סימן שכד – דין הכנת מאכל לבהמה לשבת – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שכד – דין הכנת מאכל לבהמה לשבת

א אֵין כּוֹבְרִין הַתֶּבֶן בִּכְבָרָה שֶׁיִּפֹּל הַמּוֹץ לָאָרֶץ, וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ כְּדֵי שֶׁיֵּרֵד הַמּוֹץ; אֲבָל נוֹטֵל בַּכְּבָרָה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הָאֵבוּס אַף עַל פִּי שֶׁהַמּוֹץ נוֹפֵל מֵאֵלָיו, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן. ב לֹא יִמְדֹּד אָדָם שְׂעוֹרִים לָתֵת לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ, אֶלָּא מְשַׁעֵר בְּאֹמֶד דַּעְתּוֹ. ג אֵין גּוֹבְלִין א מוּרְסָן לִבְהֵמָה אוֹ לְתַרְנְגוֹלִים; אֲבָל נוֹתְנִים בּוֹ ב מַיִם וּמַעֲבִיר בּוֹ תַּרְוָד אוֹ מַקֵּל שְׁתִי וָעֵרֶב, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְמָרֵס בְּיָדוֹ וְלֹא מְסַבֵּב הַתַּרְוָד אוֹ הַמַּקֵּל, מֻתָּר. וּמְנַעֲרוֹ מִכְּלִי אֶל כְּלִי כְּדֵי שֶׁיִּתְעָרֵב; וּמֻתָּר לְעָרֵב הַמּוּרְסָן בְּדֶרֶךְ זֶה בִּכְלִי אֶחָד, וּמְחַלֵּק אוֹתוֹ בְּכֵלִים הַרְבֵּה וְנוֹתֵן לִפְנֵי כָּל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה; וּמְעָרֵב בִּכְלִי אֶחָד אֲפִלּוּ ג כּוֹר וַאֲפִלּוּ כּוֹרִים. וְיֵשׁ אוֹסְרִים לִתֵּן מַיִם עַל גַּבֵּי מוּרְסָן בְּשַׁבָּת, וְלֹא אָמְרוּ שֶׁמּוֹלִיךְ בּוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב אֶלָּא כְּשֶׁהָיוּ הַמַּיִם נְתוּנִים עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' שכ"א } (סי"ו) { גַּבֵּי שׁוּם וְחַרְדָּל כֵּיצַד נוֹהֲגִין. } ד קַשִּׁין שֶׁל שִׁבֳּלִים שֶׁקּוֹשְׁרִים בִּשְׁנַיִם אוֹ בְּג' מְקוֹמוֹת, מֻתָּר לְהַתִּירָן כְּדֵי שֶׁתֹּאכַל מֵהֶן הַבְּהֵמָה. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא שָׁרֵי לְהַתִּיר רַק בַּקֶּשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא } (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). אֲבָל אָסוּר לְשַׁפְשֵׁף בָּהֶם בְּיָדַיִם כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים בָּאֳכָלֵי בְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁיְּהוּ נוֹחִים לְאָכְלָם, דִּשְׁווּיֵי אֹכֶל בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אֹכֶל, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ אֹכֶל, אֲבָל מִטְרַח בְּאָכְלָא בְּדָבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה, לֹא טַרְחִינָן בֵּיהּ לְהַכְשִׁירוֹ וּלְתַקְּנוֹ יוֹתֵר. ה עֵצִים שֶׁקְּצָצָן מִן הָאִילָן, וְיֵשׁ מַאֲכִילִים אוֹתָם לִבְהֵמָה בְּעוֹדָם לַחִים, מַתִּירִין וּמְפַסְפְּסִין { לְשׁוֹן שִׁפְשׁוּף } בָּהֶם לְהַאֲכִילָם, שֶׁאֵינָם רְאוּיִים בְּלֹא שִׁפְשׁוּף. ו ד מְחַתְּכִין דְּלוּעִין לִפְנֵי בְּהֵמָה, וְהוּא שֶׁנִּתְלְשׁוּ מֵאֶתְמוֹל. ז מְחַתְּכִין נְבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים אֲפִלּוּ נִתְנַבְּלָה הַיּוֹם, בֵּין שֶׁהָיְתָה מְסֻכֶּנֶת בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּרִיאָה, וְהָנֵי מִלֵּי בִּנְבֵלָה הַקָּשָׁה ה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְאָכְלָהּ בְּלֹא חֲתִיכָה, אֲבָל אִם הָיְתָה רְאוּיָה לָהֶם בְּלֹא חֲתִיכָה, לֹא, דְּמִטְרַח בְּמַה שֶּׁהוּא רָאוּי לָא טַרְחִינָן { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' שכ"א אִם מֻתָּר לְחָתְכוֹ דַּק דַּק } ו { לִפְנֵי עוֹפוֹת. } ח אֵין חוֹתְכִין שַׁחַת (פי' יָרָק שֶׁל תְּבוּאָה שֶׁנִּקְצַר טֶרֶם נִתְבַּשֵּׁל הַתְּבוּאָה) וַחֲרוּבִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, בֵּין דַּקָּה בֵּין גַּסָה, מִשּׁוּם דִּבְלֹא חִתּוּךְ נָמֵי חָזֵי לַאֲכִילָה. ט אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּאֲכִילָהּ בְּיָדוֹ כָּל כָּךְ עַד שֶׁמַּרְחִיבִין בְּנֵי מֵעֶיהָ כְּאֵבוּס; וְלֹא דּוֹרְסִין, דְּהַיְנוּ שֶׁדּוֹרֵס לוֹ מַאֲכָל בִּגְרוֹנוֹ לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִירוֹ, אֲבָל מַלְעִיטִין. אֵין מַאֲמִירִים אֶת הָעֲגָלִים, אֲבָל מַלְעִיטִין; אֵיזוֹ הַמְרָאָה, לְמָקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר; הַלְעָטָה, לְמָקוֹם שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר. { הַגָּה: וְדִין תַּרְנְגוֹלִים וְאַוָּזִים כְּדִין עֲגָלִים } (מַהֲרִי"ל). י מֻתָּר לִתֵּן מַאֲכָל בְּפִיהֶם שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים. יא אֵין נוֹתְנִין מַיִם וְלֹא מְזוֹנוֹת לִפְנֵי דְּבוֹרִים, וְלֹא לִפְנֵי יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עָלֶיהָ, וְלֹא לִפְנֵי ז חֲזִיר; אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִים וְיוֹנֵי בֵּיתוֹת וְכֵן לִפְנֵי ח כֶּלֶב שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ. יב מֻתָּר לְהַאֲכִיל ט תּוֹלַעַת הַמֶּשִׁי. יג מַעֲמִיד אָדָם בְּהֶמְתּוֹ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים מְחֻבָּרִים, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִתְלֹשׁ מֵהֶם; אֲבָל לֹא עַל גַּבֵּי מֻקְצֶה, מִפְּנֵי שֶׁאִסוּרוֹ קַל וְחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִתֵּן לָהּ מִמֶּנּוּ בְּיָדַיִם. וְדַוְקָא לְהַעֲמִידָהּ עַל גַּבָּיו מַמָּשׁ, אֲבָל לַעֲמֹד בְּפָנֶיהָ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא תּוּכַל לְהַטּוֹת אֶלָּא דֶּרֶךְ שָׁם, מֻתָּר. יד נוֹטְלִים מַאֲכָל מִלִּפְנֵי חֲמוֹר וְנוֹתְנִים לִפְנֵי שׁוֹר, אֲבָל אֵין נוֹטְלִים מִלִּפְנֵי שׁוֹר לִתֵּן לִפְנֵי חֲמוֹר, מִפְּנֵי שֶׁנִּמְאַס בְּרִירֵי הַשּׁוֹר וְאֵינוֹ רָאוּי עוֹד לַחֲמוֹר. { הַגָּה: } י { וְיֵשׁ מַחְמִירִין גַּם כֵּן בִּשְׁאָר מִינֵי בְּהֵמוֹת לִקַּח מִלִּפְנֵי אַחַת וְלִתֵּן לִפְנֵי אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ מִינָהּ } (מָרְדְּכַי פ' תּוֹלִין וּסְמַ"ג וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה). טו אָסוּר לִגְרֹף הָאֵבוּס לִפְנֵי שׁוֹר שֶׁל פַּטָּם, אֲפִלּוּ אֵבוּס שֶׁל כְּלִי, גְּזֵרָה אָטוּ שֶׁל קַרְקַע דְּאָתֵי לְאַשְׁווּי גּוּמוֹת; וְאָסוּר גַּם כֵּן יא לְסַלֵּק הַתֶּבֶן מִלְּפָנָיו לַצְּדָדִין.

באר היטב – סימן שכד – דין הכנת מאכל לבהמה לשבת

ג א מורסן. ומעט מעט שרי בלא שינוי לסברא קמייתא עיין סי' שכ"א סי"ד: ב מים. עיין ט"ז שכתב דה"ה לקמח אין איסור בנתינת מים ע"ש: ג כור. עיין מ"א שהעלה דלכ"ע אסור להכין יותר מהצורך ליום ע"ש: ו ד מחתכין. ודוקא בדלועים קשים כמ"ש סעיף ז': ז ה שאי אפשר. ואפילו נאכלין ע"י הדחק בלא חתיכה שרי. ב"י מ"א ע"ש: ו לפני עופות. הט"ז הניח דברי רמ"א בצ"ע ע"ש ועיין מ"א: יא ז חזיר. דארור היהודי שמגדל חזירים ועיין בי"ד סי' קי"ז: ח כלב. אפילו כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה ליתן לו מזונות ועיין סי' ש"ח סוף סעיף כ"ט. יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני עופות ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך. מ"א ע"ש: יב ט תולעת. לפי שמזונותיו עליך שאין לו מה שיאכל כי אם מה שנותן לו האדם: יד י ויש. ואין למחות ביד הנוהגים היתר. ב"ח: טו יא לסלק. מפני שיש שנמאס ואינו ראוי לאכילה. רש"י:

מגן אברהם שכ״ד – סימן שכד – דין הכנת מאכל לבהמה לשבת

א׳ מורסן. כתב הרמב"ן במלחמות לסברא קמייתא דאם מגבל מעט מעט שרי בלא שינוי וכמ"ש סימן שכ"א סי"ד ע"ש: ב׳ ונותן לפני כל בהמה ובהמה. אבל אסור לגבל יותר ממה שצריך וקשה דאמרינן בגמרא אפי' כור ואפי' כוריים וכו' עבב"י שנדחק בזה ולי קשה עוד דהא כתב בח"מ סימן של"ח דמאכל פרה ד' קבין ליום וא"כ היכי קאמר ר"י אפי' קביים מאי אפי' הוא זה לכן נראה דודאי לכ"ע אסור להכין יותר מהצריך ליום אלא דרב מנשיא אוסר להכין יותר ממה שרגילים בפעם א' בחול וזה התירו ר"י ועולה כנ"ל נכון: ג׳ דלועים. ודוקא בדלועים קשים כמ"ש ס"ז: ד׳ הקשה שא"א להם כו'. אפי' נאכלין ע"י הדחק בלא חתיכה שרי [ב"י] והע"ש לא דק מ"ש כאן ובסי' שכ"א דבקשין לגמרי אסור דהא קי"ל כר"י: ה׳ דק דק לפני העופות. דדבר שהיא מלאכה כגון טחינה אסור לעשות לבהמה אפי' בי"ט כמ"ש ססי' תקי"ב וסי' שכ"א סי"ב: ו׳ ולא לפני חזיר. דארור האיש שמגדל חזירים ועבי"ד סי' קי"ז: ז׳ לפני כלב. משמע בגמ' אפי' כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה ליתן לו מזונות ועסי' ש"ח ססכ"ט: יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני העופות ואינו נכון שהרי אין מזונתן עליך ועב"י שלא כדברי הע"ש: ח׳ ויש מחמירין. ואין למחות ביד הנוהגין היתר [ב"ח]: ט׳ לסלק התבן. מפני שיש שנמאס ואינו ראוי לאכילה, רש"י:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שכ״ד

א׳ אבל נותנין בו מים כו'. בעל דיעה זאת הוא הרי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור שזכרנו בסימן שכ"א סט"ו שפוסקין כר"י בר יהודה דאין חייב בנתינת מים עד שיגבל וע"כ שרי לגמרי ליתן מים דלא עביד מידי והא דאר"י בר יהודה אינו חייב עד שיגבל משמע דאיסורא עכ"פ איכא בנתינת מים לאו מלתא היא דהא במשנה שרי לכתחלה ליתן מים למורסן ואתיא כר"י בר יהודה אלא דכיון דא"ר התם א' נותן קמת וא' נותן מים האחרון חייב ע"כ הוא נקט ואמר אינו חייב ובאמת מותר לגמרי והב"י כ' דאיסורא מיהו איכא גם בנתינת מים והיינו בקמח שא"צ לשבת ע"כ יש מיהו איסור אבל (במורסן) שיש בו צורך להאכיל לחיה ועוף לא גזרו ותמהתי על פה קדוש יאמר כן דאטו בקמח לא הוה בו צורך לעופות ולבהמו' ובודאי אותו הנותן בו מים הוא עושה לצורך זה ותו דבגמרא פרכי' דלמא ע"כ לא אמ' ר"י בר יהוד' אלא בקמח דבר גיבול כו' הרי ראינו דבעינן שיהא מפור' להיתר לר"י ולא סגי באם נא' י"ל דאתי כר"י דאל"כ מאי פריך וממציא חילוק הא עדיף לן טפי לו' דאין חילוק בין בר גיבול או מורסן ונוכל לאוקמי' מתני' כר"י דהא כר' עכ"פ לא אתי' אלא ודאי שהגמ' בעי למימר דבודאי אתיא כר"י ואין שום חילוק א"כ בלא"ה ה"ל להקשות עכ"פ לא אמר ר"י אלא דאינו חייב אבל מתני' דאיכא היתר לכתחלה לא אלא ודאי דכל דלא מצינו איסור בפי' ודאי לא בדינן איסורא מלבנו וכ"ה האמת לר"י בר יהוד' ואע"ג דבדברי ה' המגיד מצינו חילוק בין איסור לחיוב למאן דס"ל דמידי דלאו בר גיבול קיל טפי שכתב וז"ל והטעם משום דאינו בר גיבול ולכך אפי' אם יגובל לא יהיה בו חיוב אלא איסור מדבריה' ומתוך כך הותר נתינת מים ואם היה גבולו אסור מה"ת היה אסור נתינת מים מדבריהם כו' ולפ"ז מ"ש אינו חייב עד שיגבל ר"ל הדבר הראוי לגבול אבל באפר אין חיוב לר"י בשום צד עכ"ל אין מזה ראיה דהוא כתב לאותו מ"ד דס"ל דבר שאין בר גיבול הוא עדיף לר"י וא"כ קשה מ"ט אר"י שם בברייתא בפ' מי שהחשיך נותנים מים למורסן היה לו לומר אפי' גובלין שאין שם חיוב דלאו בר גיבול הוא א"ו דאיסור יש בגיבול אפילו במידי דלאו בר גיבול משום גזירה אטו משום בר גיבול וא"כ ה"ה נמי במידי דבר גיבול כגון קמח פשיטא דיש איסור אפי' בנתינת מים גזירה דיגבול דהא לא עדיף נתינת מים במידי דבר גיבול מגיבול עצמו באינו בר גיבול אבל אנן דקי"ל כדעת התוספות והראב"ד דבאינו בר גיבול חמיר טפי ואפ"ה אר"י בר יהודה דאינו חייב עד שיגבל ואפי' איסור אין שם דהא אמר בפי' נותנין מים לתוך המורסן א"כ כ"ש במידי דבר גיבול שאין בו איסור בנתינת מים לר"י בר יהודה כנ"ל: ב׳ ויש אוסרין ליתן מים. הוא דעת הטור דפוסק שם כרבא דבנתינת מים לחוד הוה גיבול ולעיל סי' שכ"א סט"ו נתבאר: ג׳ שנתלשו מאתמול. דאילו נתלשו היום אפי' ר"ש מוד' דאסור כיון דלא לקטינהו מאתמול אקצינהו וכמאן דדחיה בידים דמי והוה כגרוגרות וצמוקים אבל בנבילה מותר דקי"ל כר"ש דמוקצה מותר: ד׳ וע"ל סי' שכ"א אם מותר לחתוך דק כו'. בסי' שכ"א העתיק רמ"א תשו' מהרא"י בת"ה סי' נ"ו דאין לחותכו לבשר חי דק דק בפני העופו' דהואיל ואינן יכולין לאכלו בלא חיתוך קא משוי אוכל והוא תמוה מאד דהא כאן קי"ל כר"י דאשוויי אוכל מותר ומטרח באוכל אסור וכמ"ש בסעיף זה וא"כ למה אוסר כאן לחתוך דק דק כיון שא"א לאכול בלא"ה ובת"ה כ' וז"ל ותו דיש ליגע ביה משום איסור שויא אוכל לבהמה ומשום מטרח באוכלין לבהמה כההיא דפ' מי שהחשיך עכ"ל נראה כונתו דעיקר האיסור משום מטרח באוכלין ומה שזכר משום שויא אוכל כדי נקטי' ונ"ל כונתו דכל שחתכו לחתיכות אפשר לעופות לאכול אלא במה שחותך דק דק הוא טירחא כיון שאפשר לאכול בלא"ה ודברי רמ"א שכ' דא"א לאכלו בלא"ה הוא קשה מאוד דמן ההיתר עושה איסור ובאמת גם על ת"ה יש לתמוה דהא א"א לעופות לאכול אם אינו חותך דק דק והוה שויא אוכל ומותר ותו דהא כ' הרמב"ם שבמרסק שחת וחרובין חייב אם מרסקו משום טוחן אבל מחתכין את הנבילה כו' ואין בה משום טוחן כמ"ש בסמוך דבריו ש"מ דחותך דק דק דבלא"ה לא יוכל לאכלה אין שייך טוחן כלל וצ"ע מאד מה חשב בת"ה לאסור בזה וביותר על רמ"א שכתב כאן לע' בסימן שכ"א וכאן מבואר להתיר בשויא אוכלא אין זה אלא תימה וחסרון דקדוק ובלבוש נגרר אחר רמ"א ולא הרגיש בסתירתם: ה׳ אין חותכין שחת. ל' הרמב"ם בפכ"א המחתך ירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנר' כטוחן אבל מחתכין את הדלועין לפני בהמה ואת הנבילה לפני הכלבים שאין טחינה בפירות וכתב הכ"מ ששאלו להרשב"א למה נתן הרמב"ם טעם שנרא' כטוחן דהא בגמ' נתנו טעם משום מיטרח באוכל' והודה הרשב"א שהי' קושיא והב"י תי' בדוחק ע"ש ול"נ לתרץ בדרך זה דהא כ' הרמב"ם כאן דהמחתך ירק דק דק ה"ז תולדת טוחן לאו לגוף הדין אתא כאן דהא כבר כתבו בפ"ח ותו דכאן כ' כדי לבשלו ובפ"ח לא זכרו ונ"ל דכונתו דכל מה שעושה אדם כדי לאכלו אין בו משום טוחן רק באם חותך כדי לבשלו ממילא יצניעו עד למחר דהא בשבת לא יבשל וע"כ הוה תולד' דטוחן ולפיכך אין מרסקין השחת דאמרינן בגמרא משום אטרוחי ופי' הרמב"ם הטעם מה יש איסו' באטרוחי אוכל אלא הוא משום דכיון דיכול לאכול בלא"ה רק שעושה לתקן יותר וממיל' הוא כאלו לא הוה לאכול בשבת דהא אין בו צורך לאכילה ע"כ הוה נרא' כטוחן דטוחן ממש לא הוה דעכ"פ הוא תיקון לאכילה אלא כיון שאינו אלא מצד תיקון יותר אסור מדרבנן דנראה כטוחן ומה שסיים הרמב"ם שאין טחינה בפירות כתב ה' המגיד שיש גי' אחרת שאין טחינה אלא בפירות וכתב ולא הבנתי א' מן הנוסחאות וב"י דחק עצמו לקיים הגי' שאין טחינה בפירות וטעמא הוא לפטור דמרסק שחת וחרובי' מחטאת כו' ומאוד דוחק הוא ויות' נלע"ד לפרש בדרך זה שאין טחינה בפירות הנאכלין בשבת ולפיכך אין אסור רק במרסק שחת מפני שנרא' כטוחן לפי שאפש' לאכול בלא"ה מה שאין כן בחיתוך דלועי' ונבילה שאי אפשר לבהמה לאכול בלא"ה הוה צורך אכילה של בהמה ואין בו כלל משום טוחן כנלע"ד נכון מאד: ו׳ תולע' המשי. לפי שמזונותיו עליך שאין לו מה שיאכל כי אם מה שנותן לו האדם: ז׳ ואינו ראוי עוד לחמור. ופי' כי אם ע"י הדחק דאי לא ראוי כלל לאיזו צורך יתן לו:

ספר מחצית השקל על אורח חיים שכ״ד

שכ״ד:ג׳רט״ו א׳ (ס"ק א) מורסן כו' לסברא קמייתא כו' ר"ל אפילו לסברא קמייתא דהכא דע דמ"ש בש"ע סעיף א' אין כוברים כתב הרמב"ם פ' כ"א מהל' שבת משום מרקד: ב׳ ומ"ש לא יניחנו במקו' גבוה כו' כ' הלבוש הטעם משום דדמי לעובדא דחול: שכ״ד:ג׳רט״ז א׳ (ס"ק ב) ונותן כו' וקשה דאמרי' בגמ' כו' ז"ל הגמ' דף קנ"ו ע"א א"ר מנשיא חד קמי חד תרי קמי תרי שפיר דמי (פרש"י חד מדה שרגילים לתת לפני בהמה מותר לתת לפניה בשבת וכן תרתי קמי תרתי האוכלת באבוס א') תלתא קמי תרי אסור (פרש"י הואיל ובחול לא יהיב להו כהאי הוי טרחא דלא צריך) רב יוסף אמר קב אפי' קביים עולא אמר אפי' כור אפי' כוריים עכ"ל הגמ'. ופסקו הפוסקים כעולא וכן פסק הרמב"ם ובש"ע העתיק לשון הרמב"ם וכתב הרב"י על לשון הרמב"ם שהוא כלשון הש"ע. שנראה מדבריו שאינו מתיר לגבל יותר מהצריך לבהמות שי"ל וכ' שדבריו מסתברים שאע"פ שהוא ע"י שינוי מ"מ למה נתיר טרחא שלא לצורך (דלא כהר"ן) ועל זה הקשה הרב"י א"א דעולא שאמר אפילו כור ואפילו כוריים אינו מתיר אלא בצריך לכור או כוריים אם כן במאי פליג על ר"מ הא ר"מ לא אסר כ"א תלת קמי תרי אבל תלת קמי תלת גם לר"מ מותר וה"ה יותר כפי הצורך לו ולכן כתב הרב"י שהרמב"ם ה"ל גרסא אחרת בש"ס ע"ש. ואם כן ה"ק ר"י אפילו קב או קביים כו' הא אפילו ד' קבים מותר דלפי הצורך ודאי מותר: ב׳ ור"מ דאמר חד קמי חד באמת י"ל דר"ל ד' קבי' וקרא חד ר"ל מדה א' שדרך ליתן לפני בהמה כפרש"י כנ"ל: ג׳ לכן נראה כו' אלא דר"מ כו' ר"ל דודאי ד' קבים שהוא מאכל פרה ליום אין נותנים לה בפעם א' אלא מחלקים אותן לכמה פעמים ודרך משל אם נותנים לה בפעם א' קב א' ולא התי' ר"מ כ"א ליתן לה ולגבל כ"א קב א' לפרה א' ור"י הוסיף אפילו קביי' אף על גב דדי לה בפעם א' בקב א' מ"מ התירו קביים אבל לא יותר אף על גב שמאכלה כל יום ד' קבים ועולא הוסיף להתיר אפי' כוריים היינו אם י"ל כ"כ בהמות רבות שצריכים לכוריים ביום שבת מותר ליתן לפניהם בפעם א' כל הכוריים: שכ״ד:ג׳רי״ז א׳ (ס"ק ג) דלועים כו' וכמ"ש סעיף ז' גבי נבלה דקיי"ל כר"י דוקא משוי אוכלא שרי ולא מיטרח באוכלא: שכ״ד:ג׳רי״ח א׳ (ס"ק ד) הקשה כו' אפילו נאכלים כו' וע"ש לא דק: ב׳ דהרא"ש כ' על מתני' דמחתכים את הדלועים דבנתלשו מע"ש (דאי בשבת אפי' ר"ש מודה במוקצה דמחוב' דדמי לגרוגרות וצמוקים דאסור דמיקרי דחינהו בידים מדלא לקטינהו מאתמול) מיירי ואם כן מאי קמ"ל וכתב הרא"ש ואשמעי' דלית בהו משום שוויא אוכלא למר ומשום מטרח באוכלא למר ופי' הרב"י דבלא חיתוך הם נאכלים ע"י הדחק ולכן לר"י דלא מתיר אלא לשויי אוכל' כיון דאין נאכלים כ"א ע"י הדחק מיקרי החיתוך שוויא אוכלא וגם לר"ה דלא מתיר כי אם מטרח באוכלא ולא לשוויי אוכלא לדידיה זה מיקרי מטרח באוכלא כיון דבלא חיתוך אין נאכלים כי אם ע"י הדחק עכת"ד. הרי דבנאכלים ע"י הדחק אפי' לר"ה מותר וע"כ רב יהודא דפליג ומתי' לשוויי אוכלא וכוותיה קיי"ל ע"כ אפי' אין נאכלים בלי חיתוך כלל מותר הרי דלא כע"ש: שכ״ד:ג׳רי״ט א׳ (ס"ק ה) דק כו' דדבר שהוא מלאכה כגון טחינה כו' בא ליישב קושית ט"ז ס"ק ד' ובארתיו בע"ה לעיל סי' שכ"א במ"א ע"ש: שכ״ד:ג׳ר״כ א׳ (ס"ק ו) ולא לפני חזיר דאסור כו' ר"ל דמה"ט חזיר אין מזונותיו עליו דלא מבעיא אם הוא של אחרים אלא אפילו הן שלו ה"ה בכלל ארור כו' ואיך יקרא מזונותיו עליו: ב׳ ועבי"ד סי' קי"ז דלפעמים מותר לתת לפניהם מזונות דלפעמים מזונותיו עליו כגון צייד שנזדמן לו בצידתו חזיר או שאר דברים טמאים או נפלו לו בירושה או גבאן בחובו שמותר להשהותן ולמכרן כדי דמיהן ולא להשתכר ולהרויח: שכ״ד:ג׳רכ״א א׳ (ס"ק ז) לפני כלב משמע בגמ' דאיתא סוף שבת מ"ד יודע צדיק דין דלים יודע הקב"ה צדיקו של עולם דין דלים זה כלב שמזונותיו מועטים לכן הטביע טבעו שישהה מלעכל מזונו ג' ימים וג' לילות ואי' תו התם ש"מ אורח ארעא ליתן חתיכה קטנה של בשר אורך משך אוזן לכלב ופרש"י וז"ל ש"מ מדקאמר שהקפיד הקב"ה על מזונותיו עכ"ל אם כן גם לכלב של אחרים מצוה ואע"ג דהש"ס אמר אורח ארעא משמע רק שאינו רק מדת דרך ארץ מ"מ קרי ליה מ"א מצוה דהרי הוא בכלל מצות והלכת בדרכיו מה הוא כו' אלא שבס' ח"מ וס' ת"ש הקשה עליו דהאמרינן שם וה"מ בדברא אבל במתא לא משום דלמא אתי למסרך אבתרי' ויפסיד לו בביתו ובשבת ע"כ מיירי במתא ע"ש: ב׳ וע' סי' ש"ח סכ"ט ר"ל דמשם מוכח דאפילו לפני כלב של אחר מותר ליתן בשבת שכ' שם רמ"א ולפ"ז מותר לטלטל עצמו' כו' אם ראוים לכלבים דהא כלבים מצוים עכ"ל וע"כ אין הכוונה דהא כלבים מצויים לכאו"א דהא זה ליתא אע"כ ר"ל מצויים בעיר וא"א דאסור ליתן לפני כלב של אחרים למה יהיה מותר לטלטל הא לגבי בע"ה אין ראויים לכלום דהא הוא ל"ל כלבים ובמוקצה הכל הולך אחר דעת בע"ה וכמ"ש לעיל ס"ס ש"ח אע"כ דמותר ליתן מזונות לפני כלב של אחרים אם כן אפי' ל"ל כלבים חזיין ליה וא"ש: ג׳ ועב"י שלא כדברי ע"ש. דבדף קנ"ה ע"ב תניא מלהקטין לתרנגולים וכ"ש שמלקיטין ואין מלקיטין ליונים וכ"ש שאין מלהקטן ומפרש ר' יודא מלהקטן מאכילין בידים ומלקיטים דשדי לקמייהו והם מעצמן יאכלו ומפרש טעמא התירא דתרנגולים הואיל ומזונותיו עליו אבל יונים אין מזונותן עליו (ופרש"י דשכיח להו בשדה) ולכן אסור לטרוח עבורן וכדתניא נותנים מזונות לפני כלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר ומה הפרש בין זו לזו אלא זה מזונותיו עליך כו' אמר רב אשי מתני' נמי דייקא דקתני אין נותנים מים לפני דבורים אבל נותנים מים לפני אווזים כו' מ"ט לאו משום דהנך מזונותיה' עליך כו' ופריך ולטעמיך מאי אריא מיא אפילו חטי ושערי נמי לא אלא (כ"ה גרסתינו דלא כהר"ן דל"ג אלא כמ"ש הרב"י) שאני מיא דשכיחי באגמא עכ"ל הגמרא. ולכאורה משמע לפי המסקנא לא תליא במזונותיו עליו או לא כ"א היכי דשכיחי באגמא הוא דאסור אבל אי לא שכיח באגמא מותר ליתן אפי' לפני מי שאין מזונותיו עליו וכתב הרב"י מדלא כתבו כל הפוסקים הכי אלא ע"כ לפי גרסתינו דגרסינן אלא האי דשאני מיא דשכיחי באגמא הוא מדברי האומר ודחי דיוקא דר"א דתלי במזונותיו עליו אלא י"ל מדנקט מיא דתליא אי שכיח באגמא אבל ר"א ס"ל דתליא אי מזונותיו עליו ולא חש להא דנקט מיא ולא חטי ושערי וא"כ ניהו דאדחיין דחה דיוקא דר"א מ"מ נקטינן כר"א ואפי' חטי ושערי נמי אסור היכי דאין מזונותיו עליו אע"ג דלא שכיח באגמי עכת"ד הרב"י והע"ש כ' דלדידן הא דאסור ליתן מזונות לפני יונים דוקא בקיץ דשכיח להו חטי ושערי בשדה אבל בחורף דליכ' מידי בשדה אע"ג דאין מזונותיו עליו מותר לתת לפניהם מזונות וכ' שבר"ן משמע כדבריו אמת דעת הר"ן נוטים לדבריו אבל כבר כ' הרב"י דהר"ן כ"כ לפי גרסתו דל"ג אלא ומשמע דר"א גופיה חזר בו אבל לפי גרסתינו דגרס אלא ר"א לא חזר בו וכמ"ש לעיל וכוותיה קי"ל ואין חילוק בין שכיח או לא שכיח אלא אי מזונותיו עליו או לא: שכ״ד:ג׳רכ״ב א׳ (סק"ח) וי"מ ואין למחות כו' ב"ח וכתב הטעם ניהו דהמרדכי העתיק בשם סה"ת לאסור אמת כן כתב בסה"ת הקצר אבל בסה"ת הארוך נסתפק בדבר וכן הסמ"ג מסתפק ובסמ"ק כתב להדיא להתיר מדלא הזכירו חכמים איסור בשאר בהמות וכיון שיש למי שנוהג היתר אילן לסמוך עליו אין מוחין בידו. ודע דמה שכתב בשלחן ערוך סעיף ג' ומותר לערב המורסן כדרכו כו' הגיה בספר ת"ש שצ"ל כדרך זה וכן הוא ברמב"ם:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א