סימן תעג – דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס השני – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תעג – דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס השני

א מוֹזְגִין לוֹ כּוֹס רִאשׁוֹן וּמְקַדֵּשׁ עָלָיו, וּמְבָרֵךְ א שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם חָל ב בְּשַׁבָּת, אוֹמֵר וַיְכֻלּוּ, וְאִם חָל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹמֵר יקנה "ז, וְאִם שָׁכַח לְהַבְדִּיל וְלֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל הַהַגָּדָה, יַשְׁלִים הַהַגָּדָה עַד גָּאַל יִשְׂרָאֵל וְאַחַר כָּךְ ג יַבְדִּיל. { הַגָּה: וְאֵין לִטֹּל יָדָיו כְּלָל קֹדֶם } ד { קִדּוּשׁ } (רַבֵּנוּ יְרוּחָם וְהָרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָה וּמָרְדְּכַי פ' ע"פ). { וְאִם אֵין יָדָיו נְקִיּוֹת, יִטֹּל מְעַט אֲבָל אֵין לְבָרֵךְ עַל הַנְּטִילָה. וּבַעַל הַבַּיִת לֹא יִמְזֹג בְּעַצְמוֹ, רַק אַחֵר יִמְזֹג לוֹ דֶּרֶךְ חֵרוּת } (מהרי"ב). ב שׁוֹתֶה בַּהֲסַבָּה וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ אַחֲרָיו. ג אִם יִרְצֶה לִשְׁתּוֹת כַּמָּה כּוֹסוֹת, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ; וּמִכָּל מָקוֹם רָאוּי לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת בֵּין רִאשׁוֹן לְשֵׁנִי, אִם לֹא לְצֹרֶךְ גָּדוֹל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכֵּר, וְיִמָּנַע מִלַּעֲשׂוֹת הַסֵדֶר וּקְרִיאַת הַהַגָּדָה. ד מְבִיאִין לִפְנֵי בַּעַל הַבַּיִת קְעָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁלֹשָׁה מַצּוֹת וּמָרוֹר וַחֲרֹסֶת וְכַרְפַּס אוֹ יָרָק ה אַחֵר { וְחֹמֶץ אוֹ } ו { מֵי מֶלַח } וּשְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, אֶחָד זֵכֶר לַפֶּסַח וְאֶחָד זֵכֶר ז לַחֲגִיגָה, וְנָהֲגוּ בְּבָשָׂר וּבֵיצָה. { הַגָּה: } ח { וִיסַדֵּר הַקְּעָרָה לְפָנָיו בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוָה, דְּהַיְנוּ הַכַּרְפַּס יְהֵא לְמַעְלָה מִן הַכֹּל וְהָחֹמֶץ סָמוּךְ לוֹ יוֹתֵר מִן הַמַּצָּה, וְהַמַּצּוֹת מִן הַמָּרוֹר וְהַחֲרֹסֶת, וְהֵם יִהְיוּ יוֹתֵר קְרוֹבִים אֵלָיו מִן הַבָּשָׂר וְהַבֵּיצָה } (מַהֲרִי"ל). וְהַבָּשָׂר נָהֲגוּ שֶׁיִּהְיֶה ט זְרוֹעַ, וְנָהֲגוּ שֶׁהַבָּשָׂר יִהְיֶה צְלִי עַל הַגֶּחָלִים וְהַבֵּיצָה תִּהְיֶה מְבֻשֶּׁלֶת. { וְהוּא הַדִּין } י { צְלוּיָה, וְכֵן נוֹהֲגִין בְּעִירֵנוּ. } ה אֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁיּוֹצֵא בָּהֶם יְדֵי חוֹבָתוֹ, יא חַזֶּרֶת, עֻלְשִׁין, תָּמְכָא, חַרְחֲבִינָא (פֵּרוּשׁ מִינֵי עֲשָׂבִים מָרִים), מָרוֹר; וְיוֹצְאִים בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶם וּבְקִלְחָן, אֲבָל לֹא יב בַּשֹּׁרֶשׁ, אֶלָּא שֶׁבֶּעָלִין אֵין יוֹצְאִין אֶלָּא אִם כֵּן הֵם לַחִים, וּבַקְּלָחִים יוֹצְאִים בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, אֲבָל לֹא כְּבוּשִׁים, וְלֹא שְׁלוּקִים וְלֹא מְבֻשָּׁלִים; וְכֻלָּם מִצְטָרְפִים יג לְכַזַּיִת, שֶׁהוּא הַשִּׁעוּר שֶׁלָּהֶם, וְעִקַּר הַמִּצְוָה בַּחֲזֶרֶת. וְאִם אֵין לוֹ חֲזֶרֶת, יַחֲזֹר אַחַר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, כְּפִי הַסֵדֶר שֶׁהֵם שְׁנוּיִים. { הַגָּה: וְאִם אֵין לוֹ אֶחָד מֵאֵלּוּ הַיְרָקוֹת, יִקַּח לַעֲנָה אוֹ שְׁאָר יֶרֶק } יד { מַר, } (אָגוּר). { וַחֲרֹסֶת יַעֲשֶׂה עָב, זֵכֶר לַטִּיט, וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין בּוֹ מְעַט } טו { חֹמֶץ אוֹ יַיִן אָדֹם זֵכֶר לַדָּם, } (טוּר). { וְעוֹשִׂין הַחֲרֹסֶת מִפֵּרוֹת שֶׁנִּמְשְׁלוּ בָּהֶם יִשְׂרָאֵל } (תּוֹסָפוֹת פ' ע"פ) { כְּגוֹן, תַּפּוּחִים, תְּאֵנִים, אֱגוֹזִים, רִמּוֹנִים, שְׁקֵדִים; וְנוֹתְנִין עָלָיו תַּבְלִין, כְּגוֹן קִנָּמוֹן וְזַנְגְּבִיל הַדּוֹמִים } טז { לַתֶּבֶן שֶׁהָיוּ מְגַבְּלִין בּוֹ הַטִּיט } (טוּר). ו יז נוֹטֵל יָדָיו לְצֹרֶךְ טִבּוּל רִאשׁוֹן וְלֹא יְבָרֵךְ עַל הַנְּטִילָה, וְיִקַּח מֵהַכַּרְפַּס יח פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וּמְטַבְּלוֹ בְּחֹמֶץ, וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וְאוֹכֵל, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ אַחֲרָיו. וְיִקַּח מַצָּה הָאֶמְצָעִית וְיִבְצָעֶנָּה לִשְׁתַּיִם, וְיִתֵּן חֶצְיָהּ לְאֶחָד מֵהַמְּסֻבִּין לְשָׁמְרָהּ יט לַאֲפִיקוֹמָן, וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ תַּחַת הַמַּפָּה, וְחֶצְיָהּ הַשֵּׁנִי יָשִׂים בֵּין שְׁתֵּי הַשְּׁלֵמוֹת וְיַגְבִּיהַּ כ הַקְּעָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַמַּצּוֹת וְיֹאמַר: כא הָא לְחָמָא עָנְיָא, עַד מַה נִּשְׁתַּנָּה. { הַגָּה: וְיֹאמְרוּ בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּבִינִים הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים, אוֹ יְפָרֵשׁ לָהֶם הָעִנְיָן וְכֵן עָשָׂה ר"י מלונדרי כָּל הַהַגָּדָה בִּלְשׁוֹן לע"ז, כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים. } (כָּל בּוֹ וּמַהֲרִי"ל). וְאָז יְצַוֶּה כב לַהֲסִירָם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן וּלְהַנִּיחָם בְּסוֹף הַשֻּׁלְחָן כְּאִלּוּ כְּבָר אָכְלוּ, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַתִּינוֹקוֹת כג וְיִשְׁאֲלוּ. ז מוֹזְגִין לוֹ מִיָּד כּוֹס שֵׁנִי, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁאֲלוּ הַתִּינוֹקוֹת לָמָּה שׁוֹתִים כּוֹס שֵׁנִי קֹדֶם סְעֻדָּה. וְאִם אֵין חָכְמָה בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. אִם אֵין לוֹ בֵּן, אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ; וְאִם לָאו, הוּא שׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ. וַאֲפִלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שׁוֹאֲלִים זֶה לָזֶה: כד מַה נִּשְׁתַּנָּה וְכו' { וּכְשֶׁהַבֵּן אוֹ הָאִשָּׁה שׁוֹאֶלֶת, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר: מַה נִּשְׁתַּנָּה, אֶלָּא מַתְחִיל עֲבָדִים } (מַהֲרִי"ל). וּכְשֶׁמַּתְחִיל עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה, מַחֲזִיר הַקְּעָרָה שֶׁבָּהּ הַמַּצּוֹת לְפָנָיו וְקוֹרֵא כָּל הַהַגָּדָה, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְמַצָּה זוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ, לְהַרְאוֹתָהּ לַמְּסֻבִּין שֶׁתְּחַבֵּב הַמִּצְוָה עֲלֵיהֶם. { וְיֵשׁ לְהַגְבִּיהַּ מַצָּה הַפְּרוּסָה שֶׁהִיא כְּלֶחֶם עֹנִי } (מהרי"ו), וְכֵן כְּשֶׁיַּגִּיעַ כה לְמָרוֹר זֶה; וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לִלְפִיכָךְ, מַגְבִּיהַּ כָּל אֶחָד כּוֹסוֹ בְּיָדוֹ עַד שֶׁחוֹתֵם גָּאַל יִשְׂרָאֵל. { הַגָּה: וְנוֹהֲגִין לִזְרֹק מְעַט מִן הַכּוֹס } כו { בְּאֶצְבָּעוֹ } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) { כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְדָם וָאֵשׁ וְתִמְרוֹת עָשָׁן, וְכֵן כְּשֶׁמַּזְכִּיר הַמַּכּוֹת דצ"ף עד"ש באח"ב בִּכְלָל וּבִפְרָט, הַכֹּל ט"ז פְּעָמִים } (מַהֲרִי"ל). { וְיִהְיֶה הַפַּת מְגֻלֶּה בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר הַהַגָּדָה עַד לְפִיכָךְ, שֶׁאוֹחֵז הַכּוֹס } כז { בְּיָדוֹ. וְאָז יְכַסֶּה הַפַּת } (אָגוּר וּבֵית יוֹסֵף).

באר היטב – סימן תעג – דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס השני

א א שהחיינו. ואם לא אמר אותו ביום א' מברך ביום ב' או בא' משאר ימים כשיזכור ואם אין לו כוס של יין בשעת הקידוש מברך זמן בלא כוס ונ"ל דאפי' בירך בראשונה ולא בירך בי"ט שני של גליות מברך כל שבעה מ"א. וכתב הח"י ונראה דה"ה בעצרת אע"ג דהוא רק שני ימים מ"מ יש לו תשלומין כל שבעה. ועוד נ"ל דאם שכח לומר זמן ליל ראשון ובליל ב' אמר זמן דא"צ שוב לומר זמן מכח לילה ראשונה להשלמה דאם יום ראשון קודש א"כ השלים הזמן ביום ב' ואם יום שני קודש הא אמר זמן ח"י ע"ש. ואם שכח לו' קידוש בליל' דינו כדלעיל סי' רע"א ס"ח וכ"כ הע"ש ס"ס תפ"ה. ואם שכח לומר ההגדה אין לו תשלומין כלל. דכתיב בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך וכ"כ המ"א לקמן סי' תפ"ה ע"ש. ואין אומרים שעשה ניסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה. טור ועח"י: ב בשבת. ומותר לומר ההגדה בספר אף שהוא ביחידות ולא חיישינן שמא יטה כמ"ש סי' (רע"ט) [רע"ה] ס"ט. ח"י: ג יבדיל. ואם נזכר באמצע הסעוד' שלא הבדיל מבדיל באמצע סעודתו על הכוס ואם היה דעתו לשתות יין תוך הסעוד' אינו מברך בפה"ג ואם לא היה דעתו צריך לברך ולא ימתין להבדיל עד אחר הסעודה דא"כ יהיה כמוסיף על הכוסות וא"ל שיאמר הבדלה והלל על כוס א' דא"א ב' קדושות על כוס א' דדוקא קידוש והבדלה שרי דשניהם ענין אחד הוא ואם שכח להבדיל עד אחר בה"מ אומר הלל והבדלה על כוס א' דהא א"א בענין אחר. מ"א וע"ל סי' רצ"ו: ד קידוש. ע' אחרונים בזה. והעיקר כפסק רמ"א כן הסכמת הט"ז דהרואה שנוטל ידיו סובר שיברך ג"כ ענ"י כמו בשאר שנה ובאמת אסור לברך כיון שאין נטיל' זו על האכילת מצה דהוי הפסק גדול וכן נוהגין: ד ה אחר. שטובים חי ומבושל שמברכין עליו בפה"א כמ"ש סי' ר"ה ונוהגין ליקח מה שקורין פיטירזיל"ן. וטוב ליקח כרפס שהוא נוטריקו"ן ס' פרך כלו' ס' רבוא עבדו עבודת פרך וקורין בל"א איפ"ך וכ"כ אחרונים ועמ"א: ו מי מלח. ואם חל בשבת יעשה המי מלח מע"ש ואם לא עשה מע"ש ואין לו חומץ יעשה מי מלח מעט כמ"ש בסי' שכ"א ט"ז. וכתב המ"א ונ"ל דלאחר שאכל הירק מותר לסלק הירק ומי המלח מהקער': ז לחגיגה. אפי' חל ע"פ בשבת. וע' בהרא"ש מ"ש בשם מהר"י מאורלינש ומהר"י מקורבי"ל שדבריה' הם הפך הגמ' וע' יד אהרן בזה: ח ויסדר. סדר הקער' של האר"י מועתק מס' עץ החיים וז"ל סדר הקער' של השמורות יהיו כסדר הזה והוא שתקח ג' מצות שמורות ותניח הכהן למעלה ואחריו לוי ולמטה ממנו הישראל שהם כנגד ג' מוחין דאבא עילאה ואחר כך תקח מרור וכרפס וחרוסת וב' מיני תבשיל זרוע של טלה צלויה וביצה מבושלת ותניח אלו הה' דברים למעלה על הג' מצות דהיינו זרוע שהי' חסד בימין שלך וביצה שהיא גבורה בשמאל שלך מרור שהוא רומז לת"ת באמצע בין הזרוע והביצה כי ת"ת מכריע בין חסד לגבורה ואח"כ החרוסת בקו ימין תחת הזרוע מפני שהי' רומזת לנצח ואח"כ הכרפס שהיא רומזת להוד תניח תחת הביצה בקו השמאל שלך ואח"כ תקח חזרת ותניח למטה מן המרור בקו האמצעי שהוא כנגד היסוד והוא כדי לעשות אח"כ כריכה עם חזרת. והקערה בעצמה שכוללת כולם היא המלכות הרי י"ס דחכמה ואל ישנה הסדר הזה ואשרי לו מי שמכוין להנז"ל עכ"ל: ט זרוע. ויהי' מעט בשר עליו. ד"מ: י צלויה. ואוכלין אותו מטעם שהי' זכר לאבילות והבשר צלי אין אוכלין וכן המנהג ועט"ז ואם שכח לצלות הבשר או הביצה מעי"ט אין לצלות בלילה אם לא שדעתו לאכול באותו לילה ויום. מהרי"ו ועמ"א: ה יא חזרת. הוא לאטי"ך עולשין הוא קורבי"ל תמכא הוא קרי"ן. ונתפשט המנהג ליקח הקרי"ן למרור ומברכין על העלין. והקלח נוטלין לכריכה. ובתשובת חכם צבי סי' קי"ט כתב החזרת השנויה במשנתינו היא הירק הנקרא בל"א סאלט ובלשון ספרד סאלט' ויש בו הסימנים האמורים בגמ' ומפני שבארצות אשכנז אינו מצוי בזמן הפסח לא הורגלו לקחתו למרור ולוקחין הקרי"ן שהוא תמכא ונפיק מיניה חורבה שאינם יכולים לאכול אפי' חצי זית מחמת חורפיה ומבטלין מצות מרור עכ"ל ע"ש. וכן שמעתי מלועז אחד שבארץ לועז שהמדינות חמות מצוי אצלם חזרת בימי ניסן והוא כפול ועב כמו מה שאנו קורין במדינות אלו היי"פ שלטי"ן ואוכלין אותו זה המין למרור ועיין ח"י: יב בשורש. פי' שרשים קטנים שמתפצלים לכאן ולכאן אבל שורש הגדול שבו עומד הירק הוא בכלל קלח. מהרי"ו ועיין ט"ז: יג לכזית. דהוא כמו חצי ביצת תרנגולת וצריך שיעור זה בשלימות מלבד הריוח שבין העלים כמ"ש סי' תפ"ו ויש ליזהר בזה דאל"כ הוי ברכה לבטלה כיון שמברך על אכילתו ואכילה בכזית משמע ומי שהוא חולה או איסטניס מותר ליקח לו מאיזה מין מרור שערב עליו ביותר ואם א"א לו כלל על כל פנים יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות בלא ברכה וראוי לדחוק עצמו בכל יכולתו אף אם יכאוב עליו לקיים מצות חז"ל כמש"ל סי' תע"ב ס"י: יד ירק מר. אף שא"א בענין אחר על כל פנים אין לברך רק על אלו המינים דקחשיב במתני' וכן הסכמת הש"ך והמ"א. ח"י: טו חומץ. ופסח שחל להיות בשבת צריך ליתן המשקה בו מע"ש ואם שכח יש לעשות ע"י שינוי דהיינו שיתן המשקה תחלה תוך הכלי ואח"כ ישים בו החרוסת כמש"ל סי' שכ"א סעיף י"ו וכ"כ המ"א וע"ש בט"ז ס"ק י' דאוסר ליתן טחינת מצה אפויה לערבו עם יין או מי דבש בשבת אפי' ע"י שינוי ואין דבריו מוכרחים גם העולם אין נזהרים בזה. ח"י: טז לתבן. ולא ידוכן היטב כדי שיהיו ארוכין. ב"י: ו יז נוטל. דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה וכתב הט"ז ומכאן יש תוכחת מגול' לאותם שאינם נזהרים בכל השנה ליטול ידיהם לדברים שטיבולו במשקה דמה נשתנה הלילה הזה מכל הימים שבשנה ואם בא לטהר עצמו טפי בלילה זו עכ"פ ה"ל להזהר ג"כ בימי התשובה אלא שאין כאן אלא חסרון זהירות ואינם מדקדקים להשוות מדותיהם עכ"ל והל"ח בפכ"ה כ' דהעולם נוהגין שלא ליטול ויש להם על מה שיסמכו שהתוספות סוברים כן וכ"כ המ"א סי' קנ"ח ע"ש והא דנוטלין בליל זה הוא כא' משאר שינוים שעושין בליל זה כדי שישאלו. ח"י: יח פחות. דאם יאכל כזית יהיה ספק אם יברך ברכה אחרונ' טור לכן אם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה. ט"ז ומ"א ח"י: יט לאפיקומן. והחלק הגדול יטמין. אחרונים. גם ראוי לכורכ' במטפחת ולהניח בין הכר והכסת וכשרוצה לאכול יוציאה כמו שהיה בתוך המפה וישלשל לאחוריו וילך כמו ד' אמות ויאמר כך היו אבותינו הולכים משארותם צרורות בשמלותם רש"ל. ועח"י סי' תע"ב ס"ק ב' טעם למנהג שהתינוקות לוקחים האפיקומן: כ הקערה. עם כל מה שעליה וא"צ להסיר התבשילין. טור: כא הא לחמא. וי"א הא כלחמא עמ"א. וכתב מהרש"ל סי' פ"ח לאומרו בקול רם: כב להסירם. ועכשיו לא נהגו להסירם משום שאין היכר לתינוקות בזה שיודעים דאלו הדברים לא ניתנו על השלחן לצורך האכילה. מ"א: כג וישאלו. ויאמר להם שאין רשאין לאכול עד שיספרו ביציאת מצרים ולכן אין ליתן שום מצה על השלחן עד אחר הסדר. מהרי"ל: ז כד מה נשתנה. לא יאמר אנו חייבים לטבל וכו' אלא אנו מטבילין דאינו חיוב אלא משום היכרא טור. כשיאמר והיא שעמדה לאבותינו וכו' עד שהקב"ה מצילנו מידם יאחז הכוס בידו. וכשיאמר ונאמר לפניו שירה צ"ל ונאמר בניקוד סגול וְנֶאֱמַר שהוא לשון עבר דקאי על גאולת מצרים שעברה. ב"ח רש"ל של"ה: כה למרור. אבל כשיגיע לפסח שהיו אבותינו וכו' לא יאחז בידו דהוי כמגביה קדשים בחוץ אבל מ"מ יסתכל בו. מהרי"ו סי' קצ"ג: כו באצבעו. כתב בהג"ה מנהגים דיש לזרוק בקטנה דהיינו הזרת והמ"א כתב דיש לזרוק בקמיצ' שהוא אצל הקטנה דבקמיצה הכה הקב"ה למצרים. ובד"מ כתב דיש ליקח באצבע דוקא זכר למה שנאמר אצבע אלהים היא וכן עיקר. ח"י: כז בידו. בנוסח הברכה אשר גאלנו כ' מהרי"ו כשחל פסח במ"ש דיש להפך ולומר תחלה מן הפסחים ואח"כ מן הזבחים דאין חגיגה דוחה שבת ובליל ב' להיפך ע"ש. ובפסח מעובין סי' רס"ח כתב שיש לומר הכל בנוסח א' מן הזבחים ומן הפסחים והסכמת אחרונים כמהרי"ו וכ"כ הב"ח. באמירת הלל אין לישב מוטה אלא באימה וביראה של"ה. כתב לבוש אין נוהגין לברך על הלל כיון שמחלקים חציו קודם הסעודה וחציו לאחר הסעודה. סומא חייב בקריאת ההגדה וכשמגיע למצה זו ולמרור זה אין לומר זה אלא אומר מצה שאנו אוכלים וכו' עח"י ס"ק ל"ט:

מגן אברהם תע״ג – סימן תעג – דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס השני

א׳ שהחיינו. ואם לא בירך בליל ראשון מברך כל שבעה והוא הדין בכל י"ט (עירובין דף מ') ונראה לי דאפי' בירך בראשונה ולא בירך ביום טוב שני של גליות מברך כל שבעה: ב׳ ואח"כ יבדיל. ואם נזכר באמצע סעודתו שלא הבדיל מבדיל באמצע סעודתו על הכוס ואם היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה אינו מברך בפה"ג כיון דאיכא פלוגתא ספק ברכות להקל עסי' רצ"ט ס"ג ואם לא היה דעתו צריך לברך ולא ימתין עד אחר הסעוד' דא"כ יהיה כמוסיף על הכוסות ואין לו' שיאמר הבדלה והלל על כוס א' דא"א ב' קדושות על כוס אחד דדוקא קידוש והבדלה שרי דשניהם ענין א' היא כדאי' בפסחים דגם בהבדלה אמרינן המבדיל בין קודש לקודש: ואם שכח להבדיל עד אחר ב"ה או' הלל והבדלה על הכוס א' דהא א"א בע"א כמ"ש סי' רצ"ד ס"ג: ג׳ ואין ליטול ידיו כו'. דאי הוי נוטלים קודם קידוש הוי משמע שעושין כב"ש דס"ל קידוש צריך נטילה אבל בכל השנ' נראה כנוטל לסעודה ואף על גב דהכא ג"כ טבילה שאחר הקידוש צריך נטילה מ"מ לא יעל' ע"ד הבריות שנוטל לטיבול ויסברו שנוטל לקידוש עכ"ל ד"מ בשם מהרי"ל משמע דס"ל דאסור ליטול עצמו קודם קידוש (ועסי' ער"א סי"ב), ומ"מ לא ידעתי היכן מצינו שב"ש ס"ל קידוש צריך נטילה רק בברכות פ"ח פליגי ב"ש ס"ל נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס וב"ה ס"ל מוזגים את הכוס ואח"כ נוטלין לידים והטעם מפרש בגמ' משום טומאה וטהרה לב"ה משום הפסק בין נטיל' להמוצי' לכן נ"ל דס"ל כב"ה ודוקא מזיגה הוי הפסק כמ"ש התוס' פ' ע"פ אבל קידוש לא הוי הפסק אבל בפסח דהוי הפסק גדול לכן נוטלין סמוך לסעודה, וכ"ע מודו בזה: ורש"ל כ' דיטול מים קוד' קידוש ויטול ידיו ולא יטול אח"כ לטיבול והב"ח כ' דמ"מ יטול שנית לטיבול ול"נ כמ"ש רש"ל דהא בכל השנה אין אנו נוטלין ידים לטיבול א"כ מיחזי כסתרי אהדדי ועבב"י סי' קנ"ח: ד׳ וכרפס. כ' מהרי"ל נוהגין ליקח כרפס שהוא נוטריקון ס' פרך כלומר ס' ריבוא עבדו עבודת פרך, ואביו הי' מסופק אם מותר ליקח פעטרזל"ן מפני שהוא טוב יותר מבושל מחי וא"כ אין מברכין עליו בפה"א כמ"ש סי' ר"ה ע"כ, ואני תמה למה נהיגי במדינתינו ליקח פעטערזיל"ן ואפשר דס"ל שע"י הבשר הם משביחין כמש"ש ולפי מש"ש בשם תר"י דוקא כשאין נאכלין כלל חיין מברך שהכל אבל כשנאכלין חיין אף ע"פ שטובים יותר מבושלים מ"מ מברך כשהן חיין בפה"א א"כ א"ש, ומ"מ דעתי חוכך בזה למה בחרו בדבר שיש בו פלוגתא ה"ל ליקח ירק אחר ואפשר ששאר ירקות אין מצוים כ"כ בימי הפסח א"נ משום דבגמרא נזכר ירק ושאר דברים נקראו לפת והירק שלנו אין נאכל כמו שהוא חי אא"כ כבוש וזה אינו מצוי בפסח ובטור וגמ' אי' שגם על מרור מברך בפה"א וצ"ל דמרור שלהם הי' ראוי לאכול חי כמו לטי"ך עס"ה: ה׳ מי מלח. כתו' בהג"מנ דאם חל בשב' יעש' המי מלח מע"ש אבל בסי' שכ"א ס"ב אי' דכל מה שצריך לאותו סעוד' מות' לעשותו בשבת ונ"ל דלאחר שאכל הירק מותר לסלק הירק ומי המלח מהקערה: ו׳ למעלה מן הכל. פי' סמוך לו: ז׳ זרוע. כ' הר"ן דעצם בלא בשר לא מקרי תבשיל לכן יראה שיהא מעט בשר סרוך עליו (ד"מ): ח׳ על הגחלים. דהפסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רימון ויש טורח לחזור אחריו, (ב"י הג"מ) ואסור לאוכל' דאין אוכלין צלי בלילי פסחים ולכן אסור לצלותה בי"ט דאין י"ט מכין לחבירו ונ"ל דאם שכח לצלות' עד הליל' יצלנו בלילה ויאכלנו בשחרית בי"ט הראשון ורש"ל כתב לנהוג דיבשל חתיכת בשר ויחלקה למסובים וכ"כ הב"ח ושל"ה ואם אינו רוצ' לאכול הביצה עד ליל ב' אסור ג"כ לצלות' ליל ראשון (ד"מ מהרי"ו) עסי' תק"ג: ט׳ חזרת. לאטו"ך ולבוש כ' דנקרא בלשון פולין זערזי"ך: י׳ עולשין. קורבי"ל קרושפל' בל' ערבי אנדבי בל' ספרד (הג"מ): י״א תמכ'. קרי"ן ובל"א מערטי"ך, ומהרי"ל היה מסופק אם קורבי"ל הוא מרור ובלע"ז מרובי"א, חרחבינה, אצוות' דדיקל': י״ב לא בשורש. ז"ל מהרי"ו אם יקח מערטי"ק יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע כגון העלין והסמוך לו אבל לא מה שלמט' מן הקרקע דהוי שורש עכ"ל, וכ"פ מ"ב ושל"ה מיהו לפני זה כ' מהרי"ו וז"ל בפ"ק דסוכ' אמרי' אזוב ג' קלחים ובהן ג' גבעולים ופרש"י קלחים שרשים, ומטע' זה נרא' הא דכ' ר"ת ולא שרשים היינו שרשים קטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוי בכלל קלח עכ"ל וכ"כ בהגמ"נ ז"ל שמעתי שקרוי קלח עד למטה מזנבו ושבלים קטנים יוצאין מהם עכ"ל וכנ"ל עיקר: והעולם נוהגין לברך על העלים ולכריכה נוטלים הקלח ונ"ל הטעם מדקאמר ויוצאין בקלח שלהם אלמא דעלין עדיפא לכן נוטלין העלין לברכה ומיהו צריך ליטול כזית כמ"ש סי' תפ"ו ומפני שאין העלין הרב' כ"כ לכן נוטלין הקלח לכריכ' מיהו אם רוצה ליטול העלין לכריכה הרשות בידו: י״ג בין לחים. משמע דאין יוצאין בכמושים וכ"מ בטור ורמב"ם עיין בגמ': י״ד לא כבושים. פירש"י בחומץ ונ"ל דאזיל לשיטתיה כמ"ש הב"י בי"ד רס"י ק"ה אבל אנן ק"ל דדבר השרוי במים מעל"ע הוי כבוש והוי כמבושל א"כ אם שרה המרור במים מע"ל אין יוצאין בו דנתבטל מרירתו ועיין בב"י סי' תקכ"ז כ' מהרי"ו וז"ל מהרר"א נסתפק כיון דמרור איתקש למצה וגזול פסול א"כ לא יעקור ישראל המרור מן הקרקע כמ"ש סי' תרמ"ט ונ"ל דלא דמי דהתם חסא מתקיים בקרקע מש"ה הוי כקרקע עכ"ל נ"ל דה"פ כיון דמרור אינו מתקיים בקרקע הוי כמטלטלין וקניית הנכרי ביאוש ושנוי רשות והוי שינוי רשות ביד הישראל ומ"מ צ"ע דהא קי"ל כל המחובר לקרקע הוי כקרקע כמ"ש סי' תרל"ז ס"ג, וכ"ש כשנשרש בקרקע כמ"ש בי"ד סי' ו' ס"ב ועבח"מ סי' צ"ה וס"ס קצ"ג, ואפשר דמיירי שהמרור כבר נתבשל כל צרכו ועומד ליתלש וסבירא ליה כל העומד ליתלש כתלוש דמי: ט״ו או שאר ירק מר. כ' הש"ג וז"ל בגמרא מוכח שאינו יוצא רק באלו השנוים במשנה, ומ"ש האגור שיקח לענה נראה שהו' מפרש דמרור הוא לענה, ולפ"ז בשאר ירק מר יאכל בלא ברכה ודברי הרב צ"ע עכ"ל ונ"ל שכיון האמת בכוונת האגור דהרי האגור כ' כן בשם מהרי"ל וז"ל מהרי"ל בתשו' מי שאין לו לטוגא י"א דהמוקדם במשנ' מוקדם למצוה ושם הארבעה מינין מוזכרים בהג"ה בל"א (כמש"ל) ותשב"ץ כ' ליקח ווירמ"ט בל"א דהיינו מרור דמתני' וטעמא דהא איכא מאן דמהדר אמרירתא לכן אי ליכא חזרת לכ"ע מרירתא עדיפא ואגוד' כ' ליקח מערטי"ך דהיינו תמכא, ושמא בשביל דלא אתבריר דעולשין קירב"ל דבסידורים כ' ליקח קורבי"ל לטיבול ראשון משמע דאינו יוצא בו ידי חובת מרור ע"כ לשון מהרי"ל ואגודה כ' ג"כ דמרור הוא ווירמ"ט וידוע דלענה הוא ווירמ"ט בל' אשכנז ובמנהגי' מהר"ק כ' מקום שאין לטו"גא לוקחין לענה שקורין ויר"ימדא או שאר דבר שהוא מר תשב"ץ עכ"ל, א"כ ס"ל דמרור דמתני' כולל לכל הירקות המרים וכך כתב רש"י בחומש כל עשב מר נקרא מרור אבל בגמ' לא משמע כן וגם בסוכה דף י"ג איתא דאפי' מרירתא דאגמא אין יוצאין מפני שיש לו שם לוי דצריך שיהא שמו מרור בלא שם לווי וגם בכוונת רש"י נראה לומר שהכל קרוי מרור אבל מ"מ אין יוצאין אלא באותם שנקראים בשעת מתן תורה מרור לכן אין לברך על שאר ירקות: ט״ז מעט חומץ. ואם חל בשבת יתן בו המשקה מערב שבת (אגודה) עסי' שכ"א סעיף י"ו דע"י שינוי מותר לתת המשקה בשבת דהיינו שיתן המשקה תחלה ואח"כ יניח לתוכו החרוסת: י״ז הדומין לתבן. שאין נידוכין היטב והן ארוכים (ב"י רוקח) ומהרי"ל כ' שלא ידוך אותם ויהיו ארוכים: י״ח פחות מכזית. דאם יאכל כזית יהיה ספק אם יברך ברכה אחרונה (טור) לכן אם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה: י״ט ומברך בפה"א. קודם הטיבול כדי שיהא עובר לעשייתן וה"ה במרור (מהרי"ל) וקשה דהא הברכה לא קאי רק על האכילה דמברך בפ"הא וה"א גבי מרור וצ"ע: כ׳ ויבצענה לשתים. דבעי' לחם עוני דדרכו של עני בפרוסה: כ״א ויתן חציה. פי' חצי הגדולה (מהרי"ל ב"ח): כ״ב תחת המפה. ויש שנותנין אותה על כתפיהן זכר ליציאת מצרים: כ״ג ויגביה הקערה. וא"צ להסיר התבשילין (טור): כ״ד הא לחמא. לישנא דקרא דכתי' למען יראו את הלחם אשר האכלתי אותם וגו' ואין לשבש הנוסחא ולומר כהא לחמא או הא כלחמא (מהרי"ב ד"מ מט"מ) פי' דיש שאין רוצין לומר הא לחמא משום דאין זה אותו הלחם ממש שאכלו ישראל ולכן מביא ראי' דכתיב בקרא למען יראו את הלחם אשר האכלתי וגו' והרי אין זה הלחם שאכלו שהרי אותו שאכלו כבר אכלוהו אלא דוגמ' הלחם ה"נ דוגמת הלחם ומיהו אין זה ראיה דהתם לקח צנצנת מן א"כ שייך שפיר לומר זאת הלחם אשר האכלתי דהא נשתייר מזמן ההוא אבל הכא אנו אופין מצות חדשות ואין שייך לומר הא לחמא וכו' לכן האומר הא כלחמא או כהא לחמא לא הפסיד: כ״ה ויצוה להסירם. ועכשיו לא נהגו להסירם משום דאין היכר לתנוקות בזה דיודעים שאלו הדברים לא ניתנו על השלחן לצורך אכילה אבל בזמן הגמ' היו רגילין לעקור השלחן: כ״ו וישאלו. ויאמרו להם שאין רשאין לאכול עד שיספר ביציאת מצרים ולכן אין ליתן שום מצה על השלחן עד אחר הסדר (מהרי"ל): כ״ז מוזגין וכו'. לא יאמר אנו חייבים לטבל וכו' דאינו אלא היכר מפני התינוקות רק יאמר אנו מטבילין (טור), כשיאמר והיא שעמדה לאבותינו וכו' יאחז הכוס בידו ויכסה הפת עד מצילנו מידם (של"ה), כשיאמר פסח לא יגביה הבשר, צ"ל ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה דקאי על גאולת מצרים שעברה, וגם י"א דהלל אמרו משה וישראל כדאיתא פי' ע"פ (ב"ח רש"ל של"ה): כ״ח באצבעו. נוהגין לזרוק באצבעו ע"ש אצבע אלהים היא דלא כמ"ש בהג"מנ לזרוק בזרת קטן עכ"ל ד"מ. ובילקוט פ' וארא מביא פרקי ר"א שבקמיצה הכה הקדוש ברוך הוא למצרים וע"ז נאמר אצבע אלהים היא וא"כ יש לזרוק בקמיצה: כ״ט י"ו פעמים. כנגד חרבו של הקדוש ברוך הוא שנקרא יוה"ך (ד"מ): ל׳ יכסה הפת. שלא יראה בושתו כדאי' סי' ער"א ס"ט: כשחל פסח במ"ש יאמר מן הפסחים ומן הזבחים שלא הקריבו חגיגה שאין חגיגה דוחה שבת (ב"ח מהרי"ו) וע' בטור:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תע״ג

א׳ ואין ליטול ידיו קודם קידוש. כת' ב"י בשם המרדכי מותר ליטול ידיו קודם קידוש דלא הוי היסח הדעת אבל בפסח שיש הפסק גדול בנתיים אין לב"ה ליטול ידיו קודם קידוש משום דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול ונמצא דברכ' ראשונה הית' לבטל' כו' ותמה ב"י ע"ז מה הפסק יש טפי בפסח משבת ויו"ט ונראה דלק"מ דאי' בפ' ע"פ נטל ידיו בטיבול ראשון יטול ידיו בטיבול שני. ומפרשים טעמא כיון דבעי למימר אגדת' והלולא אסחא אדעתא ונגע במקום מטונף ופי' תו' הך טיבול שני לאו דוקא דהא אחר המוצי' הוא אלא אנטיל' דסעודה קא' דל"ת כיון שנטל לטיבול ראשון עול' לו גם ללחם דהא חולין לא בעיא כוונ' קמ"ל וצריך להגיה קצת במרדכי במ"ש משום דצריך כו' וצ"ל מש"ה צריך וה"ק אין ליטול קודם הקידוש בשביל הסעודה בפסח ומייתי ראיי' כי היכי דאמרי' דצריך ליטול שנית ללחם משום דאפסיק בין נטילה הראשונה באגדה והלל וא"כ אם יטול ידיו קודם הקידוש כ"ש שנחשב ההגדה והלל להפסק קודם האכילה של מצה ואף בלא הגה' יש לפ' כן משום דצריך עכ"פ ליטול ידיו ללחם אלמא דיש כאן הפסק והא דנקט לעשות הטיבול גריר אחר ל' הגמר' ובגמ' הא לאו דוקא כמ"ש בשם התו'. ורש"ל כ' בסדר שלו דיש ליטול ידיו קודם שלא לשנות משאר קידושין שבשנה אלא דמ"מ יביא עצמו לידי חיוב נטילה שיסך רגליו וישפשף כדי שיהא מחויב ליטול מקודם קידוש ולא יברך ענ"י אלא אשר יצר וא"כ ממילא לטיבול לא בעי נטיל' דלא עדיף האי טיבול מאכיל' ממש שבכל השנ' לא הוי קידוש הפסק ואוכל ע"י נטילה דקודם קידוש כ"ש טיבול ע"כ ומו"ח ז"ל הצריך ליטול שנית לטיבול ראשון ואיני יודע תקנ' בשום ענין בהך נטילה יתירה דקודם הקידוש בפסח דאי משום שלא ישנה משאר השנה הא ע"כ משנ' הוא דעכשיו אינו מברך ענ"י וכל השנ' מברך ותו דתקנ' זו קלקל' היא כיון שרואה אחר שזה נוטל סובר הוא שג"כ מברך עליה כמו שאר השנ' ובאמת לא נאה לו לברך עכשיו בפסח משום הפסק כדלעיל ע"כ היותר נכון כמ"ש רמ"א ע"פ המרדכי והוא מנהג פשוט שאין נוטלין אלא עד הטיבול ראשון. ומ"ש רש"ל שאין לשנות מכל השנה אומ' אני הלואי יעשו כן בכל השנה ליטול אחר הקידוש כמ"ש סי' רע"א ס"ט: ב׳ ואינו מברך אחריו על הגפן כו'. כי סומך על מה שיברך בסוף ברכת המזון ועיין סי' תע"ד: ג׳ או מי מלח. ואם חל בשבת יכין המי מלח קודם שבת ולא יעשה בשבת כמ"ש סי' שכ"א ס"א ואם לא עשה קודם שבת ואין לו חומץ יש לעשות מי מלח מעט וכמ"ש סי' שכ"א: ד׳ ונהגו בבשר וביצה. בשר נהגו ליקח זרוע ע"ש זרוע נטויה והוא זכר לפסח שהיה נצלה בשפוד ע"כ צולין ע"ג גחלים וביצה זכר לחגיגה שהיו מקריבים בי"ד ונאכל עם הפסח. וביצה הוא לשון ביעא בל' ארמי כלו' בעי רחמנא לפרקינן. וכת' רש"ל מנהג אשכנז שצולין הבשר והביצה היינו לפי שאין אוכלין אותם ומשמרין אותה לליל ב' ומנהג זה הוא נגד מנהג התלמוד ע' פ' ע"פ וראוי לחלק לכל אחד ויהיו מבושלי' כי א"א צלי ולא ראיתי בתלמוד מזה שצריך לאוכלם אלא קצת נראה איפכא מדאמר רבא בשר א"צ להגביהו ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ פירשב"ם של שני תבשילין כשהוא או' פסח שהיו אוכלין אבותינו לא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח הרי שאסור לעשות הגבהה בבשר זה מטעם שנראה כאלו הקדיש' מחיים ואע"פ שאו' שהיו אבותינו אוכלים ממילא משמע שאנו אין לנו פסח ואפ"ה אסור להגביה א"כ כשאוכל אותם ומחלקם ואו' זכר לפסח יש לחוש לזה בודאי עפי ותו רשב"ם ותו' כתבו בשם ר"ח שהבשר יהיה צלי ממילח אין אוכלין גם ממ"ש רמ"א שהביצה נהגו לבשלה נראה הטעם לכוונ' זו דהבשר שמניחין לזכר אין אוכלין אותו אז כי אינו אלא משום זכר לפסח אבל הביצה יש בה עוד טעם משום אבילות בית המקדש כמ"ש ב"י בשם הכל בו וא"כ אוכלים הביצה כדרך האבלים ב"מ. ונוהגין לבשל בצים הרבה בלילה ההיא מטעם זה כמ"ש רמ"א סי' תע"ז וע"כ תהיה הביצה מבושלת דוקא לפי שאין אוכלין צלי בלילי פסח כמ"ש רש"ל כנ"ל מנהג אבותינו הוא נכון שאין אוכלין הבשר והביצה אוכלין דבלאו זכר לחגיגה יש בה טעם משום אבילות כמ"ש ובסי' תע"ז יתבאר שאין איסור צלי בביצ' ולא בדג ע"ש: ה׳ אבל לא בשורש שלהם. כתב מהרי"ו פי' השרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוא בכלל קלח ע"כ וראיתי הרבה אנשים שלוקחין בשעת אכילת מרור את הירק שלו ובשעת הכריכ' נוטלין הקלח ואין לזה טעם וריח דיש ליקח הירק גם בשע' הכריכה כי יוכל לאכול בטוב כזית ממנו כי אינו מצער כ"כ כמו הקלח שיש לו כח יותר: ו׳ נוטל ידיו לצורך טיבול ראשון. דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה. מכאן יש תוכחת מגולה לאותן שאין נזהרין בכל השנה ליטול קודם שיאכל דבר שטיבולו במשקה דמה נשתנה הלילה הזה מכל הימים שבשנה ואם בא לטהר עצמו טפי בלילה זו ה"ל להזהר עכ"פ בי' ימי התשוב' שנזהרים הכל לאכול פת של ישראל דוקא אלא ודאי שאין כאן אלא חסרון זהירות ואין מדקדקים להשוות מידותיהם: ז׳ ולא יברך על הנטילה. בטור כתב והרא"מ כ' שהאידנא א"צ נטילה לדבר שטיבולו במשקה וע"כ לא היה מברך ענ"י על טיבול ראשון וכ"כ בעל העיטור ול"נ וכ"כ הגאונים שצריך לברך וכ"כ הר"ש בשם רש"י והרוצה לצאת ידי ספק יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיטיל מים וישפשף וטעם הרא"ם לפי שאין הנטילה משום סרך תרומה כמו בלחם אלא משום נקיות והשתא אין אנו נזהרין בנקיות כמ"ש התוס' פ' ע"פ וכ' ב"י שמ"ש ול"נ אין דבריו נכונים דכיון דפלוגתא היא אם צריך נטילה טוב שלא לברך עכ"ל. עוד הקשה במ"ש הטור יטיל מים וישפשף שדבר זה אינו מביאו לידי ברכת ענ"י לפ"ד הרא"ש בסי' ז' ול"נ דהטור לא כ' ול"נ על הברכ' אלא על מ"ש שאין בזמן הזה חיוב נטילה גם במ"ש הרוצה לצאת ידי ספק הוא קאי על הנטילה לא על הברכה כי אם נאמר שא"צ נטילה לזה נמצא שיש איסור לנטילה דהוי כגסי רוח כמו הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח משום שא"צ שם נטילה ה"נ בזה ע"כ כתב שיביא עצמו לידי נטילה ע"י שפשוף וממילא חייב בברכת ענ"י כיון שדבר שטיבולו במשקה יש בו דמיון ללחם ממילא מי שהטיל מים ושפשף ובא לאכול דבר זה הכל מודים שיש כאן חיוב נטילה כמו בלחם בלא שפשף ובזה מודים כ"ע כיון שיש תרתי למעליותא דחיוב נטילה והוי כמו רוצה ללמוד בסי' ז' חבל מ"מ שפיר הכריע ב"י וש"ע שלא לברך בזה ולא להשגיח במה שכתובה ברכה זו בכל הסידורים וכ"כ התו' פ' ע"פ דף קט"ו דהמברך מברך ברכה לבטלה ובכל הסדורים כתוב לברך על הנטילה ואין נראה עכ"ל: ומאוד יש לתמוה שכ' שבלילה זו משום חובת הרגל יש לברך ובכל השנה כתב הוא עצמו בסי' קנ"ח שאין לברך ודבר זה אינו נכון כלל לחייב ברכה בזמן אחד יותר מחבירו ע"כ אין לברך כלל כמו בכל השנה. וטעם טיבול זה פרש"י ורשב"ם משום היכרא לפי שאין בני אדם רגילין לאכול ירק קודם הסעודה והתינוקות ישאלו ע"ז ונראה התשובה יהיה להם דאי לא היה מטבל אלא השני דמרור לא היה ניכר דהוה משום מצוה אלא כדרך בני אדם לטבול תוך הסעוד' ע"כ תקנו לטבל קודם הסעודה דבזה מרמזין שאין הטיבול בא מחמת הסעודה והוא סי' לטיבול השני שהוא ג"כ שלא מחמת הסעודה אלא מצות חכמים כנ"ל לפ"ד רש"י ורמב"ם: ח׳ פחות מכזית. לפי שאם יאכל כזית יתחייב לברך בורא נפשות ויש פלוגתא בזה אם חייב לברך אותה על טיבול ראשון ע"כ טוב שיאכל בענין שלא יהא בו חיוב כלל והפלוגתא היא בין ר"י לרשב"ם דר"י ס"ל דהגדה והלל הוי הפסק בין הטיבול להסעודה כמו שכתוב לענין נטילה שצריך ליטול שנית לסעודה כמ"ש בס"א ה"נ לענין ברכ' אחרונה על הטיבול ואין ברכת המזון של הסעודה פוטר אותה אבל הרשב"ם ס"ל כמו שפי' הרא"ש דדוקא לענין נטילה חשיבה ההגדה הפסק דדלמא נגע במקום המטונף בנתיים אבל לענין ברכה אחרונה לא כמו שא"צ לברך בפ"הא על המרור מטעם דנפטר בברכה זו שעשה בטיבול הראשון ה"נ לענין ברכה אחרונ' של הטיבול הא' פטור ממנו דשייך להסעודה וכאלו אכלו בתוך הסעודה ור"י ס"ל דלאו משום טעם זה פטור מן בורא פרי האדמה ומברכה אחרונה במרור אלא דהמרור עצמו שייך להסעודה ונפטר בהמוציא ובברכת המזון אבל טיבול ראשון אין שייכות להסעוד' משום הפסק הגדה והלל. ונראה דבפלוגתא זו שייכא עוד פלוגתא לענין ברכה אחרונה של כוסות הראשונות דלר"י צריך לברך ולרשב"ם אצ"ל: ט׳ מה נשתנה. בטור כתוב שאין לומר שאין אנו חייבים לטבל כו' דמשמע שבלילה הזה אנחנו חייבים לטבל. וזה אינו דאינו חייב לטבול אלא משום היכרא דתינוקות אלא יאמר אין אנו מטבילין כו'. ובגמ' שלנו איתא חייבים לטבל וצ"ע דטעות הוא: כתוב במהרי"ל דחלק הגדול יקח לאפיקומן ולא פחות מחציה דהיינו חלק הקטן ויש לתת טעם לזה לפי שאותו החציה של אפיקומן הוא עיקר המצוה שיאכל באחרונה: כתב המרדכי דצריך לומר ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים דהא אוכלין תחילה מן החגיגה והיינו הזבח אבל הפסח נאכל על השובע וכתב מהרי"ו שאם חל פסח במ"ש צריך לומר באותה לילה מן הפסחים ומן הזבחים דאין חגיגה קריבה בשבת. כתב הטור שיש לומר ונודה לך שיר חדש ואין לומר שירה חדשה כיון שהוא אומר על הגאולה העתידה שהוא לשון זכר כדאיתא במדרש עכ"ל. ובנוסח שבסידורים שלנו כתוב ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה גם זה אינו נכון כיון שאומר ונאמר ממילא קאי על הגאולה העתידם. ובקצת ספרים לא כתב כלל הך שירה חדשה וכן נכון. דבאמת קאי על הגאולה שעברה שהרי קורין הלל המצרי. ובמרדכי של זקני מהר"י בר בצלאל ז"ל היה נקוד ונאמר בסגול וזה נכון טפי ושייך לומר שירה חדשה כי נאמר בסגול הוא לשון עבר:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תע״ג

תע״ג:תתר א׳ (ס"ק א) שהחיינו כו' וצ"ל דאפילו בירך כו' ולא בירך בי"ט שני כו' וכתב בח"י אבל לא בירך ליל י"ט א' ובירך בליל שני יצא ממ"נ אי י"ט א' חול ודאי לא היה צריך לברך שהחיינו כ"א ליל שני ואי ראשון י"ט הרי השלים במה שבירך בליל שני. דכיון דראשון י"ט. השני חול. ולא היה צריך לברך שהחיינו בליל שני משום ליל שני ועולה הברכה שבירך בליל שני להשלמת יום ראשון: תע״ג:א׳א׳ א׳ (ס"ק ב) ואח"כ כו' כיון דאיכ' פלוגתא בסי' רצ"ט אי מבדיל תוך הסעודה אם צריך לברך בפה"ג על כוס הבדלה: ב׳ ואם לא היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה דכה"ג כ"ע מודים דצריך לברך על כל יין ששותה תוך הסעודה כ"ש כוס הבדלה: ג׳ וא"ל שיאמר הבדלה והלל על כוס א'. דלומר בהמ"ז והבדלה על כוס א' מבואר להדיא בגמ' דף ק"ב דאסור משום דא"א ב' קדושות על כוס אחד דנראה שהמצות הם עליו כמשא והוסיף מ"א דה"ה הלל והגדלה א"ל מה"ט על כוס א': ד׳ ואם שכח כו' אומר הלל והבדלה על כוס א'. וה"ה אם נזכר תוך בהמ"ז שלא הבדיל מברך בהמ"ז והבדלה על כ"א דמאי שנא אלא הואיל ומיירי מ"א בענין אם לו' הלל והבדלה על כוס א' נקט נמי הכא הלל והבדלה: תע״ג:א׳ב׳ א׳ (ס"ק ג) ואין כו' משמע דס"ל דאסור כו' מדכתב אבל כל השנה נראה כו' מדהצריך ליתן טעם אם נוטל קודם קידוש משמע דעדיף טפי אם נוטל אחר קידוש ובסי' רע"א יש מחלוקת הפוסקים בזה: ב׳ והטעם מפרש בגמ' כו' קיצר מאוד בזה טעמיה דב"ש דס"ל אסור לשמש בכלי שאחוריו טמא אף על גב שתוכו טהור. מטעם המבואר שם. לכן ס"ל דצריך ליטול קודם מזיגה. דאם ימזוג תחלה שמא יפלו ניצוצות בשעת מזיגה על אחורי כוס ויקבלו אותן משקין טומאה מן הידים שהן טמאות קודם נטילה והן שניות ויהיו המשקין ראשונים. דכל הפוסל התרומה דהיינו שני מטמ' משקין להיות תחלה ויטמאו אח"כ המשקין את אחורי כלי אע"ג דכלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה מ"מ דרבנן כלי מקבל טומאה ממשקין טמאים אף שאין המשקין רק ראשונים לכן יטול ידיו תחלה ויהיו טהורים וב"ה ס"ל מותר לשמש בכלי שאחוריו טמאים ולכן צריך למזוג תחלה. דאם יטול ידיו תחלה שמא בשעת מזיגה לא יהיו ידיו נגובים עד שיהיו מים עליהם טופח על מנת להטפיח. ושמא הכלי יהיה אחוריו טמאים ויקבלו המשקין שעל ידיו טומאה מאחורי כלי ויחזרו ויטמאו הידים. ועוד אפי' לדברי ב"ש מ"מ ס"ל לב"ה אפי' אם אסור לשמש בכלי שאחוריו טמאים עדיף למזוג תחלה שלא יהיה המזיג' הפסק בין נטילה להמוציא עכת"ד הגמ': ג׳ לכן נ"ל כו' ר"ל דאין כוונת מהרי"ל כמו שהבין הד"מ דז"ל מהרי"ל הובא בס' א"ר דאי נוטל קודם קידוש אז נראה דהלכה כב"ש דנוטל ידיו ואח"כ מקדש עכ"ל. א"כ אין כוונת מהרי"ל דב"ש ס"ל דצריך ליטול קודם קידוש. אלא דב"ש ע"כ ס"ל דאין לחוש במה שמפסיק בין נטילה להמוציא. דאל"כ היה מודה לב"ה דימזוג תחלה דחשש' ב"ש משום טומאת אחורי כלי אינו אלא חשש בעלמא וההפסק הוא ודאי א"ו דב"ש ס"ל אפי' מפסיק בין נטילה להמוציא ל"ל בה אבל אנן קי"ל כב"ה דאסור להפסיק בין נטילה להמוציא ואף על פי כן כל השנה מי שנוטל קודם קידוש ליכא משום הפסק דקידוש לא הוי הפסק כ"ה דוקא מזיגה הוי הפסק כמ"ש התוספות הביאו מ"א ר"ס קס"ו דהיו מוזגים בחמין. וצריך דקדוק שלא יחסיר או יותיר מים ע"ש אבל פסח דאיכא הפסק גדול בין נטילה להמוציא באמירת הגדה. ודאי הוי הפסק כמו מזיגה. ואע"ג דמיד אחר הקידוש צריך נטילה לטיבול. ויעלה נטילה שקודם קידוש לצורך הטיבול. מ"מ העולם לא יעלו על דעתם שנוטל לצורך טיבול כיון דכל השנה אין נוהגים ליטול לדבר שטבולו במשקה. ויטעו שנוטל לצורך המוציא וזה הוי הפסק כמו מזיגה ויסברו העולם דס"ל כב"ש דלא חיישינן להפסק כן הוא כוונת מהרי"ל לפ"ד מ"א ומה שסיים מ"א וכ"ע מודה בזה. היינו אפילו לב"ש דס"ל דמזיגה לא הוי הפסק מ"מ מודה דהגדה והלל הוי הפסק. ומ"ש מהרי"ל דאז נראה דהלכה כב"ש אע"ג דכה"ג גם לב"ש הוי הפסק י"ל דגם בזה יטעו העולה דהפסק דהגדה אינו כ"א כהפסקת המזיגה וכמו דמזיגה לא הוי הפסק לב"ש ה"ה ההגדה: ד׳ ורש"ל כו' קודם קידוש שלא לשנות מכל השנה: ה׳ והב"ח כ' דמ"מ יטול שנית לטיבול דס"ל דקידוש הוי הפסק בשלמ' בין נטילה להמוציא ל"מ קידוש הפסק כיון דהקידוש צריך לסעודה דאין קידוש אלא במקום סעודה כחדא חשיבי משא"כ הטיבול אין בו צורך לקידוש הוי הקידוש הפסק: ו׳ וא"כ מחזי כסתרי לכן אי נוטל קודם קידוש אינו ניכר שנוטל לצורך טיבול כ"א כמו שעושה כל השנה שנוטל קודם קידוש אע"ג דרואה אח"כ שנוטל שנית להמוציא. מ"מ אינו נראה כל כך להדיא ועיין בט"ז ס"ק ו' ובח"י: תע״ג:א׳ג׳ א׳ (ס"ק ד) וכרפס כו' עבודת פרך ושמעתי מגברא רבה שנתודע לו על פי החקירה בספרי הרפואות שכרפס הוא מה שאנו קורין צעל"ליר שע"י הבשר הם משביחים אבל אי היו מבשלים אותו לבד בלי בשר היה משתנה לגריעותא עכ"פ לא היו משתנים לעלויא. וכה"ג מברך עליו חי בפ"הא כמ"ש סימן ר"ה: ב׳ א"ש ר"ל אפילו תימה שאפילו בלי בשר משתנים לעלוי ע"י בישול מ"מ כיון דעכ"פ גם חי נאכל מברך כשהוא חי בפ"הא: ג׳ שיש בו פלוגתא דהיינו תר"י והחולקים עליהם וגם תי' א' אינו ברור בעיני מ"א דע"כ אבי מהרי"ל ס"ל ומסתפק שמא מבושל עדיף אפילו נתבשל בלי בשר. שגם על מרור מברך בפ"הא. והוא מהדין שכ' בסי' תע"ה סעיף ב' דאם אין לו ירקות לטיבול א' יקח מרור לטיבול א' ויברך עליו בפ"הא ע"ש: תע״ג:א׳ד׳ א׳ (ס"ק ה) מי מלח כו' לאותה סעודה מותר ומ"מ אסור ליתן שני שלישי מלח ושליש א' מים ע"ש: תע״ג:א׳ז׳ א׳ (ס"ק ח) על הגחלים כו' של רימון. דעצים אחרים פולטים מים בשעת צלייה והוי מבושל במים. ויש טורח לכן המנהג לצלותו ע"ג גחלים דבזה הוי ג"כ דומיא לפסח: ב׳ דאם צלו פסח ע"ג גחלים כשר כדאיתא בפסחים דף ע"ה ע"א וכן פסק הרמב"ם וע"ש בתוס' דדוקא לוחשות ולא עוממות. דיבשל חתיכת בשר ויחלקה כו' דס"ל דצריך לאכיל השני תבשילים בלילה ההיא. וכיון שאין אוכלים בלילה צלי לכן כתב שיהיה מבושל וגם הביצה כתב שיהיה מבושל: ג׳ אלא כיון דאנן קי"ל בסי' תע"ו דבצים צלוים מותר לאכול בלילה לכן לא העתיק מ"א רק שהבשר יהיה מבושל: תע״ג:א׳ח׳ א׳ (סק"ט) חזרת כו' ולבוש כ' כו' זערז"יך. ובס' א"ר כתב וכן בעט"ז דאינו ענין כלל לחזרת. וכ"כ בס' ח"י ואייתי ראיה מהא דאמרינן בברכות פרק הרואה דבר הדיא הוי מפשר חלמא וא"ל כפל עסקא כחסא ופירש"י שהיא כפל ועב וכ"כ בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' ח"י ואייתי ראיה מדאמרי' דף ל"ט ע"ב דחזרת סד"א הואיל וסופו להקשות (ופירש רש"י קלח שלו נעשה עב) ישתנה דינו לענין כלאים משאר ירקות וזערז"יך אין סופו להקשות ובח"י כתב ששמע מלועז שהוא כמו היי"פ שלאטי"ן. וסלא"ט ובתשובת ה"ה חכם צבי כתב שהוא מה שאנו קורין סאל"אט: תע״ג:א׳י׳ א׳ (ס"ק יא) תמכא כו' (עיין תי"ט) ומהרי"ל היה מסופק כו' זה שייך לס"ק י' על עולשין והטעם שנסתפק עיין בס"ק ט"ו: תע״ג:א׳י״א א׳ (ס"ק יב) ולא בשרש כו' מיהו לפני זה כ' כו' ופרש"י קלחים שרשים כו' ור"ת בלא שרשים כו'. ודיוקו דר"ת מדתנן יוצאים בקלח. דדוקא קלח ולא שרש והא רש"י פי' קלחי שרשים. אלא ע"כ דר"ת לא מועט אלא שרשים הקטנים המתפצלים: ב׳ מדקאמר ויוצאים בקלח כו'. כתב בס' א"ר דאין זה דיוק: ג׳ דאי משום דקתני יוצאים משמע דיעבד או בדליכא עלין. הא במתני' קתני ואלו ירקות שאדם יוצא בהן כו' חזרת כו' הרי דהמשנה כתבה על כל מיני מרור לשון יוצאים וע"כ לכתחלה משמע ואי ראייתו מדהזכיר המשנה קלחים ולא הזכיר עלים מכלל דעלים עדיפא ופשוט להמשנה גם זה אינו ראיה דהא תנן יוצאים בהן בין לחים ובין יבשים. אבל לא כבושים ולא שלוקין ולא מבושלים ויוצאים בקלח שלהן. ואר"ח הא דתנן בין לחים ובין יבשים דוקא קלח. אבל עלה לח אין יבש לא. ופריך והא מדקתני סיפא בקלח שלהן מכלל דרישא דקתני בין נחים ובין יבשים בעלין מיירי ומשני סיפא פירוש לרישא הא דתנן בין לחים ובין יבשים דוקא קלח ע"כ א"כ מה"ט נקט דוקא קלח דהא קאי לפרש בין לחים ובין יבשים ולענ"ד דיוקו דמ"א מן המקשן דהוי ס"ד דרישא מיירי בעלים ובדידהו בין לחים ובין יבשים. והא דתנן יוצאים בקלח שלהן הוא דין בפני עצמו. הא דהוצרכו לפרש דיוצאים בקלחים ע"כ משום דס"ר דוקא בעלין דעדיפא יוצאים ולא בקלח. קמ"ל דגם בקלחים יוצאין וניהו דהתרצן שני ליה דסיפא לפרושי רישא. מ"מ במאי דס"ל למקשן דעלין עדיפא מקלחים לא מצינו שהתרצן חולק ומסתמא צשאר בזה סברת המקשן וכן הוא סוגיין דעלמא: ד׳ ומיהו צ"ל כזית כמ"ש סי' תפ"ו. ר"ל שיהיה כזית המבואר בסי' תפ"ו שצריך למעך החלל שבין העלין: ה׳ הקלח לכריכה. דלברכה שהיא העיקר נוטלים העלין דעדיפא: תע״ג:א׳י״ב א׳ (ס"ק יג) בין לחים כו'. כבר כתב ח"י שהוא טעות הדפוס ושייך על עלין דבעי' לחים ולא יבשים ועז"כ דה"ה כמושים אין יוצאים. אבל קלחים כיון דיוצאים ביבשים כ"ש בכמושים וע"ש בגמ' דף ל"ט ע"ב דהוא פלוגתא דת"ק וראב"צ וקיי"ל כת"ק דאין יוצאים בכמושים. ופלוגתא דלעיל מיניה דפליגי ר"מ ורבנן ותרווייהו ס"ל דיוצאים בכמושים מיירי בקלחים ע"ש: תע״ג:א׳י״ג א׳ (ס"ק יד) לא כבושים כו' דאזיל לשיטתיה דס"ל גם לענין איסור לא מיקרי כבוש במים אלא בחומץ. ועיין בב"י סי' תקכ"ז דכתב גם לענין עירוב תבשילין דיוצאים בכבוש כמ"ש שם סעיף ה' ונראה מדבריו דמה שיהיה נקרא כבוש בחומץ או במים תניא במחלוקת רש"י ופוסקים לענין איסור. וה"ה הכא. אבל הח"י מתיר. מרור כבוש כיון דגם לאחר כבישתו במים עדיין עומד טעם מרירותו בו. והכא כ"ע מודים דכבוש דקתני דאין יוצאים ר"ל בחומץ דהחמיצות מבטל טעם המרירות ואייתי ראיה מדתנן אין יוצאים בכבושים ובשלוקים ומבושלים וכתב התו' דע"כ שליק' הוי מבושל יותר מסתם בישול וא"כ קתני לא זו שלוק אלא אף זו מבושל אינו יוצא אבל א"א דשלוק הוי פחות מסתם בישול. א"כ ע"כ מתני' קתני זו ואצ"ל זו. וזה נראה להם דוחק. וא"א דכבוש ר"ל במיים אכתי קתני רישא זו ואצ"ל זו. ויותר קשה דרישא לא כבושים ולא שלוקים הוי זו ואצ"ל זו. וסיפא לא שלוקין ולא מבושלים הוי לא זו אף זו אלא ע"כ דכבוש ר"ל בחומץ דמבטל טעם המרירות טפי משליקה בבישול והוי כל המשנה לא זו אף זו. והא דלא קתני כבוש במים אע"כ דתמכא יוצאים כבוש במים והמשנה רצה למיתני מלתא פסיקתא מה שכל הה' מינים דחשבה המשנה אין יוצאים בהן. לכן לא קתני כבוש במים. וכן בתשו' פ"מ ח"ב סימן ק"י כ' בפשיטות דיוצאים בתמכא כבוש במים לכתחלה כיון דעומד במרירותו ואייתי קצת ראיה מדאמרינן דף ל"ט ע"ב אין יוצאים לא בכבושים ולא בשלוקין כללו של דבר דבר שיש בו טעם מרור יוצאים בו וכל שאין כו' משמע אפילו כבוש כשיש בו טעם מרור יוצאים: ב׳ וגזל פסול כמ"ש ס"ס תנ"ד מן הקרקע דסתם גוים גזלנים הן וקרקעותיהם יש לחוש שגזלו מישראל ואע"ג דבעלים נתייאשו מ"מ קי"ל קרקע אינה נגזלת. ולא קנאה הגוי כל זמן שהוא מחובר אלא כשתלשן הגוי אז קונה בייאוש ושינוי רשות אח"כ ביד ישראל וליכא גזל ביד ישראל דגזלה נקנית בייאוש ושינוי רשות. כ"ה לקמן סי' תרמ"ט לענין ד' מינים שבלולב: ג׳ כל העומר כו' עיין סוף סי' תרל"ז: תע״ג:א׳י״ד א׳ (ס"ק טו) או שאר כו' בגמ' מוכח כו' דפליגי תנאי שם באיזה מין מרור יוצאים וכן א"ר יוחנן שם מדברי כלם נלמד ירק מר יש לו שרף (פירש"י כשחותכים אותו במקום החתך יוצא ממנו שרף לבן) ופניו מכסיפים (פירש"י אינו ירוק מאד ככרתי) וכתב רש"י שהן הן סימני מרור וא"א דבכל ירק מר יוצאים א"כ במאי פליגי הני תנאי ואמאי איצטרך לכללא דר' יוחנן: ב׳ ומ"ש האגור כו' ר"ל דרמ"א יליף דבכל ירק מר סגי מדהתיר האגור לענה ואין זה ראיה דהאגור מפרש דמרור דהוא מין ה' דחשבה המשנה פירושה לענה אבל שאר ירק מר לא: ג׳ לטוגא הוא לעז של חזרת: ד׳ דהא איכא מאן כו' דבדף ל"ט אי' רבינא אשכחיה לר"א בריה דרבא דמיהדר אמרירות וא"ל הא חזרת תנן כולי ואמר ר' אושעיא מצוה בחזרת ואמר רבא מה חזרת חסא דחס רחמנא עלן ואר"ש בר נחמני אר"י למה נמשלו מצרים למרור. מה מרור תחלתו רך וסופו קשה כו' א"ל הדרי בי. משמע דאי לאו הני טעמי דאיכא בחזרת דחס רחמנא עלן תחלתו רך כו'. אף דשנוי ראשון במשנה הוי ראוי להדר אמרירותא דהיינו מרור דתנן משום דמרור טפי. נשמע דס"ל דמרור דמתני' היינו ווירמ"ט: ה׳ ואגודה כתב כו' ושמא בשביל כו' ר"ל דהאגודה ס"ל דהמוקדם במשנה מוקדם למצוה ולכן תמכא קודם למרור והא דלא ל"ח עולשין שהוזכר במשנה קודם תמכא ע"ז כתב דלא אתברר דעולשין כו' ולא ידענא מהו עולשין: ו׳ שאין לטוגא הוא לעז של חזרת ס"ל דמרור דמתני' כולל כו' דודאי אין ליקח מין שאינו מוזכר במשנה כצ"ל. אך בגמ' לא משמע כן כצ"ל: ז׳ בלא שם לווי דהיינו בשעת מתן תורה לא ה"ל שם לוי ואיך אפשר לנו לידע דבר זה כי אם המקובל בידינו מחכמי משנה והש"ס: ח׳ וגם בכוונת רש"י כו'. ר"ל דרש"י לא נתכוין כ"א לפרש המלה אבל לא לפסוק דין: תע״ג:א׳ט״ו א׳ (ס"ק טז) מעט כו' ע"י שינוי מותר עיין שם במ"א ס"ק כ"ד דדוקא ברך אבל בעב לא מהני שנוי: תע״ג:א׳י״ז א׳ (ס"ק יח) פחות כו' יהיה ספק. דס"ל להטור כיון דמצינו לר"י בעל התוס' דס"ל דאין ברכה בפה"א שמברך בטיבול ראשון פוטר את המרור. משום דמפסיק ביניהם בהגדה והלל. וכמו דהוי הפסק לענין נטילה דאע"ג דנטל ידיו לטבול א' צריך שוב ליטול לצורך אכילה וכמ"ש ר"ס תע"ה ה"ה דהוי הפסק לענין ברכת בפה"א. אלא דמה"ט אין מברכים על המרור בפה"א דברכת המוציא פוטרו דהוי כדברים הבאים מחמת סעודה וס"ל להטור דמה"ט י"ל ניהו דבהמ"ז פוטר למרור מברכה אחרונה. אבל הירק שאוכל בטיבול א' קודם סעודה אינה פוטרת משום הפסקת ההגדה והלל. וא"כ אי אכל כזית צריך לברך אחריו. אבל רשב"ם חולק וס"ל דמרור לא הוי מדברים הבאים מחמת סעודה ואין ברכת המוציא פוטרו אלא דברכה בפה"א של טיבול א' פוטרו דניהו דהגדה הוי הפסק לענין נטילה אבל לענין ברכה לא הוי הפסק וכדלקמן סי' תע"ד וא"כ אפי' אכל כזית בטיבול א' אין לברך כדי לפטור המרור וגם הירק שבטיבול א' נפטר מברכה אחרונה ע"י בהמ"ז כיון דל"מ הגדה הפסק לענין ברכה וא"כ אין רשאי לברך אחר טיבול א' אפי' אכל כזית דהוי ברכה שא"צ דהא נפטר בבהמ"ז וגם גורם ברכה לפני המרור בפה"א דאסור לגרום ברכה כמ"ש סי' רט"ו: תע״ג:א׳י״ח א׳ (ס"ק יט) ומברך כו' רק על האכילה וא"כ די אם מברך קודם אכילה הוי עובר לעשייתו ואולי י"ל דאין לברך קודם הטיבול דבעי סמוך לעשיי' וכמ"ש לעיל סי' כ"ה ס"ח גבי תפילין וסי' קס"ז ס"ג וסי' תרנ"א ס"ה: תע״ג:א׳כ׳ א׳ (ס"ק כא) ויתן כו' חצי הגדולה במהרי"ל כ' טעם משום חיבוב מצוה ועיין בט"ז ס"ק ט' והב"ח כתב כיון שראוי לאכול אפיקומן שני זיתים כמ"ש מהרי"ל הביאו מ"א ר"ס תע"ז ומחלק הראשון אינו אוכל עתה כ"א זית א' א"כ מהראוי שחלק שמצניע לאפיקומן יהיה יותר גדול: תע״ג:א׳כ״ב א׳ (ס"ק כג) ויגביה כו' וא"צ להסיר כו' דאע"ג כשאומר פסח שהיו אבותינו כו' לא יגביה הבשר וכמ"ש ס"ק כ"ז שלא יהיה נראה כאלו הקדיש בהמתו מחיים. אבל במה שמגביה הקערה עם הבשר אינו נראה שהקדיש כ"כ הטור. תע״ג:א׳כ״ד א׳ (ס"ק כה) יצוה כו' אבל בזמן הגמרא כו' דהיו להם שלחנות קטנים לפני כ"א וא' ולא היה טרח' בעקירת שלחן. אבל עתה שי"ל שלחן גדול איכא טרחא מרובה בעקירתו לכן אינו חייב לעקור שלחן. וההסרה ג"כ אינו מועיל כמ"ש מ"א: תע״ג:א׳כ״ה א׳ (ס"ק כו) וישאלו. וי"ל שאין כו' דהא עבדי' היכרא כדי שישאל התינוק וישיב לו לספר ביציאת מצרים. והיינו שאלת מה נשתנה כו' שאנו אוכלים מצה ומרור כו' שעליהם שייך תשובת עבדים היינו ומספר יציאת מצרים משא"כ בשאלה זו שאין ענין לסיפור יציאת מצרים: תע״ג:א׳כ״ו א׳ (ס"ק כז) מוזגי' כ.' צ"ל ונאמר כו' דאי הוי קאי על גאולה העתידה היה ראוי לומר ונאמר בחולם ע"ג הנו"ן דהוא לשון עתיד וגם היה ראוי לומר שיר חדש דהוא לשון זכר. עפ"י המדרש דגאולות הראשונות היו דומין לנקבה שיולדת בצער ואחר הלידה שהיא בהרוחה עוד חוזרת לצער עיבור ולידה. כן גאולות הראשונות אחרי הגאול' היה שוב צער גלות אחר. לכן שירות שעברו היו בל' נקבה משא"כ גאולה העתידה ב"ב שאין אחריה גלות דומה לזכר שאינו מוליד לכן ראוי לומר שיר חדש לשון זכר: ב׳ וגם י"א דהלל כו' ר"ל דלא כשל"ה שכתב שאין לומר תיבת הללויה דשירה חדשה קאי על שירת הים דהיינו אז ישיר כו' והללויה מיותרת ולזה כתב מ"א די"ל הללויה ר"ל שאמרו על הים גם הלל דהא י"א כן שאמרוהו אז וס"ל כהאי תנא. תע״ג:א׳כ״ח א׳ (ס"ק כט) ט"ז כו' כנגד חרבו כו' לכן בא הרמז בט"ז פעמים לרמז על השם דהיינו ט"ז הך והכה: תע״ג:א׳כ״ט א׳ (ס"ק ל) יכסה כו' כשחל כו' שאין חגיגה כו' דבשלמא כשחל בחול אז הכונה ונאכל שם מן הזבחים היינו חגיגה שהיו מביאים עם הפסח יהיה נאכל קודם הפסח כדי שיאכל הפסח על השובע לכן יש להקדים זבחים לפסחים אבל כשחל פסח כמ"ש דלא היו מביאים חגיגה דאם היו מביאים הי' צריך להקריבו בשבת ואינו דוחה שבת וא"כ ע"כ מה שאנו אומרים במ"ש ונאכל שם מן הזבחים אין הכונה על החגיגה כ"א על שאר קרבנות. ובליל פסח לא היה אוכל כ"א פסח ולא שאר קרבנות לכן יש להקדים פסחים לזבחים: ב׳ ועיין בטור שכתב די"א כשחל פסח במ"ש אין ליקח כ"א תבשיל א' זכר לפסח לבד כיון דלא הביאו אז חגיגה והרר"פ כתב שאין לדקדק בזה כיון שאינו כ"א לזכר בעלמא ואדרבא המדקדק בזה נראה שעושה אותו כעין קדשים ממש עכת"ד ואפשר דלענין הקדמת אמירת פסחים לזבחים כשחל במ"ש גם ההר"פ מודה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א