א כָּל אָדָם יֵשׁ לוֹ א אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁיָּכוֹל לְטַלְטֵל בָּהֶם. וּמוֹדְדִים לוֹ ב בְּאַמָּה שֶׁלּוֹ, וְאִם אַמָּתוֹ ג קְטַנָּה נוֹתְנִים לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בֵּינוֹנִית שֶׁל כָּל אָדָם שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן שִׁשָּׁה טְפָחִים { וְע"ל סי' שצ"ו. } ב אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ, הֵן וַאֲלַכְסוֹנָן שֶׁנִּמְצָא שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה אַמּוֹת וּשְׁלֹשָׁה חֳמָשִׁים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמֵּאַרְבַּע אַמּוֹת עַד חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשָׁה חֳמָשִׁים פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. ג מֻתָּר לוֹ לְאָדָם לַעֲקֹר חֵפֶץ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וְלִתְּנוֹ ד לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֶצְלוֹ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹתָיו וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֶצְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהַחֵפֶץ הוֹלֵךְ כַּמָּה מִילִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיאֶנּוּ חוּץ ה מִתְּחוּם שֶׁלּוֹ; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ש"א סָעִיף מ"ב. } ד הָיוּ שְׁנַיִם, מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם ו' אַמּוֹת, מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע וּבִלְבַד שְׁלֹּא יוֹצִיא כָּל אֶחָד מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ. הָיוּ שְׁלֹשָׁה וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בֵּינֵיהֶם, כְּגוֹן שֶׁבֵּין שְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים שְׁמֹנֶה אַמּוֹת, הָאֶמְצָעִי מֻתָּר עִם כָּל אֶחָד מֵהַחִצּוֹנִים בְּמַה שֶּׁאַרְבָּע אַמּוֹתָיו מֻבְלָעִים בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וּשְׁנַיִם הַחִצּוֹנִים אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה. ה אָסוּר ו לְהוֹלִיךְ חֵפֶץ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וַאֲפִלּוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וַאֲפִלּוּ בְּכַרְמְלִית.
א א ד"א. מצומצמות גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט בה ידיו ורגליו עב"י: ב באמה שלו. היינו הזרוע: ג קטנה. והוא גדול נמצא שלא יספיקו לו ד"א: ג ד לחבירו. והיינו דוקא בתוך ר"ה או בתוך רה"י או בתוך כרמלית אבל להוציא מכרמלית לרה"י או מרה"י לכרמלית ודאי אסור. יד אהרן וכ"כ הט"ז וז"ל פשוט שזה אינו מועיל אלא לענין טלטול חוץ לד' אמות בר"ה או בכרמלית אבל להוציא מרה"י לכרמלית ודאי אסור וע"כ קראתי תגר על מה שראיתי באיזה קהלות בשבת שנותנין ספר תורה לבית הכנסת והולכין דרך הרחוב שהוא עכ"פ כרמלית ונושאין על ידי הושטה מאחד לחבירו בפחות מד' אמות ועושין איסור במה שמוציאין אותה מן הבית לרחוב דלזה לא מהני הושטה וע"י עכו"ם ודאי אסור להוציאה מן הבית וה"ל מצוה הבאה בעבירה לפי דעתי וכשנושאין בשבת תינוק לימול יש להתיר שיוציא עכו"ם התינוק מן הבית דלא להוציא מרה"י לכרמלית ואחר כך יטלטלוהו ישראל בפחות פחות מד"א וכן כשיכניסוהו לבית הכנסת צריך שיכניסו עכו"ם דהוה מכניס מכרמלית לרה"י כל זה נראה ברור וה' יכפר בעד השוגגים לזה עכ"ל. והמ"א בסימן של"א ס"ק ה' כתב ופשוט דאסור להביא התינוק לבה"כ דרך חצר שאינה מעורבת אפי' ע"י עכו"ם דהא יכולין למול בביתו. ואח"כ כתב דכיון דיש מקילין אפי' במלאכה דאורייתא במילה יש לסמוך עלייהו. ע"ש ועיין מה שכתוב בסימן רע"ו ס"ז (ובס' אבן העוזר העלה תקנה גם לזה דאותן שעומדים בחוץ יושיטו ידיהם לתוך הבית וחבירתה שתוך הבית מניחה התינוק לתוך הידים ואחר כך נוטלת בידים לחוץ ואז הוי זה עוקר וזה מניח דברה"ר פטור אבל אסור וא"כ בכרמלית לא גזרו כו' ע"ש באריכות בס' מגיני ארץ ד' פרופס): ה מתחום שלו. ובחפצי הפקר שרי עיין סי' ת"א: ה ו להוליך. ואם עמד תוך ד"א לתקן משאוי הוי כמהלך וחייב אא"כ עמד לפוש מ"א. ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן ק"ד מה שתמה בזה ועיין יד אהרן סימן שמ"ז בהגהת הטור:
א׳ ד' אמות מצומצמו'. גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט בו ידיו ורגליו כ"מ מדעת הרב"י והרמב"ם: ב׳ באמה שלו. היינו הזרוע: ג׳ אמתו קטנה. והוא גדול נמצא שלא יספיקו לו ד"א: ד׳ חוץ מתחו'. ובחפצי הפקר שרי ע' סי' ת"א: ה׳ ו' אמו'. ולפמ"ש רמ"א סי' שצ"ו שהוא באמצען א"כ צ"ל שיש ביניהם ג"א: ו׳ אסור להוליך. ואם עמד תוך ד"א לתקן משאוי הוי כמהלך וחייב אא"כ עמד לפוש:
א׳ ואפי' בכרמלית. בב"י בשם הכל בו למד כן מדאמרי' בפ' כירה (שבת דף מ"ב) דקוץ ברה"ר מוליכו פחות פחות מד"א ופי' רש"י עד שיסלקנו לצדדים של ר"ה דאיסור דרבנן הוא עכ"ל משמע שאסור לכתחלה פחות פחות מד"א והחמירו בזה אפי' בבין השמשות דשאר שבותים שרי כדלעיל מ"מ כאן יעבור בקלות ויוציא חוץ לד' וע"כ החמירו אפי' בכרמלית כי קרוב הוא שיוציא חוץ לד' ומ"מ נ"ל דבתרתי לטיבותא דהיינו בין השמשות ובכרמלית לא החמירו כ"כ דהוי תרתי דרבנן וההיתר שזכר בס"ג שנותן לחבירו שאצלו כו' היא אפי' שכל א' הולך פחות מד"א אין איסור דשם לא גזרי' שיוציא חוץ לד"א דכל א' ודאי נזהר וכן פרש"י בהדיא שכ"א מטלטל תוך ד"א שלו ופשוט שזה אינו מועיל אלא לענין טלטול חוץ לד"א בר"ה או בכרמלית אבל לא להוציא מרה"י לכרמלית וכ"כ רש"ל בתשובה סי' נ"א והביא הוכח' לזה ולי תמוה שהוא פשוט דהא משנ' מפורשת לענין מרה"י לר"ה במשנ' ראשונ' דשבת וה"ה לענין כרמלית מדרבנן וע"כ קראתי תגר על מה שראיתי באיזה קהילות בשבת שנותנין ס"ת לבהכ"נ והולכין דרך הרחוב שהיא עכ"פ כרמלית נושאין אות' ע"י הושטה מאחד לחבירו בפחות מד"א ועושין איסור במה שמוציאין אותה מן הבית לרחוב דלזה לא מהני הושטה וע"י עכו"ם ודאי אסור להוציאה מן הבית וה"ל מצוה הבאה בעבירה לפי דעתי וכשנושאין בשבת תינוק נמול יש להתיר שיוציא עכו"ם התינוק מן הבית דלא להוציא מרה"י לכרמלית ואחר כך יטלטלוהו ישראל בפחות פחות מד"א וכן כשיכניסוהו לביהכ"נ צריך שיכניסו עכו"ם דהוה מכניס מכרמלית לרשות היחיד כל זה נראה ברור וה' יכפר בעד השוגגים:
שמ״ט:א׳ א׳ (ס"ק א) ד"א מצומצמות כו' כ"מ דעת הרב"י והרמב"ם ר"ל אף דרמ"א כ' לקמן סי' שצ"ו דיהבינן מרווחות וכאשר רמז כאן בהג"ה שכ' וע"ל סי' שצ"ו מ"מ דעת הרב"י משמע כהרמב"ם דהן מצומצמות דבעירובין דף מ"ת פליגי ר"מ ור"י בטעם אותן ד"א רמ"א ג' אמות לגופו ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו ור' יהודה ס"ל ג' אמות לגופו ואמה כדי ליטול חפץ מתחת מרגלותיו ויניחנו תחת ראשו ופריך מאי בינייהו ומסיק דמצומצמות א"ב ופי' דלר"מ בעי' מרווחות ולר"י סגי מצומצמות י"מ איפכא דלר"מ סגי מצומצמות ולר"י בעי' מרווחת ויהי' איך שיהי' קיימא לן כר' יהודא דכללא בידינו ר"מ ור"י הלכה כר"י והרמב"ם כתב שיעור ד"א ב' אמות לגופו ואמה כדי לפשוט בו ידיו ורגליו ותמה הרב"י למה נקט שעורא דר"מ והא קי"ל כר"י לגבי ר"מ ותי' הרב"י דהרמב"ם מפרש דר"מ בעי מצומצמות ור"י סבירא ליה דהן מרווחות וכיון דמסקינן ריש ערובין דטפחים משחינן עוצבי' לחומרא ממילא גם ד"א הן מצומצמות והיינו כר"מ עכת"ד הרי הרמב"ם מוכח דס"ל מצומצמות מהכרח קושי' הרב"י וכ"מ דס"ל להרב"י דא"א דהן מרווחות כיון דידע שהוא מחלוקת הפוסקים ה"ל לבאר דהן מרווחות ומדסתם משמע דדעתו להחמיר דסגי במצומצמות: שמ״ט:ד׳ א׳ (ס"ק ד') חוץ כו' ובחפצי הפקר כו' כיון דהטעם שלא יוציא ח"ל משום דהכלים כרגלי הבעלים ואין רשאים להוליכן יותר ממה שהבעלים רשאים לילך ולכן בחפצי הפקר שאין להם בעלים וק"ל דלא קנו שביתה לכן יכול להוליכן כמה דבעי וכ' בספר תוס' שבת דבעינן שלא יתכוין שום אדם לזכות בהן דאי נתכוין לזכות בהן ה"ה כרגלי הזוכה: שמ״ט:ה׳ א׳ (ס"ק ה) וי"א כו' ולפמ"ש ד"ל דו' אמות דכ' המחבר היינו למ"ד דרשאי לברר לעצמו ד"א באיז' רוח שירצ' אז אם יש ביניהם ו' אמות אז השני אמות של כ"א תוך ד"א של חבירו אבל לדעת רמ"א דאותן ד"א דוקא הוא באמצען והיינו ב' אמות לכל רוח א"כ בוי"ו אמות לא משכחת שיהי' ד"א של זה מובלע תוך ד"א של חבירו אלא דוק' בשלש אמות ואז באמה אמצעית שניהם רשאים לטלטל דשם שניהם מובלעים: שמ״ט:ו׳ א׳ (ס"ק ו) אסור כו' אא"כ עמד לפוש ואפי' לא עמד לפוש כי אם להתיר ההולכ' שלא יהי' ד"א בפ"א מ"מ אין בזה חיוב ואף שמ"א בסי' רס"ו ס"ק ט' כ' לפ' דברי רי"ו שכ' דבעי' ישיב' אבל עמידה לפוש כדי שלא יבא איסור ל"מ עמד לפוש ע"ש היינו להתיר מחמירים דזה לא מיקרי עמוד לפוש ואסור לטלטל כה"ג אבל כאן דמיירי לענין חיוב אפי' עומד לפוש כדי שלא יעשה איסור אפ"ה מיקרי עומד לפוש לענין דשוב אינו מתחייב:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…