א דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן, מֻתָּר, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא פָּסִיק רֵישֵׁיהּ. הִלְכָּךְ גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה, כִּסֵא וְסַפְסָל, בֵּין א גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת חָרִיץ. וּמֻתָּר לְרַבֵּץ הַבַּיִת, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְהַשְׁווֹת גּוּמוֹת אֶלָּא שֶׁלֹּא יַעֲלֶה הָאָבָק. ב אָסוּר לְכַבֵּד הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן הַקַּרְקַע מְרֻצָּף. וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ אֵינוֹ ב מְרֻצָּף. { הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין אֲפִלּוּ בִּמְרֻצָּף } (טוּר בְּשֵׁם ר"י, וּמָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כָּל הַכֵּלִים, וְרַ' יְרוּחָם חי"ג וּסְמַ"ג וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה), { וְכֵן נוֹהֲגִין וְאֵין לְשַׁנּוֹת. מִיהוּ, } ג { עַל יְדֵי עַכּוּ"ם מֻתָּר } (רַבֵּנוּ יְרוּחָם חי"ג), { וְכֵן עַל יְדֵי בֶּגֶד אוֹ מַטְלִית אוֹ כְּנַף אַוָּז הַקַּלִּים וְאֵינוֹ מַשְׁוֶה גּוּמוֹת } (אָגוּר). { וְאָסוּר לְכַבֵּד הַבְּגָדִים עַל יְדֵי מְכַבְּדוֹת הָעֲשׂוּיִים מִקֵּסָמִים, שֶׁלֹּא } ד { יִשְׁתַּבְּרוּ קִסְמֵיהֶם } (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק הַזּוֹרֵק ועי' הגמ' דַּף קכ"ד). ג אֵין סָכִין אֶת הַקַּרְקַע, וְלֹא מְדִיחִים אוֹתוֹ, אֲפִלּוּ הוּא מְרֻצָּף. ד אָסוּר ה לְצַדֵּד חָבִית עַל הָאָרֶץ, דְּכֵיוָן שֶׁהִיא כְּבֵדָה יָבֹא לְהַשְׁווֹת גּוּמוֹת וַדַּאי וְהָוֵי פָּסִיק רֵישֵׁיהּ.
א א גדולים. אבל גדולים מאוד אסור לגרור דהוי פסיק רישיה דעושה חריץ. ואסור אפי' בקרקע של שיש. ב"י מ"א ע"ש: ב ב מרוצף. באבנים וכ"ש בקרשים. מ"א: ג ע"י עכו"ם. וביש"ש אוסר אפי' ע"י עכו"ם אלא שנהגו להקל וגם ע"י כנף אוסר ע"ש פ"ב דביצה סל"ג. כתב ב"י דאפי' יש בבית קליפי אגוזים דמוקצים הם מותר לכבדם דה"ל לדידיה כגרף של רעי: ד ישתברו. ובודאי אפי' הם נשברים ליכא איסור דאורייתא אפ"ה אסור בפסיק רישיה ולפ"ז אסור לכבד אפי' במרוצף אא"כ בשל תמרה ולא באותם העשוים מענפי אילן עמ"ש ס"א. מ"א: ד ה לצדד. ולא יכריע חבית וישפוך ממנה אלא מגביה אותה מן הארץ ושופך דאל"כ מחפיר הוא מן הארץ:
א׳ בין גדולים. אבל גדולים מאוד אסור לגרור דהוי פסיק רישי' דעושה חריץ ואסור אפי' בקרקע של שיש (ב"י רוקח וכ"מ בשם הרמ"ך) ואף על גב שכשחופר הוי מלאכה דרבנן אפ"ה אסור ועמ"ש סי' שי"ד סס"א: ב׳ אסור לכבד. דמזיז עפר ומשוה גומות ויש מתירין דה"ל דבר שאינו מתכוין: ג׳ מרוצף באבנים. וכ"ש בקרשים (ב"ז ר"ה): ד׳ ע"י עכו"ם מותר. וביש"ש אוסר אפי' ע"י עכו"ם אלא שנהגו להקל וגם ע"י כנף אוסר ע"ש פ"ב דביצה סל"ג, כ' ב"י דאפי' יש בבית קליפי אגוזים דמוקצים הם מותר לכבדם דה"ל לדידיה כגרף של רעי עסי' ש"ח סכ"ז: ה׳ שלא ישברו. ובודאי אפי' הם נשברים ליכא אסור דאורייתא כמ"ש סי' שי"ח סי"ב אפ"ה אסור בפסיק רישיה ולפ"ז אסור לכבד אפי' במרוצף אא"כ בשל תמרה ולא כאותן העשוי' מענפי אילן עמ"ש ס"א: ו׳ אין סכין וכו'. ואין נופחין הקרקע (רמב"ם פכ"א) וטעמא דדברים אלו אין בהם צורך כ"כ כמו בכיבוד (מ"מ): ז׳ אסור לצדד. ולא יכריע חבית וישפוך ממנה אלא מגביה אותה מן הארץ ושופך דאל"כ מחפיר הוא מן הארץ (ה"ג):
א׳ פסיק רישיה. פי' שאע"פ שאינו מכוין לעשותו א"א שלא יעשה: ב׳ הקרקע מרוצף. דאז לא חיישי' לאשויי גומות ויש מתירין ס"ל דאפי' באינו מרוצף לא הוי פסיק רישיה לאשויי גומות ויש מחמירין ס"ל דבאינו מרוצף ה"ל פסיק רישיה וגזרי' מרוצף אטו שאינו מרוצף: ג׳ שלא ישברו קסמיהן. תמוה לי הא אפי' משבר אינו אלא מקלקל ופטור:
של״ז:ג׳תי״ח א׳ (ס"ק א') בין כו' אפילו בקרקע של שיש. דלא עבי' חריץ מ"מ אסור דגזרינן אטו קרקע שאינו של שיש. הוי מלאכה דרבנן שפרש"י דחופר אינו חייב מן התורה אלא בחופר במרה וחצינה אבל ע"י גרירה הוי כלאחר יד וליכא רק איסור דרבנן: ב׳ ועמ"ש סי' שי"ד. ר"ל דמכאן מוכח דאפילו באיסור דרבנן פסיק רישיה אסור דלא כמ"ש מ"א בסי' שי"ד בשם ת"ה דבאיסור דרבנן פסיק רישיה מותר וגם בסי' שי"ד השיג מ"א על ת"ה בזה: של״ז:ג׳תי״ט א׳ (ס"ק ב) אסור לכבד. דמזיז עפר אע"ג דהוי טלטול מן הצד ע' בב"י ל' הר"ן שהביא: ב׳ ועמ"ש מ"א בסי' שי"א ס"ק כ"ד: ג׳ דה"ל דבר שא"מ. והמחמירים ס"ל דהוי פ"ר. והמחמירים אפילו במרוצף שהביא רמ"א טעמייהו דס"ל גם כן דבאינו מרוצף הוי פ"ר וגזרינן מרוצף אטו שאינו מרוצף ועוד דגם במרוצף איכא משום אשוויי גומות ומזיז עפר בין הרובדין מ"מ כתב הרב"י דעל השלחן ודאי מותר ע"ש בשם בעה"ת אבל בענפי אילן ודאי גם על השלחן אסור מטעם שכתב מ"א ס"ק ה': של״ז:ג׳תכ״א א׳ (ס"ק ד') ע"י נכרי מותר משום דבאמירה לא קפדינן אפי' הוא פסיק רישיה וכמ"ש מ"א לעיל סי' רנ"ג ס"ק מ"א. וביש"ש אוסר אפילו ע"י גוי אבל לא ביאר שם טעם האיסור. וגם ע"י כנף אוסר. אבל ע"י בגד או מטלית ניהו דגם דעתו נוטה לדעת הרב"י מ"מ כתב הנח להם לישראל שיש להם על מה שיסמוכו אבל ע"י כנף ס"ל דאיסור גמור דמשוי גומות כמו ע"י מכבדות: של״ז:ג׳תכ״ב א׳ (ס"ק ה') שלא ישברו כו' ליכא איסור דאוריית' כמ"ש סי' שי"ח סעיף י"ב ע"ש במ"א ס"ק ל"ו בשם מ"מ שכתב וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אינו ראוי לו' פסיק רישיה ולחייב מפני כשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל. שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלים דומה לקטימת קיסם שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפילו לר"י כו' עכ"ל. אולם שם משמע דאפילו איסור דרבנן ליכא כה"ג וצריך לחלק בין האי דהכא דעכ"פ מדרבנן אסור וכמ"ש מ"א להאי דלעיל ועמ"ש בע"ה שם ויתיישב הדבר: ב׳ אפי' במרוצף ר"ל אפי' להמתירים בשל תמרה במרוצף מ"מ בענפי אילן מודה דאסור משום שבירת קסמים: של״ז:ג׳תכ״ג א׳ (ס"ק ו) אין כו' וטעמא דדברים אלו אין בהם צורך כו' וכתב המ"מ דראייתו מפרק כירה דף מ' ע"ב מעשה בתלמידו של ר"מ שנכנס אחריו למרחץ וביקש להדיח לו קרקע א"ל אין מדיחים לסוך לו קרקע א"ל אין סכין ופרש"י ז"ל דלמא אתי לאשויי גומות עכ"ל המ"מ וכתב התי"ט פ"ה דפסחים משנה ח' דחה הראיה דלמא היתה קרקע עולם שאין מרוצף וכתב ע"ז בספר ת"ש וז"ל ואשתמיטתיה הא דאית' פ"ט דברכות גבי הנכנס למרחץ ובפ' ע"פ גבי הא דצוה רבי לבניו אל תכנסו למרחץ חדש שמא תפחת ופרש"י שמרחץ שלהם היתה חפירה תחתיה ותקרה ע"ג והמים נשפכים לחפירה שתחתיה עכ"ל ספר ת"ש: ב׳ ולענ"ד אין בזה כדאי לדחות דברי תי"ט אע"ג דכתב רש"י תקרה ע"ג מנ"ל דהאי תקרה היתה מרוצף אבל שמעתי ראיה מוכרחת דלא כתי"ט ממאי דאיתא בשבת דף קנ"א ע"ב דתנן עושים כל צורכי המת סכין ומדיחין אותו ופריך הש"ס והאר"י א"ש מעשה בתלמידו של ר"מ שנכנס אחריו ביקש להדיח קרקע א"ל א"מ. ביקש לסוך קרקע א"ל אין סכין וס"ד טעם האיסור דכל דבר האסור לטלטל אסור לסוך ולהדיח וקשיא מתניתין דמתיר במת. ומשני קרקע בקרקע מחלף מת בקרקע לא מחלף. ופרש"י קרקע בקרקע מחלף כלומר האי לאו משום טלטול הוא אלא משום אשויי גומות ואע"ג דמרחץ רצפת אבנים היא ול"ל לאשויי גומות מחלף מיהו בקרקע אחר עכ"ל הרי דהש"ס ס"ל דסתם מרחץ מרוצף וגם עובד' דר"מ היה במרחץ מרוצף ולכן הוצרך לו' קרקע בקרקע מחלף ואע"ג דהמ"מ כ' דהראיה היא מפ' כירה אע"ג דעיקר הראיה מדף קנ"א מ"מ כתב שהראיה היא מפ' כירה ששם הובא האי עובדא והו' פשיט ליה למ"מ דסתם מרחצאות שלהם היו מרוצפים וכן מוכח מדף קנ"א כנ"ל: של״ז:ג׳תכ״ד א׳ (ס"ק ז) אסור לצדד כו' עכצ"ל מ"ש בש"ע בא להשות גומות ודאי הוא ל"ד דבגמ' אמר דלמא אתי לאשויי גומות משמע דלאו ודאי וכ"כ בס' ת"ש וע"ש:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…