סימן שח – דברים המתרים והאסורים לטלטל בשבת – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שח – דברים המתרים והאסורים לטלטל בשבת

א כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִים בְּשַׁבָּת חוּץ מִמֻּקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס, כְּגוֹן סַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה אוֹ שֶׁל מִילָה, וְאִזְמֵל שֶׁל סַפָּרִים, וְסַכִּין שֶׁל סוֹפְרִים שֶׁמְּתַקְּנִים בָּהּ הַקּוֹלְמוּסִים, כֵּיוָן שֶׁמַּקְפִּידִים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בָּהֶם תַּשְׁמִישׁ אַחֵר, אָסוּר א לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ תְּחוּבִים בְּנָדָן עִם שְׁאָר סַכִּינִים, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ } (מַהֲרִי"ל). וְהוּא הַדִּין לְקֻרְנָס שֶׁל בְּשָׂמִים שֶׁמַּקְפִּידִים עָלָיו שֶׁלֹּא יִתְלַכְלֵךְ. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין כֵּלִים הַמְיֻחָדִים לִסְחוֹרָה } ב { וּמַקְפִּיד עֲלֵיהֶם } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַיְמוֹנִי פכ"ה וְהַמַּגִּיד פכ"ו). ב כָּל כְּלִי, אֲפִלּוּ הוּא גָּדוֹל ג וְכָבֵד הַרְבֵּה, לֹא נִתְבַּטֵּל שֵׁם כְּלִי מִמֶּנּוּ לֹא מִפְּנֵי גָּדְלוֹ וְלֹא מִפְּנֵי כָּבְדוֹ. ג כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ ד לְאִסוּר, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ, { וְאִם } ה { נִשְׁתַּמֵּשׁ לְאִסּוּר בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּגוֹן נֵר שֶׁהֻדְלַק עַיֵּן לְעֵיל סי' רע"ט, } בֵּין לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ כְּגוֹן קֻרְנָס שֶׁל זְהָבִים אוֹ נַפָּחִים לִפְצֹעַ בּוֹ אֱגוֹזִים, קַרְדֹּם לַחְתֹּךְ בּוֹ דְּבֵלָה; בֵּין לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמָּקוֹם שֶׁהַכְּלִי מֻנָּח שָׁם, וּמֻתָּר לוֹ לִטְּלוֹ מִשָּׁם וּלְהַנִּיחוֹ בְּאֵיזֶה מָקוֹם ו שֶׁיִּרְצֶה; אֲבָל מֵחַמָּה ז לְצֵל דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְטַלְטְלוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁיָּרֵא שֶׁיִּשָּׁבֵר אוֹ יִגָּנֵב שָׁם, אָסוּר. { הַגָּה: כָּל מֻקְצֶה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּטִלְטוּלוֹ, אֲבָל בִּנְגִיעָה בְּעָלְמָא שֶׁאֵינוֹ מְנַדְנְדוֹ, שָׁרֵי. וְלָכֵן מֻתָּר לִגֹּעַ בִּמְנוֹרָה שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת עָלָיו, אוֹ בְּתַנּוּר שֶׁדּוֹלֵק בּוֹ אֵשׁ. וְכֵן מֻתָּר לִקַּח דְּבַר הֶתֵּר הַמֻּנָּח עַל דָּבָר מֻקְצֶה } (מָרְדְּכַי פ' כָּל הַכֵּלִים וְרֵישׁ בֵּיצָה וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם חי"ג וְהַמַּגִּיד פכ"ה וְת"ה סי' ס"ז וְכָל בּוֹ סוֹף דִּינֵי שַׁבָּת). { וְכֵן מֻתָּר לְטַלְטֵל דָּבָר מֻקְצֶה עַל יְדֵי נִפּוּחַ, דְּלָא הָוֵי טִלְטוּל אֶלָּא כִּלְאַחַר יָד, וְלֹא מִקְרֵי טִלְטוּל } (תְּשׁוּבַת מהרי"ו סי' ר'). ד כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ ח לְהֶתֵּר, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ אֶלָּא לְצֹרֶךְ הַכְּלִי שֶׁלֹא יִשָּׁבֵר אוֹ יִגָּנֵב; אֲבָל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ כְּלָל, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ. כִּתְבֵי ט הַקֹּדֶשׁ וָאֳכָלִין, מֻתָּר לְטַלְטְלָם אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ י כְּלָל. { הַגָּה: } יא { וּתְפִלִּין אֵין לְטַלְטְלָם כִּי אִם לְצֹרֶךְ } (תרה"ד וְעַיֵּן בְּבֵית יוֹסֵף). { וְשׁוֹפָר אָסוּר לְטַלְטְלוֹ כִּי אִם לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ אוֹ מְקוֹמוֹ } (הג"א סוֹף פֶּרֶק בַּמֶּה מַּדְלִיקִין). ה יֵשׁ מַתִּירִים לְטַלְטֵל כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסוּר אֲפִלּוּ מֵחַמָּה לְצֵל עַל יְדֵי יב כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק. ו כָּל הַכֵּלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ, אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְטַלְטֵל שִׁבְרֵיהֶם, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִם יג לְשׁוּם מְלָאכָה, כְּגוֹן שִׁבְרֵי עֲרֵיבָה לְכַסוֹת בָּהּ הֶחָבִית וְשִׁבְרֵי זְכוּכִית לְכַסוֹת בָּהּ פִּי הַפַּךְ; אֲבָל אִם אֵינָם רְאוּיִם לְשׁוּם מְלָאכָה, לֹא. { הַגָּה: וְאִם נִשְׁבְּרוּ בְּמָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִים לְהַזִּיק, כְּגוֹן כְּלֵי } יד { זְכוּכִית שֶׁנִּשְׁבְּרוּ עַל הַשֻּׁלְחָן אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלְכִין, מֻתָּר לְטַלְטֵל הַשְּׁבָרִים כְּדֵי לְפַנּוֹתָן שֶׁלֹּא יֻזְּקוּ בָּהֶם } (כָּל בּוֹ וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים). ז חֲתִיכַת חֶרֶס שֶׁנִּשְׁבְּרָה טו בַּחֹל מִכְּלִי וּרְאוּיָה לְכַסוֹת בָּהּ כְּלִי, מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כֵּלִים מְצוּיִים שָׁם לְכַסוֹתָהּ בָּהּ; וְאִם זְרָקָהּ לָאַשְׁפָּה מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לְטַלְטְלָהּ כֵּיוָן שֶׁבָּטְלָה מִהְיוֹת עוֹד כְּלִי. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ חָזֵי לְעָנִי הוֹאִיל וְהִקְצוּהוּ הַבְּעָלִים שֶׁלָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁהֵם עֲשִׁירִים, דְּמֻקְצֶה לְעָשִׁיר הָוֵי מֻקְצֶה לְעָנִי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סוֹף הַסִּימָן } (ר"ן פֶּרֶק בַּמָּה אִשָּׁה) וְדַוְקָא חֲתִיכַת חֶרֶס מִשּׁוּם דְּאַתְיָא מִשִּׁבְרֵי כְּלִי, אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ שַׁיָּכוּת כְּלִי כְּגוֹן טז צְרוֹרוֹת אוֹ אֲבָנִים אַף עַל פִּי שֶׁרְאוּיִים לְכַסוֹת בָּהֶם כְּלִי, אָסוּר לְטַלְטְלָם. { הַגָּה: וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כְּלִי כְּלָל, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ, כָּל שֶׁכֵּן לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ } (מָרְדְּכַי פ"ק דְּיוֹם טוֹב). ח כָּל הַכֵּלִים הַנִּטָּלִים בְּשַׁבָּת, יז דַּלְתוֹתֵיהֶן שֶׁנִּתְפָּרְקוּ מֵהֶם נִטָּלִים בֵּין נִתְפָּרְקוּ בַּחֹל בֵּין נִתְפָּרְקוּ בְּשַׁבָּת. ט דֶּלֶת שֶׁל שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל יְכוֹלִים לִטְּלָהּ מֵהֶם, וְאָסוּר לְהַחְזִירָהּ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְקַע; וְשֶׁל לוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים אָסוּר בֵּין לִטֹּל בֵּין לְהַחֲזִיר דְּכֵיוָן יח דִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע אִית בֵּיהּ בִּנְיָן וּסְתִירָה. י כִּסוּי בּוֹר וְדוּת אֵין נִטָּלִים אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לָהֶם בֵּית אֲחִיזָה דְּאָז מוּכָח שֶׁהוּא כְּלִי, וְשֶׁל כֵּלִים, אֲפִלּוּ הֵם מְחֻבָּרִים יט בְּטִיט, יְכוֹלִים לִטְּלֵם אֲפִלּוּ אֵין לָהֶם בֵּית אֲחִיזָה; וְהוּא שֶׁתִּקְּנָם וְעָשָׂה בָּהֶם מַעֲשֶׂה וֶהֱכִינָם לְכָךְ, אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם מִבְּעוֹד יוֹם; וְכִסוּי חָבִיּוֹת הַקְּבוּרוֹת בַּקַּרְקַע לְגַמְרֵי, צְרִיכוֹת בֵּית אֲחִיזָה. יא מַחַט שְׁלֵמָה מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ לִטֹּל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ; נִטַּל חֻדָּהּ אוֹ כ חוֹר שֶׁלָּהּ, אָסוּר. וַחֲדָשָׁה שֶׁלֹּא נִקְּבָה עֲדַיִן, מֻתָּר. יב שְׁיָרֵי מַחְצְלָאוֹת, מֻתָּר לְטַלְטְלָם דְּחָזֵי לְכַסוֹת בְּהוּ טִנּוּפָא; וְאִם זְרָקָן לָאַשְׁפָּה מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לְטַלְטְלָם. יג שְׁיָרֵי מַטְלָנִיּוֹת שֶׁבָּלוּ, אִם יֵשׁ בָּהֶם ג' אֶצְבָּעוֹת עַל ג' מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ; וְאִם לֹא, אָסוּר. וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ אֵין לָהֶם ג' עַל ג', וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טַלִּיתוֹת שֶׁל כא מִצְוָה. יד מִנְעָל חָדָשׁ מֻתָּר לְשָׁמְטוֹ מֵעַל הַדְּפוּס, אַף עַל פִּי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסוּר, כֵּיוָן דְּשֵׁם כב כְּלִי עָלָיו מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ. טו סַנְדָּל שֶׁנִּפְסָק רְצוּעָה הַפְּנִימִית, עֲדַיִן תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו וּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ; נִפְסְקָה הַחִיצוֹנָה בָּטֵל מִתּוֹרַת כְּלִי כג וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ; וְאִם הוּא בְּכַרְמְלִית, מֻתָּר לִכְרֹךְ עָלָיו גֶּמִי כד לַח, שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה לְתַקְּנוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל מֵרַגְלוֹ; וּבְחָצֵר שֶׁהוּא נִשְׁמָר שָׁם, כה אָסוּר. טז חָלוּק שֶׁכִּבְּסוּ אוֹתוֹ וְתָחֲבוּ בּוֹ קָנֶה לִתְלוֹת בּוֹ לְיַבְּשׁוֹ יָכוֹל לְשָׁמְטוֹ מֵעַל הַקָּנֶה; אֲבָל לִקַּח כו הַקָּנֶה מִתּוֹכוֹ, אָסוּר לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּלִי. וְאִם תָּחֲבוּ בּוֹ כְּלִי, מֻתָּר לִטְּלוֹ מִתּוֹכוֹ אֲפִלּוּ הוּא מְלַאכְתּוֹ לְאִסוּר. כִּירָה שֶׁנִּשְׁמְטָה אֲפִלּוּ אַחַת מִיַּרְכוֹתֶיהָ, אָסוּר לְטַלְטְלָהּ. { הַגָּה: וְכֵן סַפְסָל אָרֹךְ שֶׁנִּשְׁמַט אֶחָד מֵרַגְלֶיהָ, כָּל שֶׁכֵּן שְׁתַּיִם, דְּאָסוּר לְטַלְטְלָהּ וּלְהַנִּיחָהּ עַל סַפְסָל אַחֶרֶת וְלִישֵׁב עָלֶיהָ אֲפִלּוּ נִשְׁבְּרָה } כז { מִבְּעוֹד יוֹם } (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ע"א), { אֶלָּא אִם כֵּן יָשַׁב עָלֶיהָ כָּךְ פַּעַם אַחַת קֹדֶם הַשַּׁבָּת } (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן שי"ג). { גַּם אָסוּר לְהַכְנִיס הָרֶגֶל לְשָׁם מִשּׁוּם } כח { בִּנְיָן } (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן שי"ג). יז לְבֵנִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵהַבִּנְיָן, מֻתָּר לְטַלְטְלָם דְּמֵעַתָּה לָא קָיְמֵי לְבִנְיָן אֶלָּא לְמִזְגָּא (פי' לִסְמֹךְ וְלָשֶׁבֶת עֲלֵיהֶן) עֲלַיְיהוּ. וְאִם סִדְּרָן זֶה עַל זֶה, גָּלֵי אַדַּעְתֵּיהּ שֶׁהִקְצָן לְבִנְיָן וְאָסוּר לְטַלְטְלָם. יח כט קוֹץ הַמֻּנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מִד' אַמּוֹת; וּבְכַרְמְלִית מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ לְהֶדְיָא, מִשּׁוּם דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יֻזְּקוּ בּוֹ רַבִּים, וּבִמְקוֹם הֶזֵּקָא דְּרַבִּים לֹא גָּזוּר רַבָּנָן שְׁבוּת. יט סֻלָּם שֶׁל עֲלִיָּה שֶׁהוּא גָּדוֹל וְעָשׂוּי לְהָטִיחַ בּוֹ גַּגּוֹ, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ. אֲבָל שֶׁל שׁוֹבָךְ מֻתָּר לִנְטוֹתוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אֲבָל לֹא יוֹלִיכֶנּוּ מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כַּדֶּרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל וְיָבוֹא לָצוּד. כ חֲרָיוֹת (פי' עֲנָפִים) שֶׁל דֶּקֶל שֶׁקְּצָצָם ל לִשְׂרֵפָה, מֻקְצִים הֵם וְאָסוּר לְטַלְטְלָם; יָשַׁב עֲלֵיהֶם מְעַט מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר לִישֵׁב עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת. וְכָל שֶׁכֵּן אִם קְשָׁרָן לִישֵׁב עֲלֵיהֶם, אוֹ אִם חָשַׁב עֲלֵיהֶם מִבְּעוֹד יוֹם לִישֵׁב עֲלֵיהֶם, אֲפִלּוּ בַּחֹל. כא אֲבָל נִדְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים אַף עַל פִּי שֶׁחָשַׁב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לִישֵׁב עֲלֵיהֶם אֶלָּא אִם כֵּן לִמְּדוּם { פי' סִדְּרוּם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדִין אֲבָנִים כְּדִין } לא { חֲרָיוֹת, וְכֵן עִקָּר. } (מָרְדְּכַי פ' בַּמֶּה טּוֹמְנִין וְהַמַּגִּיד פ' כ"ה בְּשֵׁם הָרִי"ף, וְכֵן יֵשׁ לְפָרֵשׁ הָרֹא"שׁ). כב אָסוּר לְכַסוֹת פִּי חָבִית בְּאֶבֶן אוֹ בַּקַּעַת, אוֹ לִסְגֹּר בָּהֶן אֶת הַדֶּלֶת, אוֹ לְהַכּוֹת בָּהֶן בְּבִרְזָא (פֵּרוּשׁ הַקָנֶה שֶׁמְּשִׂימִים לְחָבִיּוֹת לְהוֹצִיא הַיַּיִן מִמֶּנּוּ); אַף עַל פִּי שֶׁחָשַׁב עָלֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן יִחֲדָהּ לְכָךְ לְעוֹלָם; אֲבָל יִחֲדָהּ לְשַׁבָּת זֶה בִּלְבַד, לֹא. וְהָנֵי מִילֵי, בְּדָבָר שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְיַחֲדָהּ לְכָךְ, כְּגוֹן: הָנֵי דַּאֲמָרָן; אֲבָל בְּכָל מִדֵּי דְּאָרְחֵיהּ בְּהָכֵי, כְּגוֹן: לִפְצֹעַ בָּהּ אֱגוֹזִים, בְּיִחוּד לְשַׁבָּת אַחַת סַגֵּי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּלָא שְׁנָא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ שׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁל תִּקּוּן מִבְּעוֹד יוֹם { וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רנ"ט דִּבְיִחוּד סַגֵּי. } כג מֻתָּר לַחְתֹּךְ עָנָף מִן הַדֶּקֶל מִבְּעוֹד יוֹם, וּמֻתָּר לְהָנִיף בּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן בְּשַׁבָּת לְהַבְרִיחַ לב הַזְּבוּבִים; כֵּיוָן דִּלְצֹרֶךְ חֲתָכוֹ, עֲשָׂאוֹ כְּלִי גָּמוּר. כד פִּשְׁתָּן סָרוּק וְצֶמֶר מְנֻפָּץ שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַמַּכָּה, אִם חָשַׁב עֲלֵיהֶם מִבְּעוֹד יוֹם לְתִתָּם עַל הַמַּכָּה, אוֹ שֶׁיָּשַׁב בָּהֶם שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם, אוֹ שֶׁצְּבָעָן בְּשֶׁמֶן דְּגָלֵי דַּעְתֵּיהּ דִּלְמַכָּה קָיְימֵי, אוֹ שֶׁכְּרָכָן בִּמְשִׁיחָה לִתְּנָם עַל הַמַּכָּה בְּשַׁבָּת תּוּ לֵית בְּהוּ מִשּׁוּם מֻקְצֶה, וּמִשּׁוּם רְפוּאָה נָמֵי לֵיכָּא שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּמוֹ מַלְבּוּשׁ שֶׁלֹּא יִסָרְטוּ בְּגָדָיו (בַּמַּכָּה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא סַגֵּי בְּמַחְשָׁבָה לְחוּד. כה עוֹרוֹת יְבֵשִׁים, בֵּין שֶׁל אֻמָּן בֵּין שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, מֻתָּר לְטַלְטְלָן. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא עוֹרוֹת בְּהֵמָה גַּסָּה דְּחָזֵי לִישֵׁב עֲלֵיהֶם, אֲבָל מִבְּהֵמָה דַּקָּה, אָסוּר, } לג { אֶלָּא אִם כֵּן חָשַׁב לִישֵׁב עֲלֵיהֶם מִבְּעוֹד יוֹם } (רַשִׁ"י פ' ב"ט). כו נְסָרִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, מֻתָּר לְטַלְטְלָן; וְשֶׁל אֻמָּן, אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן חָשַׁב עֲלֵיהֶם מִבְּעוֹד יוֹם לִתֵּן עֲלֵיהֶם פַּת לְאוֹרְחִים אוֹ תַּשְׁמִישׁ אַחֵר. כז עֲצָמוֹת שֶׁרְאוּיִים לִכְלָבִים, וּקְלִפִּים שֶׁרְאוּיִם לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּפֵרוּרִים שֶׁאֵין בָּהֶם כַּזַּיִת מֻתָּר לְהַעֲבִירָם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן; אֲבָל אִם אֵין הַקְּלִפִּים רְאוּיִם לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, אָסוּר לְטַלְטְלָם אֶלָּא לד מְנַעֵר אֶת הַטַּבְלָא וְהֵם נוֹפְלִים. וְאִם יֵשׁ פַּת עַל הַשֻּׁלְחָן, מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ הַטַּבְלָה וּלְטַלְטְלָהּ עִם הַקְּלִפִּים שֶׁאֵינָם מַאֲכַל בְּהֵמָה, שֶׁהֵם בְּטֵלִים אַגַּב הַפַּת; וְאִם הָיָה צָרִיךְ לִמְקוֹם הַשֻּׁלְחָן, אֲפִלּוּ אֵין עָלֶיהָ אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִם לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ וּלְטַלְטְלָהּ. כח חֲבִילֵי עֵצִים וְקַשׁ לה שֶׁהִתְקִינַן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, אֲפִלּוּ הֵם גְּדוֹלִים הַרְבֵּה, מֻתָּר לְטַלְטְלָן. כט כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לְמַאֲכַל חַיָּה וְעוֹף לו הַמְצוּיִים, מְטַלְטְלִים אוֹתוֹ; וְאִם אֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לְמַאֲכַל חַיָּה וְעוֹף שֶׁאֵינָן מְצוּיִים, אִם יֵשׁ לוֹ מֵאוֹתוֹ מִין חַיָּה אוֹ עוֹף, מֻתָּר לְטַלְטֵל מַאֲכָל הָרָאוּי לְאוֹתוֹ הַמִּין; וְאִם לָאו אָסוּר. { הַגָּה: וּלְפִי זֶה מֻתָּר לְטַלְטֵל עֲצָמוֹת שֶׁנִּתְפָּרְקוּ מִן הַבָּשָׂר מֵעֶרֶב שַׁבָּת אִם רְאוּיִים לִכְלָבִים, דְּהָא כְּלָבִים מְצוּיִים } (בֵּית יוֹסֵף דְּלֹא כְּהָרַ"ן). ל גַּרְעִינֵי תְּמָרִים, בְּמָקוֹם שֶׁמַּאֲכִילִים אוֹתָם לִבְהֵמָה מֻתָּר לְטַלְטְלָן; וְאָדָם חָשׁוּב צָרִיךְ לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא לְטַלְטְלָן אֶלָּא דֶּרֶךְ שִׁנּוּי. לא בָּשָׂר לז חַי, אֲפִלּוּ תָּפֵל שֶׁאֵינוֹ מָלוּחַ כְּלָל, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ מִשּׁוּם דְּחָזֵי לְאֻמְצָא; וְכֵן אִם הוּא תָּפוּחַ (פי' מַסְרִיחַ, רַשִׁ"י), מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ מִשּׁוּם דְּרָאוּי לִכְלָבִים. לב דָּג מָלוּחַ מְתָּר לְטַלְטְלוֹ; וְשֶׁאֵינוֹ מָלוּחַ, אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי. לג קָמֵעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יוֹצְאִים בּוֹ, מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ. לד כָּל דָּבָר מְטֻנָּף, כְּגוֹן: רְעִי וְקִיא וְצוֹאָה, בֵּין שֶׁל אָדָם בֵּין שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אִם הָיוּ בְּחָצֵר שֶׁיּוֹשְׁבִים בָּהּ, מֻתָּר לְהוֹצִיאָם לְאַשְׁפָּה אוֹ לְבֵית הַכִּסֵא, וַאֲפִלּוּ בְּלֹא כְּלִי; וְאִם הָיוּ בְּחָצֵר לח שֶׁאֵינוֹ דָּר שָׁם, לט אָסוּר לְהוֹצִיאָם. וְאִם יָרֵא מִפְּנֵי הַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִתְלַכְלֵךְ בָּהּ, מֻתָּר לִכְפּוֹת עָלֶיהָ כְּלִי. לה אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם, מ אָסוּר לְהַחְזִירָם, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לְתוֹכָם מא מַיִם. לו אֵין עוֹשִׂים גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה, דְּהַיְנוּ לְהָבִיא דָּבָר שֶׁעָתִיד לִמָּאֵס כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ לִכְשֶׁיִּמָּאֵס; וְאִם עָבַר וַעֲשָׂאוֹ, מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ. לז בְּמָקוֹם דְּאִכָּא פְּסֵידָא, מֻתָּר מב לְהַכְנִיס מִטָּתוֹ אֵצֶל גְּרָף שֶׁל רְעִי וְלִקְבֹּעַ יְשִׁיבָתוֹ שָׁם, כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ. לח מַכְנִיס אָדָם מִבְּעוֹד יוֹם מָלֵא קֻפָּתוֹ עָפָר וּמְיַחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית וְעוֹשֶׂה בּוֹ כָּל צְרָכָיו בְּשַׁבָּת, כְּגוֹן: לִטֹּל מִמֶּנּוּ לְכַסוֹת צוֹאָה אוֹ רֹק וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה; אֲבָל אִם לֹא יְיַחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית, בָּטֵל אַגַּב עֲפַר הַבַּיִת וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ. { הַגָּה: וְלָכֵן מֻתָּר לִקַּח פֵּרוֹת הַטְּמוּנִים בַּחֹל, כִּי אֵין אוֹתוֹ עָפָר מֻקְצֶה } (בֵּית יוֹסֵף ססי' שי"א בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט). לט מג אָסוּר לְטַלְטֵל בְּהֵמָה, חַיָּה וְעוֹף; וְאַף עַל פִּי כֵן מֻתָּר לִכְפּוֹת אֶת הַסַל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ וְיֵרְדוּ בּוֹ, וּבְעוֹדָם עָלָיו, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ. מ כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף מְדַדִּים אוֹתָם מד בֶּחָצֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹחֵז בְּצַוָּארָן וּבַצְּדָדִים וּמוֹלִיכָן, אִם צְרִיכִין הַבַּעֲלֵי חַיִּים לְכָךְ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַגְבִּיהֵם בְּעִנְיָן שֶׁיַּעַקְרוּ רַגְלֵיהֶם מִן הָאָרֶץ, דְּמֻקְצִין הֵם וְאָסוּר לְטַלְטְלָן; חוּץ מִתַּרְנְגֹלֶת שֶׁאֵין מְדַדִּין אוֹתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁמַּגְבַּהַת עַצְמָהּ מִן הָאָרֶץ וְנִמְצָא זֶה מְטַלְטֵל, אֲבָל דּוֹחִים אוֹתָהּ מֵאֲחוֹרֶיהָ בְּיָדַיִם כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס. מא הָאִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בָּנָה, אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא מה תִּגְרְרֵהוּ אֶלָּא יְהֵא מַגְבִּיהַּ רַגְלוֹ אַחַת וְיַנִּיחַ הַשְּׁנִיָּה עַל הָאָרֶץ וְיִשָּׁעֵן עָלֶיהָ עַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיַנִּיחַ רַגְלוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ, שֶׁנִּמְצָא לְעוֹלָם הוּא נִשְׁעָן עַל רַגְלוֹ הָאַחַת. מב דָּבָר שֶׁהוּא מֻקְצֶה מֻתָּר לִגַּע בּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מְנַעְנֵעַ אֲפִלּוּ מִקְּצָתוֹ { וּכְבָר נִתְבָּאֵר רֵישׁ סִימָן זֶה. } מג מֻתָּר לְטַלְטֵל מֻקְצֶה עַל יְדֵי נְפִיחָה { וּכְבָר נִתְבָּאֵר רֵישׁ סִימָן זֶה. } מד כְּלִי שֶׁנִּתְרוֹעֲעָה, לֹא יִתְלשׁ מִמֶּנָּה חֶרֶס לְכַסוֹת בּוֹ אוֹ לִסְמֹךְ בּוֹ. מה אָסוּר לִשְׂחֹק בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב בְּכַדּוּר. { הַגָּה: } מו { וְיֵשׁ מַתִּירִין, וְנָהֲגוּ לְהָקֵל } (תוס' פ"ק דְּבֵיצָה). מו אָסוּר לָשֵׂאת תַּחַת אֲצִילָיו זֶרַע הַתּוֹלָעִים שֶׁעוֹשִׂין הַמֶּשִׁי, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר בְּטִלְטוּל וְעוֹד שֶׁהוּא מוֹלִיד בְּחֻמּוֹ. מז יֵשׁ אוֹסְרִים לְטַלְטֵל בֶּגֶד שַׁעַטְנֵז, מז וְיֵשׁ מַתִּירִים. מח מֻתָּר לְטַלְטֵל מְנִיפָה בְּשַׁבָּת לְהַבְרִיחַ הַזְּבוּבִים. מט מְכַבְּדוֹת שֶׁמְּכַבְּדִים בָּהֶם הַקַּרְקַע, מח מֻתָּר לְטַלְטְלָם. נ הָרַשְׁבָּ" א מַתִּיר לְטַלְטֵל האצטרלו"ב בְּשַׁבָּת, וְכֵן סִפְרֵי הַחָכְמָה, וּלְדַעַת הָרַמְבָּ"ם יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק בַּדָּבָר. נא מַה שֶּׁמּוֹרֶה עַל הַשָּׁעוֹת שֶׁקּוֹרִין רילו"ג, בֵּין שֶׁהוּא שֶׁל חוֹל בֵּין שֶׁהוּא שֶׁל מט מִין אַחֵר, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ { וּכְבָר פָּשַׁט הַמִּנְהָג לֶאֱסֹר. נ } נב מֻקְצֶה נ לַעֲשִׁירִים הָוֵי מֻקְצֶה, וַאֲפִלּוּ עֲנִיִּים אֵין מְטַלְטְלִין.

באר היטב – סימן שח – דברים המתרים והאסורים לטלטל בשבת

א א לטלטל. פי' אותו הסכין של סופרים אסור לטלטלו דה"א הואיל ותחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה קמ"ל דאסור אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל דהא נעשה בסיס לאיסור ולהיתר עי' סוף סי' ש"י: ב ומקפיד. אבל אם אינו מקפיד עליו שרי עי' סי' ש"י ס"ב: ב ג וכבד. וה"ה אבן גדולה או קורה גדולה אם יש תורת כלי עליה מותר. רמב"ם: ג ד לאיסור. כלומר שמיוחדת לדבר שאסור לעשות בשבת: ה נשתמש. פי' שהיה מונח עליו דבר האסור דנעשה בסיס לדבר האסור אבל אם עשה מלאכה בקורנס פשיטא דמותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו: ו שירצה. דכיון שהוא בידו רשאי לטלטלו יותר ונ"ל דאפי' שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלו יותר מ"א. איתא בשבת דף קכ"ז שמותר לטלטל מוקצה ברגליו דרך הילוכו. מ"א: ז לצל. ואם חישב עליו לתשמיש מותר לטלטלו אפי' עיקר כוונתו מחמה לצל ירושלמי פ"ה דביצה: ד ח להיתר. וה"ה כשמלאכתו לאיסור ולהיתר: ט וכתבי הקודש. ונייר חלק הוי מוקצה מחמת חסרון כיס כיון דעומד לכתיבה. ש"ג: י כלל. וכוסות וקערות וצלוחית וסכין קטן שע"ג השלחן מותרין גם כן אפי' שלא לצורך כלל. שכנה"ג: יא ותפילין. עיין ט"ז ומ"א דאין לטלטלם כ"א לצורך גופו ומקומו וע"ל סי' כ"ט מש"ש: ה יב ככר. וה"ה אם נתן בה דבר אחר המותר לטלטל מ"א. והט"ז כ' דאין להקל בזה ע"ש ועי' סי' שי"א ס"ה: ו יג לשום מלאכה. ולמ"ד נולד אסור בעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה. וה"ה אם עכו"ם עושה כלי בשבת אסור לטלטלו לדעה זו עיין סי' תצ"ה: יד זכוכית. ושל חרס אסור לפנותו אפי' דורס עליהם ומשברן דבר שאין מתכוין הוא. מ"א: ז טו בחול. ה"ה בשבת כמ"ש ס"ו עיין מ"א וט"ז: טז צרורות. פשוט דה"ה חתיכת עץ שאינו כלי אסור לטלטלו ואפי' לצורך גופו כגון לתקוע אותו במקום בריח לדלת אם לא שעשה בו קצת תיקון מעשה קודם שבת ורבים נכשלים בזה אבל ע"י עכו"ם שרי בכל איסור מוקצה כמ"ש בסי' רע"ו ס"ג לענין טלטול נר ט"ז. ופתילה שלימה מקרי כלי ושברי פתילה מקרי צרורות ואם כן מותר לטלטל נר שלם של חלב או שעוה לצורך גופו ולצורך מקומו כמ"ש ס"ג עיין מ"א: ח יז דלתותיהן. ודלתות של בית אסור. רמב"ם: ט יח דמחובר. וא"כ גם החלונות אסור ליטול או להחזיר מ"א עי' סי' שי"ג ס"ה: י יט בטיט. פי' הכלי מחובר למטה לקרקע בטיט: יא כ חור. ואם יחדה מבע"י לאיזה תשמיש הוי כלי ושרי ט"ז. וכלים מוקצים שנשברו בשבת אף על גב דעכשיו אין מוקצים אסורים לטלטל מ"א בס"ק י"ח: יג כא מצוה. שאדם בודל מהם מלהשתמש בהם תשמיש מגונה: יד כב כלי. על הדפוס: טו כג ואסור לטלטלו. ומנעלים שלנו עדיין חזי ללבישה ומותר לטלטלן. מ"א: כד לח. וחוט או משיחה אסור דילמא מבטל ליה והוי קשר של קיימא. מ"א: כה אסור. ואם רבים שם וגנאי לו לילך בלא מנעל שרי משום כבוד הבריות. מ"א: טז כו הקנה. ואם מיוחד לכך שרי. מ"א: כז מבע"י. הטעם שמא יתקע. ולפ"ז דוקא בנשמט יש חשש זה אבל בנשבר לא שייך שמא יתקע אלא צריך לעשות רגל אחר ולזה לא חיישינן ורמ"א דנקט נשבר לאו דוקא אלא נשמט קאמר. ותו נ"ל דאם נשמט הרגל כבר ואין כאן אותו רגל כלל אלא הספסל עומד כך בלא רגל אין איסור לסמוך אותו על ספסל אחר דכאן אין שייך שמא יתקע כנלע"ד בזה שהוא חומרא דרבנן בפרט במקום שהוא צורך בשבת. ט"ז: כח בנין. ואם הוא לעולם רפוי שרי כמ"ש סימן שי"ג ס"ו: יח כט קוץ. דוקא קוץ שאינו נראה וכן גחלת של מתכות אין חומה ניכר שאף בתר דאזיל סומקא יש בה כח לשרוף ריב"ש סי' ת"א ועיין סימן תקי"ח ס"ג ועיין מ"א (במה שתמה על תשובת הריב"ש ומה שהעלה להלכה. אבל בספר אליהו רבה דחה דבריו ע"ש גם מה שהעלה במ"א דלא התיר אלא בדבר שלא היה מונח מע"ש לא נהירא דקוץ משמע דמונח בע"ש): כ ל לשריפה. משמע דסתמא לא אסירא. זמורה שיש בראשה עקמומית כעין מזלג שראוי לתלות בו דלי ולמלאות בו אע"פ שחישב עליה מע"ש למלאות בה אסור למלאות בה בשבת אא"כ היא קשורה בדלי מע"ש דחיישינן שמא תהיה ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש רמב"ם ומשמע דבקשה שרי: כא לא חריות. עיין מ"א: כג לב הזבובים. וה"ה לאיים על התינוקות שיכם בהם. אבל אסור לומר לעכו"ם שיתלוש לו ענף מן המכבדות שמכבדין הבית עיין ט"ז: כה לג אא"כ. ואם נתנן לאוצר לסחורה צריכים יחוד ע"ס רנ"ט: כז לד מנער. וה"ה שמותר לגררם ע"י סכין מן המפה כיון דלא נגע בה הוה ליה טלטול מן הצד ט"ז. וקשה דבסי' שי"א ס"ק ב' אוסר הט"ז לדחוף דבר שהוא מוקצה ע"י קנה ע"ש: כח לה שהתקינן. וקש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה. מ"א: כט לו מצויים. ואם אין מצויים אסור: לא לז חי. ואם הוא בשר דלא חזי לאכול חי אסור לטלטל וה"ה שאר דברים כגון שומן צונן. (אבל בספר אליהו רבה העלה כללא דמלתא אף שאינו ראוי לאכול חי כיון דראוי לכלבים שרי). כתב ש"ג בשר עכו"ם שנשחט היום שרי בטלטול ועי' סי' ש"י ס"ב בהג"ה. ואסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת כדי שלא יאסור לבשול אפי' ע"י עכו"ם דאפשר לאכלו צלי מ"א בסי' שכ"א ס"ק ז' ע"ש. ובא"ז בשם זקינו הגאון ז"ל הורה להתיר בשעת הדחק אפי' ע"י ישראל ועיין בס' עדות ביעקב סי' א': לד לח שאינו. ואם מונח במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדים. מ"א: לט אסור. ואם הוא מלא ואי אפשר לפנות עליו מותר להוציאו ולהחזירו משום כבוד הבריות. מ"א: לה מ אסור. ובעודו בידו מותר להחזירו. מ"א: מא מים. ודוקא שהן ראוין לשתיית בהמה כשהן בגרף דאל"כ אף המים גרף הן. ב"י: לז מב להכניס. אפילו הוא בחצר מקום שאין דירה שם. ב"י: לט מג אסור. ואם היה עליו בה"ש אסור. לבוש: מ מד בחצר. אבל בר"ה אסור עיין סי' שט"ו מאלו הדינים בסי"ב: מא מה תגררהו. וקטן כ"כ שצריך לגררו אם נשאו חייב והמוציא תינוק וכיס תלוי בצוארו חייב אבל המוציא גדול המלובש בכליו פטור ואם נושא כפות או חולה חייב והנושא מת הוי מלאכה שא"צ לגופה. רמב"ם עיין מ"א: מה מו ויש. עי' סי' תקי"ח ס"א שהט"ז ומ"א אוסרים ע"ש: מז מז ויש. רש"ל ספ"א דביצה אוסר לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו. ובאגודה אוסר אפי' לצורך גופו ומקומו: מט מח מותר. ולמ"ד אסור לכבד הבית הוי כלי שמלאכתו לאיסור. ב"י ש"ג: נא מט מין אחר. כגון שרואין בצל: נב נ לעשירים. כתב הט"ז הכלל הוא דמה שראוי לעניים והוא בביתו של עני הוה מוקצה לעשירים כיון דלדידהו לא חזי אלא דמי שהוא בביתו של עני גריר בתר הבית אפי' עשיר אבל מוקצה לעשיר והוא בביתו אסור לכל העניים כאלו זרקן כבר לאשפה ע"ש:

מגן אברהם ש״ח – סימן שח – דברים המתרים והאסורים לטלטל בשבת

א׳ אסור לטלטלו. פי' אותו הסכין של סופרים אסור לטלטלו דה"א הואיל ותחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה קמ"ל דאסור אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל דהא נעשה בסיס לאיסור ולהיתר עססי' ש"י: ב׳ שמקפידין עליו. אבל במקום שאין מקפידין עליו שרי כמ"ש ס"ג: ג׳ ומקפיד עליהם. אבל אם אינו מקפיד עליו שרי עסי' ש"י ס"ב [ב"י] ועסי' רנ"ט דבכל דבר שדמיו יקרים אסו' ובדבר שאין דמיו יקרים אם נתנן לאוצר אסור עסכ"ה: ד׳ וכבד הרבה. וה"ה אבן גדולה או קורה גדול' אם יש תורת כלי עליה מותר (רמב"ם) ועסי' ש"ז סכ"א: ה׳ שמלאכתו לאיסור. כלומר שמיוחדת לדבר שאסור לעשות בשבת: ו׳ ואם נשתמש לאיסור. פי' שהיה מונח עליו דבר האסור דנעשה בסיס לדבר האסור אבל אם עשה מלאכה בקורנס פשיטא דמותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו: ז׳ ולהניחו באיזו מקום. דכיון שהוא בידו רשאי לטלטלו יותר ונ"ל דאפי' שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלו יותר ועמ"ש סי' רס"ו סי"ב: איתא בשבת דף קכ"ז שמותר לטלטל מוקצה ברגליו דרך הילוכו וכ"כ במלחמות שם עמ"ש סי' ש"ה סי"א: ח׳ אבל מחמה לצל. ואית' בירוש' פ"ה דביצה כשמחשב עליו לתשמיש מותר לטלטלו אפי' עיקר כונתו מחמה לצל וע' בשבת דף קכ"ד ע"ב: ט׳ שמלאכתו להיתר וכו'. וה"ה כשמלאכתו לאיסור ולהיתר (ש"ג פי"ז כ"ה): י׳ וכתבי קדש. פי' ספרים שמותר לקרות בהם דלא כע"ש עסי' של"ד סי"ג כתוב בש"ג פ"ח דנייר חלק הוי מוקצה ונ"ל דהוי מוקצ' מחמת חסרון כיס דכיון דעומד לכתיבה קפיד עלייהו עמ"ש סי' ש"ז סי"ד: י״א ושופר כו'. משמע דתפילין אפי' שלא לצורך גופו כלל שרי לטלטלו אלא דלא הוי ככתבי קדש דשרי לטלטלו שלא לצורך כלל אבל תפילין שרי ולא הוי ככלי שמלאכתו לאיסור דשבת א"צ אות אבל אם ירצה להניחם אין איסור בדבר כמ"ש התו' ספ"ק די"ט [ב"י] ותימא דבסי' ל"א פסק כהזוהר דהמניח תפילין בח"ה חייב מיתה כ"ש בשבת, וגם התוס' בשבת דף ס' משמע דס"ל דאסור להניח תפילין אלא דס"ל כלי שמלאכתו לאיסור מותר לשלחו וכמ"ש סי' תקי"ו ע"ש דאל"כ לדידיה למה אין מניחין תפילין בשבת ומה שדייק הב"ח מדקתני לא יצא בתפילין מכלל דבבית שרי ובתו' מנחות דף ל"ו שכתבו שם דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין אפי' בבית אסור וכ"כ המרדכי ה' תפילין ויש ליישב דה"ק דכיון דלאו זמן תפילין הוא לא מחייב למשמש בהן וחיישי' שמא יצא לר"ה ועיין בסנהדרין ריש דף ס"ח ומ"מ הוי ככלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלו כ"א לצורך גופו ומקומו כ"מ בתו' שבת דף מ"ו מיהו בש"ג רפ"ו דשבת כ' בשם הפוסקים דשרי בטלטול עסי' ש"ג סי"ח ומ"ש סל"ג: י״ב אסור לטלטלו. כתב הע"ש בשם הא"ז דחצוצרות אסור לטלטלן כלל דלאו כלי הוא עכ"ל ול"נ דזהו לר"י אבל לדידן דקי"ל כר"ש שרי ע' בתו' ד' ל"ו ובגמ' שם וליכא למימר דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס דבהא אף ר"ש מודה: י״ג ככר. וה"ה אם נתן בה דבר אחר המותר לטלטל: י״ד כל הכלים. ועסי' תצ"ה די"א דנולד אסור בשבת ולכן אכתוב כ"מ שיש נולד: ט״ו לכסות בה. ולמ"ד נולד אסור בעי' שיהא ראוי למלאכתו ראשונה כגון שברי עריבה לצוק לתוכה מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכה שמן וה"ה אם עכו"ם עושה כלי בשבת אסור לטלטלו לדעת זה: ט״ז שלא יזוקו בהן. אבל אם הוא של חרס אסור לפנותן ואעפ"י שדורס עליהן ברגלים ומשברן מ"מ דבר שאין מתכוין הוא וכמ"ש סי' של"ו ס"ג ועוד דליכ' איסורא בשבירתן ע' סמ"ד וסי' שי"ח סי"ב ומיהו בסימן של"ו סס"ב משמע דאסור ע"ש ואפשר דשאני התם דשובר כלי בידים אבל הכא הוי ממיל': י״ז שנשברה בחול. וה"ה שנשבר בשבת כמ"ש ס"ו אלא דנקט בחול משום סיפא דזרקה לאשפה מבעוד יום דאם זרקה בשבת שרי לטלטלה כיון שב"ה היה תורת כלי עלי' כמ"ש המ"מ עכ"ל ד"מ וכ"כ הב"ח דלא כהרב"י שכתב דבנשבר' בשבת אסור לטלטלה אא"כ הוא ראוי למלאכתו ראשונ' דקשה לבדות חלוקים שלא נמצאו בתלמוד ובפוסקים אך מ"ש הב"ח בפירוש התוספות צ"ע דדברי התוס' התם כפשטן ע"ש דרבא ס"ל דנולד אסור ואליבי' פי' התו' כן ולדינא אין חילוק דאפי' בר"ה שרי אא"כ זרקה לאשפה מבע"י: י״ח שאין בו שייכות כלי. כגון עששית של ברזל וטבלא [מ"מ פ"ד מעירובין] וכן בקעת עסכ"ב ופתילה מקרי כלי כמ"ש הב"י סי' תקי"ד בשם ת"ה ועמ"ש ססי' תק"א וכ"כ התו' בשבת דף מ"ז דפתילה שלימה מקרי כלי ושברי פתילה מקרי צרורות וא"כ מותר לטלטל פתיל' שלימ' לצורך גופו ולצורך מקומו וכמ"ש ס"ג: ונ"ל דמכאן מרגלא בפומיה דאינשי דמותר לטלטל נר שלם של חלב או של שעוה ומ"מ טועין הן דאינו מות' אלא כשצריך לו לדבר היתר כמ"ש ס"ג וכתב ב"י כתב בנו של הרשב"ץ על מקום שנוהגין שפעם ראשונה שמכניס אדם בנו לבה"כ מבי' נר שעוה בידו אפי' בשבת אין בו איסור טלטול כיון שמע"ש חשבו להביאו דמחשב' מתרת לטלטל המוקצה כמ"ש ס"ך ע"כ ול"נ דאין הנדון דומה לראיה דהתם ראוי' להשתמש בהן בשבת משא"כ בנר של שעוה עכ"ל. ול"נ טעם המקומות כגון שהקטן נוטלו בידו ליכ' איסור' ומיהו יש להחמיר ערסי' ש"ט וסי' שמ"ג: י״ט דלתותיהן. כ' הרמב"ם פכ"ה דלתות הבית אף על פי שהן כלים לא הוכנו לטלטל לפיכך אם נתפרקו אפי' בשבת אין מטלטלין אותם עכ"ל וצ"ע מאי אפי' דקאמר אדרבה אם נתפרקו בחול הוכנו למלאכה אחרת מבע"י כמ"ש ס"ו וכ"ה בגמרא וצ"ל דה"א כיון דב"ה היה מטלטלו כשפותח ונועל גם עתה לישתרי קמ"ל ומזה יש ללמוד דה"ה כלים המוקצים שנשברו בשבת אף על גב דעכשיו אין מוקצי' אסורים עס"א וסי' ש"י ס"ג: כ׳ ליטלה. דאין בנין וסתירה בכלים עסי' שי"ד: כ״א שמא יתקע. ואפי' בכלי שמיה בנין גמור דלא כע"ש: כ״ב דכיון דמחובר לקרקע כו'. ומחייב משום בונ' (רמב"ם פ"י ומ"מ פכ"ב) וא"כ גם החלונו' אסור ליטול ולהחזיר דמחוברין הם: כ״ג אין ניטלין. פי' אסור לטלטל ול"ד לחתיכ' חרס בס"ז דהתם היה תורת כלי עליו מעיקר' משא"כ בכסוי לכן בעינן שתקנן (ר"ן) ובמחובר לקרקע יש לחוש משום בנין לכן בעי' בית אחיזה: כ״ד או חור שלה אסור. מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא, וא"ת ומ"ש משברי כלים כמ"ש ס"ז וי"ל דהתם מהני בהו יחוד לטומאה משא"כ במחט דלא מהני ביה יחוד אא"כ עשה בו שום שינוי ותיקון למיתוח (תו' דף מ"ט) ובזבחים דף צ"ד כתבו וז"ל עור לח אף על גב דמקבל טומאה במחשבה כיון דלא מיחדו לישיב' בעוד שהוא לח אסור לטלטלו וכן צ"ל גבי מחט שניטל חודה או עוקצה דאסור לטלטלה אף ע"ג דאם התקינה למיתוח טמאה עכ"ל, וכונת' דדוקא בשברי כלי' דרגילין להשתמש בהם תשמיש אחר שרי לטלטלם משא"כ במחט דרגילין לזורקו בין הגרוטאות כשנשברה כדאית' בגמרא וכן נלע"ד עיקר דפשטא דמתני' משמע דאם התקינה למיתוח טמאה בלא שום תיקון וכ"פ הרמב"ם פי"א מכלים: כ״ה מותר. דזמנין דמימלך עליה ומשוי לה מנא (גמ') ודברי הע"ש תמוהים: כ״ו ויש מתירין. דחזי' לקנח בו מידי: כ״ז מותר לטלטלו. פי' להדפוס: כ״ח בטל מתורת כלי. דגנאי הוא לתקנו כיון שניכר מבחוץ והקשה המ"מ מ"ש מכל שברי הכלים דשרי כמ"ש ס"ו וי"ל דלא חזי לכסות כלים משום דממאיס (ב"י) וצ"ע דאמרי' סנדל המסומר שרי לטלטלו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המט' ועוד דמי בעינן שיהיה דוקא ראוי לכסות בו כלי הא אפילו חזי לתשמיש אחר שרי ועמ"ש סי"א בשם התוספות ונ"ל דבמנעלים שלנו אף על פי שנפסקה הרצועה עדיין חזי ללבישה ותורת כלי עליו דדוקא במנעלים שלהם שהיו פתוחים לגמרי מלמעלה וצדדיו של עץ או של עור קשה והרצועה נקשרת על גבי הרגל כמו שכתב רש"י ואם נפסקה לא היה יכול לנועלו משא"כ שלנו: כ״ט גמי לח. ונ"ל דבחוט או במשיחה אסור דלמא מבטיל ליה והוה קשר של קיימא וכ"מ מל' הרמב"ם שם וע' בכ"מ בשם הרמ"ך ודו"ק כי צ"ע בגמרא לישבם: ל׳ נשמר שם אסור. ונ"ל דאם רבים שם וגנאי לו לילך בלא מנעל שרי משום כבוד הבריות כמ"ש ססי' י"ג: ל״א ליקח הקנה וכו'. וא"ת כיון שנשתמש בו מבע"י לישתרי כמ"ש ס"ך, וי"ל דאינהו לא הוי אורחייהו ליחודי קנים לכתנות (ר"ן) וא"כ בקנים שלנו המיוחדין לתלות עליו שרי: ל״ב אסור לטלטלה. דגזרינן שמא יתקע הרגל לשם והוי בנין: ל״ג אא"כ ישב. דלא גרע מחריות של דקל כמ"ש בס"כ (ד"מ) ולכאור' צ"ע דהתם הטע' משום מוקצה ולהכי מהני ישב משא"כ הכא דגזרינן שמא יתקע, ונ"ל דכיון שישב עליה כך פעם א' בלא רגל שוב לא יתקע: ל״ד אסור להכניס. ואם הוא לעולם רפוי שרי כמ"ש סימן שי"ג ס"ו: ל״ה למזגא עלייהו. והוי תורת כלי עליה: ל״ו ואסור לטלטלם. דליכא תורת כלי עליה עסס"ז: ל״ז קוץ המונח. כתב הריב"ש סי' ת"א ודוקא קוץ שאינו נראה וכן גחלת של מתכת אין חומה ניכר שאף בתר דאזיל סומקא יש בה כח לשרוף אבל גחלת של עץ כל זמן שיהיה בה כח לשרוף תהיה אדומה ויכירו בה כ"כ בה"ג וה"ה אבן גדולה הנראה לעינים אסור לטלטלה עכ"ל, וצ"ע דאמרינן בגמ' שפוד של עץ שרי לטלטלה שלא יזוקו בו וכמ"ש סי' תקי"ח ס"ג וכ"פ בססי' של"ד דאפי' גחלת של עץ שרי ומ"מ צ"ע אם יש להתיר באבן כי נראה דלא התירו אלא בדבר שלא היה מונח שם מע"ש דלא ה"ל לסלקו מאתמול ועסי' שכ"ב סס"ד דאל"כ יהא מותר לסקל אבנים בשבת אלא כדאמרן: ל״ח אסור לטלטלו. שאין עליו תורת כלי (רמב"ם) ונ"ל דטעמא דהוי כאחד מדלתות הבית וכמ"ש ס"ח ועס"ב: ל״ט שקצצן לשריפה. משמע שסתמ' לא אסירי עסכ"א, זמורה שיש בראשה עקמומית כעין מזלג שראוי לתלות בו דלי ולמלאות בו אף על פי שחישב עליה מע"ש למלאות בה אסור למלאות בה בשבת אא"כ היה קשורה בדלי מע"ש דחיישינן שמא תהיה ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש (רמב"ם פכ"ג) ובגמרא דף כ"ה ומשמע שם בגמרא דבמחובר לקרקע אפי' למטה מג' אסור להשתמש ממנה אא"כ קשר ול"מ מחשבה עסי' של"ו: מ׳ אסור לישב. דבשלמא חריות איכא דקיימו לישיבה ואיכא דקיימו לעצים וכאן לא נאסרו אלא מפני מחשבתו שקצצן לשריפה ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבת שריפה אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה לפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה (מ"מ פכ"ה) וא"כ בעצים שלנו נמי בעינן מעשה וכמ"ש סכ"א וסכ"ב: מ"ש הע"ש מסי' ש"ט ס"ד, לא הבין דשם לא שרי אלא להטות ולנער ועמ"ש סכ"ב: מ״א וי"א דדין אבנים כו'. ז"ל ד"מ במרדכי פ"ד כתב דאין חילוק ואדרבה כתב שם די"א דוקא בחריות פליגי אבל אבנים שרי דאין מזיזן וקצת משמע כן בהר"ן ספי"ז וכן י"ל דעת הרא"ש עכ"ל ועמ"ש סי' שכ"ה סי"א וצ"ע דאיך אפשר לומר דלא פליגי באבנים הא פליגי בהדיא בגמרא דף קכ"ה לכן נ"ל ודאי היכא דאין מזיזן ודאי שרי לישב עליהן לכ"ע דמוקצה אינו אסור בנגיעה וכמ"ש הר"ן בפשיטות וכ"כ רש"י דף נ' וז"ל חריות וכו' צריך לקשר אם לא קשר אסור לטלטלן למחר וכ"כ דף קכ"ה סדרו אבנים כדי שלא נצטרך ליגע בהם למחר לפי שאין הזמנה מועיל לאבן לעשות כלי עכ"ל הרי דמותר לישב עליהם אף על פי שהם מוקצים אלא דבחריות מסתמא כשיושב עליהם מזיזן ולכן אסור אבל אבנים כשהן כבדים מותר לישב עליהם לכ"ע והרמב"ם מיירי באבנים שאין גדולים כ"כ וכשיושב עליהם מזיזן ולכן אסור אא"כ עשה בהן מעשה מאתמול וכמ"ש המ"מ וס"ל דכשסדרום הוי מעשה ומ"ש בד"מ שכן דעת הרא"ש מיירי ג"כ בישיבה שאינו מזיזן אבל לטלטלן בעי מעשה וכמ"ש הרא"ש בתשובה וכ"מ סכ"ב ומיהו צ"ע דבסי' שי"א ס"ח אמרי' דמנענע הקש בגופו ומותר לשכב עליו ומכ"ש לישב עליו וצ"ע וכ"מ בעירובין דף ל"ז ע"ב לכן נ"ל דגם דעת הרמב"ם שצריך לסדרם היום כדי שלא יצטרך ליגע בהן למחר כדעת רש"י אבל מותר לישב עליה' בלא סידור: מ״ב יחד' לשבת כו'. אא"כ עשה בה מעשה וכמ"ש סכ"א: מ״ג ביחוד לשבת א' סגי. ול"ד לסכ"א דשאני התם שאין האבן עשויה לישב עליה משא"כ הכא דאורחא בהכי וכ"מ סי' ש"ג סכ"ב דמיירי נמי באבן עגולה דאורח' בהכי ולהכי מהני יחוד: מ״ד ועסי' רנ"ט דביחוד סגי. ואותן אבנים שמטמינים בהן לא בעי תיקון ולא שייך בהו תיקון להטמין בהם והוי כקופת עפר דשרי ביחוד (וכמ"ש סל"ח) כיון דלאו בר מיעבד מעשה הוא ה"נ ל"ש (מרדכי ספי"ז) וכ"כ הרא"ש בתשוב' דליבני דאשתייר מבנין ודומיהן דלאו בני מיעבד מעשה נינהו לשויי עלייהו תורת כלי ומ"ה שרי כמ"ש סי"ז עכ"ל וכ"ה בגמרא ומיהו אפי' במידי דלאו בר מעשה בעינן יחוד לעולם בדבר שאין דרכה ליחדה לכך ובמידי דאורח' פליגי כמ"ש דהא הרשב"א מייתי ראיה מקופת עפר דשרי והתם לאו בר מיעבד מעשה הוא כדאיתא בגמר' ומשמע במרדכי ספי"ז דלכסות בו פי חבית או לסגור הדלת או להכות בברזא בר מיעבד מעשה היא שיכול לעשות בו מעשה הוכחה שעומד לכך ובהא כ"ע מודו שבעי' יחוד לעולם לפי שאין דרכו של אבן ליחד אותה לכיסוי חבית ודו"ק: מ״ה דלצורך חתכו. והיינו כיון דיחדו לכך כמ"ש סכ"ב: מ״ו וי"א דלא סגי. צ"ע דהא הר"ן בשם הר"י לא אסר אלא לצאת בהן משום דלא מוכח' מילת' דמיחדו למכתו ומחזי כמוצי' בשבת אבל לטלטלן לכ"ע סגי במחשבה כמו חריות בס"כ והרב"י שפתח בטלטול וכתב וי"א כו' דבריו צ"ע לישבם: מ״ז וי"א דוקא וכו'. לדידהו אפי' לחין שרי: מ״ח אא"כ חשב. ואם נתנן לאוצר לסחורה צריכים יחוד וכמ"ש רסי' רנ"ט: מ״ט מותר להעבירם. היינו למ"ד נולד שרי עססי' תצ"ה: נ׳ מנער את הטבלא. תימא והלא הוא בסיס לדבר האסור וי"ל דלא הוי דעתו להניחו שם כל היום (עסי' ש"ט ס"ד) א"נ כיון דהוי שם אוכלין הוי בסיס לאיסור ולהיתר ועוד דאין זה מניח בכונה דאינו חושש היכן יפלו עכ"ל תוס' ריש ביצה וכ"כ התוס' בשבת דף מ"ד ע"ב דאפי' מניח בשבת אסור לנער ולפמ"ש סי' רס"ו סעיף ט' לא הוי בסיס אלא א"כ היו עליו ב"ה ע"ש וכ"מ רסי' שי"א ומ"מ אף התוס' מודו דאם נטלו המוקצ' משם מותר לטלטלו דלא הוי בסיס כיון שלא היו עליו ב"ה וכ"ה בהדיא בגמ' וכ' הרמב"ם אם רצה זורקן בלשונו לאחוריו: נ״א שהם בטלים. כלומר אף על גב דבכ"מ דהוי בסיס לאיסור ולהיתר אם יכול לנער צריך לנער כמ"ש סי' ש"ט ס"ג ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש סי' שי"א סס"ה שאני הני שהן בטילים לגבי פת אבל כל מידי דלא בטיל לגבי פת ולא הוי עליה תורת כלי אין מטלטלין אגב פת [הרא"ש בתשובה וכ"כ רי"ו ח"ו] ומשמע מזה דמות' להניח אצלם ככר או תינוק דומי' דמת אבל בפסקיו פ"ב די"ט כתב דוקא לזרקו בפיו כשאוכל' לתוך הסל שהלחם בו אבל להניח לחם עליהם כדי לטלטל אסור דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד והרמב"ן במלחמות והר"ן כתבו דהא דאסור בשאר מילי בככר היינו כשמטלטל האיסור ממש אבל כשמטלטל ההיתר והאיסור מונח עליו מטלטלו עמו וא"ת ליהוי הריפתא והסל בסיס לד"א ולתסרי י"ל כיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן לא הוי בסיס עכ"ל ודברי הרב"י צ"ע בתשובת הרא"ש: נ״ב מותר להגביה. דלא הוי בסיס לד"א וכמש"ל בשם התוס' והמאור: נ״ג שהתקינן. אבל סתמא עומד להסקה וקש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה: נ״ד מע"ש וכו'. בד"מ כתב דהר"ן ס"ל דכשנתפרקו מע"ש אסור אא"כ יש לו כלבים ולכן כתב כאן דשרי אבל כשנתפרקו בשבת פשיטא דשרי ופשוט דאם אין כלבים מצויין בכל ענין אסור ועס"ל וסכ"ז: נ״ה ואדם חשוב. מדלא כתבו הטור והמחבר בשאר נולד שצריך להחמיר נ"ל דוקא גרעי' משום דיש מקומות שאין מאכילין אותן לבהמה ולכן יש להחמיר גם בשאר מקומות כנ"ל עסי' תצ"ה: נ״ו דחזי לאומצ'. כתוב בספר יראים דף ע"ה דמיירי במין דרכיך וחזי לכוס וכ"כ המאור רפכ"א וז"ל דאם לא חזי לאומצ' אסור לטלטלו משום דכל מידי דבר אכילה היא דלא חזי למיכל עד מ"ש לכלבים נמי לא קאי ולא מטלטלין ליה דהא לא חזי מידי עכ"ל וכ"כ הרא"ש פ"ק דחולין ורי"ו ח"ח וש"ג והר"ן ורמב"ם וכ"כ יש"ש בחולין פ"ק סי' ל' וא"כ בשר דלא חזי לאכול חי אסור לטלטל וה"ה שאר דברים כיוצא בו כגון שומן צונן דלא כהב"ח וכ' בש"ג בשר עכו"ם שנשחט היום שרי בטלטול מידי דהוי אנבילה שמתה בשבת וכ"ש בדבר של עכו"ם דאין מוקצה והכנה לעכו"ם שאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום עכ"ל ועסי' ש"י ס"ב וכ"מ ס"פ כ"ד גבי טריפה: נ״ז מטלטלין אותו. משמע דלצאת בו לכרמלית אסור דאל"כ למה איצטרך למימר שמטלטלין וכ"מ מל' רש"י וז"ל ולא בקמיע שאינו מן המומחה הא במומחה שרי דתכשיט הוא לחולה משמע דשאינו מומחה לאו תכשיט הוא אלא דאינו חייב חטאת דשמא היא מרפאת ורש"ל בתשו' כתב דאף באינו מומחה הוי תכשיט ושרי לכרמלית (עמ"ש ס"ד) וצ"ע דא"כ אף לרה"ר לישתרי וע"ק דבהמה לישתרי עסי' ש"ה סס"ז אלא כמ"ש הוא עיקר וכ"כ התניא שאפי' במקום שאין ר"ה אסור להוליך הטבעות שכתובין בהן אותיות לרפואה ואין בהם חותם אם לא נתמחו היטב וכ"מ בסה"ת ובס"ח סי' אלף ק"ד: נ״ח שיושבים בה. פי' שדרים בה כמו בימיהם שהיו החצירות לפני הבתים והיה במקו' דריסת הרגל אבל אם מונח באשפ' שבחצר אסור לפנותם [כ"ה בגמ'] וה"ה בחצר שאחורי הבתים אם אינו יושב שם אסור ונ"ל דאם מונח במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדין: נ״ט אסור להוציאם. נ"ל דאם הוא מלא וא"א לפנות עליו מותר להוציאו ולהחזירו משום כבוד הבריות כמ"ש סי' שי"ב ועוד דלגירסתינו מותר לטלטל צואת אדם להדי' משום דחזיא לכלבים אך הרי"ף והרא"ש יש להם גי' אחרת ובשעת הדחק יש לסמוך על גירסתינו: ס׳ אסור להחזירו. דמאיס כ"כ דלא חזי אפי' לכסות בו מנא עססי' רע"ט [ב"ח] ועס"ג דבעודו בידו מותר להחזירו: ס״א לתוכם מים. ודוקא כשהן ראוים עדיין לשתית בהמה כשהן בגרף דאל"כ אף המים גרף הן [ב"י רשב"א] ומדסתם הרב"י משמע דס"ל אפי' א"צ לפנו' עליו שרי להחזירו וכמ"ש בשם הרא"ש וע"ש בשם מהרי"א שהקשה הלא לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש סי' שי"א וע"ש שנדחק ול"נ דלק"מ דכלי שרי כמש"ל ס"ה וביש"ש פרק ה' דביצה ס"ה פסק כרי"ו דדוקא כשצריך לפנות עליו שרי להחזירו או שצריך להוציא בו צואה: ס״ב כדי להוציאו. הל' אינו מדוקדק דאפי' לא עשה כדי להוציאו אסור דהא אמרי' בגמר' אין מזמנין העכו"ם בשבת משום שיורי כוסות של יי"נ דהוי כגרף של רעי עב"י וה"ה לכל כיוצא בזה מיהו בהא לא קי"ל הכי ומותר לזמן העכו"ם בשבת: ס״ג מותר להכניס. ואפי' הוא בחצר מקום שאין שם דירה [ב"י ד"מ יש"ש]: ס״ד לקבוע ישיבתו. כגון מטתו לשכב עליה או שיכניס שלחנו ויאכל שם [ב"י ויש"ש]: ס״ה עפר וכו'. אפי' למ"ד בסכ"א דבעי מעשה הנ"מ מידי שיכול לעשות בו מעשה הוכחה שתקנו לכך אבל עפר לאו בר מיעבד מעשה הוא ושרי [גמ'] עמש"ל: ס״ו אסור לטלטלו. ואם היה עליו ב"ה אסור אף על פי שירדו [לבוש גמ']: ס״ז בחצר. אבל בר"ה אסור דגזרי' שמא יגביהם ויתחייב דלגבי בהמה לא אמרי' חי נושא א"ע וכ"כ הרמב"ם פי"ח דלא כע"ש: ס״ח אם צריכים מפני צער ב"ח. דאל"כ כשם שאסור כלו כך אסור לטלטל מקצתו כמ"ש סי' שי"א ס"ח [ר"ן] [סי' ש"ה סקי"ח]: ס״ט מפני שמגבהת. והרמב"ם כתב שהיא נשמטת מן היד ונמצאת אגפיה נתלשין וכתב הראב"ד זה הטעם אינו וכו' ונ"ל שכונתו דהוי דבר שאין מתכוין דהא כ' בסי' תצ"ח סי"ב דמותר למשוך הצמר אילך ואילך וכו' ע"ש ובגמר' וגם מותר לחוף ולפספס ביד כמ"ש ססי' ש"ג ע"ש וצ"ע לישב דעת הרמב"ם: ע׳ אפי' בר"ה. דהא אפי' תגביהנו פטור דחי נושא א"ע ואם נושא כפות או חולה חייב והנושא מת הוי מלאכה שא"צ לגופה עסי' רע"ח: ע״א שלא תגררהו. מפני שנושאת [ר"ן] משמע דס"ל דהוה כמי שנושאו וא"כ אפי' בכרמלית אסור עססי' שמ"ח ע"ש וכ"ע דקטן כ"כ שצריך לגררו אם נשאו חייב חטאת ע"ש וכ"כ התוס' דף צ"ד והמאור ריש פכ"א כ' דאפי' בתינוק שנוטל א' ומניח א' אם נושאו חייב ומ"מ משום צערא דתינוק לא גזרו שמא תגביהנו ע"ש, המוציא תינוק וכיס תלוי בצוארו חייב אבל המוציא גדול המלובש בכליו פטור (רמב"ם) ערסי' ש"ט: ע״ב בכדור. ואסור לטלטל הכדור דבמחשבתו לא משוי ליה כלי (ש"ל) ועסכ"א: ע״ג ויש מתירין. והש"כ כתב דהתוס' לא כתבו להתיר אלא בי"ט כיון דיש בו צורך קצת אמרינן מתוך שהותרה וכו' אבל לא בשבת ודוק עכ"ל ול"נ דלא אמרינן מתוך אלא באיסור הוצאה אבל באיסור טלטול שבת וי"ט שוין ואדרבה י"א דמוקצה אסור בי"ט וא"כ אם שרי לטלטל כדור בי"ט ק"ו בשבת אלא דבי"ט שרי אפי' בר"ה אבל בשבת אסור בר"ה וביש"ש כתב דגם התוס' סברי דמדינא אסור לשחוק אלא שנהגו להקל וא"א לישתרי מפני שחזי לצור ע"פ צלוחתו י"ל דממאיס בטיט ועפר ואין ראוי' לכסות (ב"י): ע״ד בגד שעטנז. ויש"ש ספ"א דביצה פסק דאסור לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו ע"ש ועס"ג ועבי"ד סי' ש"א דיש כלאים דחזי למידי ובאגודה בביצה משמע דאסור לטלטל כלל: ע״ה מכבדות. ולמ"ד אסור לכבד הבית הוי כלי שמלאכתו לאיסור (ב"י ש"ג ויש"ש דלא כלבוש): ע״ו האצטרלוי"ב. הוא כלי שחוזין בו הכוכבים ולא גזרינן שמא יסלק הלוחות ויחזירן דמאן לימא לן שהוא אסור דמ"ש ממטה רפויה בסימן שי"ג ס"ז (הרשב"א סי' תשע"ב): ע״ז מין אחר. כגון שרואין בצל: ע״ח יש להסתפק. דדמי למדידת הזמן או למדידת הצל והוא כלי שמלאכתו לאיסור ועס"ג, וא"ת דהוי מדידה של מצוה שלומד על ידו ושרי כמ"ש סי' ש"ו ס"ו שאני הכא דהמדידה אינה מצוה ואי משום שלומד על ידה א"כ יתלה לימודו באיסור ויהא שרי חלילה (מהרי"ל בתשוב' סי' רכ"ח): ע״ט אין מטלטלין. שכבר הוקצה מדעתו של בע"ה העשיר ולא בעי' שיהא מוקצה לכל וכן אמרינן מפני שאסרה הככר על עצמה בנדר נעשה מוקצה (ר"ן ספ"ג) כתב הש"ג על זה וז"ל והתוס' דף מ"ו כתבו דדוקא על האשה אסורה אבל לאחרים מותר וכן נ"ל דבכמה מקומות אשכחן מוקצה לאיש א' אינו מוקצה לכל וכו' ובתוס' פ' מפנין (שבת דף קכ"ז) כתבו דהיכא שהדבר ראויה לכ"ע אלא דאיסור' הוא דרביע עליה כגון תרומה ביד ישראל מותר לכל לטלטלו אבל דבר שהוא מוקצה מחמת גריעותא כגון מטלניות שיש בהן ג' דמוקצים לעשירים אפ"ה שרי לעניים לטלטלן ואפי' לעשירים שבבית עניים שרי לטלטלן עכ"ל וצ"ע דכוונת התוס' ג"כ דאם הוא של עשיר אף עניים אין מטלטלין אותן כיון שהוא מוקצה מחמת גריעותא דהכל הולך אחר דעתו של בע"ה רק בזה פליגי אהר"ן וס"ל דמוקצה מחמת איסור דרביע עליה מותר לכל וגם בדף מ"ו כתבו התוס' דהיכא דנדרה הנאה מככר אפי' היא עצמה שרי לטלטלה כיון דחזי לאחרים אא"כ אסרתם על כל העולם וכ"מ לקמן סימן שכ"ה סס"ח עסי' ש"י סס"ב ודברי הש"ג צ"ע:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ש״ח

א׳ עסי' רע"ט. ובמ"ש שם בס"ד: ב׳ אבל שלא לצורך כלל כו'. צ"ע לפ"ז היאך נושאים סכינים בנדן שלהם תלוי' בחגור' בשבת והולכין עמהם לבה"כ שאין שם צורך בהם וא"ל דהוה שלא כדרך הוצאה דהא בסעיף א' אוסר בסכין של סופרים אפילו תחובים בנדן עם שאר סכינים והכי נמי כאן שלא לצורך. ונראה לי דלא אסרו בזה אלא שלא לצורך כל היום אבל אם ישתמש בו היום והוא נושא אצלו כדי שיהא מוכן לו בשעתו שרי ועמ"ש סי' תקי"ח: ג׳ ותפילין אין לטלטל כ"א לצורך. ב"י הבי' דברי מהרי"ל חביב בזה דמתיר את הטלטול בתפילין דלא כספר אחד שאוסר הטלטול מטעם מוקצה כיון שאסור בהנחת תפילין דכתבו התוס' שאין איסור בהנחתן בשבת ע"כ. ותימא לי דכיון דהיתר הטלטול תלוי במה שאין איסור בהנחתן הא כבר פסק הב"י וש"ע בסי' ל"א שיש איסור בהנחתן בשבת ויו"ט כדברי הזוהר וא"כ שפיר אסור הטלטול מטעם מוקצה ולמה הסכימו ב"י ורמ"א כאן להתיר הטלטול וצ"ע: ד׳ יש מתירין לטלטל כו'. נראה דאין להקל בזה ועיין בסי' שי"א ס"ה מ"ש שם: ה׳ אפי' בשבת. בגמ' הכי איתא במשנה כל הכלים הנטלים בשבת שבריהם נטלים עמהם ובלבד שיהיו עושין מעין מלאכה [ואפי' אינה מעין ראשונה] רי"א ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן הראשונה אמר שמואל מחלוקת שנשברו מע"ש אבל בשבת ד"ה מותרין הואיל ומוכנין אגב אביהן מתיב רב זוטרא מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דנשברו אימת אלימא מעי"ט עצים בעלמא נינהו ומאתמול קאי להסקה אלא בי"ט וקתני אין מסיקין בשברי כלים ולא אמרינן מוכן אגב אביהן אלא הכי איתמר מחלוקת שנשברו בשבת דמ"ס מוכן הוא (כיון דראוי הוא לשום מלאכה) ומ"ס נולד הוא (דמאתמול לאו להאי מלאכה קאי הלכך בעינן מעין מלאכתן) ופסקו הרי"ף והרא"ש והטור כת"ק וק"ל דמשמע כי מוקי פלוגתייהו בשבת הוה ההיא דאין מסיקין בשברי כלים כר"י ולת"ק שרי בשברי כלים וכ"כ הטור בהדיא בסימן תק"א דלר"י אסור באוד שנשבר בי"ט וא"כ קשה דהא רבא אמר בהדיא בפרק נוטל (שבת דף קמ"ג) דאין מסיקין בשברי כלים וממילא כאן בעינן מעין מלאכתן גם כן כר"י דהא בהא תליא ואיך פסקינן כאן כת"ק נגד דברי רבא וכן קשה על הרמב"ם שפסק כת"ק ובשברי כלים פסק כר"י לאיסור וצ"ל דאלו הפוסקים ס"ל דלאו הא בהא תליא דדוקא לפי מה שאמר תחלה הואיל ומוכן אגב אביהן וזה שייך גם בשברי כלים להסקה אז פריך שפיר מהסקת שברי כלים דהוה דלא כמאן אבל למאי דאוקמיה שנשברה בשבת ולא הוה טעמא משום אגב אביהן אלא שהן עצמם מוכנים הם שהם עצמן ראוים למלאכ' אע"פ שאינו מלאכתו ראשונה ולא מקרי נולד אבל רבי יהודה ס"ל כיון דעכשיו הם ראוים למלאכ' אחרת ולא לראשונה ה"ל נולד ואסור וא"כ ההיא דהסק' בשברי כלים ה"ל לכ"ע נולד דעכשיו הוא רוצה להסיק בו והשבר אינו כלי כלל דדוקא במתניתין שהשבר עומד למלאכה אחרת ובשבילה כלי הוא אז מותר לטלטל ע"כ פסק הרמב"ם שפיר לההיא דאין מסיקין בשברי כלים וא"ל הא אמרי' בפ' המביא כדי יין דרש רבא אשה לא תכנס לדיר עצים ליטול מהן אוד ואוד שנשבר אסו' להסיקו בי"ט לפי שאין מסיקין בשברי כלים למימרא דרבא כר"י ס"ל דאית ליה מוקצה כו' הרמב"ם מפ' דמרישא דייק כן שלא תעשה מהן אוד דה"ל מוקצה דלא נתנו עצים אלא להסק' וכפרש"י שם והשתא ניחא מאי דקאמר המקשן מוקצה דאלו אסיפא דהיינו שברי כלים זהו נולד ועוד נכתוב מזה אי"ה סי' תק"א והטו' דנקט בהסק' שברי כלים דאסור לר"י היינו דלר"י עכ"פ אסור ולת"ק אינו מוכרח אבל אפשר לו' דגם הוא ס"ל כן כנלע"ד: ו׳ שנשברה בחול. כ"כ הטור והוא מדברי התו' שכתבו וז"ל דאי בשבת הא אמרינן בפרק נוטל דרבא אית ליה מוקצה וכ"ש נולד עכ"ל. וקשה דהא ת"ק ס"ל אפי' בשבת מותר כמ"ש בסמוך וצ"ל דהתוספות ס"ל דלא קיימא לן כת"ק אלא כר"י מכח ההוא דרבא כמ"ש בסמוך בקושיא ונראה דמ"ה לא הביא הרא"ש הך מילתא שפירש התו' דמיירי בנשבר בע"ש דהוא פסק כת"ק וא"כ שרי אפי' בשבת אלא דעל הטור קשה דפסק כת"ק דשרי אפי' בנשבר בשבת וכאן פסק דוקא בחול והב"י תירץ דהתם בכלים שנשברו והכא בכלי שנשבר ממנו חתיכה וחתיכה זו לא היתה ראויה לשמש בפ"ע קודם שנשברה ועכשיו שנשברה הוה ראויה להשתמש בפ"ע הוה נולד עכ"ל וקשה ע"ז מאי דוחקיה דטור לפר' כן ולא יפרש כפשוטו כההיא דת"ק ונ"ל דגם הטור הולך בשיטת התוס' וס"ל דלא התירו במשנה אליבא דת"ק אלא כשהוא מטלטל לצורך מלאכה מה שהיא ראויה לו אע"פ שהיא אינה מעין הראשונה וע"כ לומר כן דאי מטלטל שלא לצורך היה אסור אפי' במלאכתו להיתר כמ"ש בסמוך אבל כאן בחרס זה שהוא כלי בחצר לכסות בו כלי והוא עכשיו בר"ה ומקנח בו מנעליו כמו דאיתא בגמרא גבי רבא וז"ש הטור אפי' במקום שאין כלים מצוים לכסות' בה פי' והוא עושה בה מידי אחרינא שאין נקרא כלי בשבילו ובזה אתה צ"ל דמותר מטעם דנעשה היום כלי למידי אחרינא בחצר וע"כ ה"ל שם נולד ורבא אית ליה דנולד אסור ע"כ צ"ל דמיירי שנשבר בחול כנלע"ד: ז׳ צרורות או אבנים פשוט דה"ה חתיכת עץ שאינו כלי שאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו כגון לתקוע אותו במקום בריח לדלת כמ"ש סי' שי"ג אם לא שעשה בו קצת מעש' תיקון קודם שבת כמ"ש המרדכי ס"פ כל הכלים וכ"כ בסי' זה סכ"ב וה"ה אם רוצה לסמוך בו איזה דף שישכב עליו. ורבים נכשלים בזה אבל ע"י עכו"ם שרי בכל איסור טלטול מוקצה כמ"ש סימן רע"ו ס"ג לענין טלטול נר: ח׳ בין נתפרקו בחול. פי' ולא מבעיא נתפרקו בשבת דמותר דמוכנין הן אגב אביהן כי עייל שבת אלא אפילו בחול מותר ול"ד להא דשברי כלים בסמוך דשרי טפי בנשבר בע"ש מבשבת דהכא אכתי כלי הוא שראוי להתתבר עם הכלי משא"כ בשברי כלי' שאינן כלי אלא מחמת שראוי למלאכה אחרת דאז גרע טפי כשנשברה בשבת דה"ל נולד כ"כ התו' ר"פ כל הכלים: ט׳ דלת של שידה כו'. בגמ' בשלמא בלול תרנגולים כיון דמחברא בארעא יש משום בנין אלא בשידה תיבה ומגדל אם יש בנין בכלים יש גם סתירה ואמאי נוטלין ומשני רבא לעולם אין בנין וסתירה בכלים וחזרה אסור שמא יתקע פירש"י בחוזק והוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש משמע דבלול א"צ לטעם שמא יתקע אבל הרי"ף והרמב"ם שהזכירו גם בלול שמא יתקע ותמה ע"ז ה"ה והב"י דחק לישב זה כיון דכלים הם לא פסיק' מלת' למימר כיון דמחוברי' הם שיש בהם שום בנין וסתירה דהם מחבר' בארעא ולע"ד תמוה דהא בגמרא פ' המוצא תפילין איתא בברייתא בענין דלת התלוי בציר דבשידה תיבה לא יחזיר משום שמא יתקע ובשל בור ודות חייב חטאת ודות היא בנין שעל הקרקע והיינו כמו לול ואסור אפי' בלא תקע מטעם בונ' כיון שמחובר וצ"ל דלול הוא עשוי כלי ואחר כך חברו ועבסי' שי"ג ושי"ד מדינים אלו: י׳ אפי' הם מחוברים בטיט. פי' הכלי מחובר לקרקע בטיט מלמטה: י״א וחדשה. דזמנין דנמלך עלה ואינו נוקבה והוי כלי ליטול בו הקוץ אבל בניטל חודה בטל מיניה שם כלי דאז זורק' בין שברי מתכות ומ"ה נראה שאם יחדה מבע"י לאיזה תשמיש דהוי כלי: י״ב טליתות של מצוה. לפי שאדם בודל מהם מלהשתמש בתשמיש מגונה: י״ג כיון דשם כלי עליו. פי' הדפוס היא כלי שמלאכתו לאיסור ושרי לצורך מקומו והא דנקט מנעל חדש הוא לרבותא דאפי' חדש שהוא אינו רפוי על הדפוס לאפוקי ממ"ד בגמי בעי' רפוי דוקא ונראה דאם היה רפוי א"צ שישמוט המנעל ממנו אלא נוטל הדפוס מן המנעל כמ"ש בסמוך גבי חלוק באם יש בתוכו כלי אלא דכאן שמיירי בחדש שהוא מהודק שפיר א"א ליטול הדפוס אא"כ שומט המנעל ולהכי נקט שומטו במנעל: י״ד אסור לטלטלה. הטעם בגמ' שמא יתקע פירש"י כשיחבר לה רגל יתקענה בחוזק ומזה הטעם פסק בת"ה לענין ספסל שנשמט אחד מרגליו [דאסור] מטעם שמא יתקענו. ונראה שם מדבריו שיש צד להקל בספסל כיון שראוי לסמוך אותו על ספסל אחר אלא שכתב שיש להחמיר. ונ"ל דוקא בנשמט קא אסר בזה דאפשר לחברו ואין בו איסור רק אם יתקע וע"כ אסרו אפי' בלא תקע דשמא יתקע אבל אם נשבר רגל אחד דל"ש בזה שמא יתקע אלא צריך לעשות רגל אחר ולזה ל"ח ורמ"א דנקט כאן אפי' אם נשברה מבע"י לאו דוקא הוא אלא נשמט קאמר ותו נ"ל דאם נשמט הרגל כבר ואין כאן אותו רגל כלל אלא הספסל עומד כך בלא רגל ההיא מקודם אין איסור לסמוך אותו על ספסל אחר דכאן אין שייך שמא יתקע כנלע"ד באיסור זה שהוא חומרא דרבנן ולצדד בו להקל במקום שאין חשש שמא יתקע בפרט במקום שהוא צורך בית המשתה בשבת כמ"ש ב"י בסמוך לענין חריות: ט״ו גם אסור להכניס כו'. פי' אפי' שלא בחוזק משום חשש בנין אם יתקע: ט״ז אבל נדבך כו'. שאין מחשבה מועיל לאבן לעשותו כלי: י״ז להבריח הזבובים. נראה דה"ה לאיים על התינוקות שיכם בהם אבל אסור לומר לעכו"ם שיתלש לו ענף מן המכבדות שמכבדין הבית דממ"נ אסור אם הוא אינו כלי הרי אסור לטלטלו אפי' לצורך גופו ואם תחשבנו לכלי אסור מצד דמשוי ליה מנא בשבת ע"י עכו"ם ע"כ צריך ייחוד תחלה לכך בע"ש: י״ח מנער את כו'. נראה דה"ה אם מעבירם ע"י ד"א כגון שהוא מגרר אותם ע"י סכין מן המפה דמותר כיון דלא נגע בהם ה"ל טלטול מן הצד ומותר כמ"ש סי' ש"י: י״ט שהתקינן כו'. אבל בלא התקינן סתמן קיימי להסקה ולא למאכל בהמה: כ׳ דחזי לאומצא. בטור כתוב בשר חי אפי' אין מלוח כלל ותפוח פי' סרוח מותר לטלטלו שראוי לכלבים ובב"י כתב דחזי לאומצ' כמו כאן וצ"ל דטעם זה לא קאי אלא אתפוח אבל בשר שלא נמלח לא קאי לכלבים ואע"ג דקי"ל בסי' שכ"ד דמוכן לאדם הוה מוכן לכלבים היינו אם רוצה לחתכו באמת לכלבים אבל כאן דלא בעי לי' אלא לאינש לא מחזיקו לכלבים ולא חשבי' ליה ראוי בשביל כך ובתוס' כתב הטעם דבשר תפל לר' יהודה שהוא מאכל לחיה והיינו מטעם שכתבו התוס' אח"כ דכל ישראל בני מלכים ואנן לא קי"ל כן דהא כבר פסקו הפוסקים דלא קי"ל כל ישראל בני מלכים כמבואר בב"י בסי' זה לעיל וקשה א"כ מ"ט מותר ותו קשה על ב"י וש"ע שזכרו בטעם בשר דחזי לאומצא דהוא מאכל אדם דבגמרא אמרינן ר"ח ס"ל בשר חי אסור לטלטלו ופרכינן עליה מבר אוזא דהתיר לטלטלו מחמה לצל ומשני שאני בר אוזא דחזי לאומצ' משמע דבשר תפל לא חזי לאומצ'. ומו"ח ז"ל כתב על ב"י וש"ע שדבריו שלא בדקדוק ואשתמיטתיה דברי הרמב"ם בפכ"ו דכתב בפי' כן וז"ל ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם עכ"ל והיינו ודאי באומצ' ונ"ל לתרץ לענין היתר מוקצ' לא סגי בראוי לחוד אלא בעינן שיחזיק אותו לזה אבל לענין איסור טלטול במאי דלא חזי ליה סגי בראוי לחוד כדאמרי' בפרק כירה אין מוקצה לר"ש בדבר הראוי ומ"ה לק"מ דדוקא לר"ח אמרי' כן בגמ' דהוא ס"ל כר"י ובעי' דמחזיקין אותו לאותו דבר להיתר מוקצה ולא סגי במה שהוא ראוי מ"ה מחלק בין בר אוזא לשאר בשר אע"ג דגם בשאר בשר חי ראוי לאכילה כדאמרי' בכמה דוכתא בגמ' דחזי' לכוס ובסי' שי"ט בטור אלא ודאי דמ"מ לא מחזיקי אינשי כ"כ לזה כמו בר אוז' וע"כ הוה שאר בשר מוקצה ואסור לר"י אבל לר"ש דקי"ל כותיה כיון דעכ"פ חזי לכוס הוה ראוי ומשום מוקצה אין איסור וע"כ שפיר כ' הרמב"ם שראוי לאדם ואח"ז נמשך ב"י וש"ע כנ"ל לדעת הרמב"ם וא"כ הא דאסרי' בדג טפל בברייתא וכמ"ש כאן אח"ז היינו מטעם דלא חזי כלל אפי' לכלבים כמ"ש התו' לתירוצא קמא אבל רש"י פי' בדג טפל דאינו ראוי לכלום ולכלבים לאו דעתיה למשדי' עכ"ל ובהדי' אמרי' בגמ' וסתמא כר"ש אלא דנרא' מדברי התוס' דל"ג כן בגמ' דהא כתבו בד"ה דג כו' בתי' השני דכר"י אתי' ברייתא וא"כ גם רש"י נראה דס"ל כן ומ"ה פי' הטעם כן וכמ"ש התו' בתי' השני וא"כ עכ"פ לר"ש סגי בראוי לחוד וע"כ מותר בשר תפל דראוי לאדם והכל ניחא בס"ד: כ״א אין עושין גרף כו'. פי' כההיא דפ"ב די"ט שאסור להזמין עכו"ם בשבת משום שיורי כוסות של יין שאסורים בהנאה ולא יוכל לטלטל אותו מן השלחן ואע"ג דמותר להוציא דבר המאוס מ"מ לא יעשה לכתחל' דבר שיהי' בודאי אח"כ מיאוס ול' כדי להוציאן פירושו שסומך ע"ז שלבסוף יוציאנו: כ״ב אסור לטלטל בהמה חיה ועוף. בב"י הביא זה מתלמוד ערוך ורש"ל בתשובה סי' י' כ' התרנגולין שבביתו מותר בשבת לצוד אחריהם וליטלן ומביא שם ההיא דהצדן פטור ותמהתי על מה סמך להתיר טלטול המוקצה אע"ג דשרי לדעתי' הצידה היינו למקום שמשתמרין שם ירדוף אותם לשם אבל הטלטול בידים בדבר המוקצה אין היתר ואלולי נאמר דט"ס הוא מ"ש וליטלן לא ידעתי לישבו ועל כן אין לסמוך בהיתר טלטול בזה ולענין צידה עססי' שי"ו: כ״ג אם צריכים הב"ח. פי' משום צער ב"ח דאל"כ אסור לעשות כן אפי' בחצר דכל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין כלו כך אין מטלטלין מקצתו כדאמרינן גבי מת שלא יזיז ממנו אבר כ"כ הר"ן: כ״ד וכבר נתבאר. פי' דמשום צער ב"ח מותר כמ"ש בסעיף מ': כ״ה ואפי' עניים כו'. כדי לבאר זה נביא הסוגי' בס"פ כירה אר"י א"ר רומנס לי התיר ר' ליטול מחתה באפרה ומפרשי' לה דאית בה קרטין פי' שנשאר מן האור לבונה דחזי' להריח ואגב לבונה מטלטל למחתה עם אפרה א' אביי קרטין בי רבי מי חשיבי דעשיר היה וכ"ת חזי לעניים והתנן בגדי עניים לעניים של עשירים לעשירים אבל דעניים לעשירים לא הוהבגד לגבייהו וה"נ קרטין גבי רבי לא חשיבי וכתב הר"ן מהא ש"מ דמוקצה לעשירים מוקצה אפי' לעניים שכבר הוקצה מדעתו של בע"ה העשיר ולא בעינן שיהא מוקצה לכל עכ"ל משמע מדבריו דלכל עניים שבעולם הוה מוקצה דאזלי' בתר מי שהוא בעליו תחלה דהא סתמא אמר אפי' לעניים ולא אמר לעניים שבבית ובפרק מפנין (שבת דף קכ"ז) אית' דישראל מטלטל לתרומה כיון דחזי' לכהן כתבו התוס' אע"ג דבכירה אמרינן בגדי עניים לעשירים לא הכא לכ"ע חזי' אלא דאסורא הוא דרביע עליה והא דאמרי' בפרק כל הכלים דשירי פרזומיות שאין בהן שלשה על שלשה מטלטלין אותם היינו לעניים א"נ אפי' לעשירים שבבית עניים עכ"ל בזה תלוי בביתו דהיינו שהעשירים שבחוץ הוה זה מוקצה להם דהא אין ראוי להם אלא שעשיר זה שדר בבית העני הוה אצלו דבר ראוי כיון שהוא ראוי בביתו משא"כ אם הוקצה לעשיר הוה כאלו זורקו לאשפה דסעיף ז' דודאי לא אמרי' שאם אחר נוטלו מן האשפה דהוה אצלו ראוי וע"כ הוי' כאן מוקצה לכל העניים אפי חוץ לבית העשיר וע"כ לומר כן דאי תימא של שאר עניים שחוץ לבית העושר מותרים מאי פריך בגמ' על ר' רומנוס שהתיר לו ר' דלמ' ר' רומנוס היה חוץ לביתו של רבי ומאי איכפת לן בעשרו של רבי בזה אלא ע"כ כיון דהמחתה היתה בבית ר' אסורה לכל אפילו חוץ לביתו וכ"מ דברי הר"ן דמהא יליף לה דמוקצה לעשירים הוה מוקצה לעניים וכ"פ הש"ע שכתב סתם מוקצה לעניים דהיינו לכל העניים והכלל הוא דמה שראוי לעניים והוא בביתו של עני הוה מוקצה לעשירים כיון דלדידהו לא חזי אלא דמי שהוא בביתו של עני גריר בתר הבית אפי' עשיר אבל מוקצה לעשיר והוא בביתו אסור לכל העניים כאלו זרקו כבר לאשפה כ"ז נ"ל ברור ופשוט אלא שמו"ח ז"ל כתב מכח התוס' הנ"ל דבמוקצה לעשיר והוא בביתו מותר לעניים שחוץ לבית והנלע"ד פשוט כתבתי:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ש״ח

אין

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א