סימן שג – דיני תכשיטי אשה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שג – דיני תכשיטי אשה

א לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן וְלֹא בָּרְצוּעוֹת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ, מִפְּנֵי שֶׁצְּרִיכָה לַהֲסִירָם א בִּשְׁעַת טְבִילָה חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא תּוֹלִיכֵם אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם הֵם קְלוּעוֹת בִּשְׂעָרָהּ, מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר. וְאִם הֵם מַעֲשֵׂה אֲרִיגָה, מֻתָּר שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לַהֲסִירָם בִּשְׁעַת טְבִילָה. { הַגָּה: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ } ב { מְטֻנָּפוֹת אוֹ מֻזְהָבוֹת דְּאָז } ג { מְסִירָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְטַנְּפוּ בַּמַּיִם } (טוּר וְהָרֹא"שׁ וּסְמַ"ג). ב מֻתָּר לָצֵאת בְּחוּטִין שֶׁבְּצַוָּארָהּ, שֶׁהֵם רְפוּיִם וְאֵינָהּ צְרִיכָה לַהֲסִירָם בִּשְׁעַת טְבִילָה, אֲבָל בְּקָטְלָא שֶׁבְּצַוָּארָהּ, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁצְּרִיכָה לַהֲסִירָם בִּשְׁעַת הַטְּבִילָה לְפִי שֶׁהִיא מְהַדֶּקֶת אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה בַּעֲלַת בָּשָׂר, וְחַיְישִׁינָן דִּלְמָא אָתְיָא לְאַתּוּיֵי ד' אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְלֹא תֵּצֵא בְּטוֹטֶפֶת, וְהוּא כְּמִין צִיץ וּמַגִּיעַ מֵאֹזֶן לְאֹזֶן, וְלֹא בְּשַׁרְבִיטִין, וְהוּא גַּם כֵּן צִיץ וְאֵינוֹ מַגִּיעַ אֶלָּא עַד לְחָיַיִם שֶׁכּוֹרַכְתּוֹ עַל רֹאשָׁהּ וְתוֹלָה לָהּ עַל לְחָיֶיהָ מִכָּאן וּמִכָּאן, וְהוּא שֶׁאֵינָם תְּפוּרִים בִּשְׂבָכָה, דְּחַיְישִׁינָן דִּלְמָא שָׁלְפָא לְאַחְווּיֵי וְאָתְיָא לְאַתּוּיֵי ד' אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; אֲבָל אִם תְּפוּרִים לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְהָכֵי, וּמֻתָּר. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְתוּלָה שֶׁאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְגִלּוּי רֹאשָׁהּ, אֲפִלּוּ תְּפוּרָה בִּשְׂבָכָה אָסוּר, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא תְּסִירֵם עִם הַשְּׂבָכָה, וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי } (אוֹר זָרוּעַ). ג לֹא תֵּצֵא בְּכִפָּה שֶׁל צֶמֶר, דְּהַיְנוּ חוּטֵי דְּעַמְרָא דִּגְדִילִין וַעֲבִידֵי כִּי הוּצָא { (פי' כְּכֵלִים הָעֲשׂוּיִם מֵעָלֵי לוּלָבֵי הַדְּקָלִים שֶׁהֵם בַּאֲרִיגָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִצְטְמָא הָעֲשׂוּיָה כְּמִין לֶבֶד כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא שָׁם), } וּרְחָבִים כִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת כְּשִׁעוּר צִיץ, וְלֹא בְּאִצְטְמָא דְּהַיְנוּ מַטְלִית שֶׁתּוֹלִין בּוֹ חוּטִין שֶׁל צִבְעוֹנִים וְתוֹלִין אוֹתוֹ לַכַּלָּה לְהַפְרִיחַ מִמֶּנָּה הַזְּבוּבִים. ד לֹא תֵּצֵא בְּעִיר שֶׁל זָהָב, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט עָגֹל וּמְצַיְּרִין בּוֹ כְּמִין עִיר, וְיֵשׁ בָּאֶמְצַע לָשׁוֹן שֶׁמְּחַבְּרִים אוֹתוֹ לַמַּלְבּוּשׁ, וְרַבֵּנוּ תָּם פי' שֶׁהוּא כְּעֵין עֲטָרָה לָרֹאשׁ. ה כְּלִילָא, וְהוּא תַּכְשִׁיט שֶׁמַּנִיחָתוֹ עַל פַּדַּחְתָּהּ מֵאֹזֶן לְאֹזֶן וְקוֹשַׁרְתּוֹ בִּרְצוּעוֹת הַתְּלוּיוֹת, מֻתֶּרֶת ד לָצֵאת בּוֹ בֵּין שֶׁהוּא עֲשׂוּי מֵחֲתִיכוֹת שֶׁל זָהָב חֲרוּזוֹת בְּחוּט בֵּין שֶׁאוֹתָם חֲתִיכוֹת קְבוּעוֹת בְּמַטְלִית. ו דִּסוֹקְיָא, דְּהַיְנוּ חֲתִיכַת מְעִיל רְחָבָה, אִם יֵשׁ בָּהּ רְצוּעוֹת קְצָרוֹת תְּלוּיוֹת בָּהּ לְקָשְׁרָן בָּהֶם וּלְהַדְּקָן סְבִיבוֹתֶיהָ דִּמְהַדֵּק, שָׁרֵי, וְאִם אֵין לוֹ רְצוּעוֹת, אָסוּר. ז לֹא תֵּצֵא בְּקָטְלָא, דְּהַיְנוּ בֶּגֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנָצִים כְּעֵין מִכְנָסִים וּמַכְנִיסִים בּוֹ רְצוּעָה רְחָבָה וְקוֹשְׁרָהּ סָבִיב צַוָּארָהּ וְהַבֶּגֶד תָּלוּי עַל לִבָּהּ, וְהוּא חָשׁוּב וּמְצֻיָּר בְּזָהָב. ח לֹא תֵּצֵא בְּנִזְמֵי הָאַף, אֲבָל יוֹצֵאת בְּנִזְמֵי הָאֹזֶן. { הַגָּה: מִפְּנֵי שֶׁאָזְנֶיהָ מְכֻסּוֹת. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לְגַלּוֹת הָאָזְנַיִם, אָסוּר לָצֵאת בִּנְזָמִים שֶׁבָּאֹזֶן הֵיכָא דְּדֶרֶךְ לְהוֹצִיאָם מִשָּׁם } (אוֹר זָרוּעַ). ט לֹא תֵּצֵא בְּמַחַט נְקוּבָה, וְאִם יָצְאָה, ה חַיֶּבֶת. וְשֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה, אִם מַעֲמֶדֶת בָּהּ קִשּׁוּרֶיהָ מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ, וְאִם אֵינָהּ מַעֲמֶדֶת בּוֹ קִשּׁוּרֶיהָ, אָסוּר. י לֹא תֵּצֵא בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם, ו וְאִם יָצְתָה, חַיֶּבֶת. וּכְשֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם לֹא תֵּצֵא, וְאִם יָצְתָה, פְּטוּרָה. יא לֹא תֵּצֵא בְּכוֹלְיַיאר, וְהוּא תַּכְשִׁיט שֶׁקּוֹשֶׁרֶת בּוֹ מִפִּתְחֵי חֲלוּקָהּ, וְלֹא בְּכוֹבֶלֶת. וְהוּא קֶשֶׁר שֶׁקָּשׁוּר בּוֹ בֹּשֶׂם שֶׁרֵיחוֹ טוֹב. יב אִם חָסֵר אַחַת מִשִּׁנֶּיהָ וּמְשִׂימָה אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, אִם הוּא שֶׁל זָהָב, לֹא תֵּצֵא בּוֹ דְּכֵיוָן שֶׁמְּשֻׁנֶּה בַּמַּרְאֶה מִשְּׁאָר שִׁנַּיִם, דִּלְמָא מְבַזּוּ לָהּ וְשָׁקְלָא לֵיהּ וּמִמְּטְיָא. אֲבָל שֶׁל כֶּסֶף שֶׁדּוֹמֶה לִשְׁאָר שִׁנַּיִם, מֻתָּר, וְכָל שֶׁכֵּן שֵׁן דְּאָדָם. יג לֹא תֵּצֵא בְּמִנְעָל הַקָּרוּעַ לְמַעְלָה, דְּמָחֲכוּ עָלָה וְאַתְיָא לְאַתּוּיֵי. וְלֹא בְּמִנְעָל חָדָשׁ, שֶׁמָּא לֹא יָבֹא לְמִדָּתָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן נִסְתָה לָלֶכֶת בּוֹ מֵאֶתְמוֹל שֶׁהוּא לְמִדָּתָהּ. אֲבָל ז אִישׁ מֻתָּר, שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד כָּל כָּךְ. { הַגָּה: וּבִשְׁאָר מַלְבּוּשִׁים אֵין לָחוּשׁ, אֲפִלּוּ בְּאִשָּׁה } (כָּל בּוֹ). יד יוֹצֵאת בְּחוּטֵי שֵׂעָר בֵּין שֶׁהֵם עֲשׂוּיִים מִשְּׂעָרָהּ אוֹ מִשְּׂעַר חֲבֶרְתָּהּ וַאֲפִלּוּ מִשְּׂעַר בְּהֵמָה, ח וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא זְקֵנָה בְּשֶׁל יַלְדָּה וְלֹא יַלְדָּה בְּשֶׁל זְקֵנָה. טו יוֹצְאָה בְּקֶשֶׁר שֶׁעוֹשִׂין לִרְפוּאַת קִטּוּף עַיִן הָרַע שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט, וּבְמוֹךְ הַקָּשׁוּר וּמְהֻדָּק בְּאָזְנָהּ, וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ הַקָּשׁוּר בְּסַנְדָּלָהּ, וּבְסַנְדָּל וּמִנְעָל הַסְתוּמִים מִכָּל צַד, אֲפִלּוּ אֵינוֹ קָשׁוּר, מֻתָּר. וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ. { הַגָּה: שֶׁלֹּא יִפֹּל דָּם עָלֶיהָ } ט { וִיצַעֲרֶנָּה } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים), אֲפִלּוּ אֵינוֹ קָשׁוּר, דְּכֵיוָן שֶׁהוּא מָאוּס לֹא חַיְישִׁינָן דִּלְמָא שָׁקְלָא לֵיהּ אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ בֵּית יָד, וּבְפִלְפֵּל וּבְגַרְגִּיר מֶלַח וּבְכָל בֹּשֶׂם שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּתְּנֵם לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת. וְאִם נָפַל, לֹא תַּחֲזִיר. י וּבְבָתֵּי שׁוֹקַיִם שֶׁקּוֹשְׁרִים כִּמְשִׁיחָה סְבִיב שׁוֹקֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמְּשִׁיחָה קְשׁוּרָה בָּהֶם וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִשְׁתַּלְשְׁלוּ לְמַטָּה. וְיוֹצְאָה בְּאֶצְעָדָה שֶׁמַּנִּיחִין בַּזְּרוֹעַ אוֹ בַּשּׁוֹק, וְהוּא שֶׁתְּהֵא דְּבֻקָּה לַבָּשָׂר וְלֹא תִּשָּׁמֵט. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בְּשֶׁל זְרוֹעַ. טז בְּכָל מַה שֶּׁיְּכוֹלָה לָצֵאת יְכוֹלָה לְהַתִּירוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְלֹא חַיְישִׁינָן דִּלְמָא מַתְיָא לֵיהּ. יז יֵשׁ אוֹסְרִים לְהָבִיא מָפְתֵּחַ אֲפִלּוּ בַּחֲצַר הַבַּיִת כִּי אִם בְּיָדוֹ, אֲבָל לֹא בַּחֲגוֹרָתוֹ, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיוֹצִיאֶנָּה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. יח כָּל שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים לָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אָסוּר לָצֵאת בּוֹ לְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת, יא חוּץ מִכָּבוּל וּפֵאָה נָכְרִית דְּהַיְנוּ קְלִיעַת שֵׂעָר שֶׁקָּלְעָה בְּתוֹךְ שְׂעָרָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁאָסְרוּ לָצֵאת בּוֹ, אֲפִלּוּ לְהִתְקַשֵּׁט בּוֹ בַּבַּיִת אָסוּר, וְכָל שֶׁכֵּן לָצֵאת בּוֹ לְחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת, חוּץ מִכָּבוּל וּפֵאָה נָכְרִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַכֹּל מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ בֶּחָצֵר, אֲפִלּוּ אֵינָהּ מְעֹרֶבֶת. וְהָאִדָּנָא, נְשֵׁי דִּידָן נָהֲגוּ לָצֵאת בְּכָל תַּכְשִׁיטִין. וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ דְּמִדִּינָא אֲסוּרוֹת, אֶלָּא שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ, מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגוֹת וְאַל יִהְיוּ מְזִידוֹת. וְיֵשׁ שֶׁלִּמְּדוּ עֲלֵיהֶם זְכוּת לוֹמַר שֶׁהֵן נוֹהֲגוֹת כֵּן עַל פִּי סְבָרָא אַחֲרוֹנָה שֶׁכָּתַבְתִּי שֶׁלֹּא אָסְרוּ לָצֵאת בְּתַכְשִׁיטִין לְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת, וְהַשְׁתָּא דְּלֵית לָן רְשׁוּת הָרַבִּים גָּמוּר הֲוָה כָּל רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁלָּנוּ כַּרְמְלִית וְדִינוֹ כְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת, וּמֻתָּר. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד טַעַם לְהַתִּיר דְּעַכְשָׁיו שְׁכִיחֵי תַּכְשִׁיטִין וְיוֹצְאִין בָּהֶם אַף בַּחֹל וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ דִּילְמָא. שָׁלְפָא וּמְחַוְּיָא כְּמוֹ בִּימֵיהֶם שֶׁלֹּא הָיוּ רְגִילִים לָצֵאת בְּהוּ רַק בְּשַׁבָּת וְלָא הָוֵי שְׁכִיחֵי } (תוס' פֶּרֶק כ"כ וְהַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק בַּמָּה אִשָּׁה). וּמִיהוּ טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם לְאִשָּׁה וְשֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם לְאִישׁ, דִּתְנַן בָּהּ חַיָּב חַטָּאת, אַף בְּכַרְמְלִית אָסוּר אֲפִלּוּ לְדִידָן. וְהוּא הַדִּין לְכָל מַאי דְּאִתְמָר בֵּיהּ חִיּוּב חַטָּאת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁנָּהֲגוּ הָאֲנָשִׁים לָצֵאת בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, הֲרֵי זֶה לָהֶם כְּתַכְשִׁיט, וְשָׁרֵי. וּלְפִי זֶה אֶפְשָׁר דְּכֵיוָן שֶׁנָּהֲגוּ עַכְשָׁו הַנָּשִׁים לָצֵאת בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם הֲרֵי הוּא לָהֶן כְּתַכְשִׁיט, וְשָׁרֵי. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְהַזְהִיר לַנָּשִׁים שֶׁלֹּא תֵּצֶאנָה אֶלָּא בַּמְּחָטִים שֶׁהֵן צְרִיכוֹת לְהַעֲמִיד קִשּׁוּרֵיהֶן וְלֹא יוֹתֵר, כִּי בָּזֶה שֶׁאֵין לָהֶן תּוֹעֶלֶת בּוֹ יִשְׁמְעוּ לָנוּ. יט צָרִיךְ לְהַזְהִיר לַנָּשִׁים שֶׁלֹּא יְטַלְטְלוּ מַחַט שֶׁנִּטַּל חֻדָּהּ אוֹ עֻקְצָהּ לָשׂוּם בַּצְּעִיפֵיהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן נִטַּל מֵעֶרֶב שַׁבָּת חֻדָּהּ וְעֻקְצָהּ { וְיִחֲדָהּ } לְשֵׁם כָּךְ { וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' ש"ח סי"א. } כ הַבָּנוֹת קְטַנּוֹת שֶׁנּוֹקְבִים אָזְנֵיהֶם כְּדֵי לָתֵת בָּהֶם נְזָמִים כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִסָתְמוּ הַנְּקָבִים נוֹתְנִים בָּהֶם קֵסָמִים, מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם. וְהוּא הַדִּין אִם נוֹתְנִין חוּטִים בְּאוֹתָם נְקָבִים, שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת בָּהֶם אִם אֵינָם צְבוּעִים, אֲבָל אִם צְבוּעִים, אָסוּר. כא יוֹצֵאת אִשָּׁה רְעוּלָה, וְהוּא שֶׁמְּעַטֶּפֶת כָּל רֹאשָׁהּ חוּץ מֵהַפָּנִים. כב פּוֹרֶפֶת (פי' קוֹשֶׁרֶת) בְּשַׁבָּת עַל הָאֱגוֹז וְעַל הָאֶבֶן שֶׁיִּחַדְתּוֹ לְכָךְ, וְיוֹצֵאת בּוֹ, אֲבָל עַל הַמַּטְבֵּעַ אָסוּר לִפְרֹף בְּשַׁבָּת, דְּלָאו בַּר טִלְטוּל הוּא וְלֹא מְהָנֵי בָּהּ יִחוּד. וְאִם פְּרָפָהּ עָלָיו מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת. כג אִם הָיְתָה צְרִיכָה לְהוֹצִיא אֱגוֹז לִבְנָהּ וּפְרָפָהּ עָלָיו כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ, אִם לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אָסוּר. וְאִם לְכַרְמְלִית, מֻתָּר. כד יוֹצְאָה יב בְּאֶבֶן תְּקוּמָה (פי' הֶעָרוּךְ אֶבֶן יְדוּעָה שֶׁכְּשֶׁהִיא עַל אִשָּׁה לֹא תַּפִּיל), וּבַמִּשְׁקָל שֶׁשָּׁקְלוּ כְּנֶגְדּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּפִּיל, וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְעַבְּרָה עֲדַיִן. כה אָסוּר לְאִשָּׁה שֶׁתַּעֲבִיר בְּשַׁבָּת סְרָק עַל פָּנֶיהָ, מִשּׁוּם צוֹבֵעַ. וּמִטַּעַם זֶה אֲסוּרָה לִכְחֹל בְּשַׁבָּת, וּמִטַּעַם זֶה אֲסוּרָה לָטוּחַ עַל פָּנֶיהָ בָּצֵק, וּכְשֶׁנּוֹטַלְתּוֹ מַאֲדִים הַבָּשָׂר. כו אָסוּר לִקְלֹע הָאִשָּׁה שְׂעָרָהּ בְּשַׁבָּת, וְלֹא לְהַתִּיר קְלִיעָתָהּ, אֲבָל יְכוֹלָה לַחֲ שְׂעָרָהּ. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים לַחֲלֹק שְׂעָרָהּ, דְּהַיְנוּ לַעֲשׂוֹת השייטי"ל } (רַשִׁ"י וְאוֹר זָרוּעַ). { וְכֵן נָהֲגוּ לְאָסוּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי כְּלִי, אֲבָל בְּאֶצְבַּע בְּעָלְמָא נָהֲגוּ לְהָקֵל. } כז אָסוּר לִסְרֹק בְּמַסְרֵק בְּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ אוֹתוֹ שֶׁעוֹשִׂים יג מִשְּׂעַר חֲזִיר, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֵעָקְרוּ שְׂעָרוֹת. { אֲבָל מֻתָּר לַחֹף וּלְפַסְפֵּס בַּיָּד } (בֵּית יוֹסֵף).

באר היטב – סימן שג – דיני תכשיטי אשה

א א טבילה. כתב הבאר היטב אשר לפני ואם הבתולה אסורה מפני גזרה זו צ"ע כי הבתולות אסורות לטבול כמ"ש ביו"ד סי' קפ"ג ע"ש. ולא ידעתי למה מסופק בבתולה טפי מבזקינה דאין שייך נמי גבה טבילה ולדידי אין ספק דלא פלוג רבנן בתקנתא וכ"כ הט"ז בס"ק (ד') [ב'] יעו"ש: ב מטונפות. שאז חוצץ: ג מסירן. זהו טעם על מוזהבים: ה ד לצאת. דאין דרך לצאת בה אלא אשה חשובה ולא שלפה ומחוי אבל תכשיטין שכל הנשים רגילים בהו אף חשובה אסורה. ש"ג: ט ה חייבת. עיין מ"א וט"ז באורך (ובס' אליהו רבה הניח דבר זה בצ"ע): י ו ואם יצאת. עי' סי' ש"א ס"ט ויו"ד דין זה בביאור: יג ז איש. ב"ח כתב להתיר לצאת במנעל שלנו עם התבן שבו וגם מותר לכתחלה לתת תבן לתוך המנעל והגהת סמ"ק מסופק בזה ויש להקל לצורך קצת. ע"ת: יד ח ובלבד. דמחכו עלה ואתי' לשלופי: טו ט ויצערנה. ואם מכוונת שלא יפול הדם על הבגדים ויטנפם אסור כמ"ש סימן ש"א סי"ג. ט"ז: י ובבתי שוקיים. דלא שלפא כיון שהוא לצניעות ולכן י"א בשל זרוע: יח יא חוץ מכבול. שלא תתגנה על בעלה: כד יב באבן תקומה. פי' הט"ז שהוא שטערי"ן שו"ס שנושאים נשים מעוברות: כז יג משער חזיר. והריב"ש מתיר לתקן מעט שער ראשה בכלי העשוי משער חזיר אבל במסרק אסור וכ"ש אם היה לה כלי משער חזיר מיוחדת לשבת דשריא וכ"פ המ"א בסימן שכ"ז ס"ג ע"ש:

מגן אברהם ש״ג – סימן שג – דיני תכשיטי אשה

א׳ שמא תוליכם. ודוקא בדברים קטנים כאלו יש לחוש שתוליכם שאף בחול לפעמים נושאו בידו משא"כ בדברים שהן עיקר מלבושים (תוס'): ב׳ קלועות בשערה מותר. דהא אסור לסתור קליעות שערה מכ"ש סכ"ו: ג׳ ויש מי שאוסר. דחיישינן שתרפם [ב"ח]: ד׳ שאינה צריכה להסירם. צ"ע בי"ד סי' קצ"ח ס"ג סתם כדעת הראב"ד דדוקא כשהם חלולים אין צריכה להסירם: ה׳ כדי שלא יתטנפו. וחוצצין כמ"ש בי"ד שם: ו׳ כליל'. אין דרך לצאת בה אלא אשה חשובה ולא שלפה ומחויא אבל תכשיטין שכל הנשים רגילים בהו אף חשוב' אסיר' [ש"ג]: ז׳ חייבת. אפי' מעמדת בה קישוריה דאין דרך להעמידה בנקובה והוי משוי [ב"י] וב"ח כתב דפטורה דאין דרך הוצאתו בכך ולא דק דהא פריך בגמ' למאי חזי וא"כ תחייב חטאת ולא קמשני דאין דרך הוצאתה בכך ועוד הא כתבו התו' דף י"א דאם תחוב' בבגדה חייבת וא"כ מה לי בבגדה או בצעיפה אלא דברי הרב"י עיקר: ח׳ מותר לצאת. משמע אפילו אינו תכשיט וליתא אלא דוקא כשיש טס של זהב בראש' ומניחת' כנגד פדחתה ואין איסור אלא משום דלמ' שלפ' ומחויא אבל הכא כיון דעביד לצניעות לאו שלפ' ומחוי' אבל כשאינה תכשיט לא תצא שהרי אינה יכולה לצאת בכל הדברים הצריכים לה כיון שאינו לא מלבוש ולא תכשיט ה"ל משוי ודלא כב"י וכ"כ התוספות והרא"ש להדיא עכ"ל ב"ח ולא דק שהתו' והרא"ש כ"כ ארש"י ע"ש דמיירי שאין צריך כלל למחט הזה לצורך הלביש' אלא שחולקת בה שערה ועל זה כתבו הוי משוי אבל כשמעמדת בה קישוריה אדרבה פריך בגמר' ותשתרי ומשני כמין טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה ובשבת מניחתה כנגד פדחת' וגזרינן דלמא שלפ' ומחויא וכתבו התו' דאם אוגר' בה שער' אינה מניחת' לעולם כנגד פדחת' ואינה חשובה תכשיט ולא מחוי' ושרי עכ"ל ולכן סתמו הפוסקים וכתבו אם מעמדת קישוריה מותר אך כשמניחתה נגד פדחתה ויש לה טס אסור דלמא מחוי' ומיהו אם היא עשויה כמין תכשיט בראשה אפי' מעמדת בה קישוריה אסורה דלמא מחוי' כמ"ש ב"י בשם הסמ"ג והתרומה דס"ל כמ"ש התו' דאע"ג דהוה לצניעות גזרינן דלמא מחוי' ע"ש דלא כהרב"י ואפשר דבמחטין שלנו ל"ש זה ולכן נהגו להקל ועססי' י"ח וכ"כ ראב"ן וסה"ת ועסס"ט: ט׳ יצאת חייבת. כיון לפעמים בחול כשנותן לה הבעל טבעת להניח בתיבה מניחה באצבעה עד שמוליכתה לשם הוי דרך הוצאה בכך (גמר'): י׳ ובלבד שלא תתנם. עב"י די"א דה"ה גבי מנעל נמי אסור ויש מתירין ומספק' לו אם ה"ה קש [הגהת סמ"ק]: י״א לא תחזיר. כתבו התוס' בעירובין דף ק"ב דוק' כשנפל ע"ג קרקע אבל ע"ג כלי שרי וכמ"ש סימן שכ"ח סכ"ה ודבריהם הללו נשמטו מהאחרונים עכ"ל תי"ט, ובע"ש לא ידע מ"ש התי"ט וכ"כ בשמו בסי' שכ"א, ובאמת לדידהו אישתמיטיתיה מ"ש התוס' לעיל מינה דהיינו דוק' לפי' הר"ר פור"ת אבל לפרש"י והרא"ש שכתבו דהכא אסור משום דמיחזי כמכוין להוציא הפלפל לחוץ ולדידהו אפי' נפל על גבי כלי אסור וכ"כ התוס' בשבת פ"ו וכן עיקר: י״ב ובבתי שוקיים. לפי שאינן תכשיט ולא שלפא ומחויא ועמ"ש ס"ט בשם התו' אבל לרש"י הוי תכשיט אלא דלא שלפא כיון שהוא לצניעות ולכן אסור בשל זרוע: י״ג יש אוסרין. היינו י"א בסי"ח דאוסרים להתקשט אפי' בביתם: י״ד חוץ מכבול. שלא תתגנה על בעלה עמ"ש ססי' י"ג: ט״ו שניטל חודה. במרדכי פ"ד פר"י שלא יצאו במחט שניטל חודה ועוקצה דל"מ בה יחוד לענין טומאה עכ"ל. ובריש כל הכלים אמרינן דאם ניטל חודה או עוקצה אסור לטלטלה וא"כ שלא יצאו דקאמר ר"י לאו דוקא דבטילטול נמי אסור עכ"ל הרב"י וכ"כ פה בש"ע ולא עיין יפה דבגמרא קאי אמחט נקובה להכי סגי בחודה או עוקצה והמרדכי מיירי במחט שאינו נקובה דאז כשניטל חודה דהיינו חוד שלה או עוקצה פי' הקשר עדיין חזיא למילתיה עד שינטלו שניהם וכ"מ בהדיא בסה"ת סימן רנ"ד: ט״ז צבועים אסור. אף על גב דנזמים מותר כמ"ש ס"ח שאני חוטין דקל יותר ליטלם (תוס') ולפמ"ש שם בהג"ה י"ל דהכא מיירי בבתולה דוקא: י״ז פורפת וכו'. ולא מיחזי כמכוין להוצאה דהכא הכל יודעים שצריכה לדברים הללו משא"כ בנותנה לתוך פיה כמ"ש סט"ו (תוס'): י״ח פרפה עליו מע"ש. דמעשה מועיל: י״ט משום צובע. כיון שדרכה בכך מקרי צובע מה שא"כ באיש כמ"ש ססי' ש"כ ומ"מ אינו אלא מדרבנן: כ׳ לקלוע. דדמי לבנין אבל הקולע נימין בתלוש חייב משום אורג כמ"ש הרמב"ם והכא בשער לא חשיב אריגה ועוד דאין סופה להתקיים שעומדת לסתירה [תוס'] ובספר טל אורות טעה בזה ע"ש: כ״א יכולה לחלוק. דאינה מתכוין לתלוש השער: כ״ב שא"א שלא יעקר. כן פרש"י בשבת דף פ"א דהוי פסיק רישיה והקשה בריב"ש סימן שצ"ד דהא בנזיר דף מ"ב אמרינן בהדיא דטעמ' דאסור משום דכל הסורק להשיר נימין מדולדלות שאינן מחוברין יפה קא מכוון עכ"ל, ואפשר דרש"י בא לאשמועינן דאפי' אינו מתכוין להשיר נימין אסור ובגמרא התם מיירי במסרק רך וז"ל הריב"ש הבחורות מתקנות מעט שער ראש בכלי העשוי משער חזיר והדבר ידוע שאין בו משום השרת שער אבל במסרק אסור והא דשרי קירוד בבהמ' היינו ששערותיה גסים [ועסי' תקכ"ג ס"ב] ואפי' להי"א דפסיק רישיה דלא ניח' ליה שרי כמ"ש סי' ש"כ סי"ח מ"מ כיון שהוא רוצה בהפרדת השערות וא"א זה זולת ההשרה חייב כמו הנוטל צפרניו חייב משום גוזז ואף ע"ג דל"צ לצפרנים דבמשכן היו גוזזים עורות התחשים אף על פי שלא היו צריכים לצמר [עמ"ש רסי' ש"מ] משא"כ במפשיט העור כדאיתא רפי"ו דשבת עכ"ל ועסי' תצ"ח: כ״ג לחוף. פירש"י דף נ"א חופף שערו בנתר וחול ומפספס מנפץ שערו ובנזיר פירש"י ותוס' מפספס שמבדיל שערותיו זו מזו ופשוט דאסור לחוף בדבר שבודאי משיר השער כדאמרינן בנזיר פוקסת אסור ופירש"י מתקנת שערה במסרק ובידיה, וכתב הריב"ש אפשר שהוא מה שרוחצין המסרק בשמן טרוף במים ומעבירין המסרק על ראשו להדביק השערות זו בזו ולהשכיבן על הראש וזה דומה לבנין עכ"ל משמע דבלא"ה שרי:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ש״ג

א׳ קלועות בשערה מותר. דלא חיישינן דלמא אתי לאתויינהו בר"ה שאסור לסתור קליעת שערה בשבת וזהו דעת ר"ת בטור ובתוס' כ"כ ע"ש ר"י וז"ל דכי היכי שיש איסור בעשיית קליעה ה"נ יש איסור בסתיר' קליעה ויש מי שאוסר הוא רש"י ונראה שהוא מתרץ קושיא זו דכי מתרמי לה טבילה תצטרך להוציא החוט ולסתור הקליע' ותעשה זה ע"י עכו"ם דודאי מותר ע"י עכו"ם דהוי שבות דשבות: ב׳ שלא יהיו מטונפות. ז"ל רש"י מפני שהמים ממחים את הטיט ומלכלך בשר' בעליית' מהטבילה ואע"ג דחציצה לא הוי דעיילי בהו מיא מיהו כיון דשקל' לה משום טינוף אתי לאתויינהו עכ"ל ובטור כתוב שאז צריכה להסירם מפני הטיט שחוצץ ונראה דעתו דאע"פ שטיט הלח אינו חוצץ כמ"ש בי"ד סי' קצ"ח סי"ד מ"מ מבואר שם דאם היא מקפדת חוצץ וס"ל לטור כיון שאסור בזו המקפדת אין חילוק בין הנשים ותדע לך שאל"כ נתיר באשה זקנה שתצא בכל הני דאסורי' משום טבילת מצוה ובזקינ' אין שייך טביל' אלא ודאי כל שאסור בקצת אסור בכולם כנ"ל נכון לדעת רש"י: ג׳ דאז מסירן כו'. זהו טעם על מוזהבין: ד׳ שהם רפויים כו'. ונראה דהא לא אסרי כאן דלמא שלפא ומיחוי דזה אינו אלא בתכשיט שהוא חידוש: ה׳ בקטלא שבצוארה. כאן הטעם משום טבילה דזה הוה חציצה ופי' קטלא מבואר בסעיף ז' אלא דשם יש איסור מחמת דלמא שלפא ומחוי לחברת' כיון שהוא חשוב וא"כ ל"ל כאן טעם דחציצה פי' התו' דכאן שהיא מהדק' כדי שתראה בעלת בשר ממילא לא תשלפה כי אז לא תהיה נראית בעלת בשר אבל לקמן מיירי שהקטלא רפוי' סביב צוארה ואין שם חציצה אלא אסור מכח דלמא שלפא כו' והחילוק שבין חוטין לקטלא אמרי' בגמ' שהחוטין לא מיהדקא בחוזק כי אינה חונקת עצמה משא"כ בקטלא שהיא רחבה ואינה חונקת: ו׳ יוצאת בנזמי האוזן. דטריחא לה מלתא למשלך ואחוי מפני שאזנים מכוסות בקשורים: ז׳ מעמדת בה קישוריה. פי' תוחבת המחט לתוך השבכה ואוגרת בה השבכה שלא יצאו שערות לחוץ מקישוריה ודבר ברור בגמ' דבזה שמעמדת קישוריה דהיינו מה שתי' בגמ' תחלה הואיל ואשה אוגרת בה שערה אלא דפרכי' דמתני' דתנן ולא במחט שאינה נקובה א"א להעמיד בזה דא"כ היה לנו לומר דמותר כדפרכינן ותהוי כבירית ותשתרי פי' התוס' דטעם ההיתר בזה דלא כרש"י שפירש משום דכיון דלצניעות הוא לא שלפא דהא גבי כבלים הוא ממש כבירית וחיישי' שמא שלפא אלא דכאן אינו תכשיט ומותר מחמת דהוה כטבעת הכלים והוה דרך מלבוש כיון שהיא לצורך בתי שוקים ומ"ה מוקמינן למתני' דאוסר בחולקת שערה ומיירי ביש לה טס של זהב דבשבת מניחה כנגד פדחתה דהוה שם תכשיט על זה ע"כ אסור דלמא משלפא כו'. ופי' התו' והרא"ש דאף במידי שצריך לאשה מכל מקום כל שאינה מלבוש ולא תכשיט הוי משוי ואסור ע"כ והיינו במה שצריך לחלוקת שערה וע"כ צריך לטס של זהב דהוי תכשיט ואסור משום דלמא שלפא כו'. אבל במעמדת קישורי' היתר גמור הוא דהוי כבירית דהוא כבית יד של כלי ודוקא כל שאינו תכשיט אבל אם היה תכשיט אסור דלמא שלפא ולא ס"ל כרש"י שפירש כיון דלצניעות היא לא שלפא וראיה מכבלים והכלל בזה לשיטת התוס' והרא"ש דבחלוקת שערה ואינו תכשיט חייבת חטאת כיון שאינו דרך מלבוש ואם הוא תכשיט אסור מדרבנן דלמא שלפה ובמעמדת קישוריה הוה ליה דרך מלבוש דהוה ליה כבית יד של צעיף שלה אז מותר אפי' מדרבנן כל שאינו תכשיט אבל אם הוא תכשיט אסור ג"כ מדרבנן ואין היתר אלא באינו תכשיט ובס' מו"ח ז"ל כתב דבמחט שאינה נקובה כשאינה תכשיט אלא שחולקת שערה בלבד אע"פ שמעמדת בו קישוריה אסורה לצאת בה כיון שאינו לא תכשיט ולא מלבוש ה"ל משוי וכ"כ התוספות והרא"ש ולא כמ"ש בש"ע דמותר בסתם במעמיד קישוריה וזכר דברי רש"י דכיון דלצניעות הוא לא שלפא כל זה הוא שלא בדקדוק דבמעמדת קישוריה היתר גמור הוא דהוה כמו בית יד לכלים ואפי' אינו תכשיט וכ"ה בדברי התו' והרא"ש וטור וש"ע דזה הוה כמו מלבוש דהוא צורך למלבוש אלא בחולקת שערה דאין בזה צורך לשום מלבוש רק לצורך גופה בזה הוה משוי כל שאינו תכשיט ולא אמרינן כאן כיון דלצניעות הוא אפילו במעמיד קישוריה וזה פשוט בגמרא לשיטת התו' אלא דתקפה עליו משנתו בזה. עוד הקשה מו"ח ז"ל על מ"ש ב"י בפי' דברי הטור דכתב דלא תצא במחט נקובה היינו אפי' אם מעמדת בו קישוריה דחייבת חטאת כיון דהוצאה זו במקום שמעמדת בו קישוריה לאו דרך הוצאתה בכך ואין זו קושיא דכבר זכרנו מזה בסי' ש"א דהך לא תצא במחט וכן באיש מיירי בתחוב בבגדו כמ"ש הטור בהדיא לעיל ומש"ה באיש ודאי לאו דרך הוצאה היא כל שאינו מוציא בידו אבל באשה דרכה לילך במחט בצעיפיה בחול במקום שמעמדת קישוריה או בשביל חלוקת שערה אלא כיון דהוה נקובה הוי ליה משוי לאשה וחייבת חטאת: ח׳ ואם אינה מעמדת קישוריה אסור. קשה דע"כ כאן מיירי שאינו תכשיט דאל"כ אף במעמדת אסור דלמא שלפה לדעת התוס' כמש"ל וא"כ באינה מעמדת יש אפילו חיוב חטאת דה"ל משוי והיינו קושיא דגמרא למאי חזיא וצ"ל דנקט כאן אסור משום היפוכא דרישא דקתני מותר אבל באמת חייבת חטאת. ובטור כתוב לא תצא במחט שמחלקת בה שערה אפילו אם עשוי להתקשט אבל מחט שמעמדת בו קישוריה יכולה לצאת בה ולא תצא במחט נקובה ואם יצאה חייבת וכשאינה נקובה לא תצא ואם יצאת פטורה. צריך לבאר דבריו דבמחלקת שער יש חיוב חטאת אלא באם הוא תכשיט כיון שיש בה טס של זהב כדאיתא בגמרא אז אסור מדרבנן דלמא שלפא אבל מחט שמעמדת ואינו עשוי להתקשט יכולה לצאת בה והוי כמו מלבוש ולא תצא במחט נקובה וחייבת אפי' אם היא תכשיט דנקובה הוי משאוי לגבי אשה. ובשאינה נקובה והיא תכשיט אסור לכתחלה דלמא שלפא אבל אם אינו תכשיט נתבאר ברישא דיש חילוק בין חולקת לשער או מעמדת קישוריה ופשוט הוא כל שאין בה צורך כלל כל שכן דחייבת באינו תכשיט ובאמת קיצרו הטור וש"ע כאן והדברים ברורים ופשוטים בשיטת התו' והרא"ש והביא כאן ב"י דברי סמ"ג באינה נקובה שהם סותרים זא"ז. והב"י פירש דההיתר הוא כשתחובה במקום הצעיף והאיסור הוא שלא במקום הצעיף ותמהני על פה קדוש דהא אף במקום הצעיף יש איסור מדרבנן לדעת התוספות בד"ה ותיהוי כבירית שכתבו וא"ת אמאי לא משני השתא כמין טש של זהב כו' משמע מדבריהם דגם במעמדת קישוריה אסור מדרבנן אם הוא תכשיט ובסמ"ג חשיב זה לתכשיט במה שראשה עב. ונ"ל שהסמ"ג ס"ל דמה שהקשו התוספות על רש"י שפי' טעם אוגרת שערה כיון דלצניעות הוא לא שלפ' והתוס' חולקים ע"ז ומדמי לכבלים היינו לפי פי' שלהם שתוחבת את המחט בתוך השבכה ודוחקת את השבכה כדי שלא יפלו שערותיה דהוי שפיר דומי' דבירית שאוחזת בתי שוקיים שלא יפלו בזה ס"ל להתוס' דאע"ג דהוא לצניעות שלפה לה כיון דלא יתגלו תיכף וכ"ה באשר"י להדיא וז"ל כמו בירית שאם היתה שולפת בידים לא היו שוקיה מתגלים מיד אלא אחר שיפלו בתי שוקיה אבל לפי פירש"י שער היוצא חוץ לקישוריה כורכתו סביב המחט ותוחב' המחט בשבכ' מתחתיה שלא יראו שערותי' בזה מודים התוס' דכיון דלצניעות הוא לא שלפא דאי שלפא לה תיכף יתגלו השערות ועדיף מבירית וכבלים שהם למעלה מן הבתי שוקיים זה נ"ל נכון מאד. ולמדתי זה מדברי סמ"ק שכ' וז"ל ותכשיט של כסף וזהב שהם תחת הצעיף של נשים נשואות מותר ואותן שעל הצעיף אסורות בר"ה כו' וזה כמ"ש דתחת הצעיף היא פרש"י ועל הצעיף הוא פי' התו' וע"כ גם בסמ"ג ס"ל כן. ומ"ש מותר באינ' נקוב' היינו בתחת הצעיף ומ"ש אסור היינו על הצעיף דחיישי' שמא שלפא כיון דתכשיט היא לדעת הסמ"ג כיון שראשה א' עב. אך ק"ל לפי הסמ"ג דאמאי הדר ביה בגמ' מאוקימת' דאוגרת שערה היה לו לאוקמיה בראשה א' עב והוה תכשיט וכעין זה הקשו בתוס' בטס של זהב אלא דתירצו דאם היה בה טס של זהב והיא אוגרת בה שערה לא הי' הטס יכול להניח על פדחתה אבל במה שנאמר דהוה תכשיט מצד ראשה עב שפיר נוכל לומר כן וצ"ע: ט׳ ילדה בשל זקינה. דמחכו עלה ואתיא לשלופיה: י׳ שלא יפול דם כו'. אבל אם מכוונת כדי שיבלע בו הדם ולא יפול הדם על בגדיה ויטנפם הוה אצולי טינוף ואסור כמ"ש סי' ש"א: י״א ויש מי שאוסר בשל זרוע. הוא דעת רש"י גבי בירית דלא התירו אלא בשוק דלא שלפ' דלא מגלי' שוק': י״ב חוץ מכבול. שלא תתגנה על בעלה: י״ג יוצאה באבן תקומה. ונרא' דהיינו מה שאנו קורין שטערי"ן שו"ס שנושאים נשים מעוברות:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ש״ג

ש״ג:ב׳תשכ״ח א׳ (ס"ק א) שמא כו' משא"כ בדברים אחרים שהן עיקר כו' דאל"כ תהיה אסורה לצאת בהן דהא ודאי תצטרך להסירן בשעת טבילה ע"ש: ש״ג:ב׳תשכ״ט א׳ (ס"ק ב) קלועות כו' אסור לסתור וא"כ ודאי לא תטבול בשבת: ש״ג:ב׳תש״ל א׳ (ס"ק ג) ויש מ"ש דחיישינן שמא תרפם: ב׳ ולרפותם מותר בשבת אלא כיון דאפי' תרפם מ"מ אסורה לטבול בהם כמ"ש בי"ד סי' קצ"ח סעי' ב' אלא כיון שתרפם אח"ז אפשר לה לשמוט הרצועות מתוך הקליעה בלי סתירה ולכן חיישינן שתזדמן לה טבילה ותרפה הקליעה ותשמט הרצועות ותטבול ואחר זה תוליך הרצועות ד"א בר"ה: ש״ג:ב׳תשל״א א׳ (ס"ק ד) שא"צ כו' כשהן חלולים. ר"ל ארוגי' וחלולים וכן הקשה הש"ך שם: ש״ג:ב׳תשל״ב א׳ (ס"ק ה) כדי כו' וחוצצים כו' ר"ל דלשון הש"ע שכ' דאז מסירין כו' ולא כ' דאז צריכה להסירן משמע דאינה חייבת להסירן אלא היא עצמה תחשש שלא יתטנפו החוטין כשהן מוזהבים או אם הרצועות מטונפות חוששת ע"י המים יתרכך הטינוף וידבק הטינוף בגופה לכך היא לתקנתה מסירן ולכן כ' מ"א דהלשון ל"ד אלא צריכה להסירן אע"ג דהן רפויס ונכנס בהן המים מ"מ כיון דהיא מקפדת להסירן חוצצים אם לא תסירם וכמ"ש בי"ד שם: ש״ג:ב׳תשל״ג א׳ (ס"ק ו) כלילא כו' אבל כו' אף חשוב' אסורה משום לא פלוג. ומה"ט כ' הט"ז ר"ס זה דכל הדברים שאסורה לצאת בהן משום דלמא תתרמי לה טבילה דמצוה אפילו היא זקנה ומסולקת דמים דל"ל לטבילה אפ"ה אסורה בהן משום ל"פ. ומה"ט תמה בס' ת"ש על מ"ש רמ"א בסעיף ב' דבתולה שא"ח לגילוי ראשה אפי' תפור' בשבכ' אסור א"כ גם לנשואה תאסר כיון דאסור לבתולה וכמ"ש סי' ש"א סעיף ט' דניהו דלר"ת ורמב"ם הותר לצאת לאיש בטבעת שי"ע חותם אפי' לכתחלה כיון דאינו תכשיט כ"א לאיש ל"ל דלמא שליף ומיחוי דאין דרכן של אנשים בכך אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה גם איש אסור לצאת בו כמו האשה וע"ש בספר ת"ש מה שהעלה במסקנתו לדינא: ש״ג:ב׳תשל״ד א׳ (ס"ק ז) חייבת כו' וצריך אני להעתיק דברי הש"ס כדי שיובנו דברי מ"א בס"ק זה ובס"ק שאח"ז תנן ר"פ במה אשה לא תצא אשה במחט שאינה נקוב' ואם יצאה פטורה ובדף ס"ב תנן אם יצאה במחט נקובה חייבת ובדף ס' פריך הש"ס על מחט שאינ' נקובה דתנן פטורה למאי חזיא ופירש"י כיון דלא חזיא למידי הוי משא ואמאי פטורה ומשני שאוגרת בה שערה ופי' התוס' שתוחבת המחט בשבכה ודוחקת השבכה שלא יפלו שערותיה ויצא' חוץ לשבכ' דלא כפירש"י ופריך שוב ותהי' כבירית והוא המובא פה בסעיף ט"ו והם בתי שוקים שקושרים אותן במשיח' סביב רגלי' והיא כמו אצעדה בזרוע ותנן דיוצאת בבירי' ופירש"י ואע"ג דתכשיט הוא לענין שבת (ואע"ג דלענין טומאה ל"מ תכשיט) מ"מ כיון דעביד לצניעות ל"ח דלמא שלפא ומחוי והאי מחט נמי לצניעות השער עבידא דשער באשה ערוה וליכא למיחש דלמא שלפא ואמאי לא תצא לכתחלה אלא הואיל ואשה חולקת בה שערה ופריך בשבת למאי חזיא ופירש"י דבשבת אסורה לחלק השער והם הי"א שהביא רמ"א בסעיף כ"ו מטעם איסו' תלישת שער. ומשני אותה מחט מצד אחד יש לה עוקץ ובצד השני יש בו טס זהב ובחול חולקת שערה בעוקץ ובשבת מניחה הטס נגד פדחתה ולכן הוי תכשיט ולא משא לכך פטורה ולכתחלה אסור כיון דלאו לצניעות היא חיישינן דלמא שלפא ומחוי כן היא שיטת רש"י והתוס' חולקים בכמה דברים. קושיא א' של הש"ס למאי חזיא דפירש"י דתהיה חייבת דלא חזיא והוי משא. ע"ז הקשו התוס' א"כ מאי מתרץ בתי' השני הואיל ואשה חולקת בה שערה איך מיושב בזה דהוי משא ניהו דהיא צריכ' למחט מ"מ כיון דאינו מלבוש ולא תכשיט הוי משא ואע"ג דלשיטת התוספת באמת זו קושית מקשן הב' דפריך אהא דחולקת ב"ש בשבת למאי חזיא דהוי משא כיון דלא תכשיט דלא כפרש"י כמ"ש להבא מ"מ דקארי לה מאי ק"ל המתרץ שחולקת בה שערה ליישב קו' מקשן הראשון למאי חזיא והוי משא ואפי' לתירוצו שחולקת ב"ש אינו מיושב. לכן פי' התוס' דקושית מקשן הראשון למאי חזיא אינו קושיא לדינ' כ"א שואל בחול למה רגיל' לצאת בו ובזה א"ש תי' שחולקת ב' ש ותחלה תי' אוגרת בה שערה ופריך ותהיה כבירית והק' על פירש"י דכיון דעבידא לצניעות ל"ח דילמא שלפא ומחוי והתוס' הוכיחו דאפי' עביד' לצניעות מ"מ חיישינן דלמא שלפא אלא הטעם בבירית דיוצאים בה דאינו תכשיט לנוי ולא הוי כ"א כטבעת הכלים ול"ל דלמא שלפא וא"כ ה"ה מחט שאוגרת בה שערה אינו תכשיט כ"א כמו טבעת הכלים ולא הוה ליה למיגזר דלמא שלפא ותהיה מותרת לצאת לכתחלה אלא מסיק לפי שחולקת ב"ש ופריך בשבת למאי חזיא דלא כפירש"י דבשבת אסור לחלק שערה דס"ל להתוס' דמותר לחלק שערה בשבת והוא דעת הרב"י סעיף כ"ו אלא קושית הש"ס מ"מ כיון דאינו לא מלבוש ולא תכשיט אף ע"ג שצריכה לה לחלק ב"ש מ"מ הוי משוי ומשני טס של זהב ע"כ שיטת התוס' ולכן כ' הרב"י באינה נקובה אם מעמדת בה קשוריה דמותר לכתחלה משום דמעמדת קשוריה כ' הרא"ש די"ל דין אוגרת שערה הביאו הרב"י ובאוגרת ב"ש הלא פריך הש"ס ותהוי כבירית ותהיה מותרת לצאת לכתחילה. אך מה שסיים ואם אינה מעמדת קשוריה אסור צ"ל דמילתא דפסיקא נקט דהיינו דאסור לכתחלה ואם תתחייב חטאת בזה יש חילוק אם הוא תכשיט כגון שי"ל טס וכדומה פטורה ואם אינה תכשיט חייבת חטאת וכמבואר בדברי הש"ס אבל בנקובה אם מעמדת קשוריה אינו מבואר להדיא בש"ס מה דינו וכ' הרב"י מסברא דאפ"ה חייבת והב"ח חולק דבמקום שמעמדת קשוריה הוי שלא כדרך הוצאה ופטורה וכתב לפ"ז הא דקתני' מתני' בנקובה חייבת חטאת ע"כ צ"ל דיש לה טס והוי עי"ז דרך הוצאה. ומ"מ כיון דנקובה הוי משא וחייבת ועז"כ מ"א א"כ מאי פריך הש"ס למאי חזיא ותהיה חייבת חטאת ולשיטת רש"י קושיא ראשונה של הש"ס היא כן: ב׳ ולשיטת התוס' עכ"פ קו' שניה על הא דמשני חולקת ב"ש ופריך בשבת למאי חזיא ותתחייב חטאת ומאי קושיא הא אין דרך הוצאה בכך כיון דאכתי לא אסיק די"ל טס ואע"ג שכ' הב"ח במקום קשוריה לא הוי דרך הוצאה ס"ל למ"א דכ"ש במקום אחר פשיטא דלא הוי דרך הוצאה לדעת הב"ח וכמ"ש מ"א אח"ז: ג׳ ועוד הא כתבו התוס' דף יא כו' אהא דתניא שם אם יצא חייט במחט תחוב' לו בבגדו ר' יודא ס"ל חייב דס"ל אומן שהוציא דרך אומנתו חייב דהוי דרך הוצאה ור"מ פליג וס"ל פטור דאומן דרך אומנתו לא הוי דרך הוצאה. והקשו התוס' לר"מ וכי גרע אומן מהדיוט דס"ל לר"מ גופיה אשה שיצאה במחט נקובה חייבת. ותי' דבבגד כ"מ שתחובה הוי דרך הוצאה ולא פליג ר"מ ופוטר אלא כשתחובה לו במקום מיוחד ששם מראהו דרך אומנותו וכה"ג לא הוי דרך הוצאה לר"מ הרי דבבגד בכ"מ הוי דרך הוצאה. וא"כ מה לי בגד ומ"ל בצעיף דהיינו אוגרת ב"ש ותוחבה בצעיף כנ"ל: ש״ג:ב׳תשל״ה א׳ (ס"ק ח) מותר כו' ולא דק שהתוס' כו' הקשה ג' קושיות על הב"ח תחלה דחה ראיות הב"ח מתו' ורא"ש דהיכי דליכא טס אע"ג שמעמד' קשוריה דהיינו אוגרת ב"ש מ"מ חייבת ז"א דהתו' לא כ"כ כ"א על מה שתירץ חולקת ב"ש ע"ז כתבו התום דכה"ג הוי משא וחייבת כמ"ש בשמם בס"ק שלפני זה: ב׳ אבל כו' אדרבא פריך ותשתרי כו' ר"ל כדמשני תחלה אוגרת ב"ש פריך ותיהוי כבירית ותשתרי אפי' לכתחלה אע"ג דאכתי לא אסיק דמיירי בי"ל טס ואפ"ה פריך ותשתרי לכתחל' כשאוגרת ב"ש והיא קושיא ב' של מ"א ומשני כמין טס כו' וכ' התוס' כו' היא קושיא ג' דהתו' לשיטת' דקושית הש"ס ותהוי כבירית ותשתרי משום דבירית וכן מחט שמעמד' קשוריה ואוגרת ב"ש אינו תכשיט אלא לצורך מלבוש הוה כמו טבעת הכלים דל"ל דלמא שלפא א"כ ה"ל לשנוי דמיירי די"ל טס דהוי תכשיט ומה"ט אסור לכתחלה דלמא שלפא כו' ותי' כיון שאוגרת ב"ש איננה מניחת' נגד פדחתה משמע דאם אוגרת ב"ש וי"ל טס ומניחתה נגד פדחת' אסור לכתחלה משום דלמא שלפא. והוא היפך דברי הב"ח דכ' בי"ל טס מותר לכתחלה כשמעמדת קשורי': ג׳ ומיהו אם היא עשויה כמין תכשיט כו' זה נלמד מדברי סמ"ג כפי פי' מ"א וז"ל סמ"ג מחט שאינה נקובה וראשה א' עב וסוגרת בה מפתח חלוקה לא תצא ואם יצאת אינה חייבת ואסורה דלמא שלפא עכ"ל. וכ' ע"ז הרב"י וז"ל נ"ל דה"פ מחט שאינ' נקובה שדרכ' להיות סוגרת כו' לא תצא כשהי' תחוב' לה בבגדה במקום שאינו סוגר כו' שאם היא במקום שסוגר אפי' לכתחל' נמי שרי כו' עכ"ל הרב"י ומ"א חולק ופי' מ"ש סמ"ג ראשה א' עב זה הוי תכשיט לכן ס"ל אפי' סוגרת בה מ"מ לכתחלה אסור אע"ג דהוי לצניעות מ"מ חיישי' דלמא שלפא כיון דהוי תכשיט כשיטת התו' בהאי דבירית כנ"ל דלא כרש"י: ד׳ ומ"ש מ"א לכן סתמו הפוסקים כו'. וסתמא דמלתא מיירי בדליכא טס: ש״ג:ב׳תשל״ו א׳ (ס"ק ט) יוצאת כו' כיון דלפעמים כו' ר"ל דלא תיקשי כיון דאשה אין דרכה בטבעת שי"ע חותם ומה"ט הוי גבי אשה משוי שלא כדרך הוצאה ותפטר ש״ג:ב׳תשל״ז א׳ (סק"י) ובלבד כו' די"א דה"ה גבי מנעל כו' דבמתני' דף ס"ד ע"ב תנן יצאה כו' במוך שבאזנה ושבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה ובפלפל כו' ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת כו' די"א דהאי ולא תתן לא קאי רק על פלפל ולא על מוך שלפניו וי"א דקאי גם על מוך שבסנדל' אבל על מוך שהתקינה לנדתה ודאי דלא קאי ובודאי שרי דהא ע"כ צריכה היא להסיר המוך בשעה שצריכה לנקבי' ושרי להחזירה כ"כ הב"ח בשם ס' תרומות הביאו בס' ת"ש: ב׳ ומספק' ליה אם ה"ה קש הגהת סמ"ג כצ"ל ור"ל ליתן קש שאינו מוקצה תוך המנעל אי בעי ג"כ שיתנו דוקא בע"ש או מותר ליתנו אפי' בשבת: ש״ג:ב׳תשל״ח א׳ (ס"ק יא) לא תחזיר כו' וכמ"ש סי' שכ"ח לענין רטיה שנפלה ע"ג כלים דשרי להחזירה: ב׳ ובאמת לדידהו כו' דבעירובי' דף ק"ב ע"ב ת"ר רטיה שפירשה (במדינה) מע"ג מכה מחזירים אותה רי"א דוקא הוחלקה למטה דוחקה למעלה כו' אבל אם נפלה לגמרי לא יחזירנה וכתבו התוס' ד"ה מחזירין כו' פי' בקו' גזרה שמא ימרח אבל לשחיקת סממני' ל"ל כיון דמאתמול הוי עלויי' וקשה דבפ' במה אשה אמר אשה יוצא' בפלפל כו' ואם נפל לא תחזור ואמאי כיון דכבר הוי עלויי' (ר"ל דהאי בפלפל ל"ל למיחוש למירוח רק לשחיקת סממני') וי"ל דהתם טעמא לפי שנראה כמו שמתכוין להוציא לחוץ ואתי למשרי הוצאה והר"י פי' לשם הטעם משום שחיקת סממנים וכן יש לפרש בשמעתין כו' עכ"ל התוס'. ואמרי' שם בתר הכי אר"י א"ש הלכה כר"י אר"ח ל"ש אלא שפרשה ע"ג כלי אבל ע"ג קרקע ד"ה אסור. אמר מר בר"א הוי קאמינא קמיה דאבא ונפל ע"ג כלי והחזירה ושאלתיו כיון דלר"י אפי' ע"ג כלי אסור ופסק ר"י א"ש כר"י א"כ למה החזירו והשיב ר"א לא ס"ל ר"ל הא דר"ח פרש"י דס"ל לר"א דפליגי ע"ג קרקע אבל על גבי כלי מודה ר"י דשרי והקשה התוס' ד"ה רטיה כו' וא"ת מ"ש דאמר גבי פלפל כו' לא יחזיר וי"ל דהך פלפל מיירי שנפל ע"ג קרקע כו' עכ"ל מזה הביא התוי"ט ראיה דגם פלפל אם נפל ע"ג כלי מותר להחזיר ומ"א דחה דהתוס' לא כתבו להתיר בפלפל בנפל ע"ג כלי אלא לשיטת הר"י דס"ל דגם בפלפל האיסור משום שחיקת סממני' כמו ברטיה אבל לרש"י והרא"ש דס"ל דבדבר שהי' עליו מע"ש ל"ל לשחיקת סממני' וע"כ טעם איסור בפלפל הוא שנראה כמכוין להוציא י"ל דאפי' נפל ע"ג כלי אסור בפלפל וכ' ע"ז בס' ת"ש וז"ל ולא ידענא מהיכי פסיקי ליה דלטעם זה אין לחלק דהא עיקר הטעם גבי רטיה משום דהוי מלתא דלא שכיח ול"ג בי' רבנן כדפרש"י בעירובין א"כ גם לטעם זה איכא למימר הכי דמ"ש וכה"ג כ' מהרש"א שם בעירובין עכ"ל ת"ש ולענ"ד הדין עם מ"א בשלמא לפי' ר"י דגם אם היה כבר עליו א"ל משום שחיקת סממנים ולפי זה בין בפלפל ובין ברטיה איכא גזרת שחיקת סממנים כתבו התוס' שפיר אם הותר בנפל על גבי כלי ברטי' אע"ג דאיכא תרתי לריעותא די"ל משום שחיקת סממנים וגם א"ל שמא ימרח ואפ"ה מותר ע"ג כלי כ"ש בפלפל דל"ל לשמא ימרח וליכא כ"א חשש שחיקת סממנים דהיכי דנפל ע"ג כלי דלא גזרינן אבל לפרש"י והרא"ש דאיסור רטיה ואיסור פלפל כל חד טעמא לחוד אין ללמוד היתר דנפל ע"ג כלי מרטי' ומ"ש בס' ת"ש דטעם ההיתר ברטי' משום דלא שכיח ל"ג בי' רבנן. ה"ה דמה"ט אין לגזור הגזרה דגבי פלפל לענ"ד דמ"ש בשם רש"י דלא שכיח. אין ר"ל דלא שכיח שיפול על הכלי אלא לא שכיח שיפול מן המכה כיון דהאדם צריך לרטיה נזהר שלא תפול מעל המכה. וראיה לזה דרש"י שם כ' על תחלת ברייתא הנ"ל דקתני רטיה שפרש' מחזירי' כו' דמלת' דלא שכיח הוא ול"ג בה רבנן ועל מאי דאמר ר"א לא שמיע לי' כ' רש"י וז"ל ל"ש הא דר"ח דאנא ס"ל דכי פליג ר"י בנפלה ע"ג קרקע אבל בנפל' ע"ג כלי מודה דהוי כהוחלק' בעלמא עכ"ל. הרי דהיתר בנפל ע"ג כלי לא נתן רש"י הטעם משום דלא שכיח אלא דהוי כהוחלקה והאי טעמא דבבריי' דאמר ת"ק מחזירים מפרש רש"י כמסקנת ר"א דפליגי דוקא בנפלה עג"ק אבל על גבי כלי מודה ר"י. א"כ ת"ק דאמר מחזירין ר"ל אפי' נפלה על גבי קרקע. לזה הוצרך רש"י לטעם דלא שכיח דכה"ג ל"ל דהוי כהוחלק'. אלא משום דלא שכיח שיפול מן המכה משא"כ במ"ש רש"י בד"ה לא שמיע לי' כו' דמפרש טעמי' דר"י דמודה בנפל ע"ג כלי לא מצי רש"י לפרש משום דהוי מלתא דלא שכיח. דהיינו שיפול מעל המכה דא"כ גם בנפל על גבי קרקע ה"ל להתיר לכן הוצרך ליתן טעם דהוי כהוחלקה וזה לא שייך בנפל על גבי קרקע ומה"ט מ"א וכן בס' ת"ש גופי' לקמן בסי' שכ"ח נתנו טעם שמותר להחזי' בנפל על גבי כלי משום דהוי כהוחלק. ולפ"ז דברי מ"א נכונים דלרש"י והרא"ש בפלפל אפי' נפל על גבי כלי אסור דדוקא ברטיה דליכא למגזר כ"א משום אותו אדם שהיתה הרטיה ע"ג מכתו שמא ימרח או ישחק סמנים וזה ל"ג כ"א בנותן לכתחלה רטיה ע"ג מכתו או בנפל' לגמרי עג"ק. משא"כ בהוחלקה כיון דעדיין הרטי' קצת מונחת ע"ג המכה לא חששו וס"ל לרב אשי דה"ה בנפל' ע"ג כלי דומה כאלו לא נפלה לגמרי אלא הוחלק' ולכן לא גזרי' אפי' לר"י משא"כ בפלפל דהטעם משו' דנרא' כמתכוין להוציא ואתי להתיר הוצאה. ע"כ אין החשש מצד האשה הנושאת הפלפל דהא היא ידעה שלא נתכוונ' להוציא כ"א מחשש אחרים הרואים. א"כ מה בכך שנפל ע"ג כלי ניהו דכה"ג אינו כמניח פלפל לכתחלה מ"מ שמא א' לא יראה הנפיל' כי האש' תשהה מעט אחר הנפיל' ע"ג כלי ולא תחזירנ' מיד לפיה ובינתיי' יבא אחר ויראה שהיא נותנת הפלפל מן הכלי לפיה. והרוא' יסבור שתחל' מע"ש הפלפל מונח ע"ג כלי ועכשיו תחלת הנתינ' לתוך פיה ומערמת להוציא לכן אפי' נפלה ע"ג כלי אסור וא"ש: ג׳ וכ"כ התו' בשבת פ"ו. ר"ל דשם לא הביאו כ"א כפרש"י והרא"ש ולא הביאו כלל פי' הר"י פורת. א"כ נראה דפי' זה עיקר בעיניהם ממילא אפי' ע"ג כלי אסור: ש״ג:ב׳תשל״ט א׳ (ס"ק יב) ובבתי כו' ועמ"ש סעיף ט' ע"ש במ"א ס"ק ח'. והיינו בירית דלשם. ולכן אסור בשל זרוע והיא היש מי שאוסר שכ' המחבר: ב׳ ודע דמ"ש בסעיף י"ח רמ"א טעם היתר יציאת תכשיטים בזה"ז כיון דבזמן הזה שכיחי תכשיטים כו' מ"מ באותן דברים החוצצים בטבילה או מאי דא"ל דלמא מבזי לה כמו סנדל קרוע או שן של זהב לא שייך טעם רמ"א וכ"כ בספר ת"ש: ג׳ ודע דמ"ש בש"ע סט"ז בכל מה שיכולה לצאת יכולה להתירה בר"ה כו' כ' התוס' ר"פ במה אשה הטעם דממ"נ למאי ניחוש אי ניחוש שתשכח שהיום שבת ואתי לאתויי ד"א א"כ מאי נועיל במה שנאסר לה להתיר בשבת בר"ה. כיון ששכח' שהיו' שבת וא"כ תתיר ותשא ד"א ואם לא תשכח שהיום שבת אפי' נתיר לה להתיר מ"מ לא תשא ד"א. ואם ניחוש שתזכור שהיום שבת וא"כ נועיל במה שנאסר להתיר דאי שרי' להתיר פן מיד אחר ההתר' תשכח שהיום שבת ותשא ד"א בר"ה זהו חששא רחוקה שבשע' מועט' תשכח שבת משא"כ שלא תתקשט בתכשיטים שפיר גזרו דאיכא למיחש בעוד היות' בבי' תזכור שהוא שבת ואם נאסר לה לא תתקשט בהן אבל אם נתיר לה להתקשט ניהו דעכשיו ידעה שהוא שבת מ"מ בצאתה החוצ' זמן מה אחרי היציא' תפגע בחברת' ובינתיים שהוא זמן רב תשכח שהוא שבת ושלפ ומחוי ותשא ד"א הביאו האחרונים דלא כלבוש: ד׳ ודע דמ"ש בש"ע יוצא' באבן תקומה כתב הט"ז היינו מה שקורין שטערין שו"ס ובספר א"ר כתב בשם המעתיק ביאורי רש"ל לסמ"ג שהוא אבן שיש בו חלל ואבן קטן בתוכו כענבל בזוג וכן נברא עכ"ל ובמשקל ששקלו כנגדו דהיינו שמצאו אבן שמצד עצמו משקלו שוה לאבן תקומה ולא היה צריך להקצות ממנו ולהקטינו: ש״ג:ב׳תש״מ א׳ (ס"ק י"ג) י"א היינו י"א דסעיף י"ח. אבל להמתירים תכשיטים תוך הבית ול"ג בית אטו ר"ה ה"ה דבמפתח אין לגזור: ב׳ אלא לי"ח אפילו בבית תכשיטים ה"ה במפתח ואפילו המפתח כעין תכשיט וע"ל סי' ש"א במ"א ס"ק כ"ז. מה שאין כן כשנושא המפתח בידו אפילו אינו תכשיט מותר תוך הבית כיון שהוא בידו יזכור ולא יצא עם המפתח לר"ה וכן תדע עוד מ"ש המחבר בסעיף י"ד יוצאת בחוטי שער כו' ולא חיישינן פן תתרמי לה טבילה. דאפי' תצטרך לטבול חוטי שער אין חוצצי' ולפ"ז אם הם מוזהבים או מטונפים אסורים דקי"ל בי"ד סי' קצ"ח סעיף ד' חוצצין ע"ש: ש״ג:ב׳תשמ״א א׳ (ס"ק יד) חוץ מכבול כו' עמ"ש ס"ס י"ג לענין גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת: ש״ג:ב׳תשמ״ב א׳ (ס"ק טו) שניטל חודה במרדכי כו' להיות הדין הזה הם דברי מרדכי. לכן הבי' דבריו לפרש דבריו דלא כהבנות הרב"י: ב׳ דל"מ בה כו' ר"ל דדבר דמהני ייחוד לענין טומאה כגון כלי המיוחד לזיתים אם ניקב כמוצי' זית בטל מתורת כלי ואינו מקבל טומאה ואם ייחדו לרמונים שהן גדולים מזיתים שוב מקבל טומאה כיון דאין הנקב כמוציא רמון שם כלי עליו אבל כל זמן שלא ייחדו לרמונים אין שם כלי עליו לענין טומאה אבל לענין שבת אע"ג דעדיין לא ייחדו הוי כלי דהא תנן כל הכלים שנשברו אם עדיין ראוי' למלאכה מותרים לטלטל וכדלקמן סי' ש"ח סעיף ו' אבל לענין טומאה כ"ז שלא ייחדו לא הוי כלי כדאי' ס"פ המצניע. אבל למחט שניטל חודה ועוקצ' דאפי' ע"י ייחוד לא הוי כלי לטומאה אא"כ עשה בו מעשה לכן גם לענין שבת לא הוי כלי וכ"כ התוס' ר"פ כל הכלים עכ"ל הרב"י וכ"כ פה בש"ע ר"ל דהרב"י חידש שני דברים הא' שלא יצאו שכ' ר"י הוא ל"ד דאפי' בטילטול אסור ובזה מודה מ"א דהדין עם הרב"י עוד חידש הרב"י דמ"ש ר"י וניטל חודה ועוקצה פי' הרב"י דהוי"ו של ועוקצה הוא וי"ו המחלקת וכאלו כ' או עוקצה. ובחד מינייהו סגי לאסור וכ"כ בש"ע. ובזה חולק מ"א דבעי דוקא תרתי: ג׳ ולא עיין יפה דבגמ' קאי אמחט נקוב' דאז אם ניטל א' מהם תו לא חזיא אבל המרדכי דע"כ מיירי באינה נקובה דאז כשינטל חודה כו' כצ"ל. ור"ל המרדכי ע"כ מיירי באינה נקובה דאי בנקובה הא כ' שלא יצאו כו' ניהו דיצאו ל"ד אלא ה"ה טלטול מ"מ הא נקט עכ"פ היציאה ונקובה אפי' שלימה אסורה אפילו מעמדת בה קישוריה כנ"ל: ד׳ (וכן ש"ע דדבריו הם דברי מרדכי ג"כ ע"כ באינה נקובה מיירי) ובאינה נקובה בעי' דוקא שינטלו שניהם אבל אם ניטל רק אחד מהן עדיין חזי' למלתי' ומותרת לטלטל: ש״ג:ב׳תשמ״ג א׳ (ס"ק טז) צבועים כו' דהכא מיירי בבתולה דוקא ר"ל הא דכ' בש"ע הבנות קטנות לאו אורח' דמלתא נקט אלא. דוקא בנות דרכן לגלות אזניהם משא"כ נשואות דאין דרכן לגלות אזניהם אפי' צבועים מותר: ש״ג:ב׳תשמ״ו א׳ (ס"ק יט) משום כו' כמ"ש ס"ס ש"ך דמותר לאכול תותים ושאר פירו' הצבועים אע"ג דצובע פניו וידיו נ"ל בה דאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע: ש״ג:ב׳תשמ״ז א׳ (ס"ק כ) לקלוע דדמי לבנין וכדדרש ר"ש בן מנסי' ויבן ה' את הצלע מלמד שקלעה הקב"ה לחוה כו' שכן בכרכי הים קורין לקלעית' בנית' גמ' שבת דף צ"ה ע"א הרי דקרא קראו בנין: ש״ג:ב׳תשמ״ט א׳ (ס"ק כב) שא"א כו דהא בנזיר כו' אהא דתנן התם נזיר (דדינו בחול כשאר בני אדם בשבת דאסור בנטילת שער) חופף ומפספס אבל לא סורק ואסיק רבא שם מדקתני חופף ומפספס ע"כ ר"ש הוא דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר והא דקתני אבל לא סורק היינו טעמא דכל הסורק להסיר נימין המדולדלים מכוין: ב׳ ובגמ' התם ר"ל בנזיר הא דלא נתן טעם של רש"י דהוי פסיק ריש' ויאסר אפי' אינו מתכוין: ג׳ וז"ל הריב"ש כו' העשוי משער חזיר וע"כ חולק על ש"ע דאוסר בשער חזיר. שהדבר ידוע כו' אע"פ שכתב הריב"ש שהש"ם מיירי במסרק רך ואפ"ה אסור צ"ל דשער חזיר עדיף או דבגמ' אוסר לסרוק והן אין סורקים בשער חזיר כ"א להחליק השערות של ראשה: ד׳ מ"מ כיון כו' וא"א זה זולת כו' מיקרי פ"ר דניח' לי': ה׳ חייב כמו הנוטל צפורניו כו' דבמשכן היו גוזזים כו' ר"ל דלא תימ' דמ"מ עכ"פ חיוב' ליכא דהוי מלאכה שא"צ לגופה על זה כ' דומיא דנטילת צפורני' כו' והטעם דמשכן כו' ר"ל דזה מיקרי צריכה לגופ' דדוקא כגון המוציא מת דפטור לר"ש כדאי' דף צ"ג ע"ב זה מיקרי א"צ לגופה דעיקר המלאכה הוא ההוצאה והוא אינו צריך להוצאה כ"א להסיר המת מלפניו אבל אין רצונו דוקא להוציא המת לר"ה. וכן מכבה מיקרי מלאכה שאינה צריכה לגופה דהא אין צריך לכבי' כ"א חס על הפתילה שלא תשרף יתר הפתילה או הנר. או שצריך לעשות פחמים או להבהבה מיקרי צריכה לגופה משא"כ בנטילת צפורנים דהוי תולדה דגוזז אין המלאכה במה שהוא צריך לצמר הנגזז אלא הגזיז' עצמה היא המלאכה דהא ממשכן ילפי' מלאכו' שבת ובמשכן היו גוזזים עורות התחשים אע"פ שלא הי' צריכי' לצמר א"כ הגזיזה היא המלאכ' לכן אע"פ שא"צ לצמר או לצפרנים מ"מ מיקרי צריכ' לגופה דהא צריך לגוף המלאכה דהיינו הגזיז' וה"ה הכא בשער: ו׳ משא"כ במפשיט עור כדאי' בשבת דף קיז דתני' ערב פסח שחל בשבת מפשיט הפסח עד החזה מן הרגלים ולמעלה עד החזה כדי להוציא האימורי' להקטירם לא יותר דברי ר"י בנו של ריב"ב וחכ"א מפשיטים את כלו משום כבוד קדשים שלא יסריח או שיהיה מוטל בבזיון כנבלה וא"ל חכמים לר"י אם מצילים מפני הדלקה תיק הספר עם הספר משום כבוד הספר לא נתיר להפשיט העור משום כבוד קדשים ופריך הש"ס התם מתירים טלטול דרבנן ואיך ילפי' מיניה להתיר הפשט שהוא מלאכ' ומשני דלא צריך לעור והוי דבר שאינו מתכוין ופריך והא פסיק רישיה הוא ומשני דשקיל לי' בברז' ופרש"י דאין דרך הפשט בכך וליכ' כ"א שבות ודומה לאיסור טלטול ושפיר ילפי רבנן הפשט כזה מטלטול התיק אולם התוס' ביומ' דף ל"ה ע"א כתבו בשם הערוך שפי' דע"י שנוטלו בברז' ניכר דלא ניחא ליה בעור והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה והתוס' דחו ראיית הערוך ופי' כרש"י. והריב"ש אפשר דהו' מפרש דע"י דשקיל ליה בברז' הוי מלאכה שאצ"ל וליכא כ"א איסור דרבנן ודומה לטלטול התיק. התם כיון דעיקר המלאכה הוא העור הנפשט דכן הי' במשכן שהי' מפשיטים התחשים לצורך העור וכיון דאין צריך לעור הוי מלאכה שאצ"ל משא"כ בגוזז דהמלאכה היא הגזיזה ולא הצמר כנ"ל ותשובת הריב"ש אין ת"י לעיין בו: ש״ג:ב׳תש״נ א׳ (ס"ק כג) לחוף כו' ופשוט דאסור כו' כדאמרי' בנזיר דתנן רבי ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשיר השער וכ"כ התוס' בשבת דף נו"ן ע"ב ד"ה ר' שמעון כו': ב׳ פוקסת כו' הוא ענין ודין בפ"ע. והיא משנה שבת דף צ"ד ע"ב: ג׳ משמע דבלא"ה כו' ר"ל במסרק יבש בלי שמן ומים:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א