א הַבְּכוֹרוֹת מִתְעַנִּין בְּעֶרֶב פֶּסַח, בֵּין בְּכוֹר מֵאָב בֵּין בְּכוֹר א מֵאֵם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ ב נְקֵבָה בְּכוֹרָה מִתְעַנָּה, { וְאֵין הַמִּנְהָג כֵּן } (מַהֲרִי"ל). ב אִם חָל עֶרֶב פֶּסַח בְּשַׁבָּת, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּתְעַנִּים הַבְּכוֹרוֹת ג בְּיוֹם ה', וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָם מִתְעַנִּים כְּלָל. { הַגָּה: אֲבָל יֵשׁ לִנְהֹג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְנוֹהֲגִין כְּשֶׁהָאָב בְּכוֹר, } ד { הָאֵם מִתְעַנָּה תַּחַת בְּנָהּ הַבְּכוֹר כְּשֶׁעֲדַיִן קָטָן; וְאִם אֵין הָאָב בְּכוֹר, הוּא מִתְעַנֶּה בְּעַד בְּנוֹ עַד שֶׁיִּגְדַּל. } ג הָאִיסְטְנִיס מִתְעַנֶּה בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל מַצָּה לְתֵאָבוֹן.
א א מאם. כיון דהוי עכ"פ בכור או לנחלה או לפטר רחם לפדיון ומה"ט כ' המ"א דהבא אחר נפלים צריך להתענות דהוי בכור לנחלה. ולפ"ז צ"ע ביוצא דופן והבא אחריו דלא הוי בכור הן לנחלה והן לפדיון אם צריך להתענות ע' ח"י. וכתב בתשובת מהרי"ל סי' י"ד דבכורים כהנים ולוים צריכין להתענות בער"פ אף שהוא רק בכור מאם דנמצא דאינו בכור לנחלה ולא לפדיון אפ"ה צריך להתענות. וע' בתשו' שבות יעקב חלק ב' סימן ט"ז שכת' דהבן הנולד אחר נפל בן ט' חי שמת תוך שלשים שאין צריך להתענות ע"ש. גדול הבית א"צ להתענות אע"פ שגם בהם היתה המכה לא מחמרינן כולי האי טור ומהרי"ל. כ' בשכנה"ג אם יש עשרה בכורים ומתפללים יחד כשמחזיר הש"ץ התפלה יאמר הש"ץ ענינו בש"ת ע"ש וכ"כ הפר"ח שיאמר ענינו בש"ת ע"ש ומ"א כ' דאין נכון לעשות כן דהוי כת"צ: ב נקבה. וכ' ב"ח ונכון לעשות כן אבל במדינות אלו נתפשט המנהג כרמ"א שלא להתענות נקבה בכורה: ב ג ביום ה'. ואם חל ער"פ בערב שבת מתענין בערב שבת. וכ' מהרי"ל בתשובה סי' קע"ג דתענית בכורים צריך להשלים דהוי ת"צ וע"ל ס"ס רמ"ט מש"ש ואם קשה להם התענית ביום ה' כיון שאין רשאי לסעוד טרם בדיקת חמץ ויש בכורים שצריכים לבדוק הרבה חדרים (ובש"ג מצוה היא כדי שיבדוק יפה) יטעום טעימה בעלמא או יצוה לאחר לבדוק מהרי"ל וכ' מהר"ש הלוי חא"ח סי' ג' בכורים יכולין לאכול על סעודת ברית מילה והמחמיר תע"ב עכ"ל. וכ' המ"א ובמדינתינו נהגו להחמיר. ובתשובת חוט השני סימן כ"ה כ' דבעל ברית וסנדק ואבי הבן מותרים לאכול על המיל' ויפרעו תענית אחר כמו בעשרת ימי תשובה או המתענים בה"ב או יתיר נדר. ופר"ח כ' דהמיקל בבכורים אף בלא התרה בסעודת מצוה לא הפסיד ע"ש. וא"ז כ' כשמתענה בשביל בנו מותר לאכול על המילה אף אותו שאינו בעל ברית ע"ש וע' ח"י: ד האם. ומט"מ ומהרי"ל כתבו דאין צריך להתענות ובמקום צער וכ"ש מעוברות ומניקות יש להקל מ"א וח"י מיהו אם התענה פעם אחד הוי כמו נדר (כדאיתא בשקלים קטן שהתחיל אביו לשקול ע"י אינו פוסק). עיין ח"י. ונ"ל פשוט דאם אביו מתענה בשביל בכור מאשה אחרת שמתה ויש לו עוד בן בכור לאמו מאשתו שניה שא"צ אמו להתענות ועולה תעניתו בשביל שניהם. וכן אם יש לאביו צער ואמו מתענה בשביל עצמה לאותן הנוהגין להתענות אם היא נקבה עולה ג"כ בשביל בנה. ח"י:
א׳ נ"ל דהבא אחר הנפלים צריך להתענות דה"ל בכור לנחלה, כ' בכ"ג מה"ב אם יש י' בכורים מתענים או' הש"ץ ענינו בש"ת ול"נ דאין נכון לעשות כן דהוי כת"צ עולת שבת סי' ר"ך: כתב ע"ש בשם מהר"ש הלוי דיכולין הבכורים לאכול על סעודת מילה והמחמיר תע"ב עכ"ל ובמדינתנו נהגו להחמיר: ביום ה'. דבע"ש אין מתענין וכמ"ש סי' תי"ז ואם קשה להם התענית יכולין לטעום קודם שיבדקו או יצוו לאחר לבדוק (מט"מ מהרי"ל) עמ"ש סי' תל"א: ב׳ האם מתענה. ומט"מ כתב דא"צ להתענות וכ"כ במהרי"ל בשם מהר"ש, ובמקום צער יש להקל וכ"ש במעוברו' ומניקות ועסי' תק"ן מיהו אם התענה פ"א הוי כמו נדר כדאי' פ"ק דשקלים כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק כ"כ בהגהות סמ"ק סי' קמ"ד: ג׳ האיסטניס. פי' שאם אוכל ביום אינו תאב לאכול בלילה:
אין
ת״ע:תתקע״ג א׳ כתב מ"א נ"ל דהבא כו' דה"ל בכור לנחלה. כמ"ש בח"מ סי' רע"ו סעיף ו' וז"ל הבא אחר הנפלים אע"פ שיצא ראש הנפל כשהוא חי כו'. וכן בן ט' שיצא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה וכתב הסמ"ע והש"ך הא שכתב אע"פ שיצא ראש הנפל כשהוא חי לאו דוק' יצא ראשו ה"ה יצא כולו חי מ"מ הבא אחריו בכור לנחלה דלא כתשו' שארית יוסף דס"ל יצא ראשו דוקא ע"ש. וכ' הב"ש באה"ע סי' קנ"ו ס"ק ג' דדעת הרמב"ם דבן ט' חי (אלא שכ' דא"א לידע שהוא בן ט' אא"כ פי' הבעל והלך למרחקים ואי חיישי' שבא ע"י שם ע"ש) אפי' שהה שלשים יום ומת תוך ל' וגם לא גמרו שערו וצפורניו ה"ה ולד גמור אפי' מדרבנן והבא אחריו אינו בכור אבל ספק בן ח' או בן ט'. או אפי' ודאי בן ח' אם שהה שלשים יום הוי ולד אפי' מדרבנן. דאמרינן האי בן ז' הוא ואשתהי במעי אמו חדש יותר ואפי' לא נגמרו שערו וצפורניו כיון ששהה שלשים יום אבל אם לא שהה שלשים יום אבל גמרו שערו וצפורניו מדאורייתא הוי ג"כ ולד אלא מדרבנן לא הוי ולד ע"ש גם דעת התו' עכ"פ הכא לענין תענית. הבא אחר בן שמונה שנגמרו שערו וצפורניו אפי' לא שהה א"צ להתענות: ב׳ כתב בכה"ג כו' עננו בש"ת ועיין לעיל סי' קי"ט במ"א ס"ק ז' דכה"ג יחתום בא"י העונה בעת צרה ושומע תפלה. ולא הוי חתימה בשתים ואם חתם בשומע תפלה לבד יצא: ג׳ דהוי כת"צ ור"ל דהא קי"ל לעיל סי' תכ"ט דאפי' להרב"י שם אין גוזרים בו תענית צבור בניסן אבל בח"י הסכים עם כה"ג לו' עננו בש"ת ובס' א"ר כתב דלק"מ מהאי דסי' תכ"ט דבשיורי כה"ג מיישב הא דבסי' תכ"ט אמר דאין גוזרים בו תענית צבור מחדש מה שלא הוי חייבים משא"כ תענית בכורים דמחויבים ועומדים. עוד כתב בשם מהרי"ל דגם בכור שהוא כהן או לוי צריך להתענות: ד׳ ע"ש סי' ר"ך ע' במ"א סי' ר"כ סק"ד: ה׳ לאכול ע"ס מילה כו' נהגו להחמיר ובח"י כתב בשם תשובת חוט השני דבעלי ברית היינו אבי הבן וסנדק ומוהל מותרים לאכול ויתענו תמורתו יום אחר או יתיר נדרו שמתחרט על שקבלו בתורת נדר ואז א"צ להתענות יום אחר: ו׳ ובשם א"ר כ' דאם אינו בכור אלא מתענה בשביל בנו אפילו אינו בעל ברית מותר והפר"ח מסיק דאפי' המקיל להתיר לאכול לבכור אפי' אינו בעל ברית על סעודת מילה בלי התרה לא הפסיד וכמ"ש הש"ך בי"ד סי' רל"ד דהמתענה מתענה אדעת' דמנהגא. והא המנהג לאכול ע"ש. אך כ' הח"י ובמדינות אלו שהמנהג לאכול סעודת מילה בלילה אין להקל פה וכמ"ש מ"א לקמן סי' תקנ"ט סס"ק י"א ובסי' תקס"ח ס"ק יו"ד ולפע"ד אפשר אין הנדון דומה דבע"פ לעולם עושין הסעודה ביום דקשה לעשותה בלילה: ת״ע:תתקע״ד א׳ (ס"ק ב) האם כו' דא"צ כו'. דתענית האב בשביל עצמו עולה גם לבן. ועסי' תק"נ דגם בג' צומות הקילו גבי מעוברות ומניקות: ב׳ שהתחיל כו'. דאע"ג דאינו חייב במחצית השקל כ"א שהוא בן עשרים. אבל אם התחיל אביו ושקל עבור בנו הקטן פעם אחת שוב אינו פוסק. וחייב לשקול מכאן ולהבא:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…