סימן שסו – דין ערוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בו – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שסו – דין ערוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בו

א חָצֵר שֶׁהַרְבֵּה בָּתִּים פְּתוּחִים לְתוֹכוֹ, אָסְרוּ חֲכָמִים לְטַלְטֵל מִבָּתֵּיהֶם א לֶחָצֵר עַד שֶׁיְּעָרְבוּ, דְּהַיְנוּ שֶׁגּוֹבִים פַּת מִכָּל בַּיִת וּבַיִת וְנוֹתְנִים אוֹתוֹ בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַחֲצֵרוֹת, שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ אָנוּ רוֹאִים כְּאִלּוּ כֻּלָּם דָּרִים בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת וּכְאִלּוּ כָּל הֶחָצֵר מְיֻחָד לְאוֹתוֹ בַּיִת. ב יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים אוֹ סֻכּוֹת, אוֹ מַחֲנֶה שֶׁהִקִּיפוּהוּ מְחִצָּה, אֵין מְטַלְטְלִין מֵאֹהֶל לְאֹהֶל עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כֻּלָּם; אֲבָל שַׁיָּרָא שֶׁהִקִּיפוּהָ מְחִצָּה, אֵין צְרִיכִים לְעָרֵב לְפִי שֶׁכֻּלָּם מְעֹרָבִים וְאֵין אוֹתָם אֹהָלִים קְבוּעִים לָהֶם. { הַגָּה: } ב { בָּתִּים שֶׁבִּסְפִינָה צְרִיכִים עֵרוּב אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַסְּפִינָה } ג { מְחִצּוֹת, וְאִם אֵין לַסְּפִינָה מְחִצּוֹת אָסוּר } ד { לְטַלְטֵל בַּסְּפִינָה רַק בְּאַרְבַּע אַמּוֹת } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט). { וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סי' שפ"ב וְסי' ת"ה סָעִיף ז'. } ג הַבַּיִת שֶׁמַּנִּיחִים בּוֹ הָעֵרוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן ה פַּת. וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּעֵרוּב שָׁוֶה פְּרוּטָה. וְאֵין מַנִּיחִים אוֹתוֹ בֶּחָצֵר, אֶלָּא בְּבַיִת שֶׁרָאוּי לְדִירָה, לַאֲפוּקֵי בַּיִת שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ ו ד' אַמּוֹת עַל ד' אַמּוֹת. וַאֲפִלּוּ הוּא שֶׁל קָטָן. וְאִם רְגִילִים לִתְּנוֹ תָּמִיד בְּבַיִת יָדוּעַ, אֵין לָהֶם ז לְשַׁנּוֹתוֹ וְלִתְּנוֹ בְּבַיִת ח אַחֵר, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שְׁלוֹם. וַאֲפִלּוּ ט קָטָן יָכוֹל לִגְבּוֹת הָעֵרוּב וּלְקַבְּצוֹ. { הַגָּה: וְהַמִּנְהָג בַּזְּמַן הַזֶּה לְהַנִּיחַ הָעֵרוּב } י { בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְכֵן נָהֲגוּ הַקַּדְמוֹנִים. וְנִרְאֶה לִי הַטַּעַם, דְּעֵרוּבִין שֶׁלָּנוּ יֵשׁ לָהֶם דִּין שִׁתּוּף וְאֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחַ בְּבֵית דִּירָה. וְע' לְקַמָּן סי' שפ"ו ושפ"ז. } ד צָרִיךְ לִתֵּן כָּל הָעֵרוּב בִּכְלִי אֶחָד, וְאִם חָלְקוּ וְנָתְנוּ בִּשְׁנֵי כֵּלִים, אֵינוֹ עֵרוּב אֶלָּא אִם נִתְמַלֵּא הָאֶחָד, וְאָז מֻתָּר; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי הַכֵּלִים בְּבַיִת אֶחָד. ה צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַקְפִּיד שׁוּם אֶחָד מֵהֶם עַל עֵרוּבוֹ אִם יֹאכְלֶנּוּ חֲבֵרוֹ, וְאִם מַקְפִּיד אֵינוֹ עֵרוּב; לְכָךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְעָרֵב בְּדָבָר שֶׁתִּקֵּן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. ו אֵין מְעָרְבִין יא בִּפְרוּסָה, אֲפִלּוּ הִיא גְּדוֹלָה הַרְבֵּה, אֲבָל בִּשְׁלֵמָה, אֲפִלּוּ קְטַנָּה מְאֹד מְעָרְבִין, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בָּהֶם כָּל כָּךְ שֶׁיְּהֵא בָּהֶם כְּשִׁעוּר. וּמִיהוּ אִם נִטָּל מִמֶּנּוּ כְּדֵי יב חַלַּת נַחְתּוֹם, שֶׁהוּא אֶחָד ממ "ח, מְעָרְבִין בָּהּ אֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה טְבוּלָה לְחַלָּה. וְאִם נִפְרְסָה וְחִבְּרָהּ בְּקֵיסָם, שֶׁהִכְנִיס הַקָּצֶה הָא' בְּתוֹךְ הַפַּת וְהַקָּצֶה הַשֵּׁנִי בְּתוֹךְ הַפְּרוּסָה, אִם אֵינוֹ נִכָּר שֶׁנִּפְרְסָה, מְעָרְבִין בָּהּ. { הַגָּה: וְיֵשׁ שֶׁפֵּרְשׁוּ הָא דְּאֵין מְעָרְבִין רַק בְּפַת שָׁלֵם הַיְנוּ שֶׁכָּל הָעֵרוּב בְּיַחַד יִהְיֶה פַּת שָׁלֵם; וְלָכֵן נָהֲגוּ לְקַבֵּץ מִכָּל בַּיִת וּבַיִת מְעַט קֶמַח, וְעוֹשִׂין חַלָּה אַחַת שְׁלֵמָה וּמְעָרְבִין בָּהּ } (הַמַּגִּיד וְהַגָּהוֹת הָרַאֲבָ"ד פֵּ"א מהל' עֵירוּבִין). { וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁיְּהֵא בַּחַלָּה כְּשִּׁעוּר הַמְפֹרָשׁ לְקַמָּן סי' שס"ח } (סָעִיף ג'). { וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מִן הַקֶּמַח וְלֹא נַעֲשָׂה מִכֻּלּוֹ חַלָּה, אֲפִלּוּ הָכֵי הָוֵי עֵרוּב דְּלֹא גָּרַע מֵאֵלּוּ אֶחָד מְזַכֶּה לְכֻלָּם וְאַדַּעְתָּא דְּהָכֵי נָתְנוּ קִמְחָם מִתְּחִלָּה, כֵּן נִרְאֶה לִי. } ז אִם אֶחָד מְזַכֶּה לְכֻלָּם יָכוֹל לְעָרֵב בִּפְרוּסָה. ח מְעָרְבִין בְּפַת אֹרֶז וַעֲדָשִׁים, אֲבָל לֹא בְּפַת דֹּחַן. ט אִם אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר רוֹצֶה לִתֵּן פַּת בִּשְׁבִיל כֻּלָּם שַׁפִּיר דָּמִי, וּבִלְבַד שֶׁיְּזַכֶּנּוּ לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר, וּכְשֶׁזּוֹכֶה בּוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, וְצָרִיךְ לְזַכּוֹת לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר אוֹ הַמָּבוֹי וּלְכָל מִי שֶׁיִּתּוֹסֵף מִיּוֹם זֶה וָאֵילָךְ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יְזַכֶּה בְּפֵרוּשׁ לַמִתּוֹסְפִים עֲלֵיהֶם, לֵב בַּיִת דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶם. וְאִם נִתּוֹסְפוּ דִּיּוּרִין לְאַחַר שֶׁנִּתְמַעֵט הָעֵרוּב מִן הַשִּׁעוּר, צָרִיךְ לְהוֹסִיף יג מֵחֲמָתָן. י כְּשֶׁמְּזַכֶּה לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר, לֹא יְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, אֲפִלּוּ אִם אֵינָם סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים; אֲבָל מְזַכֶּה הוּא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, אֲפִלּוּ סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, אֲפִלּוּ הֵם קְטַנִּים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, וַאֲפִלּוּ אֵין לָהּ בַּיִת בֶּחָצֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַסְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, אֲפִלּוּ הֵם גְּדוֹלִים, וְלֹא עַל יְדֵי בִּתּוֹ, אֲפִלּוּ אֵינָהּ סְמוּכָה עַל שֻׁלְחָנוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא בָּגְרָה, וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁמַּעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ בַּיִת בֶּחָצֵר; אֲבָל מְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, אֲפִלּוּ הוּא קָטָן, וְעַל יְדֵי בִּתּוֹ שֶׁבָּגְרָה וְאֵינָהּ סְמוּכָה עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, אֲפִלּוּ אֵין לָהּ בַּיִת בֶּחָצֵר. וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לָחוּשׁ לְדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר. { הַגָּה: וּבְדִיעֲבַד סוֹמְכִין עַל דִּבְרֵי הַמֵּקֵל בְּעֵרוּב. וְכֵן גָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁסָּמוּךְ עַל שֻׁלְחַן אָבִיו, מְזַכִּין עַל יָדוֹ } (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וְהַגָּהוֹת סְמַ"ג וְכָל בּוֹ). { וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאוֹתָם שֶׁזִּכָּה לָהֶם קֹדֶם הַשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם מוֹדִיעִם בְּשַׁבָּת מֻתָּר לְטַלְטֵל } (כָּל בּוֹ). יא בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין לֶאֱכֹל וְקָדַשׁ עֲלֵיהֶם הַיּוֹם, הַפַּת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן, סוֹמְכִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֵרוּב; וְהוּא שֶׁמְּסֻבִּין בְּבַיִת שֶׁהוּא מָקוֹם יד הָרָאוּי לְהַנִּיחַ שָׁם עֵרוּב, אֲבָל בְּחָצֵר, לֹא. { וְהוּא הַדִּין אִם יֵשׁ לָהֶם פַּת בְּשֻׁתָּפוּת בְּא' מִן הַבָּתִּים סוֹמְכִין עָלָיו מִשּׁוּם עֵרוּב. } יב אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל קָטָן יָכוֹל לְעָרֵב בַּעֲדוֹ. יג מִצְוָה לַחֲזֹר אַחַר עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. יד מְבָרֵךְ עַל מִצְוַת טו עֵרוּב. טו אֵימָתַי מְבָרֵךְ, בְּשָׁעָה שֶׁמְּקַבֵּץ אוֹתוֹ מִבְּנֵי הֶחָצֵר, אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמְּזַכֶּה לָהֶם, וְאוֹמֵר: בְּהָדֵין עֵרוּבָא יְהֵא שָׁרָא לָן לַאֲפוּקֵי וּלְעַיוּלֵי מִן הַבָּתִּים לֶחָצֵר, וּמִן הֶחָצֵר לַבָּתִּים, וּמִבַּיִת לְבַיִת לְכָל הַבָּתִּים שֶׁבֶּחָצֵר. וְאִם גָּבוּ הָעֵרוּב וְלֹא בֵּרְכוּ עָלָיו, אֵין הַבְּרָכָה מְעַכֶּבֶת וּמֻתָּרִים לְטַלְטֵל.

באר היטב – סימן שסו – דין ערוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בו

א א לחצר. וה"ה מבית לבית עיין סס"ב ורסי' שנ"ג וסי' ש"ע ס"ג: ב ב בתים. דאותן שאין להם בתים בספינה הרי הם כשרוין בחצר א' עי' סי' ש"ע ס"ג: ג מחיצות. פי' גבוה יו"ד מקרקע הספינה אע"פ שאינה גבוהה י' מן המים מותר לטלטל בתוכה ועיין סי' שנ"ה: ד לטלטל. דהוי כרמלית אבל מותר לטלטל מן הים לתוכה דמכרמלית לכרמלית שרי. אמרינן בגמרא שם ספינות קטנות הרחבות מלמעלה וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין אפ"ה הוי רה"י אם יש להם מחיצות יו"ד דאמרינן גוד אחית ובאגודה סי' קי"ג אם אין רחבה ד"ט בתוך גובה ג' אז הוי כים ואין מטלטלין בה אלא בד"א ומותר לטלטל מתוכה לים. עיין סי' שמ"ה ובתוספות חולקין ופי' שהספינה יש לה דפנות וקרקעות העשויות נסרים וחלל בין הנסרים והמים נכנסין בה ויושבין בה כמו במים אפ"ה הוי רה"י שאנו רואין כאלו דופני הספינה עקומין ומסבבין כל הספינה ונמצאו הנסרין מחוברין ע"ש. ואם יש בית בספינה והספינה אין לה מחיצות יו"ד אסור להוציא מהבית לספינה ואם יש לה מחיצות יו"ד א"צ עירוב כיון דאין שם אלא בית א'. מ"א: ג ה פת. שהרי אין העירוב אלא שנחשוב כאילו כולן דרין שם והרי הוא דר שם: ו ארבע. ואם יש בו לרבע ד"א על ד"א סגי. רלב"ח ק"י: ז לשנותו. אפי' יש קצת טעם לשנותו מהרי"ק סקי"ג. אבל אי איכא טעמא רבה משנין רשד"ם. ואם מכר ביתו לאחר אין בידינו ראיה ברורה שיזכה הקונה בדבר ראב"ח ומ"א כתב אף במוכר ביתו מניחין בו ע"ש: ח אחר. אפי' נותן השני מעות להניח בביתו רדב"ז ח"א סי' י"ז. ואם בתחלת הנתינה התנו לשנות מותר לשנות כנה"ג ועיין יד אהרן שחוכך בזה. ואם הוא דבר שצריכים ליתן מעות לזה יכולין לשנות ליתן לאחר ובכולן אם עברו ונתנו בבית אחר אין מוציאין ממנו ומ"מ צ"ע למעשה. כנה"ג: ט קטן. אבל עכו"ם אסור לקבצו כנ"ל. מ"א: י בבית הכנסת. וכתב הט"ז נ"ל באם הבה"כ או שאר בית שמונח בו העירוב הוא בענין שאסור לטלטל שם כגון שאין שם עירוב מבואות או שהוא חוץ לעירוב אין כלום באותו עירוב כיון שהטעם של עירובי חצירות כתב הטור דאנו חושבין כאילו כולן דרין באותו בית וכל החצירות שייכים לשם וכאן א"א לומר כן דהא אסור לטלטל שם מן החצירות אלא יניחו בבית שמותר לטלטל שם וכ"ש במקום שאין שם עירוב בעיר כלל דאסור לטלטל מבית לבית שאין לעשות שם עירובי חצרות כלל אם לא לאותן שמותרים לטלטל מחצרם לחצר שמונח העירוב עכ"ל ע"ש. ועיין מ"ש ססי' שס"ה ס"ק ה' בשם המ"א: ו יא בפרוסה. משום איבה שיבואו לידי מחלוקת שיאמר אני נותן שלימה ואתה פרוסה ואפי' כולם בפרוסות חיישינן שיחזור הדבר לקלקולו. וזה דוקא בשבת ראשון אבל אח"כ מותר. ט"ז ע"ש: יב חלת. פירוש אפי' אינו שלם שרי שהשכנים סוברים שנטל חלה מן הפת: ט יג מחמתן. דלדידהו הוי תחלת עירוב: יא יד הראוי. עיין בתשובת חכם צבי סי' קי"א: יד טו עירוב. צ"ע אם אדם אחר שאינו דר באותו העיר יכול לברך ברכה זו ונראה לי דיכול לברך דהא אלו לא עירבו אף הוא היה אסור לטלטל וא"כ גם הוא שייך במצוה זו מ"א ע"ש והעיקר דהשמש יתן העירוב להרב ויזכהו לכל הקהל על ידו וכ"כ במנהגים ולפ"ז אם חשכה ליל יו"ט ראשון ולא זיכה אסור לזכות ביו"ט כמ"ש סי' תקכ"ח אלא על תנאי ואם יו"ט אינו סמוך לשבת אין לערב עד שבת. ומיהו אם שכחו לזכות עד שבת מותר לטלטל כמ"ש רמ"א ס"ו. בנוסח שלנו מגג לגג עיין רסי' שע"ב. ואומר לכל שבתות השנה כמ"ש סי' שס"ח. ויש"ש בפ"ק דביצה סל"ד כתב לומר ג"כ ליו"ט ואין בזה משום שינוי מנהג ועיין סי' תקי"ח. ועיין תשובת ב"ח ספ"א ובמהר"מ בוטין סי' צ"ח:

מגן אברהם שס״ו – סימן שסו – דין ערוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בו

א׳ מבתיהם לחצר. וה"ה מבית לבית עסס"ב ורסי' שכ"ג וסי' ש"ע ס"ג: ב׳ שיירא וכו'. שאין קבועים שם: ג׳ בתים. דאותם שאין להם בתים בספינה הרי הם כשרוים בחצר א' עסי' ש"ט ס"ג: ד׳ מחיצות. פי' גבוה י' מקרקע הספינה אעפ"י שאינה גבוה י' מן המים מותר לטלטל בתוכה (כ"ה בשבת דף ק"א) ועסי' שנ"ה: ה׳ אסור לטלטל. דהוי כרמלית אבל מותר לטלטל מן הים לתוכה דמכרמלית לכרמלית שרי אמרינן בגמ' שם ספינות קטנות הרחבות מלמעלה וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין אפ"ה הוי רה"י אם יש להם מחיצות י' דאמרי' גוד אחית ובאגוד' סי' קי"ג אם אין רחבה ד"ט בתוך גובה ג' אז הוי כים ואין מטלטלין בה אלא בד"א ומותר לטלטל מתוכה לים עסי' שמ"ה ובתו' חולקים ופי' שהספינה שיש לה דפנות וקרקעות העשויות נסרים וחלל בין הנסרים והמים נכנסין בה ויושבין בה כמו במים אפ"ה הוי רה"י שאנו רואין כאלו דופני הספינה עקומין ומסבבין כל הספינה ונמצא הנסרים מחוברין ע"ש, ואם יש בית בספינה והספינה אין לה מחיצות י' אסור להוציא מהבית לספינה ואם יש לה מחיצות י' א"צ עירוב כיון דאין שם אלא בית א': ו׳ ד"א על ד"א. ואם יש בו לרבע ד"א על ד"א סגי (רלב"ח ק"ו) עבי"ד סימן רפ"ו סי"ג: ז׳ אין להם לשנותו. אפי' יש קצת טעם לשנותו (מהרי"ק סקי"ג) אבל אי איכא טעמא רבה משנין (רשד"מ סי' ס' ור"י הלוי מ"ד מ"ו ור"ש הלוי סי' מ') ואם מכר ביתו לאחר אין בידינו ראי' ברור' שיזכה הקונ' בדבר (ראב"ח ע') וזהו לפי' הרמב"ם במשנה שהטעם משום הנאה אבל בגמרא איתא בהדיא משום חשדא שכיון שלא יראו בו עירוב יחשדו שמטלטלי' בלא עירוב א"כ אף במוכר ביתו מניחין בו ואפי' להרמב"ם יש לדקדק מדפריך בגמ' משיפור' דהוי בי רבא וכו' ע"ש ובכ"ה מחלק בין מת למכר ודוחק: ח׳ וליתן בבית א'. אפי' נותן השני מעות להניחו בביתו (רדב"ז ח"א י"ז) ואם בתחיל' הנתינ' התנו לשנות מותר לשנות ואם הוא דבר שצריכי' ליתן מעות לזה יכולין לשנות ליתן לאחר ובכולן אם ערבו ונתנו בבי' אחר אין מוציאין ממנו מ"מ צ"ע למעש' (כ"ה): ט׳ ואפילו קטן. אבל עכו"ם אסור לקבצו כנ"ל: י׳ בבי' דירה. ומה"ט נ"ל דמות' לטלטל בבה"כ בלא עירוב כיון שאין שם דירה וצ"ע על מהרי"ל שאסר לטלטל בב"ה ולא התיר אלא כלים ששבתו בתוכ' וכ"כ ש"ל בשם הגאוני' בה"כ שאין בה דיורין אפי' בנא' יחיד ואקדש' הוי הפקר וא"צ לערב ואם שבתו שם אורחים ואוכלים וישנים שם צריכים לערב וי"א שאין אוסרים עכ"ל וערסי' ש"ע ובגמ' ד' כ"ד: י״א בפרוסה. משום איבה דזה יתן פרוס' וזה יתן שלימ' ואפי' ירצו כולם ליתן פרוס' חיישינן שיחזור הדבר לקלקולו: י״ב כדי חלת. פי' אפי' אינו שלם שרי שהשכנים סוברים שנטל חלה מן הפת: י״ג ואדעת' דהכי וכו'. משמע דאין השמש צריך לזכות לכולם וכמ"ש סי' תרנ"ח ס"ז וכ"כ הלבוש כאן ובסי' שצ"ה כתב דאם לא זיכה לא הוי עירוב וטוב להחמיר לכתחל' לזכות בפרט אם עשהו מקמח שלו: י״ד צריך להוסיף. דלדידהו הוי תחילת עירוב: ט״ו אפי' סמוכים. דאע"ג דמציאת' לאביהם משום איבה מ"מ במה שהאב רוצה לזכות לאחרים ע"י בניו זוכין (ב"י רמב"ן): ט״ז קטנים. דבדבר דרבנן קטן זוכה לאחרים: י״ז וע"י אשתו. דכשנותן לה אחר מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה מהני ה"ה דיכול לזכות על ידה: י״ח ואפי' יש לה בית. דא"צ עירוב כמ"ש סי' ש"ע ס"ו: י״ט שאינו מעלה לה. דמציאת' לעצמ': כ׳ מברך על מצו' עירוב. מ"מ צ"ע אם אדם אחר שאינו דר באותו העיר יכול לברך ברכה זו ונ"ל דפשיט' דיכול לברך דהא אלו לא עירבו אף הוא היה אסור לטלטל וא"כ גם הוא שייך במצוה זו ואפי' הוא שם בי"ט מהני העירוב כמ"ש רסי' תקי"ח ועוד דהעושה מצוה לאחרים נמי מברך כמ"ש הטור סימן תרמ"א והרמב"ם פי"א מברכו' די"ג שהעושה מזוזה לאחרים מברך אך יש לחלק דהתם מברך קעביד מעשה אבל הכא לא עביד כלום לפי מנהגינו וא"ת איך מברך א' מבני העיר הא כיון שנגבה העירוב כבר קנה עירוב וכמ"ש סס"ו וא"כ שוב אין לברך כמ"ש ב"י סי' שצ"ה ועמ"ש סי' תנ"ב וי"ל דמ"מ כיון שעדיין לא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב עסי' שצ"ד ולכן בכניסת השבת חלה המצוה ורשאי לברך אבל אחר שאינו שייך לאותה מצוה כלל על מה יברך והעיקר כמש"ל דהשמש יתן העירוב להרב ויזכהו לכל הקהל על ידו וכ"כ במנהגים ולפ"ז אם חשכה ליל יום טוב ראשון ולא זיכה אסור לזכות בי"ט כמ"ש סי' תקכ"ח אלא על תנאי ואם י"ט אינו סמוך לשבת אין לערב עד שבת ומיהו אם שכחו לזכות עד שבת מותר לטלטל כמ"ש רמ"א ס"ו, בנוסח שלנו מגג לגג ערסי' שע"ב ואומר לכל שבתות השנה כמ"ש ס"ס שס"ח ויש"ש בפ"ק דביצה סל"ד כ' לומר ג"כ לי"ט ואין בזה משום שינוי מנהג כיון שאינו עושה מעשה חדש ועסי' תקי"ח: האר"י הי' מערב ואמר הברכה ואח"כ היה מזכה לבני החצר ע"י אחר כי כן הדין אחר שיערב בעדו אז יזכה לאחרים (הכוונות) וצ"ע דהא צריך להשתתף עצמו עם כל החצר ואולי קאי על עירוב תבשילין ומ"ש לבני החצר ל"ד אלא ר"ל לבני העיר: כ״א ולא ברכו. פי' שלא אמרו שום דבר עליו אפ"ה שרי:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שס״ו

א׳ א"צ ליתן פת. שהרי אין העירוב אלא שנחשוב כאלו כולן דרין שם והרי הוא דר שם: ב׳ וא"צ שיהיה בעירוב שוה פרוטה. בגמרא אמרינן אמר שמואל עירוב משום קנין פירש"י שמקנ' להו בע"ה רשותו ונמצאו כולם בעלים בבית שהעירוב בתוכו וכל החצר משועבד לרשותם זו ואחת היא ורבה אמר עירוב משום דירה שדעתו של אדם על פתו וה"ל כאלו דיירי בההוא ביתא ואין בחצר זו אלא דירה א' והרי כל החצר משועבד לבית זה מאי בינייהו א"ב כלי ופחות מש"פ וקטן והטור הכניס בין האיכא בינייהו האלו עוד חד מילתא דהיינו ואין מניחין אותו בחצר כו' כמ"ש כאן בש"ע. ובאמת דבר זה תלוי ג"כ בהא דעירוב משום דירה כדאית' בדף פ"ה וכתב רש"י הטעם ע"ז דעירוב משום דירה וא"כ קשה דלמה לא חשבה בתלמוד להאי מלת' וי"ל דגם למ"ד משו' קנין בעינן עכ"פ דירה דעיקר טעם העירוב לערב הדירות והרשיות אלא דמ"ד משום קנין ס"ל כשמפרש בהדיא משום קנין מהני אפי' בכלי כמ"ש התו' שם בדף מ"ט. ובזה מתורץ ג"כ מה דקשה כיון דשמואל ס"ל עירוב משום קנין למה אמר שמואל דאין אותו הבית שמניחי' שם העירוב צריך לתת פת מטעם שנחשב כאלו דר שם אלמא טעמי' דעירוב משום דירה וקשיא דשמואל אהדדי אלא ודאי כמ"ש דדירה עכ"פ בעי': ג׳ להניח העירו' בבה"כ. נ"ל דאם הבה"כ או שאר בית שמונח בו העירוב הוא בענין שאסור לטלטל שם כגון שאין שם עירובי מבואו' או שהו' חוץ לעירוב אין כלום באותו עירוב כיון שהטע' של עירובי חצירות כתב הטור דאנו חושבין כאלו כולן דרין באותו בית וכל החצירות שייכי' לשם וכאן א"א לומר כן דהא אסור לטלטל שם מן החצירו' ואע"ג דאיסור טלטול הוא דרבנן ואמרינן סי' ת"ט כל שהיא מדרבנן הוה עירוב דלא גזרו עליו בין השמשות היינו לענין קניית עירוב שהו' בין השמשו' משא"כ כאן ועמ"ש סי' שצ"ד ס"ב אלא יניחנו בבית שמותר לטלטל שם וכ"ש במקום שאין שם עירוב בעיר כלל ואסור לטלטל מבית לבית שאין לעשות שם ע"ח כלל אם לא לאותן שמותרים לטלטל מחצירם לחצר שמונח העירוב כנ"ל פשוט וכ"מ בתשובת רשב"א שמביא ב"י ססי' ש"ע ע"ש ועמ"ש סי' שצ"ד: ד׳ בכלי א'. דהא שמו עירוב דהיינו שיהו כולן מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה זה בחבירו אלא שותפות נוחה ועריבה: ה׳ בפרוס'. משום איבה שיבואו לידי מחלוקת שיאמר אני נותן שלימה ואת' פרוסה ואפי' כולם בפרוס' שמא יבוא זה ליתן פרוסה וזה שלם וזה דוקא בשבת ראשון אבל אח"כ מותר אפילו בנשתייר כל שהוא כמ"ש סי' שס"ח: ו׳ מן הקרקע טפח. ואם הניחו על ידו התלוי' באויר צריך שיגביה ידו טפח וכתב ב"י דמשמע מדברי הרמב"ם דאפי אם נותנין כ"א משלו צריך להגביה א' טפח מטעם דליהוי היכרא ובתוספתא איתא דא"צ לזה כשהם נותנים: ז׳ וי"א שאע"פ שלא יזכה. עמ"ש בסי' שס"ח ס"ד: וברכת העירוב עמ"ש סי' שס"ח ס"ד מה שראוי להוסיף בה ורש"ל פ"ק דביצה סי' ל"ד כתב שיש להוסיף ולומר ולכל י"ט של שנה זו ועסי' תקי"ח:

ספר מחצית השקל על אורח חיים שס״ו

שס״ו:קע״ה א׳ (ס"ק ב) שיירא כו' שאין קבועים שם רק דרך מקרה חנו שם בשבת לכן אין דירתם מקרי דירה: שס״ו:קע״ו א׳ (ס"ק ג) בתים כו' ה"ה כששרויים בחצר דלא מהני דאין אוסרים מזה על זה אפי' על הבתים אין אוסרים כמבואר ר"ס ש"ע וסי' ש"ע סעיף ג': שס״ו:קע״ח א׳ (ס"ק ה) אסור כו' דמכרמלית לכרמלית שרי והיינו תוך ד"א: ב׳ אמרי' בגמרא כו' ובאגודה כו' ובתוס' חולקים כו' לפי שיש מקום לטעות בדברי מ"א לכן צריך אני להציע בקוצר דברי הש"ס שבת דף ק"א ע"א אמר רב הונא הני ביציאתא דמישן (פרש"י ספינות קטנות רחבות למעלה כו') אין מטלטלין בם אלא בארבעה (פרש"י דלאו רה"י נינהו שאין ברחבה ד' למטה ולא אמרן כו' אבל יש פחות מג' ארבעה (פי' רש"י שעד שלא הגביהו ג' הרחיבו ד"ט) ל"ל בה והיינו משום דאמרי' לבוד ופריך ר"נ אפי' גבוה ג' קודם שהרחיב ד"ט ניהו דל"ל לבוד נימא גוד אחית מחיצתה ואע"ג דבנעץ קנה ובראשו טרסקל רחב ד"ט וזרק ונח ע"ג פוטרים חכמים משום דלא אמרי' גוד אחית היינו משום דהוי מחיצה שהגדיים בוקעים בה אבל בספינה דל"ל גדיים בוקעים אלא דגים בוקעים בקיעת דגים לא שמיה בקיעה זהו לפירש"י וכ"ה מסקנת הש"ס שם א"כ לפ"ז אפי' אין ברחבה ד"ט בתוך גובה ג"ט אפ"ה הוי רה"י דאמרי' גוד אחית דבקיעת דגים ל"ש בקיעה דלא כאגודה והאגודה צ"ל דס"ל כהתו' שם שהקשו על פרש"י דלפירושו מאי פריך ונימא גוד אחית מה מועיל שיהי' מחיצות מבחוץ כיון שמבפנים אין שם ריוח מקום ד' ולא ניחא תשמישתיה כו' עכ"ל ולכן פי' כמ"ש מ"א שהספינות י"ל דפנות כו' וחלל בין הנסרים כו' א"כ י"ל דגם האגודה ס"ל הכי מ"מ אם רחב ד"ט תוך גובה ג' גם התוס' מודים דאמרי' לבוד דהא ע"ז לא הקשו התוס' כלום כ"א על קושית הש"ס דכה"ג לא אמרי' גוד אחית ולפ"ז האגודה חולק עם רש"י דלרש"י אפי' אין רחב ד"ט תוך גובה ג"ט מיקרי רה"י דאמרי' גוד אחית אבל לאגודה לא אמרינן כה"ג גוד אחית ול"מ רה"י אלא ברחב ד"ט תוך גובה ג"ט דאז הוי רה"י מטעם לבוד ובזה גם התוס' מודים (ואין האגודה ת"י לעיין בו אם לא שנאמר דס"ל כפי' שדחה רש"י שם) א"כ מ"ש מ"א אח"ז ובתוס' חולקים לא קאי על האגודה כ"א על פרש"י: ג׳ והמים נכנסים בה והיא עשוי' כך שאפי' תתהפך אינה נטבעת לעולם עכ"ל התוס' וס"ד כיון דהמים נכנסים לתוכה וגם יש ריוח בין נסר לנסר למטה ג' טפחים דל"ל לבוד יהי' דינו כמים ויהי' כרמלית אפ"ה הוי רה"י שאנו רואים כו' עקומין כו': ד׳ ודע דלפרש"י לס"ד ולאגודה למסקנא אפי' המחיצות גבוהים י' טפחים והן רחבים ארבע אלא שאח"ז מתקצר ואין רחבו ד"ט אם יש באותו מקום חצר גבוה ג' טפחים הוי כרמלית: שס״ו:קע״ט א׳ (ס"ק ו) ד"א על ד"א כו' ע' בי"ד סי' רפ"ו ר"ל דבריש מס' סוכה השוה ברייתא מה שנקרא בית לענין מזוזה ה"ה לענין עירוב ובי"ד סתם הרב"י כדעת הרמב"ם לענין מזוזה דבית שיש בו לרבע ד"א על ד"א כגון שרחב שמונה אמות ורחב שתי אמות חייב במזוזה א"כ ה"ה דמיקרי בית דירה לענין עירוב אך הש"ך שם כתב דהוי ספיקא דדינא דהרא"ש פסק דפטור ממזוזה ולכן יש לקבוע מזוזה בלי ברכה א"כ ה"ה דיש להחמיר שלא להניח בו העירוב: שס״ו:ק״פ א׳ (סק"ז) אין להם כו' ואם מכר ביתו לאחר אין בידינו כו' דדלמא בני מבוי לא מחלו זכות זה כ"א לו ולא למכרו לאחר: ב׳ שהטעם משום הנאה דבגיטין דף ס' תנן מערבים בבית ישן מפני דרכי שלום ומפרש הש"ס מ"ט אילימא משום כבוד דהאי ביתא כבר זכה כבוד זה והא האי שפורא (ר"ל מה שתוקעים בו בע"ש לבטל העם ממלאכה או ר"ל שופר של נדבה ששם היו נותנים נדבות להספיק בני הישיבה והיה הדרך שהוא מונח אצל הראש של העיר) שתחלה הוי בבית ר' יודא ואחר מותו בבית רבה שמלך אחריו ואח"ז בבית ר' יוסף כו' ומסיק משום חשדא ופרש"י כיון שיודעים שרגילים להניח העירוב בבית ההוא וכשיראו שאין העירוב מונח שם יחשדו כשיראו בני המבוי מטלטלים שמטלטלים בלי הנחת עירוב אמנם הרמב"ם בפי' המשנה כתב טעם אחר מה שלא הוזכר בש"ס והיינו משום הנאה דבית שמניחים בו עירוב א"צ ליתן פת ושלא להפסידו אותו הנאה אין רשאים להניח העירוב בבית אחר ודברי הרמב"ם צ"ב שהם נגד דברי הש"ס עכ"פ כתב מ"א דדוקא להרמב"ם שהטעם משום הנאת בעל הבית שפיר יש לחלק אם מכר דלא מחלי בני מבוי אותו הנאה כ"א לו ולא שיהי' רשות בידו למכרו אבל לטעם המבואר בש"ס משום חשד של בני מבוי מה לי אם הבית בידו או מכרו לאחר עכ"פ החשדא להיכן אזלא: ג׳ ואפי' להרמב"ם י"ל כו' ר"ל דע"כ צ"ל דהרמב"ם ה"ל גרסא כן בש"ס אלא משום הנאה אעפ"כ מוכח דאפי' מכרו שייך הזכות להקונה דאל"כ מאי פריך מהאי שפורא שאני התם דכבר יצא מרשות ר' יודא כשמת ונפל ביד היורשים ומה לי יורש או לוקח א"ו דס"ל להש"ס דהכבוד מוריש לבניו ה"ה למסקנא דהטעם משום הנאת הפת אותו זכות מוריש לבנו אם מת וה"ה ללוקח דמ"ש: ד׳ בין מת למוכר. אין ס' כ"ה ת"י אפשר דס"ל יורש יותר כרעא דאבוה מן הלוקח או ס"ל דכ"ז שהוא חי לא מחלו בני מבוי הזכות כ"א אליו א"כ ראוי להניח בבית שהוא דר עתה משא"כ כשמת דאז א"א שיזכה בו הוא ולכן זוכים בו היורשים ולפ"ז אם מכר הבית והוא יצא מאותה מבוי דא"א להניח העירוב בבית מודה דזכה הלוקח דהוי כאלו מת אולם לא ידעתי טעמו וגם מ"א כתב שדוחק לחלק: שס״ו:קפ״א א׳ (ס"ק ח) וליתן כו' ואם הוא דבר שצ"ל מעות לזה ר"ל שצריכים ליתן מעות (דע"כ צ"ל דאין כוונת מ"א שהשני אינו מבקש מעות דא"כ לא הל"ל ואם הוא דבר שצ"ל כו' אלא הל"ל ואם צריכים ליתן לזה מעות אע"כ דדעת ורצון הראשון ואחרון שוה לענין שכר ובחנם וה"ק דוקא בעירובין שאין דרך ליתן מעות עבור הנחתו אבל אם הוא דבר שהדרך ליתן מעות עבור הנחתו מותר ומשמע אפי' יצטרכו ליתן גם לשני שכירות) שכר לבעל הבית אז רשאים לשנות לטעם הש"ס משום חשדא דכה"ג ליכא חשדא דאפי' יראו שאין העירוב מונח במקום שהיה רגיל ידונו בני המבוי לכף זכות שע"ע היו מהנים לבעה"ב זה. ועתה יש אחר הראוי יותר לקבל שכר זה לכך הניחוהו בביתו בשלמא בעירוב דאין בו רק הנאה מועטת דבית שמניחים בו עירוב א"צ ליתן פת לא יתלו בזה משא"כ כשנותנים שכירות דהוי הנאה ממש יתלו בזה: שס״ו:קפ״ב א׳ (ס"ק ט) ואפי' קטן אבל גוי אסור לקבצו כנ"ל ולא כ' טעם לדבר וא"ל אע"ג דקטן וכן גוי לאו מידי עבדי אלא מעשה קוף בעלמא וע' לקמן סי' ת"ט ס"ח ואפשר חיישינן שהגוי יגנב ממנו ובפרט למנהג שכ' רמ"א שגובים מכל בית מעט קמח שמא יגנוב חלק א' או שנים ואע"ג דאח"כ מזכה לכלם או סתם כך הוא כמ"ש ס"ק י"ג מ"מ אדעת שיגנב הגוי לא נתנו: שס״ו:קפ״ה א׳ (ס"ק יב) כדי כו' שהשכנים סוברים ר"ל אפי' נטלה חלה מלחם אחר על זה אלא שאח"כ נטל מלחם זה מעט שיעור חלה לצורך אכילה או לצורך ד"א אפ"ה ליכא משום איבה שהשכנים שאין יודעים האמת סוברים שנטלו כו': שס״ו:קפ״ו א׳ (ס"ק יג) ואדעתא דהכי כו' כמ"ש סי' תרכ"ח בשני שותפים שקנה אתרוג בשותפות לצורך מצוה א"צ להקנות זה לזה אפי' ביום א' דבעינן כולו לכם דמסתמא אדעתא דהכי קנאוהו תחלה שיהי' לכ"א לבדו בשעה שיוצא בה וה"ה הכא ואף שהמ"א שם כ' שהרשב"א לא כ' שם כן אלא להלכה אבל למעשה צריכים להקנות בפי' וכן הסכים מ"א שם היינו דוקא שם דתליא בדין ברירה ע"ש משא"כ הכא דלא תליא בדין ברירה י"ל כן להלכה ולמעשה: שס״ו:קפ״ז א׳ (ס"ק יד) צריך להוסיף דלדידהו כו' ר"ל דלקמן סי' שס"ח מבואר שיעור העירוב ואם בשעת הנחה הי' כשיעור ואחר זה נתמעט ולא נשאר רק כ"ש אפ"ה כשר וע"ש במ"א מ"מ להנוספים אחר שנתמעט הוי תחלת עירוב וצריך שיהי' בו כשיעור: שס״ו:קפ״ח א׳ (ס"ק טו) אפי' כו' במה שהאב רוצה כו' כיון דליכא בזה איבה נשאר הדין די"ל זכיה: שס״ו:ק״צ א׳ (ס"ק יז) וע"י אשתו כו' ע"מ שאין לבעלה כו' לשון זה לאו דוקא דל"מ וע' באה"ע סי' פ"ה סעי' י"א ובי"ד סי' רכ"ב איזה לשון צ"ל להאשה אלא כיון דמשכחת דיש יד לאשה בלי בעלה ל"מ אי הבעל מזכה על ידה לאחרים: שס״ו:קצ״א א׳ (ס"ק יח) ואפי' י"ל כו' דאין צריך עירוב דאם היתה צריכה לערב הוה א"ל מיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני: שס״ו:קצ״ג א׳ (סק"כ) מברך כו' שאינו דר באותה העיר ואין שם בשבת ההוא כ"א אורח בעלמא א"כ א"צ הוא לעירוב דהוא אינו אוסר עליה ולא הם אוסרים עליו ואפי' הוא שם בי"ט ר"ל רק בי"ט וקודם שבת הראשון יחזור וילך משם וא"כ הוא לא צריך לערב דהא בי"ט א"צ לעירוב דהא אין עירוב והוצאה ליו"ט: ב׳ מהני העירוב כמ"ש ר"ס תקי"ט דהיינו להוציא דברים שאין בהם צורך היום כלל. אבל הכא לא עביד כלום לפי מנהגנו דאין א' מזכה לבני העיר אלא גובים מעט מכל בית א"כ נקנה העירוב בשעת הקיבוץ מיד כמ"ש הרב"י מביאו המ"א מיד אח"ז. וא"כ אין לברך דכל הברכות צריך לברך עליהן עובר לעשייתן: ג׳ וי"ל דמ"מ כיון שעדיין כו' דבין השמשות דוקא קונה עירוב ול"מ הקיבוץ: ד׳ והעיקר כמ"ש לעיל כו' חוזר אדלעיל לישב איך מברך א' מבני העיר כיון שכבר קונה העירוב בשעת קיבוץ על זה כ' דהעיקר כמ"ש לעיל ס"ק י"ג דהשמש יתן העירוב כו' וא"כ עכשיו הוא שעת הזיכוי והוי עובר לעשייתן כמ"ש סעי' ט"ו ואע"ג דמ"א לא כ' בס"ק י"ג שהשמש יתן כו' כ"א ע"צ היותר טוב אבל מצד הדין א"צ לזכות א"כ איך קרוי עי"ז עובר לעשייתו מ"מ י"ל דהא מה"ט כ' דמצד הדין א"צ לזכות דמסתמא אדעתא דהכי נתנו ולב ב"ד מתנה ע"ז והיינו דמסתמא ניתן באופן שיהי' מתוקן העירוב ע"פ הדין והשתא כיון דיותר טוב אם עכשיו השמש מזכה לבני העיר ע"י הרב כדי שיהי' הברכה עובר לעשייתן א"כ תחלה מסתמא דעת' שלא להקנות מיד לבני העיר עד יזכה השמש ע"י הרב: ה׳ ואם י"ט אינו סמוך לשבת כו' ר"ל כה"ג שלא זיכה בי"ט עד שחשכה ניהו דאם שבת סמוך לי"ט דהיינו שהיה י"ט ה' ו' באין ברירה צריך לזכות על תנאי אבל אם שבת מופלג מי"ט מה לו להתנות הלא אפשר להמתין מלערב עד שבת ואז יזכה בערב שבת קודם שתחשך דהא בי"ט אין צריך לעירוב כל כך כי אם לדברים שאין בהם צורך היום כלל ועוד דלכתחל' יש לחוש לדעת הרמב"ם שהביא הטור סי' תקכ"ח דאין להתנות כי אם בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי' אבל בזמן הזה שסומכין על החשבון אין להתנות ניהו דלא ק"ל כוותיה מ"מ היכי דאפשר לצאת גם לדעת הרמב"ם עדיף טפי: ו׳ ודע דמ"ש לדחות שאין לאורח לברך דלא עביד מידי מ"מ אם מזכה השמש על ידו לבני העיר אפשר מיקרי עביד מעשה ורשאי לברך דומי' דקביעות מזוזה וגם עכ"פ טעם הראשון לא נדחה דאם לא ערבו גם הוא אסור ושייך לאותו מצוה: ז׳ ומיהו אם שכחו כו' כמו שכ' רמ"א סעי' ו' ואע"ג דמשמע לעיל בס"ק זה דיהי' דעת בני העיר שלא לזכות כ"א ע"י נתינת השמש להרב היינו משום דהכי עדיף שתהי' הברכה עובר לעשייתן וא"כ כי האי גוונא ששכחו כו' עדיף טפי אם בני העיר היו מזכים בשעת קיבוץ אמרי' דעתייהו שהיה דעתו להקנות באופן היותר מועיל לפי תקנות חז"ל והי' דעתם אם ישכחו מקנים מיד בשעת קיבוץ ואם לא ישכחו אין מקני' עד יזכה השמש ע"י הרב: ח׳ לכל שבתות השנה ר"ל ואין מזכירים י"ט אע"ג דדבר שאין בו צורך היום כלל בעי עירוב אעפ"כ אין מזכירין י"ט דמשום דברים שא"ב צורך היום לא הצריכו לערב: ט׳ ובנוסח שלנו מגג לגג ער"ס שע"ב ר"ל דכלים ששבתו בגג בלא"ה מותרים לטלטל מגג לגג:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א