סימן תט – דין מקום נתינת הערוב – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תט – דין מקום נתינת הערוב

א הַנּוֹתֵן עֵרוּבוֹ בְּבֵית א הַקְּבָרוֹת, אֵינוֹ עֵרוּב. לְפִי שֶׁבֵּית הַקְּבָרוֹת אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְכֵיוָן שֶׁרוֹצֶה בְּקִיּוּם הָעֵרוּב שָׁם אַחַר קְנִיָּה, הֲרֵי נֶהֱנֶה בּוֹ. וְאִם נְתָנוֹ בְּבֵית הַפְּרָס, הֲרֵי זֶה עֵרוּב וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְהִכָּנֵס שָׁם ב בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ אוֹ שֶׁיְּנַפַּח וְהוֹלֵךְ. ב צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הוּא וְעֵרוּבוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לוֹ לְאָכְלוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. לְפִיכָךְ אִם נִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֵינוֹ עֵרוּב, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֶלָּא בַּעֲבֵרָה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בַּכַּרְמְלִית, אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בַּכַּרְמְלִית וְהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, הֲרֵי זֶה עֵרוּב, שֶׁבִּשְׁעַת קְנִיַּת הָעֵרוּב שֶׁהוּא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת מֻתָּר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מִכָּל אֶחָד מִשְּׁתֵּי הָרָשֻׁיּוֹת לַכַּרְמְלִית לִדְבַר מִצְוָה. שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בִּמְקוֹם מִצְוָה אוֹ בִּשְׁעַת הַדַּחַק. ג נְתָנוֹ בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ הַקֻּנְדֵּס הַצּוֹמְחִים מִן הָאָרֶץ, אֵינוֹ עֵרוּב, מִפְּנֵי שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהֵם רַכִּים וְנוֹחִים לְקִטּוּם וְיִתְחַיֵּב ג חַטָּאת, גָּזְרוּ בָּהֶם, { וְאִם הֵם רַכִּים כְּיֶרֶק עַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן של"ו, } אֲפִלּוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם מִצְוָה; וְאִם הָיוּ תְּלוּשִׁים וּנְעוּצִים, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. ד נְתָנוֹ בְּמִגְדָּל וְנָעַל בְּפָנָיו, וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ מִבְּעוֹד יוֹם אוֹ שֶׁנָּפַל עָלָיו גַּל, אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בְּלֹא עֲשִׂיַּת מְלָאכָה דְּאוֹרַיְתָא, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. ה כָּל הַמַּנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּמָקוֹם, יֵשׁ לוֹ בִּמְקוֹם עֵרוּבוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, לְפִיכָךְ הַמַּנִּיחַ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין שֶׁלּוֹ בְּסוֹף הַתְּחוּם ד וְנִתְגַּלְגֵּל בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת, הֲרֵי זֶה עֵרוּב; חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, אֵינוֹ עֵרוּב. ו אָבַד עֵרוּבוֹ אוֹ נִשְׂרַף, אוֹ אִם הָיָה בְּסוֹף הַתְּחוּם וְנִתְגַּלְגֵּל חוּץ לְד' אַמּוֹת, אוֹ שֶׁהָיְתָה תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ עֵרוּב; מִשֶּׁחָשְׁכָה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב שֶׁקְּנִיַּת הָעֵרוּב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אִם ה סָפֵק, כָּשֵׁר; שֶׁסְפֵק הָעֵרוּב כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֶזְקַת כַּשְׁרוּת כְּגוֹן זֶה שֶׁהִנִּיחוּ שָׁם וְאֵרַע בּוֹ סָפֵק; אֲבָל אִם לֹא הָיָה לוֹ חֶזְקַת כַּשְׁרוּת, כְּגוֹן סָפֵק אִם הֻנַּח שָׁם אִם לָאו, לֹא. ז כֵּיצַד עֲשִׂיַּת עֵרוּב, אִם רוֹצֶה לֵילֵךְ בְּסוֹף הַתְּחוּם אוֹ בְּתוֹכוֹ וּלְהַחְשִׁיךְ שָׁם, זֶה הוּא עִקַּר מִצְוָתוֹ. וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר: שְׁבִיתָתִי בַּמְּקוֹמִי, אֶלָּא הֶחְשִׁיךְ שָׁם וְשָׁתַק, לֹא שְׁנָא מִי שֶׁיּוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְהַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם לֹא שְׁנָא מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ, קוֹנֶה אַלְפַּיִם אַמָּה בְּלֹא אֲמִירָה. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִטְרֹחַ לְהַחְשִׁיךְ שָׁם, יֵלֵךְ מִבְּעוֹד יוֹם וְיַנִּיחַ שָׁם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, ו כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מְזוֹנוֹ. וְאִם הוּא חוֹלֶה אוֹ רְעַבְתָּן, שִׁעוּרוֹ שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת שֶׁהֵם כְּשִׁשָּׁה בֵּיצִים מִפַּת, { וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן שס"ח סָעִיף ג', } אוֹ מִכָּל דָּבָר שֶׁמִּשְׁתַּתְּפִין בּוֹ שִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת; וְאִם הוּא לִפְתָּן, בִּכְדֵי לֶאֱכֹל בּוֹ שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת סַגֵּי. וְאוֹמֵר: בְּזֶה הָעֵרוּב אֶהְיֶה מֻתָּר לֵילֵךְ לְמָחָר אַלְפַּיִם אַמָּה, וְחוֹזֵר וְלָן בְּבֵיתוֹ וַאֲפִלּוּ הָכֵי מוֹדְדִים לוֹ תְּחוּמוֹ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים כְּאִלּוּ דָּר שָׁם. אֲבָל הַתַּלְמִידִים הָאוֹכְלִים אֵצֶל בַּעֲלֵי בָּתִּים, שֶׁבָּתֵּיהֶם בַּשָּׂדֶה וְחוֹזְרִים וְלָנִים בְּבֵית רַבָּם, מוֹדְדִין לָהֶם תְּחוּמָם מִבֵּית רַבָּם שֶׁהוּא מְקוֹם לִינָתָם שֶׁהוּא לָהֶם עִקָּר, שֶׁשָּׁם הָיוּ ז חֲפֵצִים גַּם לֶאֱכֹל אִלּוּ הָיָה שָׁם מְזוֹנָם. ח אִם יִרְצֶה יִשְׁלַח הָעֵרוּב עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, וְיֹאמַר: בְּזֶה הָעֵרוּב יְהֵא פְּלוֹנִי מֻתָּר לֵילֵךְ. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן אוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵרוּב; וְאִם שְׁלָחוֹ עַל יְדֵי חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵרוּב, אֵינוֹ עֵרוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ, וּשְׁלָחוֹ עַל יְדֵי אֶחָד מֵאֵלּוּ וַאֲפִלּוּ שְׁלָחוֹ עַל הַפִּיל אוֹ עַל הַקּוֹף וְרָאָה מֵרָחוֹק שֶׁהִגִּיעַ שָׁם וּנְתָנוֹ לוֹ, הָוֵי עֵרוּב אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה שֶׁהִנִּיחוֹ הָאַחֵר, דַּחֲזָקָה: שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה ח שְׁלִיחוּתוֹ. וְכֵן רַבִּים שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בְּעֵרוּבֵי תְּחוּמִין וְרָצוּ לִשְׁלֹח עֵרוּבָם בְּיַד אַחֵר, הֲרֵי אֵלּוּ מְשַׁלְּחִין. ט אֶחָד אוֹ רַבִּים שֶׁאָמְרוּ לְאֶחָד: צֵא עָרֵב עָלֵינוּ, וְעֵרֵב עֲלֵיהֶם בְּאֵיזֶה רוּחַ שֶׁרָצָה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב וְיוֹצְאִים בּוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא יִחֲדוּ לוֹ רוּחַ. י הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: עָרֵב עָלַי ט בִּתְמָרִים; וְעֵרֵב עָלָיו בִּגְרוֹגָרוֹת; בִּגְרוֹגָרוֹת, וְעֵרֵב עָלָיו בִּתְמָרִים; אָמַר לוֹ: הַנַּח עֵרוּבִי בְּמִגְדָּל, וְהִנִּיחוּ בְּשׁוֹבָךְ; בְּשׁוֹבָךְ, וְהִנִּיחוֹ בְּמִגְדָּל; בְּבַיִת, וְהִנִּיחוּ בַּעֲלִיָּה; בַּעֲלִיָּה, וְהִנִּיחוֹ בְּבַיִת, אֵינוֹ עֵרוּב. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: עָרֵב עָלַי, סְתָם, וְעֵרֵב עָלָיו בֵּין בִּגְרוֹגָרוֹת בֵּין בִּתְמָרִים בֵּין בְּבַיִת בֵּין בַּעֲלִיָּה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. יא מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וּמַכִּיר אִילָן אוֹ גָּדֵר בְּסוֹף אַלְפַּיִם אַמָּה, וְיָרֵא שֶׁמָּא תֶחְשַׁךְ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ שָׁם, וְאָמַר: שְׁבִיתָתִי תַּחְתָּיו בְּעִקָּרוֹ, קָנָה שְׁבִיתָה בְּעִקָּרוֹ וְיֵשׁ לוֹ מִשָּׁם אַלְפַּיִם אַמָּה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ שָׁם מִבְּעוֹד יוֹם בְּמַהֲלָךְ בֵּינוֹנִי אֶלָּא אִם כֵּן יָרוּץ, מֻתָּר לֵילֵךְ לְשָׁם בְּנַחַת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ שָׁם מִבְּעוֹד יוֹם. אֲבָל אִם לֹא הָיָה יָכוֹל לְהַגִּיעַ שָׁם כְּלָל מִבְּעוֹד יוֹם, לֹא יָזוּז מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁהֲרֵי עָקַר דַּעְתּוֹ מִכָּאן וְגַם שָׁם לֹא קָנָה. וְדַוְקָא שֶׁיִּחֵד ד' אַמּוֹת וְהֵם בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: שְׁבִיתָתִי בְּעִקָּרוֹ, וּמִכָּאן עַד עִקָּרוֹ אֵין יוֹתֵר מֵאַלְפַּיִם. אֲבָל אִם אֵין כָּל הָאִילָן בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם, וְלֹא יִחֵד מָקוֹם תַּחְתָּיו, לֹא קָנָה שְׁבִיתָה דְּשֶׁמָּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ עַל אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁהֵם חוּץ לְאַלְפַּיִם, וְגַם כָּאן לֹא קָנָה, שֶׁהֲרֵי עָקַר דַּעְתּוֹ מִכָּאן, וְלֹא יָזוּז מִמְּקוֹמוֹ. וְאִם כֻּלּוֹ עוֹמֵד תּוֹךְ אַלְפַּיִם וְלֹא יִחֵד מְקוֹם שְׁבִיתָתוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: שְׁבִיתָתִי תַּחְתָּיו, יֵשׁ לוֹ אַרְבָּעָה אֲלָפִים מִמְּקוֹמוֹ לְצַד הָאִילָן חוּץ מִשִּׁעוּר מֶשֶׁךְ תַּחְתָּיו שֶׁל אִילָן; כְּגוֹן אִם שִׁעוּר הָאִילָן עֶשְׂרִים אַמָּה, יֵשׁ לוֹ שָׁם אַלְפַּיִם פָּחוֹת עֶשְׂרִים אַמָּה. וּלְהָרַמְבָּ"ם, הַקּוֹנֶה שְׁבִיתָה בְּרִחוּק מָקוֹם וְלֹא סִיֵּם מְקוֹם שְׁבִיתָתוֹ, לֹא קָנָה שְׁבִיתָה שָׁם אֶלָּא בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה עוֹמֵד בּוֹ כְּשֶׁחָשְׁכָה; וְכֵן אִם אָמַר: שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְהוּא רָחוֹק מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מֵאַלְפַּיִם, קָנָה שְׁבִיתָה בִּמְקוֹמוֹ. וְהָאוֹמֵר: שְׁבִיתָתִי תַּחַת אִילָן פְּלוֹנִי, אִם יֵשׁ תַּחְתָּיו שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת אוֹ יוֹתֵר, לֹא קָנָה שְׁבִיתָה שֶׁהֲרֵי לֹא כִּוֵּן מְקוֹם שְׁבִיתָתוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בְּעִקָּרוֹ, אוֹ בְּד' אַמּוֹת שֶׁבִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִּדְרוֹמוֹ. וְאִם הָיָה תַּחְתָּיו פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנֶה אַמּוֹת, וְנִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת תַּחְתָּיו, קָנָה; שֶׁהֲרֵי מִקְצָת מְקוֹמוֹ מְסֻיָּם. וְכֵן דַּעַת הָרִי"ף בָּזֶה. יב הָיוּ שְׁנַיִם, אֶחָד מַכִּיר וְאֶחָד אֵינוֹ מַכִּיר, שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מוֹסֵר שְׁבִיתָתוֹ לַמַּכִּיר וְאוֹמֵר: שְׁבִיתָתֵנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. יג וְדַוְקָא לְבָא בַּדֶּרֶךְ הִתִּירוּ לוֹ כְּהַאי גַּוְנָא אֲבָל לֹא לְמִי שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ; וְאִם אָמַר כֵּן, לֹא עָלֶה לוֹ וְאֵין לוֹ אֶלָּא שְׁבִיתַת בֵּיתוֹ.

באר היטב – סימן תט – דין מקום נתינת הערוב

א א הקברות. דהיינו בקבר של בנין דאלו בקרקע שרי דקרקע עולם אינו נאסר עיין ביו"ד סי' שס"ד: ב במגדל. היינו תיבה גדולה אמה על אמה ברום ג' אמות ונושאים אותו בהמות ויכול ליטול העירוב בפשוטי כלי עץ שאין בה רוחב טפח ולהביאו אצלו. מ"א: ג ג חטאת. וה"ה כשמניח עירובו בר"ה רחוק ח' אמות משביתתו אין מתירין לו להביאו פחות פחות מד"א כיון דאפשר לבוא לידי חיוב חטאת תוס' דף נ"ד. מ"א: ה ד ונתגלגל. ונראה דאפי' אם עבר במזיד וגלגלו חוץ לתחום תוך ד"א לא הפסיד עירובו ט"ז. הקשה ב"י דהא תנן מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה א' לא יכנוס כמ"ש סימן ת"ה ואמאי הא אפי' יצא ד"א פחות משהו מותר י"ל דל"ד דהתם כיון דנתכוין לשבות בעיר היא חשובה לו כד"א ואין לו ד"א אחרים אבל הכא כשהוא רוצה לעקור דירתו מהעיר ראוי לתת לו במקום שמניח עירובו ד"א כי שם ביתו עכ"ל ועיין ט"ז ועיין סי' ת"ה ס"ק א' ב': ו ה ספק. עירב בספק טריפה אינו עירוב דבעי סעודה הראוי לאכילה. מ"א: ז ו כל א'. עיין ט"ז ומ"א מה שהגיהו: ז חפצים. וכן הרועים הלנים בשדה הולכים אחר מקום לינתן שגם שם היו חפצים לאכול וכן הקייצים ושומרי פירות גמרא דף ע"ג: ח ח שליחותו. ואפי' באיסור דאורייתא וכגון שיש מכשול למשלח אם לא יעשה שליחותו כגון הכא אבל האומר לשלוחו צא ותרום ומצא תרום אין חזקתו תרום דאין השליח חושש לתרום כי אם לא ימצא התרומה אצל הכרי ידע המשלח שאינו תרום וא"כ חיישינן שהשליח לא תרם ואיש אחר תרם תוס' והרא"ש וצ"ע שביו"ד סי' של"א סל"ד כתב שאם מצא הכרי תרום אמרינן השליח תרם וצ"ע מ"א ע"ש. אם ידעינן שעשה שליחותו אלא שספק אם שינה השליח אמרינן ודאי לא שינה הרב בצלאל סי' כ"ט: י ט בתמרים. אפי' צוה להשליח לערב משלו הוי קפידא ואינו עירוב. מ"א:

מגן אברהם ת״ט – סימן תט – דין מקום נתינת הערוב

א׳ אסור בהנאה. צ"ל דמיירי בקבר של בנין דאלו נתנו בקרקע בה"ק שרי דקרקע עולם אינו נאסר כמ"ש בי"ד סי' שס"ד: ב׳ אחר קנייה. דבשעת קנייה הוא מערב לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו: ג׳ בבית הפרס. הוא שדה שנחרש בו קבר וחיישינן שמונח שם עצם כשעורה: ד׳ כהן. ואף ע"פ שנטמא העירוב ואסור לו לאכול מ"מ הא חזי לישראל: ה׳ במגדל. היינו תיבה גדולה אמה על אמה ברום ג' אמות ונושאים אותו בהמות ויוכל ליטול העירוב בפשוטי כלי עץ שאין בה רוחב טפח ולהביאו אצלו עיין בתו' שם: ו׳ שינפח בפיו. ואם יש שם עצם כשעור' יראהו: ז׳ ויתחייב חטא'. וה"ה כשמניח עירובו בר"ה רחוק ח' אמות משביתתו ואין מתירין לו להביאו פחות פחות מד' כיון דאפשר לבא לידי חיוב חטאת (מ"מ תו'): ח׳ ה"ז עירוב. ובלבד שלא יהא הקנה רוחב ד' טפחים: ט׳ ספק כשר. עירב בספק טריפה אינו עירוב דבעי' סעודה הראוי לאכילה וכ"ה בגמ' גבי תרומה: י׳ להחשיך שם. פי' שכוונתו היתה לקנות שם שביתה אבל בלא"ה לא קנה שביתה אלא בביתו: י״א כפי מזונו. אם הוא חולה רעבתן שעורו כו' כצ"ל וכ"ה בטור וב"י וב"ח: י״ב מכל דבר שמשתתפין. מ"מ הנשבע שלא יהנה מככר מערבין שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו ועסי' שפ"ו ס"ח: י״ג כאלו דר שם. שאנן סהדי אלו היה לו שם מקום לדור היה דר שם (גמרא): י״ד ששם היו חפצי'. וכן הרועי' הלנים בשדה הולכים אחר מקום לינתן שגם שם היו חפצים לאכול וכן הקייצים ושומרי פירות (גמ' ד' ע"ג והרא"ש): ט״ו וקטן. לפ' רש"י הטעם משום דקטן לא אלים למקני שביתה ואפילו עומד ורואה שמניחו שם לא מהני משא"כ בעירובי חצירו' דא"צ אמירה כלל סגי בקטן וכמ"ש סימן שס"ו ס"ג וכ"כ הרי"ף בעכו"ם אפילו מצא שם העירוב שמא לא הניחו שם ע"מ לערב בו עכ"ל: ט״ז וראה מרחוק. הא לאו הכי חיישינן דלמא לא ממטי ליה כיון דעירובי תחומין אסמכוהו אקרא חמירי ולא הימנוהו רבנן ואף על גב דגבי בדיקת חמץ נאמנים כמ"ש ססי' תל"ז היינו בבית שלהם דרמי עלייהו אבל שליחו' איכא למימ' דמייחשי ובירושלמי נמי מחלק בין אמר צא וערב בין אמר צא וערב לך (תוספו') ומדסתמו הפוסקי' משמע דבשליחות בכל ענין אין נאמנים וצ"ע: י״ז דחזקה שליח עוש' שליחותו. ואפי' באיסור דאורייתא וכגון שיש מכשול למשלח אם לא יעשה שליחותו כגון הכא אבל האומר לשלוחו צא ותרום ומצא תרום אין חזקתו תרום דאין השליח חושש לתרום כי אם לא ימצא התרומה אצל הכרי ידע המשלח שאינו תרום וא"כ חיישי' שהשליח לא תרם ואיש אחר תרם (תוס' והרא"ש ורמזים ע"ש ותשובת מהר"מ סי' ש"פ ותשובת מיימוני ה' קנין סי' כ"ג) וצ"ע שבי"ד סי' של"א סל"ד כתוב שאם מצא הכרי תרום אמרי' השליח תרם דהא דלא כר"נ בחולין וכמ"ש התו' ע"ש וצ"ע, אם ידעינן שעשה שליחותו אלא שספק אם שינה השליח אמרי' ודאי לא שינה (ר' בצלאל סי' כ"ט /כ"ז/): י״ח באיזה רוח שירצ'. דבדרבנן קי"ל יש ברירה: י״ט בתמרים. אפי' צוה לשליח לערב משלו הוה קפידא ואינו עירוב (מ"מ): כ׳ אין כל האילן בתוך האלפים. נ"ל דאם יש ג' אמות חוץ לאלפים מותר דעכ"פ מקצת ביתו תוך אלפים וכמ"ש סוף הסעיף: כ״א עקר דעתו מכאן. עמ"ש סי' תי"א והע"ש לא ע"ש:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ת״ט

א׳ בבית הפרס. הוא שדה שנחרש בה קבר וטומאתו מדרבנן וע"ז אמר שאפשר שינפח העפ' אם יש עצם כשעורה וילך ע"י ניפוח: ב׳ לא גזרו עליו בין השמשות. עיין סי' שצ"ד מה שיש לתמוה על הטור מזה במ"ש שם אבד המפתח בשדה אין עירובו עירוב והא אין איסור הוצאה בשדה אלא מדרבנן שהוא כרמלית ואין לחלק דשאני כאן בעירובי תחומין שהוא לדבר מצוה שהרי אין מערבין תחומין אלא למצוה מה שאין כן לעיל גבי עירובי חצירות שמערבים אפילו לדבר הרשות וא"כ אין בעירובו מצוה ע"כ גזרו עליו אפי' ב"ה זה אינו שהרי בסי' שצ"ה כ' מצוה לחזור על עירובי חצירות כו': ג׳ מפני שהם רכים ונוחים חיישי' שמא יקטום. ואע"ג דכל שבות לא גזרו עליו ב"ה מ"מ חשו כאן כיון שנוח לקטום: ד׳ בתוך ד"א ה"ז עירוב. הקש' ב"י דהא תנן מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה א' לא יכנס כמ"ש סי' ת"ה ואמאי הא אפי' יצא ד"א פחות משהו מותר י"ל דל"ד דהתם כיון דנתכוין לשבות בעיר היא חשובה לו כד"א ואין לו ד"א אחרים אבל הכא שהוא רוצה לעקור דירתו מהעיר ראוי לתת לו במקום שמניח עירובו ד"א כי שם ביתו עכ"ל ויפה תי' אבל מו"ח ז"ל תירץ דשאני הכא דנתגלגל שלא מדעת וה"ל כמו יצא שלא לדעת דיש לו ד"א כדאי' סי' ת"ו דזה אינו לפי הטעם שכתב הטור כאן דתוך ד"א הוה עירוב מטעם שהרי הנותן עירובו יש לו ד"א והם נחשבו לו מתוך התחום עכ"ל ואי מטעם יצא שלא מדעת אין כאן תוך התחום לגמרי אלא ד"א לחוד ולפ"ז נראה דאפי' אם עבר במזיד וגלגלו חוץ לתחו' תוך ד"א לא הפסיד עירובו: ה׳ חוץ לד"א אינו עירוב. וא"ל דהא תחומין דרבנן ובשבות לא גזרו עליו ב"ה כדלעיל תרצו בתו' כיון דאם קנה שביתה במקום שמתגלגל העירו' היה עומד עתה חוץ לתחום ואין לו אלא ד"א הלכך תקנו רבנן שלא יהי' עירוב אלא כשהוא בתוך התחום: ו׳ אבל אם לא היה לו חזקת כשרות. בי"ד סי' ס"ט כ' בבשר שנתבשל וספק אם נמלח תחלה דמותר ולכאורה יש לדמותו לכאן דיש ספק אם הניח עירוב או לא דאסור כיון דאין כאן חזקת כשרות אלא דכתבתי שם טעם משום דאזלינן בתר רובא דמולחין תחלה ורוב עדיף מחזקה מה שא"כ כאן דאין רוב מכחיש החזקה דלא עירב ותחומו מביתו ע"כ אזלינן לחומרא אפילו בספק תחומין שהוא דרבנן ועמ"ש סי' תכ"ב עוד ראיה לזה: ז׳ ב' סעודות כל א' כו'. בטור כ' ב' סעודות כל א' וא' כפי מזונו לחולה ולרעבתן הוה שיעור ב' סעודות בינונית כו' ופירש ב"י דה"ק כל א' לפי מזונו לחולה אבל רעבתן הוה שיעור ב' סעודות בינונית וזה פי' תמוה מאוד שישערו לכל א' כפי מזון של חולי וגי' דכאן בש"ע היא תמוה ביותר שהשוה חולה לרעבתן והעיקר הוא שיש חסרון למ"ד א' דכצ"ל ב' סעודות לכל אחד ואחד ואח"כ מפרש השיעור כמה הם הב' סעודות ואמר כפי מזונו לחולה אבל רעבתן סגי ליה בבנונית פי' כמו אדם אחר בינוני והכל לקולא וכ"כ ברמזים וזכר שם זקן אצל חולה וכן צ"ל ג"כ כאן הכי: ח׳ שהם כששה ביצים. בטור כתוב ח' ביצים והאריך ב"י שזה דלא כמאן דאפי' מאן דס"ל בבי' המנוגע הוה שיעור סעודה ד' ביצים מ"מ לענין עירוב לא פליגי כלל וע"כ הגיה וצ"ל שהם ה' ביצים ועוד ופסק כרבי שמעון כו' ולענד"נ כיון שבאנו להגיה יש להגיה כדברי הטור שכתב ברמזים שהם כששה ביצים והיינו כר"י בן ברוקה ונ"ל שלמד כן מדהביא הרא"ש דברי הרי"ף שכתב הלכך כד הויין תמניא סעודתא לקבא כו' וזה לדברי ר"י בן ברוקא דאלו לדברי ר"ש ט' הוי מ"ה פסק ברמזים שיעור ו' ביצים וכך יש להגיה בטור וכ"כ הרמב"ם כמו שהעתיק כאן בש"ע וא"כ אותן י"ח גרוגרו' הנזכרי' בסי' שס"ח בטור היינו שיעור ו' ביצים: ט׳ ואם אמר לאחר לקבלו ממנו ושלחו ע"י א' מאלו. הלשון אינו מתוקן קצת דה"ק ואם שלחו ע"י א' מאלו ואמר לאחר לקבלו מאחד מאלו ומיירי שראה שאותו א' מאלו נתן לאותו אחר הוה עירוב:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ת״ט

ת״ט:תכ״ז א׳ (ס"ק א) אסור כו' בקבר של בנין כו' ומהו נקרא קבר בנין תליא במחלוקת הטור והרר"י שם דלדעת הרר"י דאפי' העפר שלקחו מן הקבר ואח"ז נתנוהו עליו לכסות הארון יש לו דין קבר בנין דהוי תלוש ולבסוף חברו ולא מקרי קרקע עולם אלא חופר כוך בסלע שע"ג הכוך מיקרי קרקע עולם וכ"ש צדדי הקבר אבל לדעת הטור אפי' תלוש ולבסוף חברו כיון דמ' מ עפר ה"ה קרקע עולם ולא אסור רק קבר בנין ממש ע"ש ואולי אפשר להקל בעירוב כדעת הטור וגם שם משמע שהעיקר כהטור: ת״ט:תכ״ח א׳ (ס"ק ב) אחר כו' מערב לדבר מצוה כדלקמן סי' תט"ו: ת״ט:תכ״ט א׳ (ס"ק ג) בבית כו' שנחרש כו' ושיעורו מאה אמה על מאה אמה דקים להו לרבנן אין המחריש' מוליכה עצמות: ב׳ עצם כשעורה. אף דאינו מטמא באוהל מכל מקום מטמא במגע ומשא ואסור לכהן נילך שם פן יסיט עצם ברגליו דה"ל משא: ת״ט:ת״ל א׳ (ס"ק ד) כהן כו' ואסור לו לאכול. ודאי כהן גם הוא מותר לאכול חולין טמאים אלא בסתם כהנים אוכלין חוליהן על טהרת תרומה ולכן חולין טמאה מיקרי לא חזי לכהן כ"כ בספר ת"ש: ת״ט:תל״א א׳ (ס"ק ה) במגדל כו' ברום ג"א. דגמרינן כלים משק מה שק יכול לטלטל מלא וריקן ומקבל טומאה אף כל הכלים אבל כלי שגדול כשיעור שכתב מ"א קים לרבנן דלא מטלטל כשהוא מלא מפני כובדו ולכך אינו מקבל טומאה וחוצץ: ב׳ ויכול ליטול כו' כתב בספר ת"ש וז"ל וצ"ל דמ"ש מ"א ויכול ליטלו מלתא באפי נפשיה הוא דלא קאי אבית הפרס דהא בבית הפרס אפי' רחב טפח ל"ל בה דהא בית הפרס אינו מטמא באהל אלא דקאי אקבר יחידי והוא של בנין דשרי כו' ויכול לילך שם ע"י שידה תיבה כו' עכ"ל ע"ש הנה תיובת' קחזינן דהש"ס בעירובין דף ל"א ע"א לא הוצרך לפשוטי כלי עץ אלא לר"י דס"ל דמערבים אפי' לכהן בבה"ק דס"ל דלא ניחא לי' שיהיה משומר העירוב אחר הקנין ולית ביה משום איסור הנאה אף על פי כן משום טומאה לכהן אסור דהא קבר מטמא באהל וע"ז משני שאפשר לילך שם ע"י שידה תיבה ומגדל ופריך האיך מביא העירוב אצלו הא הכלי מאהיל ומשני בפשוטי כלי עץ אלא שאם היה רחב טפח אפי' פשוטי כלי עץ מקבל טומאה עכ"פ מדרבנן אע"כ שאינו רחב טפח אבל מ"א דמיירי בבית הפרס דהטומאה הוא משום חשש עצם כשעורה ועצם כהאי אינו מטמא באהל כ"ש בבית הפרס שאינו מטמא באהל ולכן כתב בספר ת"ש דקאי על קבר בנין וצ"ל לדבריו דגם מ"ש מ"א תחלה שיהיה כמות המגדל אמה על אמה כו' קאי ג"כ אקבר בנין דוקא ומשום חציצה שיהיה חוצץ שלא יהיה מאהיל בעי' שיעור זה שאז אינו מקבל טומאה וחוצץ ולא קאי אבית הפרס ודבריו דחוקים ואולי י"ל דמ"א מסבר' דנפשיה כתב כן דאפי' בבית הפרס בעינן שיטלו ע"י פשוטי כ"ע שאינו רחב טפח דאל"כ כמו שהכהן אינו רשאי לילך שם מחשש נגיעה והיסט ה"ה דאסור ליטול דבר משם ע"י כלי המקבל טומאה שמא יגע ע"י כלי ויטמא הכלי וגם הכהן לכן בעינן שלא יהיה רחב טפח אבל עדיין לא ידעתי למה הוצרך שיהיה המגדל גדול אמה ע"א כו' כיון שאינו מטמא באהל ואין בו אלא משום נגיעה והא השידה ומגדל בהמות מוליכין אותה וליכ' למיחש שיגע ע"י המגדל ואפשר להרחקה יתירה וגם זה דוחק: ת״ט:תל״ב א׳ (ס"ק ו) שינפח כו' עצם כשעורה ילך לו ע"י הניפוח ואם הוא עצם גדול (שא"א שילך ע"י הניפוח) יראהו כצ"ל: ת״ט:תל״ג א׳ (ס"ק ז) ויתחייב כו' כיון דאפשר לבא לידי ח"ח ר"ל דבקל אפשר לבא לעבור בד"א ויתחייב חטאת לכן אף דבשאר שבותים הותרו ב"ה שבות זה לא התירו וזה ג"כ דנותנו בראש הקנה וקונדס כו' שמבואר בש"ע דאינו עירוב כיון שבקל יבא לידי ח"ח לא הותר ב"ה: ת״ט:תל״ד א׳ (ס"ק ח) ה"ז כו' רחב ד"ט היינו שלא יהיה רחב ד"ט מלמטה עד למעלה דאז הוי רה"י וכיון שנתכוין לשבות בר"ה אינו עירוב אבל אם רק למעלה רחב ד' ולא למטה לא הוי רה"י וכדלעיל ר"ס שמ"ה וע"ש במ"א: ת״ט:תל״ה א׳ (ס"ק ט) ספק כו' דבעינן סעודה כו' לפמ"ש בש"ע והוא שיהיה לו חזקות כשרות לא הוי צריך לטעם זה דהא האי ס' טרפה לא היה לעירוב חזקת כשרות אלא בא ליתן טעם כולל אפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דלא בעי חזקת כשרות והביא הרב"י לק' סי' תט"ו סעי' ב' וג' (וצ"ע על הרב"י דכאן סתם כהרשב"א דבעינן חזקת כשרות ולק' סי' תט"ו סתם כהרמב"ם דהא הביאו תחלה וכן דרכו בש"ע כנודע שדעה העיקרית מביא תחלה סתם) אפ"ה ס' טרפה אינו עירוב דבעי' סעוד' כו' ניהו דהוא רק ס' טרפה עכ"פ אסור לאכלו כאלו הוא ודאי טרפה וכמ"ש לעיל ר"ס שצ"ד: ת״ט:תל״ו א׳ (ס"ק י) להחשיך כו' פי' שכוונתו כו' אבל בלא"ה ל"ק כו' והיינו דוקא בנדון זה שעומד בביתו ויוצא להחשיך אבל מי שבא בדרך וחשכ' לו אפי' כוונה א"צ דלא גרע מישן בדרך בסי' ת"א דקונה שבית' במקומו אף על גב דליכ' כוונה כלל אלא דוקא ביצא מביתו דבלי כוונה אמרי' מסתמא שביתת ביתו ניח' לי' יותר וכ"ה בהרב"י ע"ש: ת״ט:תל״ז א׳ (ס"ק יא) כפי כו' אם הוא חול' ר"ל אף על גב דבסתם אדם בעינן כששה ביצים מ"מ בחולה לא בעינן כ"כ מיהו נלע"ד דבעינן מאכל שראוי לאכול לאותו חולה. ניהו דקיימא לן לעיל סי' שפ"ו סעיף ח' דמערבים אפי' בדבר שאינו ראוי לו אי חזי לאחריני מכל מקום הכא כיון דאינו שיעור ב' סעודות לאחרים אלא שהקילו דסגי אי הוא מזון ב"ס לאותו חולה א"כ בעינן מזון ראוי לחולה ולא נעביד תרתי דסתרי וע' בתוספות דף ל' ע"ב ד"ה תרגמ' כו': ב׳ רעבתן שעורו כו הטעם דבטלה דעתו אצל כ"א דלא כט"ז: ת״ט:תל״ח א׳ (ס"ק יב) מכל כו' ועסי' שפ"ז דשם מבואר י"א דאין מערבים בכה"ג היינו שתופי מבואות דאינו מצוה גמורה. ואם אסר ע"ע בקונם דדמי להקדש דעת הטור שם דאפי' ערובי תחומים אין מערבים ע"ש וכתב הרב בשם הג"א עצה טובה לערב בחומץ דא"צ כ"א מעט לכ"א לב' סעודות. אבל פת צריך הרב' ב"ס לכל א' עכ"ל: ת״ט:תמ״א א׳ (ס"ק טו) וקטן לפירוש רש"י הטעם כו' ר"ל שהתוספות כתב הטעם דקטן אין לו נאמנות ולפ"ז אם ראה שהניחו להם עירוב מהני לדעת התוס' משא"כ לטעם רש"י דא"צ אמירה כלל משום דליכא קנין כלל: ב׳ וכמ"ש סי' שס"ו סעיף ג' דקי"ל כמ"ד עירוב משום דירה ולא משום קנין: ג׳ וכתב רי"ו בכותי כו' כצ"ל צ"ל דרי"ו ס"ל כטעם התוספות דהטעם דקטן אינו נאמן ולכן מצא שם העירוב ל"מ דשמא לא הניחו לשם עירוב. אבל אי ראה שהניחו לשם עירוב מהני וה"ה בכותי. או ס"ל לחלק בין קטן לכותי ואינו נלע"ד לחלק: ת״ט:תמ״ב א׳ (ס"ק טז) וראה כו' כיון דערובי תחומים כו' ר"ל אע"ג דלענין ערובי חצרות קטן נאמן. דקטן גובה ערובי חצרות וכדלעיל סי' שס"ו מכל מקום ערובי תחומים חמור דא"ל אסמכתא מן התורה. אעפ"כ ס"ל להתוס' דלא חמיר משאר אסורי דרבנן ולכן הוצרכו לחלק בין ערובי תחומי' לבדיקת חמץ: ב׳ ובירושלמי נמי מחלק כו' בין אמר אצא כו ר"ל דבא' אצא שהשליח פתח שהוא רוצה לערב אמרי' דודאי עשה כאשר אמר משא"כ כשא"ל צא וערב דהוא צוהו יש לו' דלא עירב כך כתב הכ"מ פ"א מהלכות מעשר דין ח' ומדסתמו כו' הרמב"ם פ"א הביא דברי ירושלמי דמס' מעשר שחילק כה"ג דהוא פסק דבדבר תורה לא אמרי' שליח ע"ש בכל ענין ולכן כשאמר לשלוחו לעשר צריך דוקא לראות שעישר מה שאין כן כשהשליח פתח שיעשר מהימני' ליה שקיים דבורו אבל ירושל' דהכא לענין עירוב שמחלק ג"כ כה"ג לא הביאו הפוסקים: ת״ט:תמ״ג א׳ (ס"ק יז) דחזקה כו' וכגון שיש מכשול כו' כגון הכא ר"ל אלו היה איסור תורה כה"ג דהכא דאיכא מכשול. אבל כאן הוא רק איסור דרבנן: ב׳ כ"א לא ימצא התרומה כו' דא"א דתרם הלא ה"ל להניח התרומה אצל הכרי דהא טובת הנאה ליתן התרומה לאיזה כהן שירצה זה שייך לבעל הכרי. ואיש אחר תרם וזה לא אסיק השליח אדעתיה שמא איש אחר יתרום ויבא בעל הכרי לידי מכשול. כי תרומת האחר אינו מועיל כיון שבעל הכרי לא עשאו שליח ובעל הכרי יטע' שהשליח תרם. דניהו דאנן חיישי' לזה אבל השליח לא אסיק האי חששא אדעתיה כ"כ התוס': ג׳ וצ"ע שבי"ד כו' דהא דלא כר"נ בחולין. ר"ל דבעירובין דף ל"ב פליגי ר"נ ור"ש ר"נ ס"ל דוקא בדרבנן אמרי' שליח עשה שליחותו ור"ש ס"ל אפי' באיסור תורה אמרי' שליח ע"ש וכתב התוספות בשם רבינו שמשון דפסק כר"ש דקייל"ן הלכה כר"ש באסורי' ור"ת הוכיח דבהא הלכה כר"נ דא' ר"נ בפ"ק דחולין האומר לשלוחו צא ותרום לי ומצאו תרום אין חזקתו תרום דלמא איש אחר תרם ואף על גב די"ל דר"נ לטעמיה דסבירא ליה בשל תורה לא אמרי' עשה שליחתו מ"מ משמע התם דסתמא דהש"ס ס"ל הכי אלמא דהלכה כר"נ בזה ור"י מקיים פסק ר"ש דקייל"ן כר"ש דאפילו באיסור תורה אמרי' עשה שליחותו ובהאי דצא ותרום גם ר"ש מודה דלא אמרי' עשה שליחותו כיון דליכא מכשול לבעל הכרי וכמ"ש מ"א ולכן הקשה מ"א על ש"ע ממ"נ דפסק שם בי"ד דלא כר"נ אי ס"ל דר"ש ס"ל אפילו היכא דליכא מכשול למשלח אפ"ה אמרינן עשה שליחותו א"כ ע"כ צ"ל דלית הלכתא הכא כר"ש כדהוכיח ר"ת מדר"נ בחולין דא' באומר צא ותרום לא אמרי' עשה שליחותו ומשמע דסתם גמרא הסכים על ידו ואי ס"ל כמ"ש ר"י דהיכא דליכא מכשול גם ר"ש מודה א"כ הלכתא כר"ש אבל לפ"ז בהאי דצא ותרום אפי' לר"ש לא אמרי' דעשה שליחותו ואיך פסק בי"ד דאמרי' עשה שליחותו וע' במשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות שהאריך בדינים אלו: ת״ט:תמ״ה א׳ (ס"ק יט) בתמרים אפי' כו' משלו כו' דלא מבעי' אם צוה לערב בתמרים של משלח ושליח לקח גרוגרו' של משלח דאיכא קפידא אלא אפילו צוה לערב בתמרים של שליח ושליח עירב בגרוגרות של שליח דליכה קפידא כ"ה דמאי איכפת ליה כיון שאינה שלו אפ"ה אמרי' דקפי' וזה דעת רבה בגיטין דף ס"ה ואף על גב דר"י פליג וס"ל דוקא בפירות של משלח איכא קפידא מ"מ בש"ע ע"כ צ"ל דפסק כרבה דלר"י מסיק הש"ס א"כ במגדל ושובך מאי קפידא איכא ומשני דלר' יוסף צ"ל במגדל שיקח מפירות שבמגדל ושליח לקח מפירות שבשובך וכיון דבש"ע העתיק הנח ערובי במגדל והניחו בשובך והוא לשון הרמב"ם ע"כ צריך לו' דסבירא ליה כרבה ע"ש במ"מ: ת״ט:תמ״ו א׳ (ס"ק כ) אין כל כו' נ"ל דאם יש ג' אמות כו' וכמ"ש סוף הסעיף. לכאורה אין דמיונו עולה יפה לסוף הסעיף דשם יוכל לילך לערובו אלא שאין המקום מסוים ולכך באמה אחת סגי משא"כ כאן דאין יכול לילך לערובו וא"ל דמיירי כפשטו שכל האילן תוך ב' אלפים וג' אמות (דלא כמו שהביא בספר א"ר) דאפי' אי היה דעתו לקנות שביתה באותן ג' אמות שחוץ לאלפים מ"מ קנה שביתה כדלעיל סעיף ה' דאם נתגלגל העירוב תוך ד"א חוץ לעירוב הרי זה עירוב אלא שהוצרך מ"א לראיה מסוף הסעיף שלא נחלק כמ"ש הב"ח בהאי דסעיף ה' הובא בט"ז ס"ק ד' דוקא נתגלגל דהוי ממילא הוי כיצא שלא לדעת ע"ש אבל מכאן דהוי מדעת ס"ד דלא ולכן הוצרך לראיה מסוף הסעיף וכמו דלהרמב"ם דצריך מקום מסוים אפילו לדעת מהני במקצת המקום מסוים ה"ה לדידן דצריך לילך שם אם רק מקצת ד"א מובלעים אפי' לדעת מהני. כך י"ל קצת וע' בספר א"ר שהניח דבריו בצ"ע:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א