סימן שיט – דין הבורר בשבת – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שיט – דין הבורר בשבת

א הַבּוֹרֵר אֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסֹלֶת אוֹ שֶׁהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִים וּבוֹרֵר מִין מִמִּין אַחֵר, א בְּנָפָה וּבִכְבָרָה חַיָּב; בְּקָנוֹן וּבְתַמְחוּי, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. וְאִם בֵּרֵר בְּיָדוֹ (כְּדֵי) לֶאֱכֹל ב לְאַלְתַּר, מֻתָּר. { הַגָּה: וְכָל מַה שֶּׁבּוֹרֵר לְצֹרֶךְ אוֹתָהּ סְעֻדָּה שֶׁמֵּסֵב בָּהּ מִיָּד, מִקְרֵי לְאַלְתַּר } (הַמַּגִּיד פ"ח וְר"י ני"ב ח"ח וּבֵית יוֹסֵף וְטוּר וְרֹא"שׁ). { וַאֲפִלּוּ אֲחֵרִים אוֹכְלִים עִמּוֹ, שָׁרֵי } (תּוֹסָפוֹת פ' כְּלָל גָּדוֹל). { וְלָכֵן מֻתָּר לִבְרֹר } ג { הַיָּרָק שֶׁקּוֹרִין שלאטי"ן מִן הֶעָלִין הַמְעֻפָּשִׁין שֶׁבּוֹ כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לֶאֱכֹל בְּאוֹתָהּ סְעֻדָּה } (בֵּית יוֹסֵף סי' שכ"א). ב הַבּוֹרֵר אֹכֶל מִתּוֹךְ הַפְּסֹלֶת, בְּיָדוֹ, לְהַנִּיחוֹ אֲפִלּוּ לְבוֹ בַּיּוֹם, נַעֲשֶׂה כְּבוֹרֵר לְאוֹצָר וְחַיָּב. ג הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִים מְעֹרָבִים, בּוֹרֵר אֶחָד מֵאֶחָד ד וּמַנִּיחַ { הַשֵּׁנִי כְּדֵי } לֶאֱכֹל מִיָּד. { הַגָּה: וּשְׁנֵי מִינֵי דָּגִים מִקְרֵי שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִים וְאָסוּר לִבְרֹר אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ אֶלָּא בְּיָדוֹ, כְּדֵי לְאָכְלוֹ מִיָּד, אַף עַל פִּי שֶׁהַחֲתִיכוֹת גְּדוֹלוֹת וְכָל אַחַת נִכֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אֲבָל כָּל שֶׁהוּא מִין אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁבּוֹרֵר חֲתִיכוֹת גְּדוֹלוֹת מִתּוֹךְ קְטַנּוֹת, לֹא מִקְרֵי } ה { בְּרֵרָה. וַאֲפִלּוּ הָיוּ שְׁנֵי מִינִים וּבוֹרֵר מִשְּׁנֵיהֶם בְּיַחַד הַגְּדוֹלוֹת מִתּוֹךְ הַקְּטַנּוֹת אוֹ לְהֶפֶךְ, שָׁרֵי הוֹאִיל וְאֵינוֹ בּוֹרֵר מִין אֶחָד מִתּוֹךְ חֲבֵרוֹ } (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' נ"ז). וְאִם בֵּרֵר וְהִנִּיחַ לְאַחַר זְמַן אֲפִלּוּ לְבוֹ בַּיּוֹם, כְּגוֹן שֶׁבֵּרֵר שַׁחֲרִית לֶאֱכֹל ו בֵּין הָעַרְבַּיִם, חַיָּב. ד הַבּוֹרֵר ז פְּסֹלֶת מִתּוֹךְ אֹכֶל, אֲפִלּוּ בְּיָדוֹ אַחַת, חַיָּב. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ הָאֹכֶל מְרֻבֶּה וְיֵשׁ יוֹתֵר טֹרַח בִּבְרֵרַת הָאֹכֶל, אֲפִלּוּ הָכֵי לֹא יִבְרֹר הַפְּסֹלֶת אֲפִלּוּ כְּדֵי לֶאֱכֹל לְאַלְתַּר } (בֵּית יוֹסֵף). ה הַבּוֹרֵר תּוֹרְמוּסִין מִתּוֹךְ פְּסֹלֶת שֶׁלָּהֶם, חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהַפְּסֹלֶת שֶׁלָּהֶם מְמַתֶּקֶת אוֹתָם כְּשֶׁיִּשְׁלְקוּ אוֹתוֹ עִמָּהֶם וְנִמְצָא כְּבוֹרֵר פְּסֹלֶת מִתּוֹךְ אֹכֶל, וְחַיָּב. ו אֵין מוֹלְלִין מְלִילוֹת, אֶלָּא מוֹלֵל בְּשִׁנּוּי מְעַט בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. { הַגָּה: וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּפָרֵק הָאֹכֶל מִתּוֹךְ הַשִּׁבֳּלִים, הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְפָרֵק רַק כִּלְאַחַר יָד כְּדֵי לֶאֱכֹל, שָׁרֵי. וְיֵשׁ } ח { מַחְמִירִין } (מָרְדְּכַי וְרַ"ן פ"ק דְּיוֹם טוֹב), { וְלָכֵן אָסוּר לִפְרֹק הָאֱגוֹזִים לוּזִים אוֹ אֱגוֹזִים גְּדוֹלִים מִתּוֹךְ קְלִפָּתָן הַיְרוּקָה } (מַהֲרִי"ל), { וְטוֹב לְהַחְמִיר מֵאַחַר דְּיָכוֹל לְאָכְלָן כָּךְ בְּלֹא פֵּרוּק. } ז הָיוּ לוֹ מְלִילוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְנַפֶּה בְּקָנוֹן (פֵּרַשׁ רַשִׁ"י כְּלִי שֶׁרֹאשׁוֹ אֶחָד רָחָב וְהַשֵּׁנִי עָשׂוּי כְּמִין מַרְזֵב, וְנוֹתְנִין הַקִטְנִיּוֹת בְּרֹאשׁוֹ הָרָחָב וּמְנַעְנֵעַ הָאֹכֶל וּמִתְגַּלְגֵּל דֶּרֶךְ הַמַּרְזֵב, וְהַפְּסֹלֶת נִשְׁאָר בַּכְּלִי) וְתַמְחוּי, (פי' קְעָרָה גְּדוֹלָה) וְלֹא בִּשְׁתֵּי יָדָיו, אֶלָּא מְנַפֶּה בְּיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ. ח אֵין ט שׁוֹרִין אֶת הַכַּרְשִׁינִין (פי' הֶעָרוּךְ ויצ"ה בְּלַעַ"ז), דְּהַיְנוּ שֶׁמֵּצִיף מַיִם עֲלֵיהֶם בִּכְלִי כְּדֵי לְהָסִיר הַפְּסֹלֶת, וְלֹא שָׁפִין אוֹתָן בַּיָּד כְּדֵי לְהָסִיר הַפְּסֹלֶת דַּהֲוָה לֵיהּ כְּבוֹרֵר, אֲבָל נוֹתְנָן בִּכְבָרָה אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹפֵל הַפְּסֹלֶת דֶּרֶךְ נִקְבֵי הַכְּבָרָה. ט מְשַׁמֶּרֶת, אֲפִלּוּ תְּלוּיָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אָסוּר לִתֵּן בָּהּ שְׁמָרִים. אֲבָל אִם נָתַן בָּהּ שְׁמָרִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר לִתֵּן עֲלֵיהֶם מַיִם כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ צְלוּלִים לָזוּב. י יַיִן אוֹ מַיִם שֶׁהֵם צְלוּלִים, מֻתָּר לְסַנְּנָן בִּמְשַׁמֶּרֶת. { הַגָּה: וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ } י { קִסְמִין דַּקִּין, הוֹאִיל וּרְאוּיִין לִשְׁתּוֹת בְּלָאו הָכֵי } (סְמַ"ג). אֲבָל בְּסוּדָר, מַיִם אָסוּר מִשּׁוּם יא לִבּוּן, וְיַיִן וּשְׁאָר מַשְׁקִין, מֻתָּר. וְאִם הֵם יב עֲכוּרִים, בֵּין מַיִם בֵּין יַיִן, אָסוּר לְסַנְּנָם. וּלְהָרַמְבָּ"ם, בִּמְשַׁמֶּרֶת אָסוּר וַאֲפִלּוּ מַיִם וְיַיִן צְלוּלִים; וַאֲפִלּוּ בְּסוּדָרִים לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בִּצְלוּלִין אֲבָל יג לֹא בַּעֲכוּרִים. וְיַיִן יד מִגִּתּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁהוּא תּוֹסֵס (פי' שֶׁנִּרְאֶה כְּרוֹתֵחַ), טוֹרֵף חָבִית בִּשְׁמָרֶיהָ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסוּדָר. יא כְּשֶׁמְּסַנְּנִין הַיַּיִן בְּסוּדָר צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה גּוּמָא (בַּסוּדָר) לְקַבֵּל הַיַּיִן, מִשּׁוּם טו שִׁנּוּי. יב כָּל מָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְסַנֵּן יַיִן בְּסוּדָר, מֻתָּר לְסַנְּנוֹ בִּכְפִיפָה מִצְרִית (פי' קֻפָּה שֶׁעוֹשִׂין מִן הַגּוּמָא וּמִמִּינֵי עֲרָבָה), וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ הַכְּפִיפָה מִשּׁוּלֵי הַכְּלִי טֶפַח, מִשּׁוּם שִׁנּוּי. יג כְּלִי שֶׁמְּעָרִין (פי' שֶׁמְּרִיקִין) בּוֹ יַיִן מֵהֶחָבִית, לֹא יִתֵּן בְּפִיו קַשִּׁין וְקִסְמִין בְּחָזְקָה, שֶׁאֵין לְךָ טז מִסְנֶנֶת גְּדוֹלָה מִזוֹ. יד מֻתָּר לְעָרוֹת בְּנַחַת מִכְּלִי לַחֲבֵרוֹ וּבִלְבַד שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁכְּשֶׁיִּפְסֹק הַקִּלּוּחַ וּמַתְחִילִים לִירֵד נִצּוֹצוֹת קְטַנּוֹת הַנִּשּׁוֹפוֹת בָּאַחֲרוֹנָה מִתּוֹךְ הַפְּסֹלֶת, יַפְסִיק וְיַנִּיחֵם עִם הַשְּׁמָרִים; שֶׁאִם לֹא יַעֲשֶׂה כֵן, הָנֵי נִיצוֹצוֹת יז מוּכְחֵי שֶׁהוּא בּוֹרֵר. { מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ הֶחָבִית עַל אֵיזֶה דָּבָר כְּדֵי שֶׁיִּקְלַח מִמֶּנּוּ הַיַּיִן הֵיטֵב } (רוֹקֵחַ הל' יוֹם טוֹב וּבֵית יוֹסֵף). טו מִסְנֶנֶת שֶׁנָּתַן בָּהּ חַרְדָּל לְסַנְּנוֹ, מֻתָּר לִתֵּן בָּהּ בֵּיצָה אַף עַל פִּי שֶׁהַחֶלְמוֹן יוֹרֵד לְמַטָּה עִם הַחַרְדָּל וְהַחֶלְבּוֹן נִשְׁאָר יח לְמַעְלָה. טז מַיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹלָעִים, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתָן עַל יְדֵי יט מַפָּה בְּשַׁבָּת דְּלֹא שַׁיָּךְ בּוֹרֵר וּמְשַׁמֵּר אֶלָּא בִּמְתַקֵּן הָעִנְיָן קֹדֶם אֲכִילָה אוֹ שְׁתִיָּה, אֲבָל אִם בִּשְׁעַת שְׁתִיָּה מְעַכֵּב אֶת הַפְּסֹלֶת שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְתוֹךְ פִּיו, אֵין זֶה מֵעֵין מְלָאכָה, וּמֻתָּר. יז כ הַמְחַבֵּץ (פי' שֶׁמּוֹצִיא חֶמְאָה מִן הֶחָלָב), תּוֹלֶדֶת בּוֹרֵר הוּא; לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתְנִים שֻׂמְשְׂמִים וֶאֱגוֹזִים לַדְּבַשׁ, לֹא יְחַבְּצֵם בְּיָדוֹ { וְע"ל סי' ש"מ סָעִיף י"א. הַגָּה: הָרוֹקֵק בָּרוּחַ בְּשַׁבָּת וְהָרוּחַ מְפַזֵּר הָרֹק, חַיָּב מִשּׁוּם זוֹרֶה. } (מַהֲרִי"ל בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וִירוּשַׁלְמִי פֶּרֶק כְּלָל גָּדוֹל).

באר היטב – סימן שיט – דין הבורר בשבת

א א בנפה. שזהו דרך ברירתו: ב לאלתר. ודוקא אוכל מתוך הפסולת עיין ס"ד. הר"י אבולעפיא הובאו דבריו במהרי"ט צהלון סי' ר"ג כתב דמדברי רש"י נראה דאפילו לאלתר דוקא כשבורר לעצמו מותר אבל לאחרים אסור ומהרי"ט צהלון שם דחה דבריו וכתב דאפילו לאחרים שרי. עוד כתב שם מהר"י אבולעפיא דהרמב"ם ס"ל דבורר פסולת מתוך אוכל נמי מותר לאלתר ולפי זה כתב דלהסיר הצרעה מן הכוס מותר להסירה כשהוא לאלתר. ומהרי"ט צהלון שם דחה דבריו והעלה שדעת כל הפוסקים דפסולת מתוך האוכל אסור אפילו לאלתר והנוטל פסולת מתוך האוכל לעולם חייב אפי' ביד ולאלתר ומהריט"ץ שם התיר להסיר הצרעה מן הכוס בשבת מטעם אחר דאין ברירה בלח. וגם את הצרעה ישלח. דלא שייך ברירה אלא מה שצריך לפשפש ולברור אבל דבר שצף למעלה כבר ברור הוא והוי ליה כמשחיל ביניתא מחלבא דאין זה בורר ע"ש. והיד אהרן כתב עליו דהיתר זה הוא דחוק מאוד. והט"ז סי' זה ס"ק י"ג ובסי' תק"ו ס"ק ג' כתב דאין להסיר הצרעה והזבובים מן הכוס דה"ל בורר פסולת מתוך אוכל אלא ליקח מן המשקה קצת עמהם: ג הירק. דוקא אוכל מתוך הפסולת ואפילו אין העלין הללו פסולת גמור שראויים לאכילה ע"י הדחק אסור לברור הפסולת. מ"א: ג ד ומניח. ר"ל דאותו שרוצה לאכול עתה חשוב כאוכלין והשני חשיבא פסולת וא"כ צריך לברור זה שרוצה לאכול עתה דחשוב כאוכל ולהניח השני אבל איפכא לא דהוי פסולת מתוך אוכל וכ"כ הת"ה. מ"א: ה ברירה. וט"ז חולק וכתב דיש להחמיר אפילו במין אחד ולא יברור אפי' במין א' ואפילו גדולות מתוך קטנות רק מה שהוא רוצה לאכול עתה או שיקח סתם מן הבא בידו להניח לסעודה אחרת לא דרך ברירה ע"ש: ו בין הערבים. היינו מסעודה לסעודה: ד ז פסולת. וביו"ט מקלינן דאין ברירה ביו"ט. כ"כ ב"י מ"א ע"ש וכ"כ היש"ש פ"ק דביצה סי' מ"ב: ו ח מחמירין. דס"ל דוקא לרכך שרי אבל לפרק הדגן מתוך השבלים הוי תולדה דדש ואסור אבל כשנתפרק הדגן מן השבלים מע"ש מותר לקלפו לכ"ע עיין סוף סי' שכ"א ושרביטין של קטניות משמע דאסור לפרכן ולהוציא הקטניות וצ"ע דכל העולם נוהגין היתר. וצ"ל כיון שעודן לחים ואף השרביט אוכלין אותו לא הוי מפרק רק כמפריש אוכל מאוכל. מ"א. ובמהרי"ל תמה איך רשאין לאכול קטניות מן השרביטין שלהן שקורין שוטי"ן וכן כתב הט"ז לאיסור וסיים ואפילו אם כבר נתקן מע"ש אין ליקח הקטניות מן הקליפות אלא מה שרוצה לאכול מיד ועיין סי' של"ו ס"ח: ח ט שורין. צ"ל שולין ט"ז. וכתב המ"א דה"ה אם יש פסולת ואוכלין מעורבין אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה כגון עפר או שיצוף למעלה כגון תבן ע"ש: י י קסמין. וה"ה אם יש בו קמחים נמי מותר לסננו רש"י והיינו דרוב אינשי לא קפדי בהכי ט"ז בשם הר"ן. לפי זה נמי מותר לנפח קש או קסמין לצד א' כדי שיוכל לשתות המים או היין דכיון דבלא"ה מישתתי מותר הלק"ט ח"ב סי' רנ"ד: יא ליבון. אבל משמרת עשויה לכך ואינו חושש לליבונו. טור ומ"א ובתשו' דרכי נועם חא"ח סימן ד' ובשכנה"ג: יב עכורים. דלא אפשר למשתי הכי כלל. ב"י: יג לא בעכורים. וצ"ע דבעכורים אף לסברא הראשונה אסור. ונ"ל דלדעה הראשונה עכורין קצת מותר בסודר כיון דאפשר לשתותו בלא"ה אע"פ שרוב בני אדם אין שותין אותן וכמ"ש הב"י אבל להרמב"ם אסור. משקה שקדים כתושים מע"ש מותר לסננן כיון שיכולין לשתותו בלא סינון. הגהת סמ"ק מ"א: יד מגתו. ר"ל דבחומץ דג"כ דרכו להשתמש ממנו אפי' אם הוא עב אין לאסור בסודר אא"כ הוא עב הרבה שאין ראוי כלל להשתמש בלא סינון. ט"ז: יא טו שינוי. ובסודר די בשינוי שאין עושה גומות ר"ן. אבל משום אהל ליכא כיון שאינו רחב וכתב הט"ז באם מכסה בסודר את כל הכלי יזהר שלא יהיה גבוה טפח ועיין סימן שט"ו סי"ג. וכתב המ"א נ"ל דבאותו כלי העשוי כנפה שמסננין בו דינו כמשמרת הואיל ומיוחד לכך עיין ס"י. ועיין בגינת ורדים חא"ח כלל ג' סי' י"ג וביד אהרן: יג טז מסננת. ובצלול שרי עיין ס"י. נהגו שלא ליתן שמרים במשקה בשבת כדי להעמידן אע"פ שראוי לשתות בשבת ונ"ל דהוי תולדות בורר דעכ"פ יורדין שמרים מהמשקה בשולי הכלי דומיא דמחבץ. מ"א: יד יז מוכחי. ותחלת שפיתן כשאין הפסולת ניכר לאו בורר הוא ר"ן. ולפ"ז אסור לערות שומן מהמאכל דהא ב' מיני אוכלין הם ואסור לברור אחד מחבירו אלא בידו כדי לאכלו מיד הכא כשמערה מהכלי אסור כמו בשכר ואפשר דלא שייך ברירה אלא בדברים המעורבים אבל הכא לחודא קאי ועיין מ"א וכתב המ"א בסי' תק"י סקי"ג נ"ל דמותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורין סמעטנ"י אפי' בשבת וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב וכמ"ש סי' שי"ט סי"ד ודוקא שצריך בו ביום ואם א"צ רק שחושש שיפסיד ויתקלקל מותר לעשות ע"י עכו"ם וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה עכ"ל שם: טו יח למעלה. ולא חשיב כבורר לפי ששניהם אוכלין הם ואין נותנין אותן לתוכן אלא לתקן מראה החרדל טור אבל אם הם עושין אותו כדי לאכול החלמון אסור דמה שאינו רוצה לאכול מקרי פסולת וה"ל בורר ב"ח ולבוש ועס"ג דכתב דבמין אחד לא שייך ברירה וצ"ל דהכא מיחשב ב' מינים ועיין מ"א וט"ז כתב ומזה נסתייע לדברינו דאפילו במין א' שייך ברירה ע"ש ועיין ס"ק ה': טז יט מפה. ומשום מלבן ליכא כיון דליכא טינוף כמ"ש סי' ש"ב ס"ט. וא"כ להאוסרין אסור ע"י מפה מ"א. כשנופלים זבובים לכוס לא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס דהוי ליה בורר פסולת אלא יקח המשקה קצת עמהם ט"ז ועיין ס"ק ב' מש"ש: יז כ המחבץ. דהיינו שלוקח חלב ונותן בו קיבה כדי לחבצו חייב שהרי הפריש הקום מן החלב ואם גבנו ועשאו גבינה חייב משום בונה הרמב"ם ועיין מ"א. וכתב הט"ז דברירה שייך בכל מידי אפילו כלי מתוך כלים והא דכתבו התוספות מיני אוכלים גרסינן לרבותא דאפי' באוכל מתוך אוכל אמרינן דהנשאר הוי פסולת ע"ש:

מגן אברהם שי״ט – סימן שיט – דין הבורר בשבת

א׳ בנפה חייב. שזהו דרך ברירתו: ב׳ לאלתר מותר. ודוקא אוכל מתוך הפסולת [מ"מ] עסד"ה: ג׳ מותר לברור הירק. דוקא אוכל מתוך הפסולת ועמ"ש ססי' תרי"א דאפי' אין העלין הללו פסול' גמור שראוי לאכילה על ידי הדחק אסור לברור הפסולת ע"ש: ד׳ ומניח השני וכו'. כונת רמ"א למ"ש הטור דאותו שרוצה לאכול עתה חשוב כאוכל והשני חשוב פסולת ואם כן צריך לברור זה שרוצה לאכול ולהניח השני אבל איפכא לא דהוי פסולת מתוך אוכל וכ"כ הת"ה: ה׳ לא מקרי ברירה. אא"כ קצת אין ראוי לאכול אלא ע"י הדחק וכמ"ש ס"א דאז פטור אבל אסור ואף על פי שמחבץ ומשמר חייב משום בורר התם בדברים לחים עמ"ש סט"ו [מ"מ הל' שביתת עשור]: ו׳ לאכול בין הערבים. היינו מסעודה לסעודה וכמ"ש [גבי דגים] ועב"י: ז׳ הבורר פסולת. עסי' תק"ד דבי"ט מקלינן וכ"כ ב"י והע"ש עשה עצמו כאלו לא ידע את יוס"ף: ח׳ ויש מחמירין. דדוקא לרכך שרי אבל לפרק הדגן מתוך השבלים הוי תולדה דדש ואסור אבל כשנתפרקו הדגן מן השבלים מע"ש מותר לקלפו לכ"ע כדאיתא בגמרא וב"י בשם התוס' ע' ססי' שכ"א ושרביטין של קטניות משמע דאסור לפרכן ולהוציא הקטניות וצ"ע דכל העולם נוהגין היתר וצ"ל כיון שעודן לחין ואף השרביט אוכלין אותו לא הוי מפרק רק כמפריד אוכל מאוכל ובמהרי"ל תמה איך רשאין לאכול קטניות מתוך שרביטין שלהם שקורי"ן שוטי"ן: ט׳ אין שורין וכו'. ה"ה אם יש פסולת ואוכל מעורבין אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה כגון עפר או שיציף למעלה כגון תבן ועסי' תק"י וכ"מ מל' רש"י: י׳ יין. (ע' ת"ש) ואם יש בו קמחים מותר לסננו (תניא וכ"כ רש"י): י״א משום ליבון. אבל משמרת עשויה לכך ואין חושש לליבונו (טור) וצ"ע כיון דאמרינן בבגד שרייתו זה כיבוסו א"כ מה לי עשוי לכך או אינו עשוי ובסמ"ג כתב וז"ל ומשום סחיטה ליכא למגזר שהרי המשמרת עשוי לכך ולא קפיד בלבונה כדאמרינן פרק ב"ט (ובסי' ש"ך סט"ו) אבל בסודר מים אסור וכו' עכ"ל וכ"כ בסה"ת ונ"ל שלזה כוון הטור דס"ל כמ"ש הב"י סי' ש"ב בשם התוס' והרא"ש דכשאין עליו לכלוך לא הוי כיבוס וכמ"ש שם בש"ע וכ"מ סי"ו אלא דאסור שמא יסחוט והוי כיבוס ולכן בעשוי לכך לא גזרינן ומ"ש בססי' של"ד דאסור ליתן מים היינו נמי שמא יסחוט והוי כיבוס אבל בשאר משקין סחיטה שלהם אינו אסורה אלא משום תולדה דדש מפני שאינן מלבנין המשקין ולכן לא גזרינן שמא יסחוט כמ"ש התוס' ספי"ד והסמ"ג והמאור פ"ד דביצה אבל למ"ד דאפי' אין בו לכלוך אמרי שרייתו זהו כיבוסו דוקא ביין מותר לסנן דאין זה כיבוס אלא טינוף כמ"ש הג"מ בפכ"ב ע"ש ועסי' ש"ב ס"ט מ"ש וסי' תק"י ס"י: י״ב ולהרמב"ם כו' אפי' בסודרים כו' לא בעכורים. וצ"ע דבעכורים אף לסבר' הראשונ' אסור ונ"ל דלדיעה הראשונה עכורין קצת מותרי' בסודר כיון דאפשר לשתותו בלא"ה אף על פי שרוב בני אדם אין שותין אותן וכמ"ש הרב"י בשם הר"ן והטור והמ"מ בשם הרשב"א וש"ג אבל לרמב"ם אסור, משקה שקדים כתושים מע"ש מותר לסננן כיון שיכולין לשתות בלא סינון (הג"מ סמ"ק): י״ג משום שינוי. ובסודר די בשינוי שאין עושה גומות [ר"ן] אבל משום אהל ליכא כיון שאינו רחב כמ"ש ססי' שט"ו, נ"ל דאותו כלי העשוי כנפ' שמסננין בו דינו כמשמרת הואיל ומיוחד לכך עיין ס"י: י״ד שאין לך מסננת כו'. אבל בגמ' אמרי דמיחזי כמשמרת ופי' הר"ן דלאו משמרת ממש היא שהרי עוברין בה שמרים אלא כיון דאיכא קסמין וטנופות דלא עברי בהו דמי למשמרת עכ"ל ודברי הרב"י צ"ע ובצלול שרי (ש"ג) עס"י: נהגו שלא ליתן שמרים במשקה בשבת כדי להעמידן אף על פי שראוי לשתותו בשבת ונ"ל דהוי תולדת בורר דעכ"פ יורדין שמרים מהמשקה בשולי הכלי דומיא דמחבץ: ט״ו מוכחי שהו' בורר. ותחלת שפיתן כשאין הפסולת ניכר לאו בורר הוא (ר"ן) לפ"ז אסור לעשות שומן מהמאכל דהא ב' מיני אוכלין הם ואסור לברור א' מחבירו אלא בידו כדי לאכלו מיד והכא כשמער' מהכלי אסור כמו בשכר ומל' הרי"ף משמע דאין איסור בשכר אלא כשנותן קסמים בפי הכלי דאז הוי כבורר דרך כלי אבל כשמערה כך שרי כדי לשתות לאלתר וצ"ל דאף הטור והש"ע מודי' לזה אלא שהם איירי ברוצה לשתות לאחר זמן דאז אפילו בלא כלי אסור אבל לאלתר שרי כמ"ש ס"א אבל בשומן ה"ל בורר פסולת מתוך אוכל ואסור כמ"ש ס"ג ואפשר דלא שייך ברירה אלא בדברים המעורבים אבל הכא לחודא קאי: ט״ז נשאר למעלה. ולא חשיב כבורר לפי ששניהם אוכלין הם ואין נותנין אותן לתוכן אלא לתקן מראה החרדל [טור] אבל אם הם עושים אותו כדי לאכול החלמון אסור דמה שאינו רוצה לאכול מקרי פסולת והוה ליה בורר [ב"ח ולבוש] עס"ג דכתב דבמין א' לא שייך ברירה וצ"ל דהכא מיחשב ב' מינים וכ"מ בב"ח ולבוש אבל ממ"ש ס"ג בשם המ"מ משמע דזה מקרי מין אחד כמו מחבץ ומשמר כ"מ בסימן ש"ך דלא אסרו סחיטה משום בורר שהכל מין אחד לכן נ"ל דה"פ דה"א דהחלבון נקרא פסולת כיון שאינו ראוי לאכלו כך קמ"ל והרמב"ם כתב טבע הבצים שטרפין אותן ונותנים אותן בדברים העכורים שיזככו אותן ויבדילו העב מן הדק: י״ז ומותר. ומשום מלבן ליכא כיון דליכא טינוף כמ"ש סי' ש"ב ס"ט וא"כ להאוסרין אסור ע"י מפה ועמ"ש ס"י: י״ח והמחבץ. שלוקח חלב ונותן בו קיבה כדי לחבצ' חייב שהרי הפרי' הקום מן החלב ואם גבנו ועשאו גבינ' חייב משום בונה שכל המקבץ חלק אל חלק ודיבק הכל עד שיעשה גוף א' דומה לבנין (רמב"ם פ"ז) ורש"י פי' עושה כמין כלי גמי ונותן הקום בתוכו ומי החלב נוטפין וכ"כ המ"מ פ"ט ע"ש: י״ט לפיכך וכו'. כתב המ"מ שהוא תוספתא פי"ג וז"ל התוספתא נותנין מים לתוך קמח קלי ובלבד שלא יגבל נותנים שומשמים ואגוזים לדבש ובלבד שלא יגבל מפרפרין גלוסקין לחולה ובלבד שלא יגבל אבל מחבץ הוא מעשה קדירה ואוכל עכ"ל משמע דהאיסור משום גיבול ולמה כתב הרמב"ם משום בורר ועוד דאנן לא קי"ל כההוא תוספתא דר' היא ואנן קי"ל כר"י בר"י כמ"ש סי' שכ"א סי"ד דגובלין קמח קלי וא"כ שומשמין ואגוזים נמי לית בהו משום גיבול ואפשר דהרמב"ם טעמא דנפשיה קאמר דאסור משום בורר אבל על המ"מ צ"ע (וע' במיימוני עם הגהות מהרמ"פ) ורי"ו כתב ח"ח כשעושין מאכל מאגוזים שחוקות או של שום יתן בו חומץ מע"ש ולמחר ממחהו עכ"ל משמע דס"ל דמשום לש הוא כמ"ש סי' שכ"א סי"ו, כתב הרמב"ם פכ"א אסור לתלות המשמרת כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לשמור עכ"ל משמע אפי' ליתן בה דבר אחר אסור לתלותה ופשט הגמ' והפוסקים משמע דאין איסור בזה ועסי' תק"י ס"ד וכ"מ לעיל ס"י:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שי״ט

א׳ לאכול לאלתר כו'. לאו דוקא לאלתר אלא באותו סעודה דהא בגמ' איתא ת"ר היו לפניו ב' מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת ואיכא הרבה אוקימתות לפרש ברייתא זו והמסקנא אביי אמר ה"ק בורר ואו כל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת: ואגב אזכיר מה שקשה לי מאי דוחקי' דאביי לפרש כן הברייתא דרך נעשה ולמה לא פי' דג' בבי קתני לאלתר שרי לכתחלה לאכול ולהניח לבו ביום פטור אבל אסור ולאוצר חייב חטאת וכדרך שפי' ר"י לפי תירץ שלו בשלמא לעולא ולר"ח ולר' המנונא אין לפנינו רק ב' חילוקים ע"כ מוכרחים אנו לפרש על ב' דברים דהיינו מותר לכתחלה וחיוב חטאת משא"כ כאן שיש לפנינו ג' חילוקים דהיינו לאלתר ובו ביום ומניח למחר למה לא נפרש הברייתא ג"כ הכי ונלע"ד דהך היתר דלאלתר הוא פשוט דאל"כ ודאי היאך אפשר לאכול כל אדם דודאי לא יקח המאכל כלו בפעם אחד לפיו אלא יקח א' א' לפי ראות עיניו מה שיקח תחלה יקח וא"כ ק' פשיט' דשרי. וגם מ"ש מניח לאלתר קשה פשיטא כיון דמותר לאכול הנברר ה"ה להניח מותר לאכול המונח לאלתר באותה סעודה וע"כ הוצרך לפ' דמ"ש אח"כ לא יברור לבו ביום יש בו חיוב חטאת וא"כ ה"א דאף להניח לאכול לאלתר אסור משום דאי שרית ליה להניח לאותה סעודה שמא יניח לבו ביום ויהיה חייב חטאת משא"כ אם לא היה חיוב חטאת רק פטור אבל אסור אין שום סברא לטעות ולגזור עבורו במניח לאותה סעודה ע"כ הוכרח אביי לפ' המשנ' על ב' דרכים זה נ"ל נכון: ב׳ גדולות מתוך קטנות. דבת"ה סי' נ"ז כ' שאין איסור ברירה אלא בב' מינים דבגמרא איתא היו ב' מינים לפניו ודוקא ב' מינים דנקט דכל היכא דאיכא למימר דוקא לא אמרי' לאו דוקא ותמוה לע"ד דלפי הנראה לרבותא נקט ב' מינים דבא' פשיטא ששייך ברירה במה שרוצה להניח אלא אפי' ב' מינים דכבר ניכר ומופרש כל א' מחבירו ואין שייך בזה עירוב אפ"ה לא יברור ותו דבאוכל המעורב עם פסולת הוא במין אחד וה"ה אם אין שם פסולת רק שרוצה להניח קצת ממנו מקרי אותו השיור פסולת כמ"ש הטור בסמוך בב' מינים והיא הדין בזה דמ"ש וכן משמע בדברי ר"ח שמביאים התוספות פרק כלל גדול וז"ל פירש ר"ח דבאוכל מתוך אוכל שייך ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שרוצה לאכול דאותו שאין חפץ בו חשיב פסולת משמע אפי' במין אחד הוה כן דמקרי פסולת מה שאינו רוצה לאכול עתה ובוררו להניח על סעודה אחרת ואסור ותו יש לתמוה על שהעתיק רמ"א דגדולות מתוך קטנות לא מקרי ברירה דבת"ה משמע דבמין אחד לא הוה כלל ברירה אפילו בשוין אלא דבב' מינים כתב שיקח משני המינים להשהותן לסעודה אחרת דבזה הוה כמו מין אחד ע"כ וכבר דחינו זה דלרבותא נקט ב' מינים וכ"ש מין אחד וכ"מ דברי הטור שהתחיל בבורר חייב כו' ואח"כ כתב הלכך היו לפניו אוכלין עם פסולת שלהן כו' ואח"כ כתב היו לפניו ב' מיני אוכלין כו' משמע דמתחלה במין אחד קאמר וכתב ת"ה שם דאחד מהגדולים הי' נזהר לברר דוקא מה שרוצה לאכול עתה אפי' במין א' והוא חולק עליו ובמהרי"ל כ' בהל' פסח ולדוך מצה בי"ט של פסח מותר דקי"ל אין טחינה אחר טחינה אך יזהר שלא יברר הפרורים הגדולים מתוך הקטנים כי איסור בורר יש באוכלין עכ"ל ורש"ל פ"ק דביצה בספרו סי' מ"ב מביאו אלא שתמה עליו דהא ברירה מותר בי"ט אלא שלכתחלה ימעט בטרחה עכ"ל משמע דבשבת מודר רש"ל דיש בזה משום ברירה וכיון דיש כאן חשש איסור דאורייתא יש להחמיר אפי' במין אחד ולא יברור אפי' במין אחד ואפי' גדולות מתוך קטנות רק מה שהוא רוצה לאכול עתה או שיקח סתם מן הבא בידו להניח לסעודה אחרת לא בדרך ברירה כנלע"ד: ג׳ ואפי' האוכל מרובה. בטור כתוב דאם הפסולת מרובה על האוכל אסור אפי' לטלטלו שהאוכל בטל ברוב פסולת ומ"מ לוזים ובטנים שנשתברו ועדיין מעורבין בקליפתן אע"פ שהקליפות מרובות על האוכל לא מקרי פסולת מרובה על האוכל כיון דאורחייהו בהכי הוי כמו שומר לפרי עכ"ל אלא דבקליפה הירוקה אסור לפרקה בשבת כמ"ש רמ"א בסמוך. הב"י הקשה דכאן משמע דכל שבורר בידו אע"ג דמטיל לתוך כלי אפי' לנפה וכברה מותר אם הוא לאלתר וק"ל ממ"ש בפ"ק דביצה דבי"ט בורר כדרכו בחיקו בקנון ותמחוי ובחיקו משמע שבורר בידו ונותן לתוך חיקו ודומיא דחיקו הוה קנון ותמחוי וא"כ לא שרי אלא לברור ולהניח בידו אבל להניח בקנון ותמחוי אסור אע"פ דאין בורר אלא בידו לאכול לאלתר ונ"ל דהא כדאיתא והא כדאי' דחיקו היינו שבורר ונותן לתוך חיקו ונפה וכברה וקנון ותמחוי היינו שעושה הברירה בהם עכ"ל ומו"ח ז"ל פי' הך בחיקו ג"כ אבריר' שפורס טליתו על חיקו ובורר עליו. עוד כ' שטעות היתה ל' המשנה לפני הב"י שאוסר בי"ט בקנון ותמחוי וליתא דלא אסרה המשנ' בי"ט אלא בנפ' וכברה כו' עכ"ל ובאמת צדקו יחדיו בשניהם דל' לתוך חיקו ודאי קאי על הנתינה אחר הברירה לתוך חיקו דהכי איתא בהדיא בגמ' שם קודם לזה תנן התם המולל מלילות של חטין מנפח על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו פירש"י בשולי בגדיו חייב במעשר ומסקי' שם דלענין שבת פטור וכאן נמי קאמר בורר לחיקו פי' שנותן אפי' לתוך חיקו אחר הברירה והברירה עצמה היא בקנון ותמחוי ומ"ה לא זכר הטור סי' תק"י כלל חיקו אלא קנון ותמחוי שהם כלי הברירה אבל בנתינה אחר הברירה מותר בכל גוני ובגמ' לא זכרו אלא הואיל וזכרו גבי מעשר דחייב. ומ"ש עוד מו"ח ז"ל בלשון המשנה שלפני ב"י לא עיין יפה בב"י שלא נתכוין כלל לי"ט אלא דה"ק בקושיא לפ"ז לא יהיה בשבת מותר אלא אם נותן לידו אפי' אם רוצה לאכול לאלתר ולא משמע הכי בפירש"י: ד׳ ולכן אסור. וה"ה בקטניות שעדיין הם מחוברים בשרביטים שגדלו עמהם ואפי' אם כבר נתקו מע"ש אין ליקח הקטניות מן הקליפות אלא מה שרוצה לאכול מיד כנלע"ד ועמ"ש סי' של"ו ס"ח: ה׳ אין שורין. במשנה אמרי' אין שולין ופירש"י כדתנן בביצה מדיח ושולה וע"כ הוא ט"ס מ"ש שורין: ו׳ או מים שהם צלולים. פי' הר"ן דהיינו דרוב אינשי לא קפדי בהכי: ז׳ ויין ושאר משקין. ק"ל מדברי הר"ן הביא ב"י סימן ש"כ דיין מלבן ומביא ראיה מהגמ' דדרשי' לאכלה ולא לכובסה וצ"ע ועמ"ש ססי' ש"כ: ח׳ ואם הם עכורים. פי' עכורין לגמרי דלא משתתי הכי כלל אסור אפי' בסודר ואין היתר בסודר רק עכור קצת ואפשר דמשתתי הכי ומיהו רוב אינשי לא שתי ליה הכי כ"כ ב"י בשם הר"ן: ט׳ ולהרמב"ם במשמרת אסור. קשה הא אמר זעירא נותן אדם יין צלול לתוך המשמרת והב"י פי' דהאי משמרת דזעירא לאו משמרת ממש קאמר אנא מידי דמשמר קאמר והיינו בסודר או כפיפה והוא דחוק דמנ"ל לרמב"ם להוציא הדבר מפשוטו וצ"ל דהרמב"ם מפ' הך צלולים דנקט זעירא היינו צלול ביותר ואין בו כלל שמרים ואינו משמרו אלא בשביל קסמים או שום דבר שנפל לשם בזה דוקא מותר משמרת: י׳ ויין מגיתו. נ"ל דבחומץ דג"כ דרכו להשתמש ממנו אפי' אם הוא עב אין לאסור בסודר אלא א"כ הוא עב הרב' שאין ראוי כלל להשתמש בלא סינון: י״א משום שינוי. כ"כ הר"ן דא"ל משום שלא יעשה אהל כמ"ש הטור וכן ברש"י דא"כ אפי' בסודר נימא הכי ולעד"נ דודאי גם בסודר יש בו משום אהל כשהיא גבוה טפח וכדאמרינן שם אח"כ בגמרא פרונק' אפלגא דכובא שרי אכולה כובא אסור ולא הוצרכו להזהיר בזה אלא בכפיפ' מצרית שמכניסה לתוך הכלי ומכסה את כולה מסתמא דבלא"ה היתה נופלת לתוכו כנ"ל לדעת רש"י והטור ומ"ה בסודר יש ג"כ חומרא באם מכסה את כל הכלי יזהר שלא יהיה גבוה טפח ובכפיפה יש קולא באם אינו מכסה את כולה אלא מחזיק הכפיפה בידו א' ושופך בידו השניה ואפשר דגם הר"ן מודה בזה דהוה ג"כ שינוי במה שאוחז הכפיפה ביד ועסי' שט"ו סי"ג מ"ש מדין הכובא: י״ב שהחלמון יורד למטה. בטור כ' וז"ל לא חשיב כבורר שהחלבון והחלמון שניהם אוכלין הם ואין נותנין אותו לתוכו אלא לתקן מראה החרדל הלכך לא חשיב כבורר אוכל מתוך הפסולת עכ"ל. יש בזה יתור ל' דודאי שניהם הם אוכלים ואין כאן פסולת אלא אוכל מתוך אוכל וע"כ הם מין א' דאל"כ היה לנו לאסור מטעם ב' מינים אע"פ ששניהם אוכל ולפי מש"ל בסי' זה בדעת הטור דאף באוכל מתוך אוכל אפי' במין א' שייך ברירה דהיינו מה שרוצה לאכול עתה הוא אוכל ומה שנשאר קרוי פסולת ניחא כאן דל"ת כיון דהוא רוצ' לאכול החלמון ממילא נשאר על החלבון שם פסולת לזה כ' דלא יאכל החלמון תיכף אלא נותנו לתת מראה על החרדל שיש כבר שם ונמצא שגם החלבון הוא אוכל כמו החלמון ומזה נסתייע לדברינו דלעיל לפי הנלע"ד: בפרק כ"ג כתבו התו' היו לפניו ב' מיני אוכלים גרסי' כו' עכ"ל ונרא' לכאורה דר"ל דאין שייך ברירה אלא במידי דאוכל אבל בשאר דברים כגון לברור כלי מתוך כלים אין שייך בזה איסור בריר' וכ"מ מכל הנזכ' באיסור בורר נקטוה במידי דאכילה וע"כ לא נקט התנא סתם היו לפניו ב' מינים אלא אוכלים דוקא. אלא דאיתא בגמ' אח"כ שם אמר רבא האי מאן דעביד חביצה חייב משום ז' חטאות וחשיב רש"י בורר ביניה' דהיינו בורר הצרורו' הגסות מתוכן כו'. וא"כ צ"ל הא דכתבו התו' מיני אוכלין גרסי' לרבותא דאפי' באוכל מתוך אוכל אמרינן דהנשאר הוה פסולת: י״ג ע"י מפה כו'. עמ"ש מזה בסי' ש"כ ס"א מענין מציצת פירות ועמ"ש בסי' תק"ו דלהראב"ד יש איסור כשנופלים זבובים לכוס שלא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס דהו"ל כבורר פסולת אלא יקח מן המשקה קצת עמהם וע"ש:

ספר מחצית השקל על אורח חיים שי״ט

שי״ט:ג׳ק״כ א׳ (ס"ק ב) לאלתר כו' ודוקא אוכל כו' עס"ד. דאפי' האוכל מרובה ויש טרחא יותר בברירת האוכל מ"מ צריך לברור דוקא האוכל: שי״ט:ג׳קכ״א א׳ (סק"ג) מותר לברור כו' עמ"ש ס"ס תרי"א שכ' בשם מ"מ שהקשה אהא דאמרי' התם דהתירו חז"ל לקנב ירק (היינו להסיר העלין המעופשין מן הירק) ביה"כ מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש (ע"ש פירושיו) ואמאי התירו מפני עגמת נפש איסור תורה דהא ה"ל בורר גמור ותי' כיון רהעלים המעופשים ראוים לאכילה ע"י הדחק וכה"ג גם בשבת ליכא רק משום שבות ולכן הותר ר"י ביה"כ ע"כ הרי מוכח דגם כה"ג שהעלין נאכלין ע"י הדחק מ"מ איכא איסורא דרבנן לברור הפסולת מתוך האוכל והא דהתירו שבות ביה"כ לברור הפסולת מתוך האוכל ולא אמרו שיברור האוכל מתוך הפסולת דאפילו שבות ליכא צריך לומר דלא רצו חז"ל להטריחו כל כך ואולי י"ל כיון דביה"כ אסור באכיל' גם האוכל מיקרי פסולת אלא לפ"ז לא הי' צריך המ"מ לתירוצו דגם העלין הם אוכל ע"י הדחק וי"ל בדוחק: שי״ט:ג׳קכ״ב א׳ (ס"ק ד) ומניח כו' כוונת רמ"א כו' דלכאור' תיבת השני שהוסיף רמ"א הוא ללא צורך: שי״ט:ג׳קכ״ג א׳ (ס"ק ה) לא מיקרי כו' וכמ"ש ס"ק ג': ב׳ ואע"פ שמחבץ ומשמר חייב ר"ל דהא הקום שמפריש מהגבינה או החמאה או השמרים מן היין הוי ג"כ אוכל ע"י הדחק ואפ"ה הוי חיובא דאורייתא ולמה בעלים ליכא אלא שבות. התם בדברים לחים דהם נבללים זה עם זה הוה ברירה גמורה משא"כ בשני דברים יבשים אע"פ שמעורבים זה עם זה מ"מ לא הוי תערובת גמור דכל חד לחודיה באפיה נפשיה קאי וליכא ברירה כ"ה: ג׳ מ"מ. פ"א מהלכות שבת. שי״ט:ג׳קכ״ד א׳ (ס"ק ו) לאכול כו' מסעודה לסעוד' דהרב"י הביא מחלוקת הפוסקים מהו נקרא לאלתר דעת המרדכי דוקא להתחיל לאכול אחר ברירתו שרי אבל לאכול אחר שעה חייב ודעת ר"ח דמה שמברר לצורך הסעוד' שמסיב בה מקרי לאלתר. ורי"ו הביא עוד דעה דאפי' לברור ג' או ד' שעות לפני הסעוד' אם הוא לצורך אותה סעודה מקרי לאלתר ולא אסור כ"א לברור מסעודה לסעודה כגון לברור שחרית שהוא קודם סעודת צהרים והוא בורר לצורך סעודת בין הערבים או כשהוא עומד תוך סעודת צהרים ובורר לצורך סעודת בין הערבים בזה חייב: ב׳ הרמב"ם כתב כלשון שכתב הרב"י פה בש"ע וכתב הרב"י וז"ל נרא' מדבריו שיש חילוק בין בורר אוכל מתוך פסולת לבורר אוכל מתוך אוכל אחד דבבורר אוכל מתוך פסולת אם בירר להניח עד אחר ג' או ד"ש חייב ובורר אוכל א' מתוך אוכל אחר לא מחייב כ"א בבורר שחרית לאכול בין הערבים (היינו לצורך סעודה אחרת) אלא שאיני יודע מנין לו חלוק זה ואם לא נתכוין לכך קשה אמאי פלגינהו בתרתי (ר"ל דתחלה כתב מ"ש הרב"י סעיף ב' הבורר אוכל מתוך פסולת כו' אפי' לבו ביום כו' וחייב ואח"ז כתב מ"ש הרב"י סעיף ג' היו לפניו שני מיני אוכלין כו' ואם בירר כו' כגון שבירר שחרית כו' חייב) עכ"ל הרב ב"י משמע דפשיטא ליה לרב"י דמדפלגינהו בתרתי בבי ע"כ צ"ל דס"ל חילוק הנ"ל אלא שלא ידע הרב"י מאין למד זה וכיון דגם בש"ע העתיק לשון הרמב"ם ע"כ דגם הרב"י ס"ל חילוק הנ"ל וסמך על סהדותיה דהרמב"ם דודאי מצא מקום לחילוק זה ולכן כ' מ"א על דין זה דמיירי בבורר משני מיני אוכלים אוכל א' מחבירו: ג׳ דדוקא מסעודה לסעודה חייב וכ"ז לדעת הרב"י אבל לדעת רמ"א ודאי אפי' בשני מיני אוכלים לא הותר אלא סמוך לסעודה. אבל ג' וד' שעות קודם הסעודה אע"ג שהוא לצורך סעודה ראשונה סמוכה חייב דהא כ' בסעיף א' וכל מה שבורר לצורך סעודה שמסיב בה מיד מיקרי לאלתר ומסתמא קאי אתרוייהו בין על פסולת מתוך אוכל ובין אשני מיני אוכלים שכתב שם המחבר. וכן בסעיף ג' כתב ושני מיני כו' כדי לאכלן מיד כו' משמע כן: ד׳ וכמ"ש גבי דגים ועב"י. שכתב וז"ל וכתב בת"ה דבמין א' כו' ושרי ליטול קצתו ולהניח קצת לסעודה אחר' כו' ונסתפק בשני מיני דגים כו' עכ"ל משמע דאינו אסור כ"א לצורך סעודה אחרת ולכן נקט האי התירא במין א'. ועיין בת"ה גופיה בלשון השאלה נרא' מבואר יותר דכן דעתו בשני מיני אוכלים וידוע דהשאלות בת"ה הם דברי ת"ה עצמו ע"ש. וכ"ז לדעת הרב"י משא"כ לרמ"א כנ"ל. ולכן כתב מ"א בסי' שכ"א על הגהת רמ"א בסעיף י"ב בס"ק ט"ו דבעינן סמוך לסעודה ממש. ועיין בספר ת"ש והנה הט"ז חולק על ת"ה ועל רמ"א וס"ל דגם בחד מין שייך ברירה. והא דנקט הש"ס היו לפניו שני מינים כו' לרבותא נקט שני מינים דס"ד בשני מינים ליכא ברירא דכל מין לחודא קאי והביא ראיות לדבריו ובס' א"ר וס' ת"ש וח"מ הסכימו לת"ה ורמ"א ודחה ראיית ט"ז והביאו ראיה לת"ה ורמ"א ע"ש: שי״ט:ג׳קכ״ה א׳ (ס"ק ז) הבורר כו' דבי"ט מקיליני' ולכן ביום טוב אם האוכל מרובה על הפסולת בורר הפסולת מתוך האוכל. כיון דבי"ט מה שהוא לצורך אוכל נפש מותר גם ברירה מותר וא"כ למעט בטרחא עדיף. ומזה מוכח דלא קיי"ל כהטור דס"ל אם הפסולת מרובה על האוכל גם האוכל המועט בטל לגבי פסולת ואסור לטלטלו והביאו ט"ז משמע דפסק בזה כהטור. אולם ממ"ש בסי' תק"י דבי"ט מותר לברור האוכל כשהפסולת מרובה מוכח דלא קיי"ל בזה כהטור דהא לענין טלטול מוקצה י"ט חמיר משבת. וכ"כ בס' א"ר וכ"כ מ"א בסי' תק"י סק"ד ומ"ש הט"ז בשם מהרי"ל שלא לברור במצה טחונה הפרורים הגדולים עמ"ש מ"א בסי' תק"ד ס"ק ט': שי״ט:ג׳קכ״ו א׳ (ס"ק ח) ויש מחמירים כו' אבל כשנתפרק כו' מותר לקלפו כו' ולכן כתב רמ"א ולכן אסור לפרק כו' מתוך קליפתן הירוקה. משום דחשש לדע' המחמירים וניהו דנוהגים היתר לפרק האוכל מתוך האגוזים היינו כשכבר הוסר קליפה הירוקה והוי כמו נתפרק הדגן מן השבלים מערב שבת משא"כ כשעדיין הם בקליפתן הירוקה הוו כמפרק הדגן מן השבלים דאסור לדע' המחמירים כדאיתא בגמרא וב"י בשם התוס' ביצה דף י"ג ע"ב ד"ה ואם קלף כו' אהא דאמרינן שם ררב מקלפי ליה דביתהו כסי כסי וכן דביתהו דר"ח לר"ח כתבו התוס' חילוק זה דמיירי שנתפרק הדגן מן השבלים מע"ש ולכן מותר: ב׳ וצ"ל כיון שעודן לחין כו' ולפ"ז כשהשרביטים כבר הם ישנים ואין אוכלים השרביטים אסור לפרק הקטנית מתוך השרביטים: שי״ט:ג׳קכ״ז א׳ (ס"ק ט) אין שורין כו' ה"ה אם יש כו' ר"ל דבש"ע לא כתב לאסור כי אם כשעדיין הפסולת מדובק באוכל דאסור ליתנן לתוך המים להסיר הפסולת מן האוכל. ועל זה כתב מ"א דה"ה אם הפסולת אינו דבוק באוכל אלא מעורב עם האוכל אסור ליתן במים להפרידן זה מזה: ב׳ וכ"מ מלשון רש"י שכתב בשבת דף ק"ח ע"א אהאי מתני' דתנן אין שורין כו' וכתב רש"י מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן וכדתנן במסכת ביצה דף י"ד אף מדיח ושולה עכ"ל ומדכ' לברור פסולתן משמע דאין הפסולת דבוק בכרשינים אלא מעורב עם האוכל וכ"נ הראיה שמביא ממס' ביצה דשם מיירי כה"ג ובאמת צ"ל דרש"י גורס גם בשבת אין שולין וכמ"ש ט"ז סק"ה ומ"ש המ"א ועסי' תק"י רצה לומר שם יש מחלוקת הפוסקים אי כה"ג אסור בי"ט וע"ש במ"א סק"ד מ"מ בשבת כ"ע מודים דאסור: שי״ט:ג׳קכ״ח א׳ (ס"ק י) יין או מים אם יש בו קמחים מותר לסננו כתב בספר ת"ש שמצויין בטעות וקאי על סודרין אבל משמרת אסור כה"ג מפני הקמחים והדין עמו וכאשר יתבאר בס"ק י"ב: שי״ט:ג׳קכ״ט א׳ (ס"ק יא) משום ליבון כו'. וצ"ע כיון דאמרינן בבגד כו' וכמש"ל סי' ש"ב סעיף ט' י' וגם לפי המובן הפשוט מוכח מכאן מיניה וביה דהא אוסר בסודר משום ליבון ע"כ היינו טעמא משום דשרייתו הוא כבוסו: ב׳ ונ"ל שלזה כוון הטור כו' אלא דאסור שמא יסחוט. ומ"ש לאסור בסודר משום ליבון אין הפי' דע"י נתינת מים הוי ליבון דהא מיירי בסודר נקי דלא אמרינן שרייתו ז"כ לדעת הטור אלא משום דמקפיד על הסודר לנקותו חיישינן שמא יסחוט לנקותו ועי"ז חייב משום ליבון: ג׳ ומ"ש כו' דאסור ליתן מים. רצה לומר טלית שאחז בו האור לא יתן מים על צדו השני וכתב הטור הטעם משום כיבוס היינו נמי שיבא לידי כיבוס ע"י שיסחטנו: ד׳ אבל בשאר משקין כו' כמו שכתוב ס"פ י"ד דאין דרך לסחוט בגד לצורך משקה שבו עכ"ל: ה׳ דאין זה כיבוס אלא טינוף כמבואר לעיל סי' ש"ב דלמ"ד אפי' בבגד נקי נמי אמרינן שרייתו ז"כ לדידיה ע"כ צריך לומר דרך לכלוך מותר עיין שם: שי״ט:ג׳ק״ל א׳ (ס"ק יב) ולהרמב"ם כו' וצ"ע דבעכורי' אף לסבר' א' אסור ור"ל אם כן מה זה שכתב הרב ב"י ולהרמב"ם ואפילו בסודרים כולי אבל לא בעכורים משמע דגם בזה מחמיר הרמב"ם יותר מדעה א' וזה לכאורה ליתא: ב׳ וצריך לו' דלדעה א' כו' וכמ"ש הרב"י בשם הר"ן כולי דתנן דף קל"ט ע"ב מסננים את היין בסודרין ובכפיפה מצרית והקשה הר"ן מדקתני בסודרין משמע אבל במשמרת אסור ועל כרחך צריך לומר דמיירי שיש בו שמרים ואי אפשר לשתות בלי סינון הלא כהאי גוונא אפי' בסודרין אסור דהוי בורר גמור אלא על כרחך דמיירי בצלול אם כן מאי אריא סודרין אפילו במשמרת נמי מותר וכדאמר זעירי שם נותן אדם יין צלול ומים צלולים לתוך המשמרת בשבת ותירץ דמתני' מיירי שהוא עכור קצת ואפשר לשתותו מ"מ כיון שרוב בני אדם אין שותין אותו בלי סינון לכן במשמרת אסור אלא בסודרין דאיכא שינוי וזעירי מיירי בצלול שרוב בני אדם שותין אותו בלי סינון ולכן מותר אפילו במשמרת וכתב הרב"י שגם דעת רש"י כן הוא לכן פירש"י על המשנה דקתני מסננים את היין בסודרין מפני הקומחין כו' ע"ש. (ומזה תבין מ"ש לעיל בסק"י דמצויין בטעות להתיר מפני הקמחין אפילו במשמרת בשם רש"י) אבל דעת הרמב"ם דמשמרת אפי' צלולים אסור ומאי דאמר זעירי נותן אדם יין צלול כו' לתוך המשמרת ר"ל לתוך סודרין וקרי ליה משמרת כיון דדעתו לשמרו ולסננו בתוכו כ"כ הרב"י הרי דסבירא ליה בסודרין בעיא צלולים ממש אבל עכורים קצת אסור דכן משמע לשון זעירי וגם מה"ת לחלק בין עכורים קצת לעכורים לגמרי. כיון דהר"ן לא כתב לחלק בהכי כ"א מהכרח קושייתו ממתניתין וזעירי דקשיין אהדדי ולהרמב"ם לק"מ: שי״ט:ג׳קל״א א׳ (ס"ק יג) משום כו' מצויין בטעות וצריך לציינו על סעיף י"ב: ב׳ אבל משום כו' כיון שאינו רחב ורצה לומר והמחיצות נעשו מע"ש. וע"ל בסי' שט"ו בט"ז: שי״ט:ג׳קל״ב א׳ (ס"ק יד) שאין כו' אבל בגמרא כו' ודברי הרב"י צ"ע הקשו האחרונים דהא הרב"י העתיק לשון רש"י שכ"כ אם כן לא על הרב"י תלונתו כ"א על רש"י אולם יש לומר דהא הר"ן העתיק תחלת לשון רש"י שאין לן מסננת כו' כדרכו ואח"ז כתב הר"ן וז"ל ואע"ג דלאו משמרת ממש כו' כמו שהעתיק מ"א וי"ל דהד"ן בא ליישב דברי רש"י שכתב שאין לך כולי והלא בגמרא אמרו דמחזי כמשמרת וכמו שהקשה מ"א גם מסברא קשיא להר"ן על פירש"י דהא לאו משמרת גמורה היא דהא גם השמרים עוברים ועל זה כתב כיון דקסמים וטנופת לא עברו דמי למשמרת א"כ מ"ש רש"י דאין לך מסננת גדולה מזה ר"ל לפי כוונות הנותן קסמים כולי דע"כ אינו חושש לשמרים דהא יודע שיעברו השמרים אע"כ אינו חושש כ"א לקסמים וטנופת ולגבי קסמים וטנופת כתב רש"י אין לך מסננת גדולה מזה אם כן דברי רש"י אתי שפיר דסמך א"ע ע"ד הש"ס דאמרה מחזי כמשמרת ועי"ז ממילא נבין דברי רש"י שכוונתו כמ"ש הר"ן אבל הרב"י שלא העתיק לשון הש"ס וגם לא הביא דברי הר"ן רק לשון רש"י גרידא דבריו צ"ע שנתן מקום לטעות ובצלול שרי: ב׳ (ש"ג) ע' סי' י' ר"ל אפי' לרמב"ם דאוסר במשמרת ואפי' צלול רק בסודר מתיר בצלול מ"מ מודה כאן דבצלול שרי לפי מ"ש במ"א דכאן אינו משמרת ממש ואם כן דינו כסודרין: ג׳ נהגו שלא ליתן כו' ולענין קליטת שומן החלב מע"ג חלב ע' במ"א סי' תק"י ס"ק י"ג: שי״ט:ג׳קל״ג א׳ (ס"ק טו) מוכחי כו' ולפ"ז אסור כו' דע"כ הא דאוסר כאן כשיפסק הקילוח כו' משמע אפילו רוצה לשתות השכר מיד מ"מ אסור והא מבואר לעיל ריש הסי' דאם רוצה לאכלו לאלתר מותר כשבורר בידו אע"כ צריך לומר כיון דהכא מוריק מכלי אל כלי סבירא ליה דיש לו דין בורר בכלי דאפילו לאכול לאלתר אסור. אם כן ה"ה בשומן דאסור ונראה לפי זה דבשומן אפי' לכתחלה קודם שפסק הקילוח אסור לערות דבשכר ההיתר קודם שיפסק הקילוח דאז עדיין אין הפסולת ניכר כמו שכתב הר"ן מה שאין כן בשומן דמיד ניכר הפרש בין המאכל ובין השומן: ב׳ אבל בשומן כו' ר"ל גם לפי מה דמסיק דבאינו נותן קסמים בפי כלי מותר לאכול לאלתר דלא מיקרי ברירה ע"י כלי מ"מ בשומן אסור כמ"ש סעיף ג' ובמ"א ס"ק ד' שם דמה שאינו רוצה לאכול מיקרי פסולת וכיון דאין דעתו לאכול השומן עכשיו ה"ל פסולת ואסור לברר פסולת מתוך אוכל אפי' דעתו לאכול האוכל מיד: ג׳ ואפשר כו' אבל הכא לחודא קאי הקשה בספר ת"ש דסותר דברי עצמו שכתב לקמן סי' תקפ"ו ס"ק י"ב כתבו דזהו דוקא במין א' ולא בשני מינים והכא השומן עם הרוטב או הבשר שני מינים הם וכמ"ש מ"א ריש ס"ק זה ולענ"ד לק"מ דתחלה צריכים להבין דברי מ"א סי' ת"ק הנ"ל שכתב על דברי ראבי"ה שהתיר לנקר בשר בי"ט ואין בזה משום בורר. וכת' מ"א הטעם וז"ל דבריר' לא שייך אלא בדבר המעורב אבל הכא האי לחודי' קאי והאי לחודיה קאי כו' ואפי' לפמ"ש סי' תק"י היינו בדבר שהיא פסולת גמור או בשני מיני אוכלים אבל הכא הוא מין א' ואינו פסולת אלא אסור' דרביע עליה עכ"ל מ"א וצ"ב כשמנקר הבשר מן הגידים איך יקרא בשר עם גיד מין אחד ואפי' מנקרו מן החלב גם חלב עם בשר שני מינים אם לא כשהבשר שמן כמ"ש ש"ך י"ד ד"ס נ"ח ועיין בפד"מ שם וע"כ צ"ל דמה שכתב שם מין א' אינו ר"ל מין א' ממש אלא ר"ל כיון שהם דבוקים זה בזה נקראים לענין זה מין אחר וכמ"ש מ"א פה בס"ק שאח"ז במחבץ דהקום והגבינה או החמאה נקראים מין אחד וכן השמרים עם היין אע"ג דקום וחמאה וכן שמרים עם יין ב' מינים הם מ"מ לענין ברירה מיקרי מין אחד. ולולי שהם דברים לחים לא היה בו איסור תורה אע"ג דקום ושמרים אינו כ"א אוכל ע"י הדחק יש בו איסור ברירה מדרבנן וכמ"ש פה ס"ק ה' וע"י סברת האי לחודי' קאי מותר וא"כ ה"ה הכא שומן עם בשר או עם רוטב ניהו דשני מינים הם מ"מ לענין זה מיקרי מין א' דמהני בי' סברת האי לחודי' קאי כו': שי״ט:ג׳קל״ד א׳ (ס"ק טז) נשאר כו' אבל כו' לאכול כו' אסור. דדייקו מדכתב הטור דלא ניתן לתוכו החלמון כ"א למראה משמע דלמאכל אסור: ב׳ מקרי פסולת וכיון דאינו רוצה לאכול החלבון והחלבון נשאר למעלה הוא בורר פסולת מתוך אוכל דהא החלבון שאינו רוצה לאכול פסולת מיקרי וכה"ג אסור אבל כיון דאינו נותן החלמון לתוך החרדל כ"א למרא' ואין כוונתו לאכול החלמון א"כ החלבון והחלמון שכיהם שוים כיון דאינו רוצה באכילת שניהם וליכא משום בורר: ג׳ אבל כו' משמע דזה מיקרי מין אחד דהמ"א ס"ק ה' הביא בשם מ"מ שהקשה מ"ש דברירת עלין המעופשים שאינן אוכל כ"א ע"י הדחק אם בררן מן הירק ליכא כ"א שבות ומחבץ ומשמר דמפריד הקום מן הגבינה או החמאה או משמר דמפריד היין מן השמרים הוי איסור תורה והא גם הקום והשמרים הם אוכלים ע"י הדחק. ומאי קושיא בשלמא עלין עם הירק הם מין א' אבל קום עם הגבינה או השמרים עם היין הם שני מינים אע"כ דס"ל דגם הקום עם הגבינה והשמרים עם היין הם מין א' כיון דמחוברים יחד מתחלתן א"כ ה"ה החלבון עם החלמון מה"ט יקראו מין א' ולית בהו משום ברירה וכתב ע"ז בס' ת"ש וז"ל ואיני מבין דבריו דהא כ' שם בשם מ"מ דה"ט דמחבץ ומשמר אסור אף שהוא מין א' כיון שהם דברים לחים וא"כ מה"ט גופי' ראוי לאסור גם הכא גבי חלבון וחלמון ואפשר כו' ע"ש ולענ"ד לק"מ דכבר כתבתי לעיל ס"ק ה' הסברא לחלק בין דברים לחים לדברים יבשים דדברים לחים הם מתערבים זע"ז וס"ל ברירה גמורה כיון דנבללים זע"ז משא"כ דברים יבשים אפי' מעורבין כיון דאין נבללים זע"ז לא שייך בהו ברירה כ"ה א"כ בחלבון וחלמון ניהו שהם דברים לחים מ"מ אין נבללים זע"ז וכל חד לחודיה קאי ויש להם דין דברים יבשים. לכן נ"ל דה"פ ד"ל כיון דאפי' רוצה לאכול החלבון לדברי מ"א מותר א"כ מה זה שכתב הטור ואין נותנים אותו כ"א לתקן המראה דהא אפי' רוצה לאוכלו מותר: ד׳ דה"א דהחלבון נקרא פסולת כיון שא' ר לאכלו כך דהא גם החלמון אינו ראוי לאכול כ"א ע"י תערובת שמערבים אותו בחרדל א"כ החלבון שנשאר בלי תערובת אינו ראוי לאכילה והוי פסולת ויש בו משום ברירה עז"כ הטור דאין נותנים החלמון כ"א למראה אבל הוא ראוי לאכול בלי תערובת חרדל וה"ה החלבון לבד ראוי לאכול והוי אוכל: שי״ט:ג׳קל״ה א׳ (ס"ק יז) ומותר כו' ואם כן להאוסרים אסור. היינו מים אבל שאר משקין דלית בהו משום מלבן מותר והא דל"ג משום סחיטה כ' הרב"י וז"ל כיון שאינו נשרה במים כ"א דבר מועט מהבגד כדי הנחת פיו לא אתי לידי סחיטה וגם כי אין זו שרי' הצריכה סחיטה שבהגעת המים בבגד נסחט ועומד הוא עכ"ל: שי״ט:ג׳קל״ו א׳ (ס"ק יח) המחבץ כו' ורש"י פי' כו' ר"ל דברמב"ם אינו מבואר כ"א איסור ההפרד' הקום מן הגבינה וברש"י מבואר ענין אחר אפי' היה כבר מופרדים זה מזה והם בכלי א' ועושה כדי שירד הקום וישאר הגבינ' למעל' אסור משום ברירה: שי״ט:ג׳קל״ז א׳ (ס"ק יט) לפיכך כו' ועוד דאנן לא קיי"ל כההיא תוספת' דר"י ב"י הוא ואנן קי"ל כרבי בסי' שכ"א כו' דבריו תמוהים אדרבא הרמב"ם פסק כר"י ב"י וכמ"ש לקמן סי' שכ"ח וע"ש בב"י ולכן בס' ת"ש הגי' וכצ"ל ואנן לא קיי"ל כהאי תוס' דאתיא כרבי ואנן קי"ל כר"י בר"י ונדחק בפי' כמ"ש הוא בעצמו ואעפ"כ השיג עליו גם לפרושו בסי' שכ"ד. ולענ"ד אין צורך להגיה כ"א למחוק תיבת כרבי וכצ"ל דאנן לא קי"ל כהאי תוספתא דר"י בר"י היא ואנן קי"ל כמ"ש סי' ש"ך א' סעיף י"ד דגובלין ק"ק וא"כ שומשמין כו' ואציעה בקצרה דברי הש"ס דף קנ"ה ע"ב תנן נותנים מים למורסן אבל לא גובלין ואמר אביי משמיה דרבה דאתיא מתני' כר"י ב"י דתניא אחד נותן הקמח ואחר נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי דס"ל נתינת מים זהו גבולו ר"י ב"י אומר עד שיגבל דס"ל דנתינת מים לאו היינו גיבול וכן מצינו בברייתא אחרת דרבי בר"י פליגי כה"ג גם במורסן דלאו בר גיבול אם כן מתניתין דקתני נותנים מים למורסן ע"כ ר"י ב"י הוא: ב׳ ת"ר אין גובלין את הקלי וי"א גובלין. ואמרינן מאן י"א ואר"ח ר"י בר"י היא ופרש"י דלרבי ניהו דגיבול ליכא אסורא מ"מ חייב מיד על נתינת מים לרבי ומסיק הא די"א מתירין הגיבול היינו דוקא על ידי שינוי דהיינו מעט מעט ע"כ דברי הש"ס ולזה כ' מ"א דתוס' דקתני נותנים מים לקמח קלי ע"כ ר"י ב"י הוא דהא ר' אוסר נתינת מים לתוך מורסן או קלי ומזה מוכח דלא קי"ל כהאי תוספתא דהא קי"ל בסי' שכ"א דגובלים ק"ק והיינו כי"א בברייתא דקתני וי"א גובלין דאתיא כר"י ב"י ולמה קתני בתוס' ובלבד שלא יגבול וא"ל דהא ר"י ב"י אינו מתיר הגיבול כ"א ע"י שינוי דהיינו מעט מעט ובתוס' קתני סתמ' אבל לא יגבל משמע כלל לא אפי' מעט ז"א דהא גם במשנה קתני נותנים מים למורסן אבל לא גובלין ומוקמינן ליה כר"י ב"י וע"כ הא דקתני אין גובלין ר"ל הרבה ביחד אע"ג דקתני סתמא אין גובלין ומאי אולמ' דתוס' ממתני' (וע' בת"ש סי' שכ"ד) להכי דייק מ"א בלשונו וא"כ שומשמין ואגוזים נמי לית בהו משום גיבול נקט שומשמין ואגוזים ושביק קלי דביה מיירי מ"א וגם הוא רישא דתוספתא אלא ודאי דעל קלי לק"מ די"ל מ"ש ברייתא בקלי ובלבד שלא יגבל ר"ל הרבה ביחד ולא קשיא ליה כ"א על שומשמין ואגוזים דבדידהו אפי' הרבה יהיה מותר לגבל דע"כ לא בעינן שינוי מעט מעט אלא בקלי דגזרינן אטו קמח שאינו קלי דאסו' אפי' מעט מעט לכן בעינן שינוי להכירא וכמ"ש סי' שכ"א סעיף י"ד וכ"כ הרמב"ם משא"כ שומשמין ואגוזים ס"ל למ"א דלא מיחליף בקמח שאינו קלי וליכא למיגזר לכן יש להתי' אפי' לגבל הרבה וכמ"ש הרמב"ם הובא לקמן סי' שכ"א בתבואה שלא הביאה שליש וטחנו אותה טחינה גסה וה"ה בחול מותר לגבל אפילו הרבה ועפ"ז ס"ל למ"א דע"כ התוס' חולקת על ש"ס דילן וכיון דלא הובא בש"ס ע"כ ידוע היה להש"ס דאינה עיקרת ולא קי"ל כוותיה בשום דבר: ג׳ ודע שכ' ט"ז בס"ק י"ב דגם לברור כלי מתוך כלי יש בו איסור ברירה והביא ראיה מדברי רש"י ע"ש: ד׳ עוד כתב ט"ז בס"ק י"ג דלהראב"ד אם יש זבובים בכוס אסור להוציא זבובים לבד משום בורר אלא צריך ליקח גם מן המשקה עם הזבובים:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א