סימן תצו – דיני יום טוב שני של גליות – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תצו – דיני יום טוב שני של גליות

א בְּגָלֻיּוֹת שֶׁעוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים מִסָפֵק, כָּל מַה שֶּׁאָסוּר בָּרִאשׁוֹן אָסוּר בַּשֵּׁנִי וְהָיוּ מְנַדִּין לְמִי שֶׁמְּזַלְזֵל בּוֹ; וְאִם הוּא צוֹרְבָא דְּרַבָּנָן, לֹא הָיוּ מַחְמִירִין לְנַדּוֹתוֹ אֶלָּא הָיוּ א מַלְקִין אוֹתוֹ. ב אֵין חִלּוּק בֵּין רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי אֶלָּא לְעִנְיַן מֵת, וְכֵן לִכְחֹל אֶת הָעַיִן; { הַגָּה: אוֹ שְׁאָר חֹלִי שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה } (רַ"ן פֶּרֶק אֵין צָדִין) וְאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר בָּרִאשׁוֹן אֶלָּא עַל יְדֵי ב עַכּוּ"ם אִם אֵין בּוֹ סַכָּנָה, בַּשֵּׁנִי מֻתָּר אֲפִלּוּ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, חוּץ מִיּוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה דִּשְׁנֵי יָמִים קְדֻשָּׁה אַחַת אֲרִיכְתָּא הֵן. { הַגָּה: וְדַוְקָא שְׁבוּת דְּרַבָּנָן דּוּמְיָא דְּמִכְחַל עֵינָא, אֲבָל אַב מְלָאכָה אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹתוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי } (רַ"ן פֶּרֶק אֵין צָדִין וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק רִאשׁוֹן). ג בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּאוּ לְחוּצָה לָאָרֶץ, אֲסוּרִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי ג בְּיִשּׁוּב, אֲפִלּוּ דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר; וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ ד לְיִשּׁוּב, אֲפִלּוּ אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר, מֻתָּר, לְפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא הֻקְבַּע לִהְיוֹת כְּמוֹתָן. אֲבָל אִם הִגִּיעוּ לַיִּשּׁוּב, וְאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר, נַעֲשָׂה כְּמוֹתָן וְאָסוּר בֵּין בְּמִדְבָּר בֵּין בְּיִשּׁוּב. וְכָל חוּץ ה לַתְּחוּם אֵין נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם.

באר היטב – סימן תצו – דיני יום טוב שני של גליות

א א מלקין. פי' מכת מרדות. וכתב מהרא"י בביאורי רש"י ס"פ כי תצא שהוא י"ג מכות ע"ש וברמב"ם לא משמע כן מ"א. ועיין רש"י בחולין דף קמ"א ע"ב שכתב מכת מרדות אין לה קצבה ע"ש. וע' כנה"ג ובמ"א וביד אהרן: ב ב עכו"ם. מי שנפל ונצרר הדם אסור להקיז דם שקורין שרעפפי"ן או קעפ זעצי"ן אפי' ע"י עכו"ם שיכול להמתין עד למחר. או"ה מ"א: ג ג ביישוב. דוקא בישוב ישראל ואם הוא תוך התחום הוי כאלו הוא בתוך העיר. רדב"ז כנה"ג ע"ש: ד ליישוב וכו'. אפי' ישוב עכו"ם כיון שאין דעתו לחזור. רדב"ז: ה לתחום. ולכן אם דעתו לחזור מותר לעשות ואם אין דעתו לחזור עדיין לא הוקבע להיות כמותן. בני א"י שבאו לח"ל ועשו מלאכה אין מנדין אותן מבי"ט חלק ב' סי' קמ"ט ומתפללין י"ח כמקומן ולובשים מלבושי י"ט וכשחל י"ט ע"ש מבשל בלא עירוב תבשילין והעוקר דירתו עם אשתו מא"י לח"ל אע"פ שדעתו לחזור דינו כמי שאין דעתו לחזור הרדב"ז וכל שאין דעתו לחזור אע"פ שאשתו נשארה שם הוי כא"ד לחזור מ"צ ח"ב כנה"ג ע"ש חילוקי דינים. כתב א"ז בשם יש"ש פרק כ"ה מעשה באחד שהלך לארץ ישראל וקבע שם דירתו ואחר כמה שנים בא למדינתינו ודעתו היה לחזור ונהג חול ביו"ט שני ונפטר במיתה משונה ולא זכה לחזור לארץ ישראל ע"ש. ועיין בת' גנת ורדים חא"ח כלל ד' סי' י"ז. ובתשובת זרע אברהם חא"ח סי' ט' ויו"ד. וכ"כ מהריט"צ סי' קל"ט. ובהלק"ט סי' קי"א וביד אהרן. (ודע דמ"ש ב"י בשם א"ח וקולי מקום שיצא משם יש פוסקים כו' כל זמן שדעתו לחזור עכ"ל הוא ט"ס וצ"ל ובקולי מקום שהלך לשם. ועיין בסא"ר איזה דינים המסתעפים בזה):

מגן אברהם תצ״ו – סימן תצו – דיני יום טוב שני של גליות

א׳ ומנדין וכו'. דכל דבר שעיקרו מדבריהם ועוקר לכוליה מצוה מנדין אבל בדבר שעיקר איסורו מדאורייתא כגון בי"ט ראשון אם עשה מלאכ' דאוריי' משמתי' אבל אם עשה מלאכ' דרבנן בדבר שעיקרו דאוריי' מכין אותו מ"מ (הר"ן) עבי"ד סי' של"ד סמ"ג ובש"ך שם וב"י ססי' תקכ"ו כ' בשם רי"ו שמלקין ומנדין אותו ואם הוא ת"ח אין מנדין אותו ואם עשה מלאכה ע"י עכו"ם מנדין אותו (רבי אהרן ששון סי' קצ"ו) ואם עשה ע"פ הוראות חכם אין מנדין (מ"צ ח"א סי' ל"ו) וה"ה בשוגג (מבי"ט ח"ב קמ"ט כ"ה): ב׳ מלקין אותו. פי' מכת מרדות כת' מהרא"י בביאור רש"י ס"פ כי תצא שהוא י"ג מכות ע"ש וברמב"ם לא משמע כן: ג׳ לכחול את העין. אף על פי שאינו חולי הכולל כל הגוף עסי' שכ"ח סי"ז דבחולי הכולל כל הגוף אפי' בשבת שרי לעשות שבות לכן השמיט הרב"י או שאר חולי וכו' ורמ"א בא להורות דאפילו להאוסרין בשבת מתירין בי"ט: מי שנפל ונצרר הדם אסור להקיז דם שקורין קעפ"פן אפי' ע"י עכו"ם שיכול להמתין עד למחר (או"ה) וע' ת"ד סי' ת"כ: ד׳ בני א"י וכו'. כל סעיף זה הוא ל' המאור פ"ד דפסחים וכת' אף על גב דשאר דברים כל שדעתו לחזור שרי לעשות בצנע' (כמש"ל סימן תס"ח) הכא כיון שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה אין לפרוץ בו גדר עכ"ל והתו' כתבו דמלאכה אסור דא"א לעשות בצנעא וב"כ בכ"ה בשם רדב"ז ח"א ע"ג ורנ"ח ומ"צ ח"ב ע"ט ורשד"מ ט"ו דלא כמבי"ט ח"ב קמ"ט: ה׳ בישוב. דוקא בישוב ישראל ואם הוא תוך תחום הוי כאלו הוא בתוך העיר (רדב"ז): ו׳ אבל אם כו'. אפי' ישוב עכו"ם כיון שאין דעתו לחזור (רדב"ז): ז׳ חוץ לתחום. דחוץ לתחום מקרי (מדבר) כמ"ש במלחמות ולכן אם דעתו לחזור מותר לעשות ואם אין דעתו לחזור עדין לא הוקבע להיות כמותן: בני א"י שבאו לח"ל ועשו מלאכה אין מנדין אותן (מבי"ט ח"ב סי' קמ"ט) ומתפללין י"ח כמקומן ולובשין מלבושי י"ט וכשחל י"ט ע"ש מבשל בלא עירוב תבשילין והעוקר דירתו עם אשתו מא"י לח"ל אף על פי שדעתו לחזור דינו כמי שאין דעתו לחזור (רדב"ז) וכל שאין דעתו לחזור אף על פי שאשתו נשארת שם הוי כאין דעתו לחזור (מ"צ ח"ב מ"ט כ"ה) וע"ש שכ' עוד סברות אחרות ואין לזוז מפסק הרב"י עסי' תקע"ד ס"ב:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תצ״ו

א׳ אלא לענין מת. משום כבודו ויתבאר בסי' תקכ"ח. ולכחול העין כתב הר"ן מטעם דמלאכה גופא היא שבות אבל שאר אבות מלאכות לא וא"כ מ"ש רמ"א ע"ז או שאר חולי שאין בו סכנה הוא נמי במידי דאין בו רק שבו' וכ"ה מסקנת הר"ן: ב׳ אפי' דעתו. נראה הטעם מפני המחלוקת כמ"ש סי' תס"ח ס"ד וא"כ יש היתר אם עושה מלאכה בצינעא וכ"ה ברש"ל פ"ק סי' ח' וז"ל אין לו להקל בפנינו לעשות מלאכ' ובעל הש"ע ה"ל לבאר זה ואפשר שסמך על מ"ש סי' תס"ח:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תצ״ו

תצ״ו:א׳קמ״ד א׳ (ס"ק א) ומנדין. כו' דכל דבר כו' הם דברי הר"ן פ' מקום שנהגו דאמרי' שם נתן בר אסי' אזיל חוץ לתחום בי"ט שני ושמתי' ר' יוסף והקשה הר"ן דמהכא משמע דמאן דעבר אדרבנן מנדי'. ואלו בפ' כירה אמרי' המבשל בחמי טבריא בשבת דליכא רק איסור דרבנן לוקה מכת מרדות ותי' דבמלתא דהוי עיקרו דרבנן כגון חילול יו"ט שני. דכי עקר לי' עקר לכולי מצוה כה"ג משמתין לי' דהוי עבירה חמורה. אבל מבשל בח"ט דעיקר איסורו דהיינו באש דהוי דאורייתא. א"כ אי עבר ובישל בח"ט. מ"מ עיקר המצוה דהיינו בישול באש במקומה עומדת ולא עקר לכל המצו' די במכות מרדות עכת"ד מזה מוכח דאפי' לא עבר בי"ט שני כ"א שבות מ"מ מנדין דהא תחומין קי"ל דהם דרבנן ואפ"ה שמתוהו: ב׳ ובש"כ שם שהקשה ע"ד הרב"י. מ"מ מבואר מדברי הרב"י שם דהמפקפק בא' מדברי סופרים חמיר מעובר ע"ד חכמים. וב"י ס"ס תקכ"ד כתב שמלקין ומנדין וכתב הפר"ח דו' של ומנדין היא וא"ו המחלקת. ואו או קאמר או מנדין או מלקין והכל לפי ראות עיני הדיין כפי חומר העבירה וכפי האדם ואפי' הוזכר בגמ' מנדין הרשות ביד הדיין להלקות. וכן אפי' הוזכר בגמ' מלקין רשאי הדיין לנדות וחולק על ר"ן הנ"ל והסכים עמו לדינא הפר"ח: תצ״ו:א׳קמ״ה א׳ (ס"ק ב) מלקין כו' וברמב"ם לא משמע כן. שכתב בפ"ו מהלכות חמץ דין י"ב אסרו חכמים לאכול מצה בערב פסח כו' ומי שאכל כו' מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו עכ"ל הרי לא נתן קצבה למכות. וכתב הר"ן וז"ל אע"ג דהוא ס"ל דלא כרמב"ם אלא דמכות מרדות הוא להקל ממלקות של תורה וכפי האומ'. ומיהו מכת מרדות על עבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים עכ"ל. ולזה הסכים פר"ח סי תע"א: תצ״ו:א׳קמ״ו א׳ (ס"ק ג) לכחול כו' אפילו בשבת שרי לעשות שבות. ולכחול העין אינו אלא שבות א"כ אי כולל כל הגוף אפילו בשבת מותר על ידי ישראל כ"ש בי"ט א': ב׳ אולם דבריו צ"ב הא לעיל סי' שכ"ח הביא הרב"י ד' דעות בזה וכתב דברי הסברא השלישית עיקר ופירש מ"א שם דבאין בו סכנת אבר. ניהו דמותר על ידי ישראל שבות היכי דכולל כל הגוף מ"מ צריך לעשות על ידי שינוי. וא"כ דלמ' לעולם כאן מיירי בכולל כל הגוף ובי"ט שני שרי לישראל אפילו בלי שינוי וצ"ל דמ"א דייק ממ"ש הרב"י אע"פ שאסור בראשון אלא ע"י גוי משמע דליכ' שום היתר ע"י ישראל ולזה קשי' ליה דהא מצינו היתר אפילו ע"י ישראל עכ"פ על ידי שינוי ואיך סתם הרב"י וכתב אלא ע"י גוי אע"כ מיירי באינו כולל כל הגוף. ובזה קיל לכחול בי"ט שני. דכה"ג בראשון אפילו ע"י שינוי אסור. אבל בשני מותר אפילו בלי שינוי. וא"ל על הרב"י גופיה מנ"ל להקל כ"ה י"ל דהכריע כן מסבר' דנפשיה דהא הרמב"ם מיקל לכחול אפילו אין שם חולי כלל וכתב המ"מ הטעם דהוי הנאת הגוף וניהו דלא קי"ל כוותיה מ"מ סגי בחולה אפי' אינו כולל כל הגוף. ולכן השמיט הרב"י או שאר חולי ר"ל דבשאר חולי בעי' שיהיה כולל כל הגוף א"כ אתי' בק"ו מלכחול דמותר אפילו אינו כולל כ"ה: ג׳ רמ"א בא להורות דאפילו להאוסרים כו' ר"ל דברי רמ"א הם הם דברי הר"ן והר"ן לטעמיה דס"ל בשבת אפילו חולי הכולל כל הגוף מ"מ לא הותר לישראל שבות אפילו על ידי שינוי ולפ"ז אינו כ"כ דבר פשוט להתיר לישראל שבות בי"ט שני אע"ג דכ"ש הוא מדמותר לכחול מ"מ לאו מלת' דפשיט' הוא כ"כ כמו להרב"י: תצ״ו:א׳קמ״ז א׳ (ס"ק ד) בני כו' כל כו' לשון המאור. הרב"י הביאו בשם ס' א"ח וי"ל דהעתיקו מדברי בעל המאור כ"כ פר"ח: ב׳ שרי לעשות בצינע' כיון דדעתו לחזור אין איסורו אלא משום מחלוקת. ובצינע' ל"ל למחלוקת ולמה סתם פה משמע אפילו בצינעה אסור: ג׳ דא"א לעשות בצינע' אע"ג דאיכ' כמה מלאכות דאפשר לעשותן בצינעה כמו התפירה והטויה. מ"מ כיון דרוב המלאכות נעשית בפרהסי' לא חלקו חכמים כ"כ פר"ח: תצ״ו:א׳קמ״ח א׳ (ס"ק ה) ביישוב. דוקא בישוב ישראל דהא כיון דדעתו לחזור דאין איסורו כ"א מפני המחלוקת עם בני העיר הנוהגים איסור וזה לא שייך ביישוב גוים: תצ״ו:א׳קמ״ט א׳ (ס"ק ו) אבל כו' כיון שאין דעתו כו' דאז לא משום מחלוקת לבד נאסר. אלא דה"ה כמותן וחל גם עליו האיסור. כיון דקבע דירה פה. לכן אפילו יישוב גוים אסור. ודוק' כשעדיין לא הגיע לשום יישוב עדיין לא חל עליו להיות כמותן דהא שם וודאי לא יקבע דירה דהא אינו מקום יישוב אבל כשהגיע ליישוב אע"פ שהם גוים. מ"מ אפשר שיקבע דירתו פה לכן חל עליו חומרת אותה מדינה: תצ״ו:א׳ק״נ א׳ (ס"ק ז) חוץ כו' דח"ל מיקרי מדבר כצ"ל ור"ל דאמרי' במדבר מותר. לכן אם ד"ל מותר דהא כה"ג ד"ל משום מחלוקת ואם אין ד"ל. דאיסורו כשיגיע ליישוב דה"ה כמותן וחל עליו האיסור משא"כ כשעדיין חוץ לתחום יישוב לא הוקבע עדיין להיות כמותן. בני א"י כו' אין מנדין ומ"מ כתבו בשם מהרש"ל שבימיו אירע כן ולא זכה המחלל לחזור לא"י ומת בח"ל: ב׳ ומתפללים י"ח כמקומן וכתב פר"ח כיון שתפלת י"ח יותר ארוך מתפלת י"ט שהיא רק ז' ברכות. ויהיה ניכר אם יאריך בתפלתו לכן הקדים להתפלל י"ח קודם שהתחילו הציבור דבהקדמת התפלה אינו ניכר כ"כ מאלו מאריך בסוף התפלה ע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א