סימן שפא – דיני המבטל רשותו ועבר והוציא – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שפא – דיני המבטל רשותו ועבר והוציא

א הַמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ, א וְהוֹצִיא אַחַר כָּךְ מִבֵּיתוֹ לֶחָצֵר בְּשׁוֹגֵג, אֵינוֹ אוֹסֵר; בְּמֵזִיד אוֹסֵר, שֶׁהֲרֵי חוֹזֵר מִבִּטּוּלוֹ שֶׁבִּטֵּל. וְאִם הֶחֱזִיקוּ בּוֹ כְּבָר, שֶׁהוֹצִיאוּ מִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר אוֹ שֶׁהִכְנִיסוּ מֵחָצֵר לְבָתֵּיהֶם, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר מִבִּטּוּלוֹ. וּלְרַשִׁ"י אֵין חֲזָקָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא אִם כֵּן הֶחֱזִיקוּ מִשֶּׁחָשְׁכָה. ב יֵשׁ בִּטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר, לֹא שְׁנָא שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, וּפֶתַח בֵּינֵיהֶן, וְעֵרְבָה כָּל אַחַת לְעַצְמָהּ, וְלֹא עֵרְבוּ יַחַד, יְכוֹלָה כָּל אַחַת לְבַטֵּל רְשׁוּתָהּ לַחֲבֶרְתָּהּ לִהְיוֹתָהּ מֻתֶּרֶת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ, וְלֹא הִיא, לֹא שְׁנָא שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ וְלֹא עֵרְבוּ אֶלָּא הַחִיצוֹנָה לְבַדָּהּ שֶׁפְּנִימִית אוֹסֶרֶת עַל הַחִיצוֹנָה, יְכוֹלָה לְבַטֵּל לָהּ רְשׁוּתָהּ שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּמֵּשׁ וְלֹא תַּעֲבֹר עָלֶיהָ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁצְּרִיכָה לָצֵאת וְתִהְיֶה הַחִיצוֹנָה מֻתֶּרֶת, אוֹ אִם עֵרְבוּ יַחַד וְנָתְנוּ עֵרוּבָן בַּחִיצוֹנָה, וְשָׁכַח אֶחָד מֵהַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב, יָכוֹל לְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לְכָל אֶחָד מִבְּנֵי הַפְּנִימִית וְגַם לְכָל אֶחָד מִבְּנֵי הַחִיצוֹנָה, וְיִהְיֶה הוּא לְבַדּוֹ אָסוּר וְכֻלָּם מֻתָּרִים. ג יֵשׁ בִּטּוּל רְשׁוּת בְּחֻרְבָה, שֶׁאִם הָיוּ שְׁנֵי בָּתִּים וְחֻרְבָה בֵּינֵיהֶם שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶם וְשָׁכְחוּ וְלֹא עֵרְבוּ, יָכוֹל אֶחָד לְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לַחֲבֵרוֹ וְלִהְיוֹתוֹ מֻתָּר בּוֹ. ד יֵשׁ בִּטּוּל רְשׁוּת מִבַּיִת לְבַיִת, שֶׁאִם הָיוּ שְׁנֵי בָּתִּים וּפֶתַח בֵּינֵיהֶם וְלֹא עֵרְבוּ, אֶחָד מְבַטֵּל רְשׁוּת לַחֲבֵרוֹ. וַאֲפִלּוּ הַמְבַטֵּל מֻתָּר לְהוֹצִיא מִבֵּיתוֹ לְבֵית חֲבֵרוֹ, אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִבֵּית חֲבֵרוֹ לְבֵיתוֹ, שֶׁאָז הָיָה חוֹזֵר וּמַחֲזִיק בָּרְשׁוּת שֶׁבִּטֵּל. וְכֵן אִם יֵשׁ לוֹ חֶדֶר פָּתוּחַ לְבֵיתוֹ וּבִטֵּל רְשׁוּת בֵּיתוֹ, אָסוּר לְהוֹצִיא מֵהַחֶדֶר לְבֵיתוֹ. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים } ב { דְּאֵין לְבַטֵּל מִבַּיִת לְבַיִת אֶלָּא אִם כֵּן יַשְׁאִיר לְעַצְמוֹ חֶדֶר אֶחָד שֶׁלֹּא בִּטֵּל וְאָז מֻתָּר לְהַכְנִיס אֲפִלּוּ מִבֵּית חֲבֵרוֹ לְבֵיתוֹ. וְטוֹב לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם וְרַבֵּנוּ תָּם וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ב מֵהִלְכוֹת עֵרוּבִין). ה שְׁנֵי בָּתִּים בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים וְהִקִּיפוּם עַכּוּ"ם מְחִצָּה בְּשַׁבָּת, בְּעִנְיָן שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם כְּמוֹ חָצֵר שֶׁשְּׁנֵי בָּתִּים פְּתוּחִים לוֹ, וַהֲרֵי הֵם אוֹסְרִים זֶה עַל זֶה, ג אֵינָם יְכוֹלִים לְבַטֵּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ. ו יוֹרֵשׁ מְבַטֵּל רְשׁוּת, שֶׁאִם לֹא עֵרֵב מוֹרִישׁוֹ, וּמֵת בְּשַׁבָּת, וְהַיּוֹרֵשׁ בָּא לָדוּר בֶּחָצֵר וְאוֹסֵר, יָכוֹל לְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ. ז מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין; כְּלוֹמַר, שֶׁמְּבַטְּלִים רְשׁוּתָם בְּנֵי חָצֵר זוֹ לִבְנֵי חָצֵר אַחֶרֶת, אוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר, עַד שֶׁיּוֹצִיאוּ מַה שֶּׁיִּרְצוּ, וְחוֹזְרִין ד וּמְבַטְּלִים לְאוֹתָם שֶׁבִּטְּלוּ לָהֶם עַד שֶׁיּוֹצִיאוּ גַּם הֵם מַה שֶּׁיִּרְצוּ.

באר היטב – סימן שפא – דיני המבטל רשותו ועבר והוציא

א א והוציא. אבל להכניס מותר אא"כ ביטל גם רשות ביתו דאז אסור להכניס עיין ס"ד: ד ב דאין. דא"כ יבטל תורת עירוב כיון שיש תקנה ע"י ביטול אא"כ ישאיר לעצמו חדר א' שלא ביטל וא"כ ישתכר בעירוב שיהיה מותר גם באותו חדר. ט"ז ע"ש: ה ג אינה. לפי שלא היו יכולים לערב מאתמול: ז ד ומבטלים. כיון דרבים הם אפילו ביטלו רשות ביתם אסורים להוציא לחצר כמו שכתב סי' ש"פ ס"ד ע"ש. מ"א ע"ש:

מגן אברהם שפ״א – סימן שפא – דיני המבטל רשותו ועבר והוציא

א׳ והוציא. אבל להכניס מותר אלא א"כ ביטל גם רשות ביתו דאז אסור להכניס עס"ד: ב׳ החזיקו. ומ"מ לכתחלה אסור להוציא עסי' ש"פ סא"ב: ג׳ משחשיכה. דאם הוציא מבע"י ליכא חזקה דבלא ביטול נמי יכולין להוציא: ד׳ בחורבה. אף על פי שאין עיקר תשמישתייהו שם: ה׳ מביתו לבית חבירו. שהרי הכל של חבירו: ו׳ חוזר ומחזיק. דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח: ז׳ ואז מותר להכניס. כ"כ הרב"י ודבריהם תמוהים דהא דומה למי שביטל רשות חצירו ליחיד דאסור להוציא מבית חבירו לחצר דנראה שחוזר ומחזיק דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח וכמ"ש סי' ש"פ ס"ד וא"כ ה"נ אסור ואי מיירי ביחיד המבטל לרבים שעירבו א"כ אפי' לא שייר חדר נמי שרי דלא שייך לומר שתשתכח תורת עירוב דוק ותשכח: ח׳ אינם יכולים לבטל. כיון שלא היו יכולים לערב יחד מבע"י: ט׳ וחוזרים ומבטלים. כיון דרבים הם אפי' ביטלו ביתם אסורים להוציא לחצר כמ"ש סי' שפ"ד ס"ד דלא כב"י:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שפ״א

א׳ שהרי חוזר בו מביטולו. וקשה מ"ש מסי' שע"א ס"ב בישראל בן חצר זו שהלך לשבות כו' דאינו אוסר דאמרי' כיון דהותר' שבת הותר' ולמה לא נימא כאן ג"כ הכי באם חזר וביטל בשבת דלא יוכל לחזור ולאסור כיון שכבר הותר בכניסת שבת י"ל דשאני התם דההיתר תלוי בכניסת שבת דהא צריך להסיע מדעתו בכניסת שבת שלא יהי' שבת זו בבית זה ע"כ תלוי בהיתר בכניסת שבת לחוד משא"כ כאן יכול לבטל רשות אפי' משחשיכה כמ"ש סי' ש"פ ע"כ צריך להיות ההיתר כל השבת דוקא כנ"ל: ב׳ ולרש"י אין חזקה מועל' כו'. דאי' ברש"י על מעש' דר"ג שאמר שצדוקי היה דר עמהם במבוי וביטל רשותו וא"ל אבא מהרו והוציאו את הכלים למבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם פירש"י החזיקו במבוי ושוב לא יוכל לחזור מביטולו וכשקידש היום עסקינן דחזקה דמבע"י לא מוכח' עכ"ל נראה דה"ק דבאמ' אין כאן חזק' גמור' שיקנה קנין גמור אלא דלא בעי אלא לאפקועי איסור שבת וזה אין שייך בע"ש דאין שם איסור טלטול עדיין עד שקידש היום ואסור בטלטול ואתם שתוציאו כליכ' לשם תגלו בזה שהחצר שלכם כ"ז נ"ל פשוט ובחנם אפקי' מו"ח ז"ל להאי ורש"י פי' מן נוסחאו' הטור וכ' שהוא ט"ס אלא הדברים כהוייתן דבאיסור טלטול תליא מילתא וכמ"ש: ג׳ ואפי' המבטל מותר כו'. ואין כאן משום חוזר ומחזיק ברשותו שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל אבל מה שמוציא ממנו אינה חזרה ומ"ה כתבו התו' והרא"ש דמעשה בא לפני רש"י בחופה א' ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית זה לבית זה והתיר להם ע"י שביטלו רשותם לא' עכ"ל וי"א שמביא רמ"א הוא ר"י ור"ת שחלקו עליו דאין מועיל ביטול מבית לבית דא"כ יהי' מותר לטלטל לכולן ויבטל תור' עירוב כיון שיש תקנ' ע"י ביטול אא"כ ישאיר לעצמו חדר א' שלא ביטל וא"כ ישתכר בעירוב שיהי' מות' גם מאותו חדר ומ"ש רמ"א ואף מות' להכניס צ"ל ואז מות' כו': ד׳ אינם יכולים לבטל א' לחבירו. הטעם לפי שלא היו יכולים לערב מאתמול:

ספר מחצית השקל על אורח חיים שפ״א

שפ״א:רפ״ט א׳ (ס"ק א) והוציא אבל הכניס מותר. אא"כ כו' אסור בהכניס כצ"ל. דהגרסא שלפנינו אבל להכניס מותר ע"כ ט"ס הוא דאיך יהיה מותר להכניס לביתו והבית רשות מיוחר לו לבר דלא ביטלו והחצר מיוחד לבעלי חצר והוא אין לו חלק בה דהא ביטל גם אח"ז הגרסא לפנינו דאז אסור להכניס. אדרבא איפכא מסתברא כשביטל גם רשות ביתו אז מותר כמבואר סי' שפ"ט סעיף ב' אע"כ צ"ל כמו שהגהתי. ואמר עמ"ש בש"ע דאם הוציא אוסר דחוזר מבטולו עז"א דוקא הוציא שמשתמש בחצר נראה שחוזר מבטולו אבל הוציא מן החצר והכניס לבית בזה אינו נראה שחוזר מבטולו דהא אררבא הוציא מן החצר ואינו רוצה להשתמש ולכן כתב אבל הכניס מותר. ר"ל מותר לבני החצר דבטולו נשאר בבטולו אא"כ ביטול גם רשות ביתו והכניס א"כ הכניס לבית שביטל ומשתמש שם נראה דחוזר מביטול ביתו ושוב אוסר על בני חצר. ואולי כיון שבפ"א ביטל רשות ביתו וחצרו והשתא שהכניס נראה שחוזר מביטול ביתו אף שאין ראיה שחזר מביטול חצרו דהא הוציא מן החצר מ"מ אמרינן כיון דחזר ממקצת הביטול חזר מכל הביטול: שפ״א:ר״צ א׳ (ס"ק ב) החזיקו כו' אסור להוציא עסי' ש"פ ס"א ב'. ר"ל דוקא כשביטל סתם דאז לא ביטל רשות ביתו אבל כשביטל גם רשות ביתו בפי' אז מותר לכתחלה לאחר שהחזיקו להוציא כמבואר שם סעיף ב': שפ״א:רצ״ב א׳ (ס"ק ד) בחורבה אף ע"פ שאין עיקר תשמישם שם ר"ל דס"ד דוקא בחצר דעיקר תשמישם שם ויש צורך הרבה הקילו רבנן דמהני משא"כ בחורבה דאין בו צורך כ"כ דהא אין עיקר תשמישם שם לא הקילו קמ"ל: שפ״א:רצ״ה א׳ (ס"ק ז') ואז כו' ודבריהם תמוהים כו' דדעת י"א הם דברי ר"ת שחלק על רש"י וס"ל דמבית לבית אין לבטל דלא נשתכח תורת עירוב דבשלמא בחצר אם מבטל רשות חצרו ולא ביתו דאסור להוציא מביתו לחצר א"כ יערב בשבת הבא כדי להתיר ההוצא' מביתו לחצר (ואם ביטל גם רשות ביתו דמבואר לעיל סי' ש"פ סעיף ב' דמותר להוציא מביתו לחצר ע"ש בתוס' דף ס"ד ע"א ד"ה א"כ כו' מ"מ כשיחיד מבטל ליחיד הא אסור להוציא כיון דאינו נעשה אורח כמבואר ס"ס ש"פ ואם בטלו לרבים הא הרבים ערבו ולא ישתכח תורת עירוב משא"כ מבית לבית דאין חצר מפסיק ביניהם כשא' מבטל לחבירו רשאי להוציא אפי' המבטל לבית חברו שביטל לו דבזה אינו נראה כמחזיק במה שהוציא מרשותו לרשות חבירו כדלעיל דדוקא כשמכניס לרשותו נראה כמחזיק) וא"כ אפי' ביחיד נגד יחיד מותר להוציא מבית המבטל לבית שבטלו ועי"ז ישתכח תורת עירוב ולא יערבו (וחיישינן פן ישכחו גם לבטל כ"כ מהרש"א שם) ודעת רש"י שהוא דעה א' כתב התוס' דלא חייש להכי כיון דעכ"פ אם לא יערבו יהיה המבטל אסור להכניס לביתו וישתכר כשיערב. ור"ת צ"ל דס"ל דלא חייש באיסור הכנסה דממ"נ להכניס כלי חבירו כביתו בזה לא איכפת ליה דסתמא דמלתא כי משתמש אינש בכלים דידיה משתמש ולא בכלים של אחרים כדאמרי' דף ע"ב וכליו על פי הרוב אין מצוים בבית חבירו וגם כשיוציא כליו לבית חבירו שלא יהיה רשאי שוב להכניס בזה לא יחוש כ"ה ני אינו מצוי כ"כ ולא ישתכר ע"י עירוב ועי"ז ישתכח תורת עירוב אבל כשמשאיר לעצמו חדר א' דאז אסור להוציא מחדר זה לבית וישתכר ע"י עירוב להוציא מן החדר עי"ז יערב ולא ישתכח תורת עירוב ולכך תמה מ"א במה שהתיר הרב"י וכן רמ"א להכניס כה"ג מבית חבירו לביתו ולמה דהא דומ' למי שביטל רשות חצרו לחברו יחיד אף שלא ביטל רשות ביתו ואסור להוציא מביתו לחצר מ"מ אסור להוציא מבית חבירו לחצר ה"ה כאן שביטל ביתו ולא חדר ניהו דאסור להוציא מחדר לבית מ"מ אסור להוציא מבית חברו לביתו דכאן הבית יש לו דין חצר וחדר יש לו דין בית. דלא שייך לומר שלא ישתכח כו' דהא הרבים עירבו כנ"ל: שפ״א:רצ״ז א׳ (ס"ק ט') וחוזרים כו' אפילו בטלו ביתם כו' דלא כב"י ר"ל דהרב"י כתב בספרו וז"ל משמע הא דצריך לבטל ולחזור ולבטל כשביטל רשותו סתם הוא שאלו ביטל רשות ביתו בפי' שניהם מותרים בין בבית המבטל בין בבית שאר שכנים כו' וא"צ לחזור ולבטל עכ"ל ועל זה כתב מגן אברהם דליתא כיון דרבים המבטלים אפי' ביטלו גם רשות ביתם מכל מקום אסורים להוציא לחצר דלא נעשו אורחים:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א