה בי"ט ראשון צ"ע אם חשיב אפשר דיומא קמא לגבי תנינ' הוי חול וצ"ע עכ"ל ערסי' תק"ט מ"ש: ו׳ כדי להצניען. אבל בלא"ה אסור לטלטלן דלא חזי למידי: ז׳ אין מולחין. דמולח דבר שאינו אוכל גמור דשייך בו עבוד יש בו משום מעבד (ר"ן) עסי' שכ"א: ח׳ אפי' לשוטחן. דמוכח מלתא שעושה כדי שלא יסריח ואתא ג"כ למימלחינהו (גמ') משא"כ בעור כמ"ש ס"ג: ט׳ שנשחטה בי"ט. ומ"מ מותר לטלטלן דלאו מוקצה הוא דחזי להדלקה ועוד דדעתיה דאינש עליה לטלטלן ולהצניען שלא יאבדו (הג"א ב"ח יש"ש) וצ"ע מ"ש מגרעין (בססי' תק"א) דאסור לטלטלן אף על גב דחזי להדלק' ועל טעם השני ק' הא כתבו התו' בשבת דף כ"ט וא"ת הא אמרי' כששוחט בר אווזא מותר להשליך הבני מעיים שהסריחו לכלבים אף על גב דנולד הוא כמו נבילה שנתנבל' בשבת ואפ"ה שרי כיון שדעתו היה מאתמול ליתנו לכלבים כשיסריח ה"נ מאתמול היה דעתו להסיר הגרעין כשיאכל התמרה וי"ל דהתם הבר אווזא נשחטה מעי"ט ואין המעיים צריכים לאווז וכיון דמבע"י דעתיה למיתבי' לשונרא אם יסריחו חשיבא הכנה מעלייתא אבל הכא הגרעי' צריכי לאוכל וחשיבי כאוכל עצמו עד שיאכל התמרי' לכך חשיב להו נולד ול"מ מה שדעתו עליו מאתמול עכ"ל א"כ משמע דכשנשחטה בי"ט אסור לטלטל המעיים שהסריחו דנולד היא דאתמול היה עומד לאדם ועכשיו עומד לכלבים א"כ חלבים נמי אסור לטלטלן כמו גרעיני תמרה לכן נ"ל דהג"א לשיטתיה אזיל דפסק פ"ד דביצה דמותר להשליך לכלבים בני מעים כר"ש דנולד שרי אבל לפמ"ש סי' תצ"ה דנולד אסור גם החלבים אסור לטלטלן כשנשחטה בי"ט אלא להצניען מותר דשרי' סופן משום תחילתן אבל כשנשחטה מעי"ט מותר לטלטל חלבים דחזי להדלקה וה"ה חתיכת שעוה דיכול להניח פתילה ע"ג דחזו להדלקה ועור שהופשט מעי"ט אם הוא לח אסור לטלטלו ואם הוא יבש מותר לטלטלו כמ"ש סי' ש"ח סכ"ה אבל כשנשחט בי"ט ה"ל נולד ואם הוא לח מותר לטלטלו שלא יסריח אבל אם הוא יבש אסור לטלטלו דה"ל נולד כנ"ל עיקר הדברים דוק ותשבח: י׳ אסור למלוח. משום דסגי להו במליחה מועטת והוי כעיבוד (טור) והר"ן כ' כיון דאין דרך למלוח עלייהו מחמת איסור מוכחא מלתא דלעבדן קעביד ע"כ ואפשר דבזמן הזה דאין דרך למלוח ע"ג עור אסור למלוח ע"ג בי"ט וגם בחול אין דרך למלוח העור: י״א שמלאכתו לאיסור. נ"ל דאפי' כלי המוקצה מחמת חסרון כיס מותר לטלטלו לקצב עליו משום שמחת י"ט כמ"ש התו' פי"ז דשבת וכ"פ היש"ש וגם הירוש' מסייע ליה אף הרי"ף לא נחלק עליו לדינא: י״ב ומקומו שרי. אפי' למאן דאוסר מוקצה מותר לטלטל כלי דהא רבא ס"ל כר"י ואפ"ה שרי לטלטל כלי עסי' ש"ח:
א׳ כל הבשר מרגל א'. זה דעת הרמב"ם ובטור כתב סתם שמפשיטין העור שלם כדי לעשות ממנו נאד והטעם דהיא טירחא יתיר' ותימא על רמ"א שלא הביא דעת הטור: ב׳ אלא א"כ מולגו כדי לאכול העור. כ"כ בטור בשם בה"ג והרא"ש כתב בה"ג אוסר למלוג כל הגדי כדי לאכול העור משום שקל יותר להפשיט וכתב רש"ל ותימא על הטור שכתב דהמליגה קלה מהפשט גם לא הביא דברי בה"ג כמ"ש הרא"ש ע"כ נראה דט"ס וצ"ל אפי' רוצה למולגה כדי לאכול עורו אסור שיש בו טורח יותר מהפשט' והיינו כרא"ש וכן עיקר עכ"ל וכ"כ מו"ח ז"ל כתב בסמ"ק סי' קצ"ד אבל בעוף דלא שייך הפשט מותר למלוג ולהבהב כל הגוף עכ"ל: ג׳ מותר להגביה כו'. דהתירו סופן משום תחלתן דאי לא שרית ליה לא ישחוט משום הפסד עור ומימנע משמחת י"ט. ד׳ אין מולחין את החלבים כו'. דכיון דלא חזו לאכילה מוכח מלת' שלתיקון החלבים הוא מכוין אי שרית ליה לשטוח כדי שלא יסריחו אתי למישרי גם מליחה ובמליחה יש משום עיבוד אבל גבי עור אע"ג דשרי' ליה ליתן במקום דורסן מימר אמר דחזי למיזגא עלייהו: ה׳ עליהם באויר. דא"א להניח בשר על חלב וטעם האיסור בחלבים משום דבמליחה מועטת סגי להו ואפי' במליחה לצלי הוה כעיבוד. פסק בהג"א דמותר לטלטל החלבים דלאו מוקצה הוא דחזי להדלקה ועוד דדעתי' עלייהו להצניע' שלא יאבדו ונראה דאם הקצה אותם לסחורה אסורים בטלטול: ו׳ לכתוש בו הריפות. פי' חטין והוה מלאכתו לאיסור בשבת ואפי' לצורך גופו ומקומו אסור דהוי מוקצה דחסרון כיס אבל תברי גרמי דהיינו עץ שקוצצין עליו בשר מותר דמלאכתו להיתר:
תצ״ט:א׳ר״ט א׳ (ס"ק א) אין מרגילין כו' והב"ח כ' כו' ר"ל דבש"ע פסק כהרמב"ם דלא אסר כ"א במוציא כל הבשר דרך דגל א' דאיכא טירחא מרובה אבל בענין אחר בין מלמעלה למטה ובין מלמטה למעלה שרי אבל הב"ח פסק כרש"י דאוסר בכל ענין בין מלמעלה למטה ובין מלמטה למעלה אפי' לא הוציא כל הבשר מרגל א' ולאפוקי מדעת הרב"י שהבין דגם רש"י לא אסר כ"א מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה גם לרש"י מותר: תצ״ט:א׳רי״א א׳ (ס"ק ג) להגביה כו' דהטעם דשרי כו' ר"ל אע"ג דקי"ל דאין שוטחים החלבים וכמ"ש סעיף ד' דשאני חלבים דמינכרא מילתא שלצורך החלבים עושה וכמ"ש מ"א סק"ח אבל שטיחת העור אינו ניכר שעושה לצורך העור דיש לומר שעושה לצורך עצמו והוא לצורך י"ט והיינו משום דחזי העור למזגא עלי' (היינו לישב עליה כמו שהיא שטוחה): ב׳ וכן משמע בגמר' כו' ופריך מ"ש מעור לפני הדורסים כו' היא מעין ראיה ראשונה אלא דראיה הראשונה מדברי המתרץ וכדקי"ל עכשיו מדברי המקשן אדפריך על איסור שטיחת החלבים מנתינת העור לפני הדורסים אע"ג דנתינת העור לפני הדורסים הוזכר תחלה במשנה דהא תנן בש"א אין נותנין עור לפני הדורסן ולא יגביהנו כו' וב"ה מתירין מ"מ כיון דהגבת העור ע"ג יתידות לפי' הב"ח דומה ממש לאיסור שטיחת חלבים ע"ג יתידות טפי ה"ל להקשות מן לא יגביהנו כו' והאי יגביהנו דאסר ב"ש ר"ל טלטול ועלה קאי דקתני ב"ה מתירים ר"ל הטלטול אבל הגבהה ע"ג יתידות גם לב"ה אסור. והכא אמרינן דהתירו סופן משום תחילתן ר"ל משמע שזולת טעם זה היה אסור לטלטל וגם אם כשחטה מעי"ט דל"ל התירו סופן משום תחילתן. ואמאי הא בלא"ה מותר לטלטל העור: ג׳ דלמא הכא שרי להגביה כו' ר"ל הא דאיצטריך לטעם התירו סופן משום תחילתן וגם מה שאוסר אם נשחטה מעי"ט היינו להגביה ע"ג יתידות דנראה כמעבד אבל טלטול אפי' מעי"ט מותר בלי טעם דסופן משום תחילתן: ד׳ וכ' היש"ש דאפי' מחמה לצל כו' ואתי לאמנועי משמחת י"ט כו'. הנה יש"ש אזיל לשיטתיה דגם בס"ס תצ"ז כ' מ"א בשמו דאם הבהמה טרפה אסור לטלטל ול"ח דלמא מימנע ולא שחיט דלא שכיחי טריפות ולכן בזמן הזה דשכיחי טריפות מותר אבל לפי מ"ש מ"א שם הטעם דל"ל דלמא ימנע ולא שחיט מחשש שמא ימצא טריפה ויהי' אסור לטלטלה מחמה לצל ויסריח דהא אפשר שישחוט מיד במקום הצל ואפילו יאחר לטלטלה לא יפסיד כיון דמונח במקום הצל. וא"כ ה"ה הכא יהי' אסור לטלטלה מחמה לצל. ואולי י"ל בשלמא בטריפה י"ל אפי' הוי שכיחא טריפות מ"מ כיון דלא הוי טריפה לא ימנע מחשש שמא ימצא טריפה. ואם אף על פי כן חושש מספיקא מ"מ לא ימנע דהא אפשר לשחוט בצל. אבל סברא זו גרידא דאפשר שישחוט בצל לא סמכינן. וא"כ בעור דהוי וודאי לא סמכינן על מה שאפשר לשחטה בצל וחיישינן דלמא אתי לממנע ול"ש והתירו הטלטול: תצ״ט:א׳רי״ב א׳ (ס"ק ד) לצלי שיתן כו' עבי"ד סי' ע"ו ר"ל דהתוס' ס"ל דמדינא צלי א"צ מליחה כלל לכן הוצרכו לומר דאע"פ כן הדרך שמולחים הצלי כדי ליתן בו טעם אבל לדידן דקי"ל בי"ד כהפוסקים דגם צלי צריך מליחה קצת בלא"ה א"ש מ"ש כדרך שמולחים לצלי מדינא: ב׳ אבל לקדרה אסור ומבואר שם דאפי' לצלי כעין קדרה ופי' רש"י קרוב למליחת בשר של צורך קררה עכ"ל אפילו הכי אסור: ג׳ ה"ל כלי שא"מ ובספר א"ר כתב וז"ל וצ"ע דודאי הדם יוצא דרך העור כמ"ש בי"ד סי' ע"א עכ"ל ר"ל דמבואר שם דמותר למלוח הראש ע"ג העור שעליו וע"כ צ"ל דהמלח מוציא הדם מן הראש דרך נקבי העור אף על גב דשם הטעם דהוי כחתיכה עבה הראש עם העור. דהא העור דבוק לראש משא"כ הכא דאין העור דבוק לבשר. מכל מקום מוכח שם דבעור יש נקבים שע"י הדם יוצא. אבל מקום אפשר לחלק דודאי הנקבים הם דקים מאד ומצד עצמם אין הדם יוצא מתוך הנקבי' והוי כלי שא"מ אלא הא דמותר למלוח ע"ג העור של הראש. דע"י כח המלח יוצא הדם דרך הנקבים אע"ג שהם קטנים וצ"ל דגרע מדף חלק ברהיטני דמולחי' עליו כמ"ש בי"ד סי' ס"ט סעיף ט"ז וה"ט דבעור יש מקומות שיש בהם גומות: תצ״ט:א׳רי״ג א׳ (ס"ק ה) מעי"ט כו' ואפשר אם שחטה כו' וצ"ע וע"ל ס"ס תצ"ז במ"א: ב׳ דאין לחלק בין מזיד לשוכח ועמ"ש מ"א סי' תקכ"ז סק"ז: ג׳ ואם נשחטה בי"ט א' צ"ע כו' ער"ס תק"ט מ"ש בס"ק ב' בשם מהרי"ל דמשמע דפשיטא ליה דכה"ג אמרי' י"ט א' לגבי שני חול אע"ג דבקיאין בקביעא דירחא: תצ״ט:א׳רי״ד א׳ (ס"ק ו) כדי כו' אבל בלא"ה אסור כו' דל"ח למידי ומה"ט חלק הפר"ח על רמ"א וס"ל דאפי' להצניען אסור דלא הותר בעור לפני הדורסין סופן מ"ת אלא בצירוף דחזי למזגא עליה אבל משום סופן מ"ת גרידא לא הותר ואייתי ראיה ולכן נוצות דל"ח למזגא אסור להצניען ע"ש: תצ״ט:א׳רט״ו א׳ (ס"ק ז) אין מולחים דמולח כו' ר"ל הא קי"ל בשבת דף ע"ה ע"ב כמ"ד אין עיבוד באוכלין וכן מבואר לעיל סי' שכ"א והכא משמע דיש במליחת חלבים איסור תורה דהא אפילו לשוטחן אסור דלמא אתי למימלחינהו כמ"ש מ"א סק"ח. ואי לאו דמליחה אסורה מן התורה ה"ל גזרה לגזרה אע"כ דדבר שאינו אוכל גמור יש בו משום עיבוד מן התורה: תצ״ט:א׳רט״ז א׳ (ס"ק ח) אפילו לשוטחן דמוכחא מלתא כו' ר"ל מ"ש מעור לפני הדורסים דהותר סופן מ"ת ובחלבים לא הותר השטיחה ומשני שאני עור דחזי למזגא עליה ולא מוכחא מלתא שעושה לצורך העור משא"כ חלבים דל"ת למזגא מוכחא כו': תצ״ט:א׳רי״ז א׳ (ס"ק ט) שנשחטה כו' דחזי להדלקה. דהיינו שיתן פתילה עליו וכמ"ש לקמן גבי שעוה: ב׳ קשה הא כתבו התוס' דאיתא שם תמרי' שאכל בי"ט ר"י דא"ל מוקצה אסור להסיק בגרעינותיהם דהוי נולד ור"ש מתיר וע"ז הקשו התוס' הא רבא כר"י ס"ל ואפ"ה אמרי' דאמר רבא לשמעי' שיצלה לו האווז ולהשליך הבני מעיים לשונרא ואמרינן שם הטעם כיון דבני מעיים מסריחים דעתיה עליה מאתמול כשיסריחו להשליכן לשונרא וא"כ ה"ה בגרעינים י"ל כיון דהגרעינים אין ראוים למאכל אדם מאתמול דעתיה כשיאכל התמרים להסיק בגדעיני' ול"מ נולד וע"ז תירץ וי"ל דהתם בר אווזא כו': ג׳ ואין המעים צריכים לאווז'. ר"ל כיון דכבר נשחטה האווזא מעי"ט ואין האווזא שוב צריכא לבני מעיים אף על גב דהבני מעיים עדיין הם תוך האווזא מ"מ ה"ל כאלו מונחים המעים תוך דקילא ולא תוך האווז לכן מהני דעתו ליתנו לשונרא. משא"כ בגרעינים דצריכי' אתמול לתמרים דכל זמן שאינו אוכל התמרים א"א ליטול הגרעינים מתוכן שיתקלקלו התמרי' ולכן מאתמול הוי כתמרים עצמן. ולכן בי"ט כשאוכל התמרים הוי הגרעינים נולד ולא מהני מה שדעתו עליהם אתמול: ד׳ א"כ חלבים נמי כו' אע"ג דלדידן י"א בסי' תצ"ה דבי"ט ל"ל מוקצה מ"מ נולד אסור לכ"ע כמ"ש רמ"א והכא נולד הוא: ה׳ דפסק פ"ד דביצה גבי בני מעיים כצ"ל: ו׳ אלא להצניען כו' אף על גב דל"ח למזגא מ"מ הותר סופן מ"ת גדידא כמו גבי נוצות דשרי לרמ"א בסעיף ג' וא"כ לדעת פר"ח דחולק שם. ה"ה דאסור לטלטל להצניען. אלא דהפר"ח כאן הסכים עם הג"א ודעימיה להתיר טלטול החלבים מטעם דחזי להדלקה ואידך טעמא: ז׳ אם הוא לח אסור לטלטלה. דלא חזי למזגא כ"א ע"י הדחק: ח׳ כמ"ש סי' ש"ח כו' זו היא לדעת הרב"י שם אבל רמ"א שם חולק דאין חילוק בין לח ליבש אלא עור בהמה גסה אפילו לח שרי. ושל בהמה דקה אפילו יבש אסור אא"כ דחשב עליה מבע"י ע"ש במ"א: ט׳ שלא יסריח. והותר סופן מ"ת. תצ״ט:א׳רי״ח א׳ (ס"ק י) אסור כו' דסגי ליה במליחה מועטת דע"ג העור לא הותר כ"א מליחה מועטת כמו לצלי כדלעיל ובזה לא מהני לעור שיהי' כמעבד משא"כ בחלבים דאפילו מליחה מועטת מהני להו והוי כמעבד והוי כמו מליחה לקדירה גבי העור דאסור: ב׳ מחמת איסור ר"ל אפילו באויר נמנעים שמא יפול הבשר מידו על החלבים. ואפשר בזה"ז. ר"ל לדעא הר"ן יש סברא לאסור אפילו למלוח מעט על גב העוד דבזה"ז גם בעור מוכח מלתא דעביד לצורך העור כיון דאין דרך למלוח ע"ג העור: ג׳ וגם בחול אין דרך כו' ד"ל דיש גם סברא להיפך להקל בזה"ז יותר למלוח ע"ג עור ואינו נראה שעושה לצורך העור: תצ״ט:א׳רי״ט א׳ (ס"ק יא) שמלאכתו כו' אף הרי"ף כו' ר"ל דבר"פ כל הכלים אמר רבא כלי שמלאכתו לאיסור מ"מ מותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו ואותבי' מדתנן בביצה אין נוטלים העלי לקצב עליו בשר דברי ב"ש וב"ה מתירים ושוין שאם קיצב עליו בשר שאסור לטלטלה. ומשני הא דאסר בביצה לטלטל העלי מיירי מחמה לצל. אבל לצורך גופו ומקומו באמת מותר (וכתב התוס' לפ"ז למה הוצרך לאשמועינן דב"ה מתירים לטלטל לקצב עליו בשר והיינו משום שמחת י"ט ת"ל דבלא"ה מותר. כיון דהוי לצורך גופו. ותי' דנקט עלי לקצב ע"ב משום ב"ש דאע"ג דאית ביה משום צורך י"ט אפ"ה ב"ש אוסרים) ובדף קכ"ד ע"א איכא אוקימתא אחריתי דאף ע"ג דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל לצורך גופו ומקומו. מ"מ עלי אסור דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס. דאדם קפיד עליו ומייחד ליה מקום ע"כ. ולפי אוקימתא בתרייתא מוכח דאפילו כלי שמוקצה מחמת חסרון כיס מותר לקצב עליו משום שמחת י"ט דהא עלי מוקצה מחמת חסרון כיס. ואפ"ה מתירים ב"ה לקצב עליו. משא"כ לקמייתא דמוקי לה במחמה לצל ע"כ ס"ל דעלי לא הוי מוקנה מחמת חסרון כיס. דאל"כ אפילו לצורך גופו אסור וא"כ לא מצינו דמתיר ב"ה לצורך יום טוב לטלטל כלי שמוקצה מחמת חסרון כיס: ב׳ והתוס' ויש"ש פוסקים כאוקימתא בתרייתא דעלי הוי מוקצה מחמת חסרון כיס. ולפ"ז מוכח דאפילו מחמת חסרון כיס מותר לטלטל משום שמחת י"ט ואע"ג דהריף פסק כאוקימתא קמייתא דאיירי מחמה לצל ולא הוה עלי מוקצה מחמת חסרון כיס וכן פסק פה בש"ע וא"כ אין ראיה להתיר מוקצה מחמת חסרון כיס לצורך י"ט מ"מ כיון דאפילו להרי"ף עכ"פ אין ראיה לאסור. עדיף טפי לומר דלדינא מודה הרי"ף להתוס' ויש"ש דאפי' מוקצה מחמת חסרון כיס מותר לטלטל משום שמחת י"ט כדי למעט במחלוקת ולהמציא פלוגתא בין הפוסקים: תצ״ט:א׳ר״כ א׳ (ס"ק יב) ומקומו כו' מותר לטלטל עלי כצ"ל ואפ"ה שרי לטלטל עלי כצ"ל:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…