סימן תה – דין היוצא חוץ לתחום – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תה – דין היוצא חוץ לתחום

א מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם אֲפִלּוּ אַמָּה א אַחַת, לֹא יִכָּנֵס לִהְיוֹת כִּבְנֵי הָעִיר וְאֵין לוֹ אֶלָּא ב אַרְבַּע אַמּוֹת מֵעֲמִידַת רַגְלָיו וְלַחוּץ. ב הָיְתָה רַגְלוֹ אַחַת תּוֹךְ הַתְּחוּם וְרַגְלוֹ אַחַת חוּץ לַתְּחוּם, יִכָּנֵס. ג מִי שֶׁקָּדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם וְהוּא חוּץ לַתְּחוּם הָעִיר אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס לִהְיוֹת כִּבְנֵי הָעִיר וְאֵינוֹ מְהַלֵּךְ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִמָּקוֹם שֶׁקָּדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם. ד מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁלֹּא לָדַעַת, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת לוֹ מְחִצָּה שֶׁל בְּנֵי אָדָם שֶׁעֵרְבוּ לְאוֹתוֹ רוּחַ וִיכוֹלִים ג לֵילֵךְ שָׁם וְיַעֲשׂוּ סְבִיבָיו כְּמוֹ מְחִצָּה וְיִכָּנֵס בֵּינֵיהֶם; וְהוּא שֶׁלֹּא יָדְעוּ אוֹתָם שֶׁנַּעֲשֵׂית בָּהֶם הַמְּחִצָּה שֶׁלְּשֵׁם כָּךְ נִקְרְאוּ, אֲבָל אִם יָצָא לָדַעַת, אָסוּר. ה מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ חוּץ לַתְּחוּם עַכּוּ"ם, אוֹ רוּחַ רָעָה אוֹ שְׁאָר כָּל אֹנֶס, אוֹ שֶׁשָּׁגַג וְיָצָא, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הֶחְזִירוּהוּ לְתוֹךְ הַתְּחוּם, כְּאִלּוּ לֹא יָצָא וַהֲרֵי כָּל הָעִיר כְּאַרְבַּע אַמּוֹת כְּבַתְּחִלָּה וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ; אֲבָל אִם חוֹזֵר לָדַעַת, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. { הַגָּה: וְכֵן אִם נִכְנַס לַסְּפִינָה } ד { וְיָצְאָה הַסְּפִינָה חוּץ לַתְּחוּם וְחָזְרָה לַאֲחוֹרֵיהָ לַנָּמֵל שֶׁהִפְלִיגָה מִשָּׁם, הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ לֹא יָצָא דַּהֲוָה לֵיהּ כְּמוֹ שֶׁהוֹצִיאוּהוּ עַכּוּ"ם וְהֶחְזִירוּהוּ, } (אוֹר זָרוּעַ). ו נְתָנוּהוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים חוּץ לַתְּחוּם בְּדִיר אוֹ בְּסַהַר וּמְעָרָה, אוֹ בְּעִיר אַחֶרֶת ה מֻקֶּפֶת חוֹמָה לַדִּירָה, אוֹ שֶׁנֶּאֱנַס בִּשְׁאָר אֹנֶס, אוֹ שֶׁשָּׁגַג וְיָצָא חוּץ לַתְּחוּם וְנִכְנַס לְאֶחָד מֵאֵלּוּ וְנִזְכַּר וְהוּא בְּתוֹכוֹ, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלּוֹ; אֲבָל אִם יָצָא חוּץ לִתְחוּמוֹ לָדַעַת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. ז מִי שֶׁהִפְלִיגָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ הוֹאִיל וְשָׁבַת בַּאֲוִיר מְחִצּוֹת; וְאִם נִפְחֲתוּ דָּפְנֵי סְפִינָה בְּשַׁבָּת, אִם הִיא מְהַלֶּכֶת, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ, וְאִם הִיא עוֹמֶדֶת אֵינוֹ מְהַלֵּךְ בָּהּ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. { הַגָּה: וְאִם בָּאֶמְצַע יֵשׁ לוֹ מְחִצּוֹת עֲשָׂרָה וּבְרֹאשׁוֹ אֵין לוֹ, אַזְלִינָן בָּתַר אֶמְצָעִי, וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ כְּלָל רַק יֵשׁ בּוֹ לַחֲקֹק עֲשָׂרָה, דְּאָמְרִינָן: חוֹקְקִין לְהַשְׁלִים, } (אוֹר זָרוּעַ). ח יָצָא לָדַעַת וְהֶחְזִירוּהוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת; וּמִיהוּ אִם הֶחְזִירוּהוּ ו לְעִירוֹ { הַמֻּקָּפוֹת מְחִצּוֹת לְדִּירָה, } (הָרֹא"שׁ פ' מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ וְרַבִּי יְרוּחָם חי"ח וְאוֹר זָרוּעַ), כֻּלָּהּ ז כְּאַרְבַּע אַמּוֹת; וַאֲפִלּוּ יָצָא לָדַעַת וְחָזַר לָדַעַת. { וְעַיֵּן לְעֵיל דִּין סְתָם עֲיָרוֹת סי' ת"א. } ט פֵּרוֹת שֶׁהוֹצִיא חוּץ לַתְּחוּם וְהֶחֱזִירָם, אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד, לֹא הִפְסִידוּ מְקוֹמָם שֶׁכָּל הָעִיר לָהֶם כְּאַרְבַּע אַמּוֹת וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ כְּבַתְּחִלָּה אִם הוּא יוֹם טוֹב; וְאִם הוּא שַׁבָּת, מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה בִּמְקוֹמָם, וַאֲפִלּוּ לְאוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִחְזִירָם לְצָרְכּוֹ בְּמֵזִיד, מ "ט, אֲנוּסִים הֵם. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא הֻחְזְרוּ וְהֵם חוּץ לִמְקוֹמָם, אִם הוֹצִיאָן בְּשׁוֹגֵג מֻתָּרִים ח לְאָכְלָם וְאָסוּר לְטַלְטְלָם ט חוּץ לְד' אַמּוֹת, וְאִם הוֹצִיאָם בְּמֵזִיד אָסוּר לְאָכְלָם אֲפִלּוּ מִי שֶׁלֹּא הוֹצִיאָם. וְיֵשׁ מַתִּירִים לְמִי שֶׁלֹּא הוֹצִיאֵם.

באר היטב – סימן תה – דין היוצא חוץ לתחום

א א אחת. עיין מ"א שהעלה מאחר דד"א שלו מובלעים בתוך התחום ולכן נ"ל להקל בזה אם היה אונס דקי"ל הבלעת תחומין מילתא היא. אבל לדבר הרשות דכ"ע לאו מילתא ע"ש: ב ארבע. עמ"ש בסי' ת"ט ס"ה: ד ג לילך. וכשמגיע תוך התחום שרי לילך לעיר בלא מחיצה עיין מ"ש ס"א. מ"א: ה ד ויצאה. עיין סי' רמ"ח ס"ו: ו ה מוקפת. ואם בא לעיבורה של עיר הוי כעיר מהרי"ל וסיים שם ונהגו שלא לצאת מהספינה אלא ישאוהו עכו"ם להעיר או לשפת הים מקום שהוא גבוה יו"ד עיין מ"א: ח ו לעירו. הואיל ושבת באויר מחיצות אבל לעיר אחרת אפי' נתנוהו עכו"ם אין לו אלא ד' אמות כיון שיצא לדעת עיין ס"ו וס"ז. מ"א: ז כארבע. ומכל מקום אסור לצאת חוצה לה דהפסיד תחומו כיון שיצא לדעת: ט ח לאכלם. אם יש אדם שעירב לאותו צד או שיש עיר אחרת סמוכה לשם רש"י עיין ססי' תקט"ו: ט חוץ. אפילו הם בעיר מוקף חומה ט"ז עיין שם שהאריך:

מגן אברהם ת״ה – סימן תה – דין היוצא חוץ לתחום

א׳ מעמידת רגליו ולחוץ. כיוון למה שהקשה הראב"ד דהא קי"ל הבלעת תחומין מילתא היא בין שיצא לדבר מצוה בין שיצא באונס (כמ"ש סי' ת"ז ס"ב) וזה ג"כ אנוס הוא בריחוק אמה ואמאי לא יכנס הרי ד"א שלו מובלעי' בתוך התחום ותי' המ"מ דכיון שהוא מהלך ורוצה לילך נראה כבורר אל עבר פניו ודוחק עכ"ל ולכן נ"ל להקל בזה אם היה אונס וכ"ד כל הפוסקים דוק ותשכח אבל לדבר הרשות דכ"ע לאו מילתא וכן כתב המאור ועבב"ח סי' שצ"ו וכמדומה שלא ראה דברי הראב"ד שמשמע כפי' המ"מ וכ"מ מלשון הרמב"ם והע"ש נמשך אחר הב"ח גם דברי הכ"מ שם צ"ע עסג"ד: ב׳ מחיצה של כו'. משמע אפי' מחיצה יותר מאלפים מהלך את כולה וכמ"ש סי' ת"ג: ג׳ לילך שם. וכשמגיע תוך התחום שרי לילך לעיר בלא מחיצה עמ"ש ס"א: ד׳ לדעת אסור. שהרי אף במחיצה אסור לו יותר מד"א כמ"ש ס"ו: ה׳ נכנס לספינה. היינו בשבת דאם נכנס מבע"י לא קנה שביתה כלל אם היא למעלה מי' וצ"ל דנכנס לישב בה דאם נכנס ע"מ להפליג הוי כיוצא לדעת כמ"ש ס"ז ועס"ח א"נ מיירי שהיתה הספינה ב"ה למטה מי' וקנה שם שביתה והפליגה בשבת וחזרה לאחורי' דה"ל שלא לדעת כיון שנכנס בהיתר עסי' רמ"ח: ו׳ מוקפת חומה. משמע דאפי' בא בעיבורה של עיר לא מהני כמ"ש התו' והרא"ש דלא כמ"ש הש"ג בשם י"א ובמהרי"ל כתוב וז"ל ושם שני ראשי העיר בתוך המים כגון במגנצא ששני מגדלים במים והעיר ביניהם כקשת אם באה בין שני המגדלים מותר ליכנס עכ"ל משמע דס"ל דעיבורה של עיר כעיר וכן כ' האגודה וסיים ונהגו שלא לצאת מהספינה אלא ישאוהו עכו"ם להעיר או לשפת הים מקום שהיא גבוה י' ע"ש שי"א אם נכנס לנמל עומק המים הוי מחיצה כדאמרי' גבי מבוי עכ"ל: ז׳ הואיל ושבת וכו'. אבל אם בא לעיר אחרת אסור דלא שבת באויר מחיצות דכיון דנכנס בשבת לתוך הספינה הוה ליה כיוצא לדעת (הגהות אשירי וב"ז סי' ר"כ) והעולת שבת לא דק ונכנס בדוחקים ועיין סעיף ח' והוא הדין אם נתנוהו עכו"ם לספינה אחרת ומ"מ יכול ליכנס לספינה קטנה התלויה בה לפנות ולחזור לספינה גדולה כמ"ש סי' ת"ו (ראב"ן) ומשמע מדברי הג"א אם נכנס בהיתר כגון שקנה שביתה אתמול ה"ל כיצא שלא לדעת וכ"מ סס"י ת"ד: ח׳ מהלך את כולה. דלעולם עומד בתוך ד"א אחרים דלעולם ספינה נוטלתו מתחלת ד"א ונותנתו לד"א אחרים: ט׳ אינו מהלך בה. עסי' שע"ד ס"ב והע"ש לא ע"ש עמ"ש סימן שנ"ה סס"א: י׳ ובראשו אין לו וכו'. פי' שהיא עמוקה באמצעיתה ובראשה היא משופעת והולכת כדרך ספינות קטנות אפ"ה הוי רה"י דמה שבראשו הוי כחורי רה"י שהם כרה"י כמ"ש סי' שמ"ה אבל אם נפרצו המחיצות שבראשו בעינן שלא יהא פרוץ מרובה על העומד ולא תהא פירצה יתירה על י' כמ"ש סי' שס"ב משמע דאם אין מחיצות י' לא הוי רה"י ולא אמרינן גוד אחית מחיצתא ועיין סימן שנ"ה וכ"מ בתוס' בשבת דף ק"א בד"ה וזרק וכו' וכ"מ בעירובין דף כ"ו וד' ל"ג ע"ב ברש"י: י״א חוקקין להשלים. דין זה צ"ע ונ"ל שכוון להא דאמרי' בעירובין שם וע"ש בפירש"י ותבין דמיירי בספינה קטנה שתלויה בספינה גדולה דמצטרפין ע"ש וצ"ע דהא לא קיימא לן כר"מ סי' שמ"ה ס"י וסי' שס"ב ואפשר שר"ל שאין לו מחיצות י' עובי הנסרים מצטרפים כמ"ש סימן שע"ב ס"ו: י״ב לעירו. הואיל ושבת באויר מחיצות אבל בעיר אחרת אין לו אלא ד"א אפי' נתנוהו עכו"ם לשם כיון שיצא לדעת עס"ו וס"ז וכ"כ הרא"ש והע"ש נמשך אחר טעותו מ"ש ס"ז ושנה בה כאן וגרס לעיר ולא דק: י״ג כד' אמות. ומ"מ אסור לצאת חוצה לה דהפסיד תחומו כיון שיצא לדעת: י״ד אנוסים הם. וגם הם במקומן ול"ד למבשל בשבת במזיד דאסו' דהתם אסורא דאוריית' הוא, תו', וצ"ע דהא המטביל כליו והמעשר דאסורא דרבנן נינהו וקנסינן כדאיתא פ"ב דתרומות וצ"ל דדוקא בדאית ליה פרי אחריני וכדאיתא פ"ב דביצה כ"כ הרא"ש והכא מיירי בדל"ל פירי אחריני: ט״ו מותרים לאכלם. אם יש אדם שעירב לאותו צד או שיש עיר אחרת סמוכ' לשם (רש"י) עסי' תקט"ו: ט״ז אפי' מי שלא הוציאם. כיון שנעשה האיסור ע"י ישראל משא"כ ע"י עכו"ם כמ"ש סי' שכ"ה ס"ח וערסי' שי"ח וסי' רי"ח:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ת״ה

א׳ מהלך את כולה. דכיון שהוא מוקף מחיצות חשיב כולו כד"א אבל אם יצא חוץ לתחומו לדעת כן אז לא אמרינן דכל העיר חשוב לו כד"א כיון שלא שבת באויר אותה מחיצות וביאתו לשם היא באיסור כ"ה דעת הרמב"ם פכ"ז מה"ש וכ' המ"מ שם דרשב"א חולק ע"ז דאפי' בלדעת אמרי' כל העיר כד"א ופסק כרמב"ם: ב׳ אם היא מהלכת כו'. דבכל קפיצה וקפיצה היא יותר מד"א נמצא שאין לה תורת ד"א כלל שלא עמדה הספינ' ד"א פסיעה א' הלכך לא קנו לו ד"א: ג׳ המוקפת מחיצות כו'. לעיל ס"ס ת"א כתבתי דנ"ל דהוא הדין למבוי שיש בו עירוב צ"ה: ד׳ ואפי' יצא לדעת וחוזר לדעת. כצ"ל: ה׳ אם הוא י"ט. פי' שאז מותר להוציא מרשו' לרשו' משא"כ בשב' שאין היתר אלא במקומ': ו׳ ואסור לטלטלם חוץ לארבע. בטור כתוב אם הוציאן בשוגג מותרים במזיד אסור לטלטלם חוץ לד' אמותיו וכתב ב"י דודאי אפי' הוציאן בשוגג אין להם אלא ד"א והטור דנקט במזיד היינו משום איסור אכילה ול"נ לפרש דברי הטור דמיירי בעיר המוקפ' ובזה ס"ל כרמב"ם דסעיף ו' שזכרנו שם דביוצא לדעת ונכנס לדיר וסהר דלא אמרינן כל העיר כד"א אלא דוקא ביצא באונס ה"נ דכוותיה דאם בשוגג נחשב לו כל העיר כד"א אבל במזיד לא נחשב לו כן וע"כ נקט הטו' חוץ לד' אמותיו בוי"ו להורות אפי' אם הוא ברה"י או בעיר המוקפת אין לו אלא ד"א ולרש"ל ראיתי בפ' א"צ סי' ט' שהביא דברי הטור אלו במ"ש ואסור לטלטל חוץ לד"א וכ' ע"ז פי' בעיר שאין מוקפת חומה כו' ולעד"נ כמ"ש דאפילו במוקפת חומה קאמר דאסור כיון שאין כאן אונס וכמ"ש בההיא דבסמוך: שוב ראיתי להעתיק דברי רש"ל שם ומה שנראה לי בזה ז"ל שם כתב הרי"ף והרא"ש וז"ל הא דאמרי' אם יש מאותו מין במחובר אסור לא מבעיא באכילה דאסור אלא אפי' לטלטל נמי אסור דלא חזי לאכילה וכמוקצ' דמי אבל הבא מחוץ לתחום אע"ג דאסור באכילה מותר לטלטל כיון דמותר לישראל אחר ע"כ כו' והטור כ' בסתמא סוף סי' ת"ה היכא שהוציא הישראל פירות חוץ למקומן במזיד שאסורים באכילה לכל ואסורין לטלטל חוץ לד"א הא בתוך ד"א שרי וחוץ לכבודו לא נחית לדקדק הלא אביו הרא"ש תפס דברי הרי"ף שכל שאסור באכילה מכח איסור היום אסור לכל נמי לטלטל ולכאורה כך נראה להורות כי מי הוא שיכול להקל כנגדם בלי ראייה אכן כשירדתי לדקדק בריש שמעתא דא"צ אומר אני דליתא לסברת הרי"ף ואף שהרא"ש הסכים עמו כי תורה היא וללמוד אני צריך מדמסקי' שם במתני' דעכו"ם שהביא דגים לר"ג דאמר מותרים הם ומסיק שם דלא שרי ר"ג אלא לקבל דהיינו בטלטול אבל באכיל' מודה דאסור דספק ניצוד היום ואמאי לא אסר נמי לטלטל מטעם דאסור באכיל' ומה בכך שספק הוא ס"ס מאחר שאסור באכילה מוקצה הוא ואסור לטלטל ועוד דפריך אח"כ מברייתא דקתני עכו"ם שהביא דורון לישראל דגים לחים ופירות ב"י מותרין אא"ב מותרין לקבל שפיר אא"א לאכילה פירות ב"י מי שרי באכילה אלמא דס"ל דאפי' ב"י דאסורים באכילה שרי בטלטול ואיך ס"ד דמקשן דמותרים לקבל ואמאי לא אסירי משום מוקצ' ואף לפי המסקנא שהשיב לו ולטעמיך פירות ב"י מי שרי בטלטול משמע דכולי עלמא ידעי דפירות בני יומן אסורין והיינו משום מוקצה דמחובר כמו שפירש רש"י דאי כסברתו הל"ל ולטעמיך מאחר דאסורי באכילה בטילטול מי שרי דהא מוקצה הוא אלא ודאי ליתא להאי סברא ודברי רש"י נכונים ועיקר והשתא נמצא מ"ש הטור שאסורין לטלטל חוץ לד"א הא תוך ד' אמות שרי הוא הנכון ואליבא דרש"י וכ"ד האחרונים עכ"ל ואשתומם על זה דבא לדחות דברי הרי"ף והרא"ש בתלמוד ערוך בסוגיא שהם עוסקים וחליל' לייחס זה אפי' לקטן מהמחברי' כ"ש לגדולי ישראל שהאמת אתם כאשר אבאר וממקום שבא עליהם רש"ל משם ראיית' אי' שם בא"צ בסוגיא משנה מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מעי"ט לא יטול מהם בי"ט אלא א"כ יודע שניצודו מעי"ט ומעשה בעכו"ם א' שהביא דגים לר"ג ואמר מותרים הם אלא שאין רצוני לקבל הימנו מעשה לסתור חסורי מחסר' וה"ק ספק מוכן אסור ור"ג מתיר ומעשה נמי כו' ואמרי' בגמ' מותרין הם אמר רב מותרין לקבל פירש"י בטלטול דכולי האי לא אחמור רבנן בספק מוכן לאסרו בטלטול אבל באכילה לא שרינהו ר"ג ולוי אמר מותרים באכילה מיתיבי עכו"ם שהביא דורון לישראל אפי' דגים המפולמין פי' לחים ופירות בני יומן מותרין בשלמא למ"ד מותרין לקבל שפיר אלא למ"ד מותרין באכילה פרי ב"י מי שרי באכילה ולטעמיך פרי ב"י מי שרי בטלטול אלא בכוורי דאדימי ופירי דכבשא פירש התוס' דאז יש ספק מאימת נינהו דלא כפירש"י והנה פירש הרי"ף והרא"ש דרב דאמר מותרים שאמר ר"ג היינו לקבל ודאי לא פסק הלכה כר"ג אלא לפרש מילתיה דר"ג וכמ"ש גם רש"י ומדר"ג נשמע לת"ק דפליג על ר"ג ואסר דרב ס"ל דר"ג ס"ל בספק מוכן לא החמירו לאסור בטלטול אלא באכילה ממילא ת"ק דאוסר אוסר אפי' בטלטול וללוי מותר לר"ג אפילו באכילה ממילא לת"ק אוסר באכילה דוקא ופרכינן מההוא דפירי דמותר בשלמא למ"ד בטלטול שפיר נראה דה"ק דאפי' במחובר ודאי אין כאן מוקצה דקי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בגרוגרות וצמוקין וזה מחובר עדיף מגרוגרות וצמוקין דאפשר דדעתי' עלוי' מאתמול שיהי' נתלש ע"י עכו"ם וכן במחוסר צידה ואעפ"י שלפי האמת הוא מחובר כמו גרוגרו' וצמוקין מ"מ המקשן לא ס"ל כן ומ"ה קשה על מ"ד מותרין באכילה וע"ז אמר ולטעמיך מי שרי בטלטול דאיהו ס"ל כמו שהוא האמת דמחובר הוה כגרוגרת וצמוקין ואסור וע"ז משני דמיירי דיש ספק אימת נתלש או ניצוד ובזה ר"ג מתיר אפי' באכילה ללוי ולרב רק בטלטול ממילא לת"ק דקי"ל כוותיה אסור אפי' בטלטול ואע"ג דאין כאן מוקצה כיון דספק הוא מ"מ מדאסור בספק באכילה היום מקצה ליה מאתמול דעתיה מזה וזה עצמו הטעם שפסקו רי"ף ורא"ש דבמחובר אפי' בספק אסור אפי' בטלטול והטור שפסק כאן בפירות שיצאו בשבת ולא הוחזרו מותרים בטלטול תוך ד"א אפי' במזיד שהרי אין כאן מוקצה שהרי ב"ה היו תוך התחום והא דאסור באכילה משום קנסא דקעביד איסורא במזיד כנ"ל כ"ז ברור ורש"ל אגב חורפיה לא עיין שפיר בזה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ת״ה

ת״ה:ת״ו א׳ (ס"ק א) מעמידת כו' הבלעת תחומין כו' ר"ל שאם היה קצת ממה שהוא יכול להלך עכשיו מובלע בתוך התחום שיצא ממנו ה"ה כאלו יצא והרי כאן אפי' נאמר כיון שיצא חוץ לתחום אמה הפסיד תחומו מ"מ יש לו במקום עמידתו עכשיו עכ"פ ד"א ואם כן לר"א דא"ל דאותן ד"א הוא באמצען ויש לו לכל צד ב"א אם כן יש לו ממקום עמידתו לצד תחומו שני אמות וכיון שלא יצא רק אמה אם כן רשאי לכנוס תוך התחום עכ"פ אמה ואם כן דינו כאלו לא יצא: ב׳ בין שיצא כצ"ל: ג׳ באונס אבל במזיד מודה דלא מהני הבלעות תחומין: ד׳ וזה ג"כ אנוס כו' ר"ל סתמא דמלתא יציאת אמה אין לו בו תכלית שנא' שיצא לדעת וסתמא דמלתא היציאה שלא לדעת ואי מיירי הרמב"ם שיציאת האמה היתה לדעת ה"ל לפרש כיון דהסתם אינו כן: ה׳ ותירץ המ"מ כו' ר"ל דהרמב"ם פוסק כר' יודא דאותן ד"א שיש לו הן ברוח אחד והברירה בידו לברור לו איזה רוח שירצה. ולכן נראה כבורר אל עבר פניו ואין לו לילך לצד תחומו כלל ואין ד"א שלו מובלעים תוך התחום וא"כ לפמ"ש רמ"א לעיל סי' שצ"ו סעיף א' כר"א דאותן ד"א נותנים לו והוא באמצען אם כן יצא רק אמה איכא הבלעת תחומין וה"ל כאלו לא יצא ואולי סמך רמ"א א"ע על מ"ש לעיל סי' שצ"ו ולכן לא הגיה פה וז"ש מ"א שנתכוין הרב"י והוא לשון הרמב"ם שכתב מעמידת רגליו ולחוץ לדברי המ"מ כיון שמהלך נרא' שבירר לחוץ: ו׳ ולכן נ"ל להקל כו' כיון שהמ"מ גופיה העיד על תירוצו שהוא דוחק ומסתבר ליה דעת הראב"ד: ז׳ וכמדומה שלא ראה כו'. דהב"ח ר"ל דהרמב"ם גם הוא הולך בדרך הרי"ף שכן דרכו שפסק כר"א דארבע אמות נותנים לו והוא באמצעו אלא דהרמב"ם מיירי שיצא אמה חוץ לתחום מדעת בכהאי גוונא הבלעת תחומין לאו מלתא ועל זה כתב שלא ראה דברי הראב"ד שגם הוא הבין דהרמב"ם מיירי שיצא באונס כו' וע"כ צ"ל כתירץ המ"מ וכן משמע לשון הרמב"ם שגם הוא כתב כל' הש"ע מעמידת רגליו ולחוץ שמורה כתי' המגיד משנה כנ"ל: ח׳ וגם דברי כ"מ כו' שנראה מדבריו שגם הוא נראה לו מלשון הרמב"ם כתב טעם שלא יכנס בד"א שיש לו לאדם תחלתן ממקום שעמד בו כו' דס"ל כר"י דד"א נותנים לו מצד אחד וע"ז כתב הכ"מ וז"ל איני יודע מה טעם הוא זה שאעפ"כ נמדוד הד"א לצד תחומו ונמצא נכנס תוך התחום וצ"ע עכ"ל ועשה א"ע כאלו לא ידע מדברי הראב"ד ולא מתי' המ"מ: ת״ה:ת״ז א׳ (ס"ק ב) מחיצה כו' אפי' כו' יותר מאלפים כו' וכמ"ש סי' ת"ג דדוקא בסי' ת"ג בעכו"ם שהקיפו מחיצה בשבת דאפילו בלי מחיצות העכו"ם מותר לו לילך ב"א אמה לא הותר לו לילך יותר ע"י מחיצת העכו"ם הנעשה בשבת משא"כ כאן דלולי מחיצות בני אדם לא היה לו כ"א ד"א וא"א להתיר לו אפי' שני אלפים כ"א ע"י מחיצות ב"א הנעשה בשבת וכיון דהקילו לו לילך ב"א ע"י מחיצות ב"א הותר כל אורך המחיצה דמאי שנא ב"א או יותר וכמ"ש מ"א כל זה בסי' ת"ג: ת״ה:ת״ח א׳ (ס"ק ג) לילך כו' עמ"ש ס"א. ר"ל דביצא שלא לדעת כמו הכא ודאי הבלעת תחומין מלתא: ת״ה:ת״ט א׳ (ס"ק ד) לדעת כו' שהרי אף במחיצה כו' ר"ל אם עכו"ם הוציאוהו שלא לדעת והכניסוהו למקום המוקף מחיצות גמורות אעפ"כ אין לו רק ד"א כ"ש מחיצה הנעשה בשבת ע"י ב"א: ת״ה:ת״י א׳ (ס"ק ה) נכנס כו' בשבת כו' ואם כן ב"ה היה ביבשה וקנה שם שביתה וע"ז א"ש מ"ש ה"ה כאלו לא יצא ויש לו תחום הראשון אבל אם נכנס מבע"י ולא קנה שביתה ביבשה וגם בספינה לא קנה שביתה דסתם מהלכת בגובה י' תיקשי מלבד שלא יתיישב לשון כאלו לא יצא דהם גם שם אין לו שביתה גם תיקשי מאי אריא שהוחזרה לאחוריה בכל מקום שיפגע קונה שם שביתה ויש משם אלפים כיון דלא קנה עדיין שם שביתה בשום מקום כדלעיל ס"ס ת"ד: ב׳ להפליג הוי כיוצא לדעת ר"ל כיון דאסור לכנוס בשבת להפליג אם כן נכנס באיסור וכל באיסור מקרי יוצא לדעת ולכן אפילו הוחזר אין לו תחום הראשון אפילו הוחזר לעירו ניהו דכל העיר נחשבת לו כד' אמות מכל מקום חוץ לעיר אסור: ג׳ א"נ מיירי כו' ר"ל לעולם מיירי שנכנס מבע"י ואפילו נכנס להפליג אלא שהיתה למטה מי"ד וקנוה שם שביתה בהיתר ויתבאר למטה באיזה ענין הוי בהיתר: ת״ה:תי״א א׳ (ס"ק ו) מוקפת כו ובמהרי"ל כתב משמע דסבירא ליה דעבורה כו' ר"ל לא היו ב' המגדלים בנוים סמוכים ותכופים לבתי העיר דאם כן מאי קמ"ל מה לי מגדלים מה לי בתים ה"ה נכנס לתוך העיר (וע"כ היה הקשת בענין שבני העיר נחשבים כאחד כדלעיל סי' שצ"ט) אלא ע"כ המגדלים לא היו סמוכים לבתים אלא עומדים תוך עבורה ש"ע וה"ה דה"ל להתיר אם בא סמוך להמגדלים תוך ע' אמה ושירים אלא שקשה ליתן שיעור אמות במים ונתן גבול שני המגדלים. ישאוהו עכו"ם לעיר. דאז הוי כל העיר כד"א כמ"ש מ"א לעיל סי ת"ד ס"ק ה'. מקום שהיא גבוה יו"ד. ויהיה מקום ההוא נחשב לו כד"א גבי מבוי ס"ס שס"ג סעיף כ"ט: ת״ה:תי״ב א׳ (ס"ק ז) הואיל כו' כיון דנכנס בשבת כו' ה"ל כיצא לדעת כיון שנכנס באיסור וביצא לדעת אפי' הוא בעיר המוקפת חומה אין לו אלא ד' אמות כדלעיל סעיף ו' אבל ספינה כיון ששבת באויר מחיצותיה אף על גב דהוי לדעת נחשב כד"א כמ"ש בסעיף ט ובספר א"ר הקשה כיון דמיירי שנכנם בה בשבת הלא שבת באויר מחיצות ותירץ דמיירי שקנה בה שביתה ב"ה ואחר כך יצא לחוץ ואח"ז חזר ונכנס לתוכו בשבת דכה"ג הלא שבת באויר מחיצות ב"ה או גם בתחלת שבת אלא כיון שילא לחוץ לדעת הרב"י לעיל סי' רמ"ח שוב אסור לכנוס לה בשבת אם כן כניסתו בשבת לתוכו היא באיסור ולכך מיקרי יצא לדעת ואם כי לדעת רמ"א לעיל סי' רמ"ח דאם קנה בה שביתה אע"ג שיצא לחוץ מותר לכנוס בה בשבת אם כן לדידיה הוי יצא שלא מדעת ואפילו בא לעיר אחרת מותר: ב׳ לספינה גדולה משום כבוד הבריית. ומשמע כו' שקנה שביתה אתמול היינו לכל מר כדא"ל להרב"י אם לא יצא ולהרמ"א אפי' יצא כנ"ל: ת״ה:תי״ג א׳ (ס"ק ח) מהלך כו' דלעולם עומד בתוך ד"א אחרים כצ"ל: ב׳ וז"ל רש"י דף מ"ב ע"ב כשעוקר רגליו קודם שיניחנה יוצא שהספינה מוציאתו מד"א שלו ונכנס תוך ד"א אחרים על כרחו וה"ל כמו שהוציאוהו עכו"ם חוץ מד"א ונתנוהו לתוך ד' אמות אחרים שנותנים לו ד"א וכן לעולם ופירוש זה עיקר עכ"ל: ת״ה:תי״ד א׳ (ס"ק ט) אינו כו' ע' סי' שע"ד ס"ב. והע"ש כו' שהקשה נימא שבת כיון דהותרה הותרה וע"ז רמז מ"א לעיין סי' שע"ב ס"ב דמבואר שם דלא אמרינן שבת הואיל כו' אלא בכותל שבין ב' חצרות וערבה כ"א לעצמה ועכשיו כשנפלה הכותל שביניהם ס"ד שתאסר חצר א' על חברתה קמ"ל דאמרינן כיון דהותרה הותרה הואיל ומחיצות החיצונות קיימו אבל אי נפל מחיצה חיצונה ונפרצה לר"ה או לכרמלית ל"א הואיל והותרה הותרה וכ"ה לעיל סי' ס"ה ס"ו אם כן ה"ה הכא דנפרץ מחיצות הספינה לים שהיא כרמלית: ת״ה:תט״ו א׳ (ס"ק י) ובראשו כו' כדרך ספינות קטנות: ב׳ שהן עשיות כערבות שבשני צדי האורך הן משופעי' והולכים מבחוץ ומבפנים וא"כ שם אינה גבוה יו"ד: ת״ה:תט״ז א׳ (ס"ק י"א) חוקקים כו' בערובין שם. דף ל"ג ע"א וע"ב דאמר רבי אם נתן העירוב תוך כלכלה התלוי' באילן למעלה מי' הוי עירוב ומסיק הש"ס דע"כ מיירי דאין האילן רחב ד' דא"כ הוי אילן רה"י והוא נתכוין לשבו' בר"ה ואמאי הוי עירוב הא אינו יכול ליטלו משם ולהביאו אצלו ב"ה וכדאיתא לקמן סי' ת"ט סעיף ב' וכיון דאין האילן רחב ארבע כלכלה מאי עבידתיה אלא דרבי ס"ל כר' יודא דבעינן שיהי' העירוב מונח ע"ג מקום ד' ולכן אע"ג שהאילן לבד אינו רחב ד' וכן הכלכלה לבדה אינה רחבה ד' מ"מ בצירוף הם ד' ואם היה נותן העירוב למעלה בפי הכלכלה פשיטא דמצטרפים אלא שנתנו למטה בשולי הכלכלה מ"מ חשוב מקום ד' אע"ג דנגד שולי הכלכלה ליכא רוחב אילן דהא האילן עולה למעלה משולי כלכלה אלא דרבי ס"ל כר"מ דא"ל חוקקים להשלים ולכן גם באילן אמרינן חוקקים ומצטרף בהדי כלכלה לשיעור רוחב ד' (ומ"מ לא מיקרי רה"י כיון דלמטה אינו רחב ד' וע"ש ברש"י ותוספ' ולעיל סי' שמ"ה במ"א ס"ק א): ב׳ בספינה קטנה שאינה רה"י אלא דאמרינן חוקקים בספינה גדולה שהיא רה"י ואף שהקטנה נגד דופני הגדולה אמרינן בדופני גדולה חוקקים וכדלעיל באילן: ג׳ ואפשר שר"ל כו' ועובי הנסרים כו' כמ"ש סי' שע"ב ס"ו דתל גבוה ה"ט ובנה עליה מחיצה גבוה חמשה טפחים מצטרפים ומיקרי גבוה יו"ד ה"ה הכא מיירי שהמחיצות אין גבוהים כ"א ה"ט וכדומה ועובי הנסרים של שולי ספינה עבים ה' טפחים מצטרפים לגבוה יו"ד ומיקרי רה"י וא"כ מ"ש רמ"א ואין לו כלל וכן מ"ש חוקקים היא לאו דוקא דהשתא מיירי דא"ל מחיצות אלא שאין גבוהים יו"ד וגם א"צ כלל לחקיקה אבל ל"ל דבאמת אין לו מחיצות כלל אלא עץ עב וגבוה יו"ד דזה מלת' דפשיטא דכל גבוה יו"ד מיקרי רה"י אם רחב ד"ט גם אין זה מיקרי ספינה (וצריך לחלק בין האי דלעיל סי' שמ"ה סעיף ט"ו בית כו' וקירוי משלימו כו' וק"ל: ת״ה:תי״ט א׳ (ס"ק יד) אנוסים כו' וגם הם במקומן וה"ל יצא שלא לדעת וגם הוחזר שלא לדעת דה"ה כאלו לא יצא כדלעיל סעיף ה': ב׳ ול"ד למבשל כו' כדלעיל ר"ס שי"ח המטביל כו' וקנסי' אם עשה במזיד שאסורים בשבת. וכדאית' פ"ב דביצה דף י"ז ע"ב דאיבעיא להו עבר ואפה בי"ט לשבת כשלא הניח עירובי תבשילין ובעי למפשט ממתניתין דהמטביל ומעשר דאסרינן במזיד דקנעי' ליה וה"ה בעבר ואפה ודחי דמיירי דא"ל כלים אחרים ופירות אחרים וא"צ לכלים שהטביל ופירות שעישר לכך החמירו וקנסוהו משא"כ בעבר ואפה דהוי כל"ל פירי אחריני דהא א"א לו בהיתר ופריך מהמבשל בשבת דקנסי' במזיד ודחי שאני התם דעבר אסור' דאוריית' משא"כ עבר ואפה דליכ' רק אסור' דרבנן דמן התורה צורכי שבת נעשים בי"ט הרי מבואר חילוק התוספות בין דאוריית' לדרבנן ואעפ"כ בדרבנן לא הותר אלא בא"א כגון דל"ל פירי אחריני וא"כ צ"ל דגם כאן מיירי דל"ל פירי אחריני: ת״ה:ת״כ א׳ (ס"ק טו) מותרים כו' אם יש אדם שעירב כו' רש"י מהרש"א דייק מלשון זה של רש"י מדלא פירש שיאכלנו אותו אדם שהביאו לשם בשוגג אע"כ רש"י דייק ליה מלשון הש"ס שם דלאותו אדם אסורים דלא עדיף מעכו"ם שהביא מח"ל דאסורים למי שהובאו בשבילו עיין שם. עסס"י תקט"ו ר"ל דאין אסורים לאחרים משום מוקצה כיון דלא היה דעת אותן אחרים על הפירות ב"ה מכל מקום כיון דהוי ברשות בעליהם ב"ה והיה דעת הבעלים עליהן ל"מ מוקצה וסיים שם מ"א דפשיטא דאם אדם אחד הביא דבר עמו מח"ל (ר"ל ע"י עירוב) מותר חבירו לאכול עמו עכ"ל וכן מבואר לעיל ס"ס ש"ח במ"א דבמוקצה תליא בדעת בעלים ואי לא הוי מוקצה לגבי בעלים שרי לכ"ע:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א