סימן תמג – דין חמץ בערב פסח לאחר שש – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תמג – דין חמץ בערב פסח לאחר שש

א חָמֵץ מִו' שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה בְּיוֹם י"ד, א אָסוּר בַּהֲנָאָה, { אֲפִלּוּ חֲמֵצוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ } (טוּר סִימָן ת"ן וריב"ש סִימָן ת'), וַאֲסָרוּהוּ חֲכָמִים ב שְׁתֵּי שָׁעוֹת קֹדֶם דְּהַיְנוּ מִתְּחִלַּת שָׁעָה חֲמִישִׁית, וּמִיהוּ כָּל שָׁעָה חֲמִישִׁית מֻתָּר בַּהֲנָאָה, וְרַשַּׁאי לְמָכְרוֹ לְעַכּוּ"ם, אֲפִלּוּ ג הַרְבֵּה בְּיַחַד שֶׁוַּדַּאי לֹא יֹאכְלֶנּוּ קֹדֶם פֶּסַח; וְיָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לִבְהֵמָה חָיָה וְעוֹף, וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲמֹד עֲלֵיהֶם לִרְאוֹת שֶׁלֹּא יַצְנִיעוֹ מִמֶּנּוּ, וִיבַעֵר מָה שֶּׁשִּׁיְּרוּ מִמֶּנּוּ, וּמִתְּחִלַּת שָׁעָה שִׁשִּׁית וּלְמַעְלָה, אֲסָרוּהוּ גַּם בַּהֲנָאָה. { הַגָּה: וּבִשְׁנַת הָעִבּוּר שֶׁהַיּוֹם אָרֹךְ, אֵלּוּ הָאַרְבַּע שָׁעוֹת לְפִי עִנְיַן הַיּוֹם וּמֻתָּר לֶאֱכֹל חָמֵץ } ד { עַד שְׁלִישׁ הַיּוֹם } (רַמְבַּ"ם בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה רֵישׁ בְּרָכוֹת וּמַהֲרִי"ו), { וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַד ב' שָׁעוֹת קֹדֶם חֲצוֹת } (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קכ"א). ב יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ חֲמֵצוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל אַחֵר בְּפִקָּדוֹן, יְעַכְּבֶנּוּ עַד שָׁעָה חֲמִישִׁית, וְאִם לֹא בָּאוּ בְּעָלָיו ה יִמְכְּרֶנּוּ לְעַכּוּ"ם; וְאִם לֹא מְכָרוֹ חַיָּב ו לְבַעֲרוֹ בִּזְמַן אִסוּרוֹ, אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. ג אִם קָנוּ שׁוּם דָּבָר בְּחָמֵץ אַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת, ז מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁחָמֵץ אֵינוֹ תּוֹפֵס דָמָיו.

באר היטב – סימן תמג – דין חמץ בערב פסח לאחר שש

א א אסור בהנאה. ומ"מ אינו עובר בב"י עד הלילה רק מ"ע דתשביתו. מ"מ פ"ג (ובב"ק כ"ט משמעות רש"י דעובר): ב ב' שעות קודם. אפי' חמץ דרבנן כגון חמץ נוקשה אסור ג"כ וכ"ש חמץ ע"י תערובות ח"י וכ"כ ע"ש. מת בע"פ יוציאו לבה"ק ויחזרו ויאכלו ואח"כ יקברוהו מהרי"ל וכ"פ ח"י דלא כמ"א: ג הרבה. משמע אפי' כותח ויין שרף אף שנקרא שם בעליו עליו מותר למוכרו קודם פסח בשעת היתר לנכרי אף שיודע שלא יכלה קודם פסח הסכמת האחרונים. אבל הב"ח מחמיר דכל מידי ששם בעליו עליו אסור למוכרו ל' יום ק"פ והמחמיר תע"ב: ד עד שליש היום. דרך משל אם היום ט"ו שעות מותר לאכול עד תחילת שעה ששית ולהי"א מותר לאכול עד ה' שעות ומחצה. והסכמת האחרונים כדעה ראשונה עד שליש היום וחושבין מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ונ"ל דאם שכח ולא מכר חמצו שיש לסמוך אדעת י"א ואם הוא יותר משעה עד חצות מותר למכרו. מ"א: ב ה ימכרנו. נ"ל דאם הוא דבר שלא ימצא בריוח קונים בשעה ה' מותר למוכרו קודם לכן. מיהו אם הוא במקום דיוכל למכרו לעכו"ם שיודע שיחזיר לו אחר הפסח אסור למוכרו מכירה חלוטה. מ"א: ו לבערו. אע"ג דהוא אינו עובר עליו מ"מ יבערו שלא יעבור עליו המפקיד ואע"ג שאפשר שהמפקיד מכרה לעכו"ם בענין שלא יעבור עליו מכל מקום אין ספק מוציא מידי ודאי ושמא לא מכרו לפיכך חייב לבערו ב"ח. וכתב המ"א ונראה דנפקד חייב לשלם דמי הפקדון למפקיד שה"ל למוכרו קודם זמן איסורו וא"ל דהמפקיד פשע שה"ל למוכרו לעכו"ם במקום שהוא כיון דקיימא לן דאין הנפקד רשאי לסמוך על זה וחייב למוכרו א"כ פשע שלא מכרו. ומיהו אם החמץ בעין אומר לו הרי שלך לפניך מיהו אם היה משכון בידו צ"ע אם יכול לומר הרי שלך לפניך וחייב לפרוע לו מעותיו או דלמא כיון שהוא פשע הפסיד מעותיו ע"ש וט"ז כתב בפשיטות דההיזק של החמץ על הלוה ע"ש: והח"י חולק על המ"א ופסק דאין הנפקד חייב לשלם דמי הפקדון ע"ש ועיין בתשובת יד אליהו סי' י"ז. וכתב היד אהרן דהנפקד יכול לומר קים לי כמאן דפוטר ע"ש וכן בספר אבן העוזר חולק על המ"א ופסק דאין הנפקד חייב לשלם להמפקיד ע"ש בס' מ"א דפוס פרופס: ג ז מותר. כתב הב"ח דוקא אם שפחתו קנאה בלי ידיעתו אז מותר הבעל הבית להנות ממנו אבל אותו האיש שקנה אסור ליהנות ממנו. וקצת מהאחרונים מקילין בזה וכן נראה דעת הש"ע כאן. אכן חליפי חליפין יש להתיר אף לדידיה ונראה לי דאף המחמיר לדידיה בחליפין היינו דוקא כסות ופירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה אבל דמיו מותרין אפי' לכתחלה וע' בתשובת ש"א סי' ד' וכל זה דוקא חליפי החמץ מותרין אבל החמץ עצמו אף שנחלף וחזר וניתן לישראל מ"מ באיסור הראשון קיימא דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. דגן שנתחמץ ועבר עליו פסח ונזרע גדוליו מותרים דחליפין כגדוליו דמי. ח"י ע"ש:

מגן אברהם תמ״ג – סימן תמג – דין חמץ בערב פסח לאחר שש

א׳ אסור בהנאה. מדאורייתא (רמב"ם פ"א) ומ"מ אינו עובר בבל ירא' עד הליל' רק על מצו' עשה דתשביתו (מ"מ פ"ג): ב׳ ב' שעות קודם. דחיישי' שביום המעונן יטעו ב' שעות אבל ד' זמן סעודה לכל היא ולא אתי למטעי: מת בע"פ הוציאו המת לב"הק וחזרו לביתם ואכלו ואח"כ קברוהו (מהרי"ל) ועמ"ש ססי' תק"ו די"א דאסור לאכול קודם קבורת המת והכא שאני דהשעה עוברת וגם התחילו בהוצאתו ומ"מ תמי' לי דהא גבי ק"ש קי"ל אין מוציאין המת סמוך לק"ש ואם התחילו אין מפסיקין כמ"ש סי' ע"ב סעיף ב' וא"כ היאך יפסיקו לאכילה לכן נ"ל דמוטב לאכול קודם ואחר כך יוציאו המת ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין לאכילה ואם לא יכלו אח"כ לאכול יאכלו מצה עשירה או בשר ודגים: ג׳ שליש היום. דרך משל אם היום ט"ו שעות מותר לאכול עד תחלת שעה ששית ולהי"א מותר לאכול עד ה' שעות ומחצה, וכתב הב"ח ונקטינן לחומרא כסבר' קמיית' וחושבין מעלות השחר עד צ"ה כ"מ בתו' עכ"ל והלבוש ול"ח סי' רל"ג כתבו לחשוב מהנץ החמה עד סוף השקיעה ע"ש ואין ביניהם אלא דבר מועט ונ"ל דאם שכח ולא מכר חמצו יש לסמוך אדעת י"א ואם היא יותר משעה עד חצות מותר למכרו ועיין ברלב"ח סי' קל"ח ובר"מ אלשקר סס"א: ד׳ יעכבנו. ונ"ל דאם הוא דבר שלא ימצא בריוח קונים בשעה ה' מותר למכרו קודם לכן מיהו אם הוא מקום דיוכל למכרו לעכו"ם שיודע שיחזיר לו אחר הפסח אסור למוכרו מכירה חלוטה: ה׳ אינו חייב באחריתו /באחריותו/. אף על גב דהוא אינו עובר עליו מ"מ יבערנו שלא יעבור עליו המפקיד ואף על גב דאפש' שהמפקיד מכרו לעכו"ם בענין שלא יעבור עליו מ"מ אין ספק מוצי' מידי ודאי ושמא לא מכרו לפיכך חייב לבער (ב"ח) ונראה דהנפקד חייב לשלם דמי הפקדון למפקיד דהא ש"ח שהי' יכול להציל ברועים ובמקלות ולא הציל חייב ה"נ ה"ל למוכרו קודם זמן איסורא וא"ל דהמפקיד פשע שה"ל למוכרו לעכו"ם במקום שהוא כיון דקי"ל דאין הנפקד רשאי לסמוך על זה וחייב למוכרו א"כ ה"ל למוכרו ומיהו אם החמץ עדיין בעין א"ל הרי שלך לפניך וכ"מ בב"ק ד' מ"ה מיהו אם היה משכון בידו צ"ע אם יכול לומר לו הרי שלך לפניך וחייב לפרוע לו מעותיו או דלמא כיון שהוא פשע דה"ל למוכרו הפסיד מעותיו ולכאורה נראה כיון דמלוה על המשכון דין שומר יש לו ובשומר אומר לו הרי שלך לפניך ה"נ במשכון והלוה צריך לשלם לו וצ"ע: ו׳ אם קנו. והב"ח כתב דוקא אם שפחתו קנאה בלי ידיעתו אז מותר הבע"ה ליהנות ממנו אבל אותו האיש שקנה אסור ליהנות ממנו ע"כ ורי"ו ח"ה כתב מחלוקת הפוסקים בזה ודעת הש"ע להתיר דהא לא כתב שקנאה שפחתו וכ"כ בסי' ת"ן ס"ד ובטור שם ועיין בב"ח שנדחק שם ועיין בחולין דף ד' ע"ב וכתוב בי"ד סי' קל"ב דאפי' ביי"נ דתופס דמיו אם לקח העכו"ם היין אצלו ואח"כ נתן לו המעו' שרי מאחר שקנה העכו"ם היין במשיכ' לא הוי דמי יי"נ מיהו לבעל היין אסורי' לעולם לפי שנהנה מדמי יי"נ כו' ע"ש ססי' קמ"ד נ"ל דחמץ שרי אף לדידיה לכ"ע אף להב"ח:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תמ״ג

א׳ ב' שעות קודם. הטעם משום יום המעונן דאדם עשוי לטעות ב' שעות כיון שאין שמש זורחת: ב׳ אסרו גם בהנאה. בטור כתב ואם קידש בו אשה אינה מקודשת ונ"ל דזהו שמיירי בחמץ בין לרש"י ורמב"ם ובין לר"ת שמביא ב"י דאין פלוגתא בין רש"י לר"ת אלא בתרתי דרבנן דהיינו קודם סוף ו' שהזמן ההיא מדרבנן וחמץ נוקשה שהוא דרבנן אפי' בזה לא חיישינן לקדושין ולר"ת דוקא בחדא דרבנן דהיינו או הזמן או החמץ וחדא דאורייתא אבל בתרתי דרבנן חיישינן לקידושין וא"כ הוה דברי הטור כאן לכ"ע דלא כב"י שכתב דכאן כתב אליבא דרש"י ורמב"ם אלא שהטור בא"ע ס"ס כ"ח כתב דאליב' דהרא"ש לשיטת ר"ת הזמן עיקר ואזלינן בתריה אי הוי דאורייתא או דרבנן והוא צריך עיון ויתבאר שם בסייעתא דשמיא: ג׳ ר"א כו'. זה דעת ת"ה סי' קכ"א ודברי הרב תמוהין בזה דהכי איתא בת"ה שאלה הא דאוכלין כל ד' ולא יותר בשנת העיבור שהיום מאריך בגבולינו שבסוף ד' יש עדיין כמו ג' שעות עד חצות עד אימתי שרי לאכול חמץ אם עד ב' שעות קודם חצות לעולם א"ד דכי שלמי להו ד' שעות מתחלת היום לעולם אסור באכילת חמץ. תשו' יראה מתוך ההלכה דלעולם שרי לאכול עד ב' שעות קודם חצות ואע"ג דמסיק רבא דטעמ' משום יום המעונן וד' זמן סעוד' לכל היא ובזה אין אדם טועה ולהך שינוי' יוכל לומר דלעול' אפי' בימי' הארוכי' זמן סעוד' היא בד' מתחלת היום ולאחר ד' שלים ליה זמן סעודה ויש כאן לגזור משום יום המעונן מ"מ הואיל ולשינויא קמא דאדם טועה ב' שעות אין לאסור לעולם רק ב' שעות קודם חצות כדמוכח התם כו' עכ"ל משמע מדבריו דב' שעות שלנו קאמר דהיינו שאנו חושבים השעה שלנו א' מן חלק כ"ד ביום ולילה וכ"מ מדבריו בסי' קס"ז לענין שיעור מליחת בשר דמדמה שעות שלנו לשעות שבתלמוד וקשה ע"ז דא"כ הך ששנינו אוכלין כל ד' היינו ג"כ שעות שלנו וכי כתיבי שעות באורייתא דניזיל בתרייהו אלא ודאי דהשעות הם זמניות וכמ"ש בדיעה ראשונה והיא דעת הרמב"ם וזה מוכח מאד דהא איסור חמץ ושחיטת פסח שייכים זה לזה כמאמר הכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי ושחיטת הפסח תלוי בענין היום כדאי' ר"פ תמיד נשחט דאמרי' בע"פ נשחט התמיד בז' ומחצ' מפ' רבא דמצותו תמיד משינטו צללי ערב דמתחיל שמשה לערב כו' הרי מבואר דבתר היום אזלינן וכיון דהוה חצות היום ע"פ השמש קרוי' ו' שעות דאנן חשבי' כל יום א' ארוך וא' קצר לי"ב שעות ואותן שעות אמרו עליהם חכמים אוכלין כל ד' גם מ"ש חכמים ד' זמן סעוד' לכל היא היינו ג"כ לפי ענין היום שאדם רגיל לאכול סעודתו בשליש היום כל יום לפי מה שהוא כאשר היא מנהג בני אדם שודאי זמן הסעודה של יום ארוך אינו שוה ליום קצר אלא היא לפי ענין היום וא"כ אין כאן שאלה לגמרי דהא דאמרי' בגמ' אדם טוע' ב' שעות היינו לפי שעות היום כדאי' בהדיא דאמרי' א"ה בשית נמי ניכול א"ר אדא בר אהבה שית יומא בקרנתא קאי פי' השמש עומד באמצע הרקיע כו' ואין שייכות לשעות שלנו לענין החמה וא"כ גם לשנויא קמא דאדם טועה ב' שעות היינו זמניות וכי חשבי' ביום ארוך ב' שעות זמניו' קודם חצות הוה ממש שליש היום ודא ודא א' היא ודברי הת"ה הם תמוהים מאוד דתלה האיסור בשעות שלנו וזה ודאי אינו והב"י בסי' תל"א כ' שדברי ת"ה הם כדעת הרמב"ם א"כ היה מפ' ב' שעות דנקט ת"ה היינו זמניות והא ודאי ליתא דא"כ לא היו ב' צדדין לספוקי בהו ולא הי' ת"ה צריך לפלפל בזה ורמ"א הבין כמ"ש בת"ה דעל שעות שלנו קאמר ע"כ עשה מזה ב' דיעות כאן אבל האמת דדברי ת"ה בזה אינם ברורים דלפי דעתו יהיו דברי התנא נתלים בשעות שלנו ומה שייכות יש לנו לתלות האיסור בב' שעות שלנו קודם חצות ולמה נתן התנא שיעו' אכיל' עד ד' שעות ותו לא טפי היה לו לו' ג"כ עד ב' שעות קודם חצות דהי' דבר שוה בכל הזמני' אלא ודאי דזהו דבר בטל וכל השעות הם זמניות וחלילה לנו לאכול אחר שליש היום מן עלות השחר וכ"פ מו"ח ז"ל בסי' תל"א שיש להחמיר כדיעה הראשונ' דכאן ולעד"נ דהדיעה השניה היא לאו דסמכא כלל ועיקר הדין כדיעה הראשונ': ד׳ ימכרנו לעכו"ם כו'. ואלו הי' הבעל כאן עליו לבער כדלעיל סי' ת"מ בסופו ואם הלוה ישראל לחבירו על חמץ נר א' לכאורה דעל המלוה לבער דדוקא בעכו"ם אמרי' בסי' תמ"א דעכו"ם מישראל לא קנה משכון וכן להיפך אבל ישראל מישראל קנה משכון כדאי' בפ' כל שעה מדכתי' ולך תהי' צדקה ואם אינו קונה משכון צדקה מנ"ל וא"ה הוה של המלו' וראייה עוד דהא אם קידש אשה במשכון שהלוה עליו הרי היא מקודשת כמ"ש בא"ע אלא דנלע"ד דמ"מ הוה גוף המשכון של הלוה דהא אי' בפ' הפרה מביא בח"מ סי' ע"ב במשכנו של ישראל אצל גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק במשכון דחייב להחזירו לישראל מטעם שגוף המשכון של ישראל רק להגר היה שיעבוד עליו וכיון שמת פקע שיעבודו א"כ גם כאן חייב הלוה לבערו דהגוף שלו וכ"ת דאין בידו לבערו כיון שזה יש לו עליו חוב לא יתננו לו בלא מעות מ"מ אם אירע איזה ענין שלא ביערוהו והגיע זמן איסורו נראה דחייב הלוה לשלם מה שהלו' לו וההיזק של החמץ על הלוה כיון שהגוף שלו וכן אם מלוה מוכרו לעכו"ם בע"פ שאז החמץ בזול כמ"ש רש"י בפ"ק ד' י"ד במעשה דיוחנן חקוקה הוה ההיזק על הלוה כנלע"ד: ה׳ אם קנו שום דבר כו'. בטור כתב זה דרך מעשה שקנתה שפחה עכו"ם ירקות בעד חמץ בע"פ אחר ו' שעות והתירם ר"ת לפי שחמץ אינו תופס דמיו כדאמרינן חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד לפי שהן מחליפין וקשה שהרי דין זה של חמצן של ע"ע הוא בחולין דף ד' ופירש"י שם דלעצמן של ע"ע אסור מטעם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח כו' גם התו' האריכו שם דאסור מדרבנן וא"כ צ"ל דההיתר של ר"ת היא כיון שעכו"ם קנתה בלי שליחות ישראל אבל בידיעת ישראל ודאי אסור ואפי' בלא ידיעת ישראל אלא שישראל אחר עביד איסור' וקנה ירקות אלו יש לאסור לטעם דרש"י שא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולפ"ז לא ה"ל לכתוב כאן אם קנו דמשמע אפי' ישראל ותו דמשמע אפי' לעצמו של הקונה מותר וכבר נתבאר דלדידיה עכ"פ אסור:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תמ״ג

תמ״ג:תרל״ט א׳ (ס"ק ב) ב' שעות כו' שביום המעונן כו'. ומה"ט ההנאה לא אסרו כ"א מתחלת שש דשעה אחת אדם טועה אפי' ליכא יום המעונן. לכן החמירו לאסרו שעה א' אפי' בהנאה אבל שני שעות (ניהו דאדם טועה שני שעות מ"מ) בין ה' לשבע אין אדם טועה דבה' חמה במזרח ובשבע חמה במערב וא"כ ליכא למיחש כ"א ליום מעונן לכן לא החמירו לאסרו כ"א באכילה. ב"ח: ב׳ מת בער"פ כו' ועמ"ש ס"ס תקכ"ו כצ"ל. ר"ל שכתב שם דאסור לאכול סעודת קבע קודם קבורה. וצ"ל כה"ג כיון שכבר התחילו בהוצאתו וגם משום דיעבור זמן אכילה התירו לאכול: ג׳ אין מפסיקים כמ"ש סי' ע"ב ס"ב כצ"ל: ד׳ לכן נ"ל דמוטב כו' ועמ"ש בס' ח"י ליישב ע"פ מנהג אשכנז: תמ״ג:תר״מ א׳ (ס"ק ג) שליש היום כו' עד ה' שעות ומחצה. דאותן שתי שעות שנתנו הי"א הם שעות השוואה ולא שעות זמניות. וע' בט"ז. וכן משמע בתוספות דף ב' ד"ה והא קי"ל כו' ובדף י"א ד"ה א' אומר כו' כ"כ הב"ח בסי' תנ"א: ב׳ ואין ביניהם אלא דבר מועט הבינו רבים דר"ל דאין בין הב"ח ולבוש ול"ח כ"א דבר מועט ולכן מקשי' דיש מרחק רב ביניהם. ואטה למשל אזני שיהיה מובן בקל אם היום ארוך ט"ז שעות דהיינו ע"ה הוא סוף שעה רביעית אחר חצות לילה. וצ"ה הוא סוף שעה שמינית אחר חצות היום. א"כ לדעת הב"ח השלים מזה הוא ה' שעה ושליש שעה. א"כ כלה זמן האכילה אחר ט' שעות ושליש שעה אחר חצות לילה דהא ע"ה הוא סוף שעה ד' והוסיף עליהם ה' שעה ושליש תמצא כנ"ל אבל ללבוש ול"ח הזמן מתארך יותר בין א"א כדעת הרמב"ם דס"ל דמע"ה עד הנ"ח מהלך ה' מיל וכן משקיעה עד צ"ה ה' מיל לפ"ז שיעור מיל ב' חומשי שעה אם כן מע"ה עד הנ"ח שני שעות וכאש' יתבאר החשבון להבא. וכן משקיעה עד צ"ה שני שעות אם כן חסר מט"ז שעה הנ"ל ד' שעה ונשאר היום י"ב שעה טול מזה השליש שהמה ד' שעה והוסיפן על סוף ד' אחר חצות הלילה שאז ע"ה דהיינו שש שעה דהיינו שני שעות עד הנ"ח ועוד מהנ"ח ואילך ד' שעות אם כן יכלה זמן אכילה סוף שעה יו"ד אחר חצות לילה א"כ איכא בין ב"ח ללבוש ול"ח שני שלישי שעה. ואף לאמיתת הדברים שהלבוש פסק כמ"ד דמע"ה עד צ"ה הוא ד' מיל וכן משקיעה עד צ"ה ולפ"ז שיעור מיל הוא רביע שעה וחצי רביע וכמו שיתבאר להבא. א"כ מע"ה עד הנ"ח שעה ומחצה וכשיעלה ע"ה סוף שעה ד' אחר חצות הוסיף עליהן שעה ומחצה. א"כ הנ"ח הוא ה' שעות ומחצה אחר חצות וכן משקיעה עד צ"ה. א"כ היום ארוך מן הנ"ח עד השקיעה י"ג שעה טול מהם השליש הוא ד' שעה ושליש א"כ הוסיף על ד' שעה אחר חצות שעלה ע"ה שעה ומחצה עד הנ"ח ועוד ד' שעה ושליש שלישית של יום ס"ה תשעה שעות ומחצ' ושליש שעה א"כ נמשך זמן אכילה ללבוש יותר מלה ב"ח חצי שעה ויהיה איך שיהי' איך קרא מ"א דבר מועט. אולם לענ"ד לבבי לא כן ידמה אלא מ"ש מ"א ואין ביניהם אלא ד"מ קאי על הלבוש ול"ח וכוונתו לפרש מ"ש מ"א והלבוש ול"ח כתבו לחשוב כו' משמע שהן שוין בדין זה ובאמת גם הלבוש ול"ח פליגי וכאשר יתבאר וע"ז כתב מ"א ואין ביניהן ר"ל בין הלבוש ול"ח כ"א דבר מועט ולכן לא חש מ"א לאותו דבר מועט וכלל דעת הלבוש ול"ח יחד. והוא דהל"ח כ' בפ"ק דברכות סי' י' ד"ה עד ג' שעות כו' דת"ה חשיב היום מע"ה עד צ"ה אבל הרמב"ם ע"כ ס"ל דחשבי' היום מהנץ החמה עד השקיעה:. לפי שהרמב"ם כ' שיעור מיל ב' חומשי שעה ולהת"ה אין החשבון זה עולה. אע"כ הרמב"ם ס"ל דחשבי' מנה"ח עד השקיעה ואז החשבון מכוון דאיתא פ' מי שהי' טמא דאר"י מהלך אדם בינוני ביום בניסן ובתשרי י' פרסאות והם ארבעים מיל דכל פרסה ד' מיל דס"ל כמ"ד שם מע"ה עד הנ"ח מהלך ה' מיל וכן משקיעה עד צ"ה ה' מיל א"כ נשאר מהנ"ח עד השקיע' ל' מיל וכיון דבניסן ובתשרי היום י"ב שעה וא"כ אי שיעור מיל שני חומשי שעה החשבון מכוון דא"כ בעי' לשלשים מיל ששים חומשים והם י"ב שעה דהא ה' חומשים הם שעה. אבל לפמ"ש הלבוש סי' רס"א ורס"ז נראה דס"ל כר' יודא שם דמע"ה עד הנ"ח מהלך ד' מיל וכן משקיעה עד צ"ה וישאר מהנ"ח עד השקיעה שהם י"ב שעה אז ל"ב מיל א"כ שיעור מיל הוא רביע שעה וחצי רביעי כי ל"ב רביעיות הם ח' שעות ול"ב חצי רביע ד' שעה יחד י"ב שעה עכת"ד ל"ח לפ"ז איכא בין הלבוש ול"ח דבר מועט. דהל"ח פוסק כהרמב"ם דמע"ה עד הנ"ח ה' מיל וכן בשקיעה וא"כ לדידיה שיעור מיל שני חומשים. א"כ אם ע"ה הוא סוף שעה ד' אחר חצות לילה כמ"ש במשל א"כ יש מע"ה עד הנ"ח ה מיל שהם שני שעה א"כ הנ"ח הוא סוף שעה ששית אחר חצות. וכן משקיעה עד צ"ה ב' שעה א"כ מהנ"ח עד השקיעה שנים עשר שעה מכוונים טול מהן השליש שהן ד' שעה והוסיפן על סוף שעה ששית שהוא זמן הנ"ח שממנו מתחילים לחשוב א"כ כלה זמן האכילה סוף יו"ד שעה אחר חצות. אבל ללבוש דס"ל כמ"ד ד' מיל מע"ה עד הנ"ח ולפ"ז שיעור מיל רביע וחצי רביע שעה כנ"ל. ומשמע שם בגמ' וברש"י ד"ה רבנן הוא דקטעי דחשבי דקדמי וחשוכי. דמ"ד דליכא רק ד מיל מע"ה עד הנ"ח וכן בשקיעה ס"ל אע"ג דחזי' דבני אדם מהלכים קודם הנץ החמה עד הנץ החמה ה' מיל. היינו שהם מקדימים קודם ע"ה שיעור מיל וכן בערב הולכים מיל אחר צ"ה לכן סברו רבנן מע"ה עד צ"ה ה' מיל. ובאמת ע"ה הוא שיעור מיל מאוחר ממה דסברו רבנן כי העולם מקדימים ללכת מיל קודם ע"ה ע"ש. א"כ למ"ד ד' מיל מע"ה עד הנ"ח ע"כ לדידיה ע"ה מאוחר מלמ"ד ה' מיל שיעור מיל ושיעור מיל למ"ד ד' מיל הוא רביע וחצי רביעית שעה כנ"ל. א"כ אם לל"ח ע"ה הוא סוף שעה ד' א"כ ללבוש דס"ל ד' מיל מע"ה עד הנ"ח ע"כ ע"ה מאוחר שיעור מיל ויהיה ע"ה בשעה ד' ורביעי וחצי רביעי שעה. אחר כך חשוב שיעור ד' מילין עד הנ"ח ולדידיה עולין שעה ומחצה א"כ צרפן יחד ויהיה הנ"ת אחר חצות ה' שעה וג' רביעית ומחצה א"כ עד חצי היום הוא שש שעה וחצי רביע וכן מחצות היום עד השקיעה. א"כ מהנ"ח עד השקיעה י"ב שעה ורביעי. טול מזה השליש הם ד' שעה וחלק י"ב משעה דהיינו ה' מינוטין וצרף אותן לה' שעה וג' רביעית ומחצה שהנ"ח אחר חצות לילה עולה תשעה שעה ושעה עשירית פחות חלק כ"ד משעה דהיינו שני מינוטין וחצי וזה דבר מועט שבין ל"ח ולבוש דלל"ח כלה זמן אכילה סוף שעה עשירית א"כ יש ביניהם שני מינוטין וחצי ודוק: ג׳ יש לסמוך על דעת י"א כו'. ועט"ז עמ"ש על דעת י"א וכתב הב"ח דהמחמיר כשיטות התוס' ר"פ כל שעה דמפרשים דברי ר"י בן בתירא דאפי' לב"ה כל דבר ששם בעליו עליו כגון מיני יין שרף אסור למכור לגוי ל' יום קודם לפסח אלא א"כ יודע שיכלה אותו יין שרף קודם פסח שלא יאמר שהישראל מוכרו ע"י גוי בפסח והמחמיר כדבריהם תע"ב וח"י חולק: תמ״ג:תרמ״א א׳ (ס"ק ד) יעכבנו כו' אסור למוכרו מכירה חלוטה ואפי' מוכרו בשרו ואין מזלזל במקח אפילו הכי אסור דרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. ועיין בב"מ דף ל"ח ע"א: תמ״ג:תרמ״ב א׳ (ס"ק ה) אינו כו'. המפקיד ואע"ג שאפשר שהמפקיד מוכרו כצ"ל: ב׳ דהא ש"ח שהי' יכול להציל כו'. כמ"ש בח"מ סי' רצ"א ס"ח ור"ל ניהו דהוא לא גרם היזק מ"מ כיון דיכול להצילו מן ההיזק אם לא הצילו מיקרי פשיעה אבל הח"י חולק וס"ל דפטור מלשלם כיון דמבוא' בהרמב"ם ובח"מ סי' רצ"ב דאין הנפקד חייב למוכרו אלא מפני השבת אבידה ולא מדין שמירה לכן אין לחייבו. ועיקר טעמו די"ל דסמך עצמו שהמפקיד מכרו ואם לא מוכרו המפקיד הו"לל הודיע לנפקד ומדלא הודיעו איהו דאפסיד אנפשיה אם לא שהי' במקום רחוק שלא היה אפשר לו להודיע ע"ש שהאריך: ג׳ כ"מ בב"ק דף מ"ה היא הסוגיא שהובא לעיל סי' תמ"א ס"ק א' ע"ש: ד׳ צ"ע כו' וחייב לפרוע כו' ר"ל דע"כ לא שמעי' לי"ל הרי של"ל אלא כדי לפטור א"ע מלשלם. אבל שעי"ז יהיה מוציא מחבירו אפשר דאסור והט"ז פשיטא ליה דחייב לשלם ע"ש: תמ״ג:תרמ״ג א׳ (ס"ק ו) אם כו' דוקא אם שפחה כו' דכן הוא בטור מעשה שקנתה שפחה כו' והטעם דלמי שקנה אסור דהא ר"ת בס' א"ח דהוא מריה דהאי דינא אייתי ראיה מדאמרי' בחולין דף ד' ע"ב חמצן של ע"ע ומשהין חמץ בפסח בביתם מ"מ אחר הפסח חמצן מותר ולא אמרינן דהוי חמץ שעבר עליו הפסח ואמרי' טעמא מפני שהן מחליפין עם הגוי את חמצן דלא שביק התירא ואכיל איסורא הרי דחליפי חמץ מותר דאינו תופס דמיו וכתבו רש"י ותו' שם דמ"מ למחליף אסורין החליפין ומה התם אחר הפסח לר"ש אין בו כ"א איסור דרבנן מצד קנס כ"ש לפני פסח לדידן לאסור מן התורה שהחליפין אסורים למחליף עכת"ד הב"ח: ב׳ וכ"כ בסי' ת"נ ובטור שם ישראל שהי' לו תנור שנותנים לו שכר אפייתו לחם חמץ ואפו בו גוים בפסח אסור לקבל אחר הפסח אפילו מעות דמשתכר באיסורי הנאה. ואם כבר קיבל המעות מותרים אע"ג דהוי חליפי חמץ הרי דחליפים מותרים אף למחליף א"כ ע"כ צ"ל הא דכ' הטור כאן מעשה שקנאה שפחה הוא לאו דוקא אלא שהמעשה כך היה: ג׳ וכ' בי"ד כו' אם לקח הגוי היין כו' דדוקא אם נותן לו המעות בשעה שלוקח היין או קודם לו אסור דהוי דמי יי"נ. דלולי דהיה נותן לו היי"נ לא היה הגוי נותן מעות אבל אם מגוי לקח תחלה היין וקנאו במשיכה א"כ אין לישראל תביעה על הגוי דהא היי"נ אסור בהנאה ולא משתרשי לי' הגוי כלל ובדין הגוי א"צ לשלם לו דהא היי"נ שאסור בהנאה אינו שוה כלום והמעות שנותן לו הגוי הם מתנה בעלמא ולא דמי יין ולכן שרי: ד׳ לפי שנהנה משום קנס כו'. ע"ש ס"ס קמ"ד גבי ע"ז כה"ג אם מכרו לגוי וכ' שם דוקא אם הגוי מכר הע"ז לגוי אחר אז מותר לישראל לקבל הדמים ומשמע שם דהדמים מותרים אף לישראל המוכרו וע"ש בש"ך מחלוקת הפוסקים ובזה בסי' קל"ב ובס"ס קמ"ד: ה׳ ונ"ל דבחמץ כו' לכ"ע ר"ל לכל הפוסקים האוסרים שם בי"ד למוכר וגם לדעת הב"ח דהכא שאוסר למחליף כנ"ל ומשמע מדברי מ"א אפי' החמץ עדיין בעין ביד הגוי ולא מכרו לאחר:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א