א כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵם אֲסוּרִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רס"א } (וְסוֹף סִימָן ש"ז), וְהוּא שֶׁיְּהֵא שָׁם דְּבַר מִצְוָה אוֹ דֹּחַק, כֵּיצַד, מֻתָּר לוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לַעֲלוֹת בְּאִילָן, אוֹ לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם לְהָבִיא לוּלָב אוֹ שׁוֹפָר, וְכֵן מוֹרִיד מֵהָאִילָן אוֹ מוֹצִיא מֵהַכַּרְמְלִית עֵרוּב שֶׁעָשָׂה, וְכֵן אִם הָיָה טָרוּד א וְנֶחְפָּז לְדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, מֻתָּר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת; וּמִטַּעַם זֶה מֻתָּר לוֹמַר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לְעַכּוּ"ם לְהַדְלִיק לוֹ נֵר לְשַׁבָּת.
א א ונחפז. ואם לא יעשה כן יהיה לו צער כה"ג התירו לו שבות בה"ש וכתב רש"ל בתשובה סימן מ"ו בשם גדול אחד שהורה לומר לעכו"ם בה"ש להדליק נר של יאר צייט דהמנהג שנזהרים באותו נר והוה ליה כצורך גדול ועיין סי' רס"א ס"א מש"ש וכתב המ"א וצ"ע אם בה"ש במ"ש נמי לא גזרו משום שבות דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעה קדושה ע"ש:
א׳ צ"ע אם במ"ש ב"ה נמי לא גזרו משום שבות דשאני אפיקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקע קדושה כמ"ש ססי' שס"ו וערסי' תקס"ב וע' בספר הזכרונות דף כ"ו:
א׳ להביא לולב. בטור כתוב או שהי' טרוד והוצרך לעשר פירות ב"ה והקשה ב"י אי בדמאי מיירי אפי' בלא טרוד נמי דהא תנן אבל מעשרין את הדמאי ואי בודאי ל"מ טרוד דהא תנן אין מעשרין את הודאי ומסיק ב"י דמיירי בודאי ואפ"ה מותר אפי' שלא לצורך שבת כיון שאין בו אלא שבות והוא היה טרוד והא דתנן אין מעשרין הודאי אתיא כמ"ד כל שהוא משום שבות גזרו אפי' ב"ה וכפירש"י שם וקשה ע"ז שהרי כתב הטור והוצרך לעשר כו' משמע שיש צורך שבת ומו"ח ז"ל פירש דדוקא לצורך שבת מיירי ואפ"ה בעי' שיהיה טרוד דלא הוה מצוה כ"כ כיון דאפשר להיות בלעדו ואינו דומה ללולב ע"כ בעי' כאן עוד לטיבותא שיהיה טרוד ובסמ"ג כתוב והוא שיש בו צורך מצוה או דוחק כגון שהיה טרוד ונחפז לדבר זה עכ"ל. משמע כל דבר שהיה נחפז עליו ואם לא יעשה כן יהיה צער כה"ג התירו לו השבות ב"ה ונל"ל גם דברי הטור כן ומ"ש והוצרך לעשר פירותיו הוה כמו או הוצרך ומיירי בדמאי נמצא דמ"ש שהיה טרוד קאי אשאר מילי וכדעת סמ"ג וכתב רש"ל בתשו' סי' מ"ו שלצורך גדול והפסד מרובה שרינן אמירה לעכו"ם ב"ה שהרי אפי' בשבת עצמו הקילו בהפסד מרוב' לו' כל המציל אינו מפסיד ע"כ ב"ה לא גזרו כלל בזה וכתב שכן שמע מזקן שהורה לו' ב"ה לעכו"ם שידליק נר של יא"ר צייט ששכח להדליקו מבע"י ע"כ וכ"נ כוונת הרמב"ם שכתב והוא שיש שם דבר מצוה או דוחק כמו שהעתיק הש"ע כאן דמשמע דוחק אפי' בדבר הרשות:
שמ״ב:ג׳תס״ט א׳ כ' מ"א צ"ע כו' כמ"ש ס"ס שפ"ו אם אמר בע"ש ככר זו היום חול ולמחר קדש מערבים לו בה אע"ג דקודש לא חזיא ליה ובעי' סעודה הראויה ב"ה כיון דבין השמשות ספק הוא ומספק לא חל על הככר קדושה וחזי' ליה בה"ש ורשאי לאכלה בה"ש אבל אמר היום קדש ולמחר חול אין מערבים לו בה דמספק שמא כבר הוא לילה ונכנס יום שאחריו לא פקע הקדושה ואסור לאכול בה"ש ולא חזי ליה בה"ש. וע' ר"ס תקס"ב במ"א שכ' בשם הגמ' אע"ג דבתענית בתחלת בה"ש שנכנס התענית מותר באכילה מ"מ בין השמשות שבסוף התענית אסור באכילה דמספק לא פקע התענית והיינו מטעם הנ"ל: ב׳ וע' בספר ת"ש שכ' לעיין במ"ש על המג"א בזה בס"ס ש"ז דאשתמיט למ"א דברי התו' בעירובין דף ל"ד ע"א דגם במ"ש בה"ש ל"ג על שבות ועיינתי בדבריו בס"ס ש"ז ס"ק מ"ט שכ' הראי' מדאמר בעירובין אם הניח ערובו במקום שא"א לטלו בה"ש מן המקום ההוא מ"מ אם יש לאשכוחי גוונ' להביאו למקום אשר יכול ליטלו משם הוי עירוב ועז"א איתביה רב בר שבא לר"פ מדתנן כיצד הוא עושה אם חל י"ט בע"ש ורצה לערב לי"ט ולשבת וכיון די"ט ושבת שני קדושות צריך כל יום לערב על אותו יום דהיינו מבערב י"ט על י"ט ובי"ט על שבת ותני כיצד עושה מוליכו בעי"ט למקום שיקנה לו העירוב ומחשיך עד אחר בה"ש דבה"ש קונה עירוב ואחר ב"ה מוליכו לביתו דאם יניחנו שם פן יאבד ולא יהי' לו עירוב לשבת ובי"ט לע"ע מוליך העירוב לאותו מקום הנ"ל ומחשיך עליו עד אחר בה"ש וכיון דבשבת אסור להביאו לביתו ע"כ נותן התנא עצה טובה שיאכלנו שם באותו מקום כי כבר קנה עירובו בה"ש ואם יניחנו שם פן יאבד ויפסיד הפת שעירב בו טוב לו שיאכלנו הוא וא"כ למה צריך להוליך העירוב למקום שיקנה לו עירובו אפי אינו מוליכו שם די כיון שיש בידו שיכול להוליכו הוי כאלו הוליכו א"ר זיר' גזרה משום י"ט שחל אחר השבת דאם רוצה להניח עירוב על י"ט צריך להוליכו מע"ש למקום ההוא ויניחנו שם עד שתחשך בי"ט דאז א"א שיקנה העירוב לי"ט אם לא שמונח העירוב באותו מקום דל"ל בה"ש במוצאי שבת הא אי בעי מצי להוליכו דהא א"א להוליכו דעדיין הוא ספק שבת וכ' רש"י דה"ה דמצי להקשות מכל ערב שבת למה צריך להוליכו לאותו מקום כיון דאפשר לו להוליכו הוי כאלו כבר הוליכו אלא לפי שלא מצינו מפורש בשום מקום דצריך להוליך העירוב דלמא באמת א"צ להוליך רק הכא בי"ט שחל בע"ש תנן להדי' דצריך להוליך העירוב לכן מקשה מיניה אבל באמת הקושי' על כל ע"ש והתו' ב"ה ואמאי כו' חלקו על רש"י דמכל ע"ש לק"מ דהא לא מצי להוליכו בע"ש בה"ש שהוא שעת קניות עירוב משום איסור הוצאה ואי דאכתי תקשה למה הוצרך להביאו עד מקום שיקנה עירובו לא יוליכנו כ"א עד סמוך לאותו מקום שיעור בה"ש דהיינו לדידן בסי' רס"א ג' רביעי מיל ומשם ואילך יכול להביאו בה"ש והיינו פחות פחות מד"א עד מקום השביתה וכ' דגם זה אינו קושיא לרבנן דס"ל גזרו על שבות בה"ש א"כ אסור להוליכו בה"ש פחות פחות מד"א ולרבי באמת כה"ג מותר ולא משכחת לרבי דצריך להוליכו עד מקום השביתה כ"א כשרוצה לקנות שביתה ברה"י ויש ר"ה מפסיק בין ביתו למקום השבית' וכ' שם בגליון התוס' וז"ל וע"כ כן צ"ל באמת לפירש"י (והיינו לר' אם לא יקנה שביתה ברה"י ור"ה מפסיק א"צ להוליכו) דאי לעולם צריך להוליכו עד מקום השביתה א"כ תקשה ליה מרבי ולא יכול לתרץ מה שמתרץ גזירה אטו י"ט שאחר השבת עכ"ל הגליון והבין בס' ת"ש דמה שכ' הגליון דלא יוכל לתרץ גזירה כו' דהא גם כשחל יום טוב אחר השבת שרי להוליכו בין השמשות של מוצאי שבת לרבי פחות פחות מד"א הרי לפי זה מבואר להדיא דגם במוצאי שבת ל"ג שבות על בין השמשות: ג׳ ולפי עניות דעתי אין כוונת התוספות כן אלא כוונתם לדבר אחר דהא כתבו שם באותו דיבור להקשות לפי שיטתם דבכל ע"ש צריך להוליכו ולא קשיא להש"ס כי אם על ערב י"ט א"כ למה הוצרך לשנויי גזירה אטו י"ט שאחר השבת הוי לי' למימר גזירה י"ט אטו שבת דבכמה דוכתין גזרינן י"ט אטו שבת ותי' בתרוצם השני וז"ל בעירוב דמקילינן טפי לא הוי גזרינן י"ט אטו שבת עכ"ל. א"כ כך כוונתם של הגליון במ"ש דלא יוכל לתרץ גזיר' כו' דדוקא אם י"ט חל בע"ש צריך להוליך העירוב שצריך לי"ט מבעוד יום דגזרינן אטו אם חל י"ט אחר שבת ורצה לערב על י"ט דודאי צריך להוליך מע"ש מבע"י כנ"ל דבזה גזרינן י"ט אטו י"ט דהיינו אם אם רוצה לערב על י"ט שחל בע"ש גזרינן אטו י"ט דהיינו אם רוצה לערב על י"ט שחל אחר השבת אבל לפירש"י אם נאמר דגם לר' בעי' בכל ע"ש אם רוצה לערב על שבת שצריך להוליכו דגזרי' אטו חל י"ט אחר השבת ורוצה לערב מע"ש על י"ט והיינו דנגזר שבת אטו י"ט כה"ג ל"ג וס"ל להגליון כתי' השני של התוס' הנ"ל וכה"ג כ' המ"א לקמן בסי' תק"א ס"ק ט"ז בלפידים עיין שם ואפי' לתירוץ הא' שם דה"ה דהמ"ל דגזרינן י"ט אטו שבת אלא דעדיפי משני א"א דלרבי צ"ל דגזרינן אטו י"ט שחל אחר שבת והיינו דגזרינן שבת אטו י"ט כנ"ל ה"ל למימר מיד דגזרינן י"ט אטו שבת כיון דבלא"ה לרבי צריך להאי גזירה ולעולם י"ל דגם הגליון ס"ל דב"ה במ"ש גזרו על שבות:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…