סימן רסא זמן הדלקת נרות לשבת – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן רסא זמן הדלקת נרות לשבת

א סְפֵק חֲשֵׁכָה, וְהוּא א בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, (הַיְנוּ כְּדֵי שִׁעוּר הִלּוּךְ ג' רְבִיעֵי מִיל אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה (טוּר בְּסִימָן רצ"ג וּכְדִלְקַמָּן סוֹף סִימָן ב') (וְשִׁעוּר מִיל הוּא שְׁלִישׁ שָׁעָה פָּחוֹת חֵלֶק ל') אֵין מְעַשְּׂרִים אֶת הַוַּדַּאי ב וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת וְאֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין { וְע"ל סי' תט"ו ס"ב, } אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין וּמְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת { וְע"ל סי' שצ"ג. } וּמֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, לְהַדְלִיק נֵר לְצֹרֶךְ ג שַׁבָּת; וְכֵן לוֹמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ מִצְוָה אוֹ שֶׁהוּא טָרוּד וְנֶחְפָּז עָלֶיהָ. { הַגָּה: וְכֵן מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שַׁבָּת שָׁעָה אוֹ ב' קֹדֶם חֲשֵׁכָה יָכוֹל לוֹמַר לְהַדְלִיק } ד { הַנֵּר וּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁצָּרִיךְ } (מהרי"ו סי' קי"ו) { וְע"ל סי' שמ"ב. } ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל ה עַל הַקֹּדֶשׁ; וּזְמַן תּוֹסֶפֶת זֶה הוּא מִתְּחִלַּת הַשְּׁקִיעָה שֶׁאֵין הַשֶּׁמֶשׁ נִרְאֵית עַל הָאָרֶץ עַד זְמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת; וְהַזְּמַן הַזֶּה שֶׁהוּא ג' מִילִין וְרָבִיעַ, רָצָה לַעֲשׂוֹתוֹ כֻּלּוֹ תּוֹסֶפֶת, עוֹשָׂה. רָצָה לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מִקְצָת, עוֹשֶׂה; וּבִלְבַד שֶׁיּוֹסִיף אֵיזֶה זְמַן שֶׁיִּהְיֶה וַדַּאי יוֹם מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. וְשִׁעוּר זְמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הוּא ג' רְבִיעֵי מִיל שֶׁהֵם מַהֲלַךְ ו אֶלֶף וְת"ק אַמּוֹת קֹדֶם הַלַּיְלָה. { הַגָּה: וְאִם רוֹצֶה לְהַקְדִּים וּלְקַבֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת מִפְּלַג הַמִּנְחָה וָאֵילָךְ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ } (טוּר וְאָגוּר בְּשֵׁם תוס' פ' תְּפִלַּת הַשַּׁחַר) { וְע"ל סי' רס"ז. } ג וּמִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּשִׁעוּר זֶה, יַדְלִיק בְּעוֹד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת; וְאִם הוּא יוֹם הַמְעֻנָּן, יַדְלִיק כְּשֶׁהַתַּרְנְגוֹלִין יוֹשְׁבִים עַל הַקּוֹרָה מִבְּעוֹד יוֹם. וְאִם הוּא בַּשָּׂדֶה, שֶׁאֵין שָׁם תַּרְנְגוֹלִים, יַדְלִיק כְּשֶׁהָעוֹרְבִים יוֹשְׁבִים מִבְּעוֹד יוֹם. ד אַחַר עֲנִיַּת בָּרְכוּ, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן יוֹם הוּא, אֵין ז מְעָרְבִין וְאֵין טוֹמְנִין מִשּׁוּם דְּהוּא קַבְּלֵיהּ לְשַׁבָּת עָלֵיהּ; וּלְדִידָן הָוֵי אֲמִירַת מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם ח הַשַּׁבָּת כַּעֲנִיַּת בָּרְכוּ לְדִידְהוּ.

באר היטב – סימן רסא זמן הדלקת נרות לשבת

א א בין השמשות. ואם נסתפק אם הוא בין השמשות אסור. ב"ח: ב ואין מטבילין. ואם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר יכול להטביל בה"ש אלא שיש היתר אחר ליתנו לעכו"ם במתנה או ע"י הערמה כגון ששואב מים כדי לשתות בו. ט"ז ועי' בי"ד סי' ק"ך סק"ז: ג שבת. וכן כל דבר שהוא הפסד מרובה אף שאין צורך שבת ולצורך מצוה נמי מותר לומר לעכו"ם לעשות בין השמשות. וכן מותר לומר לעכו"ם בה"ש להדליק נר יא"צ מאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן ליה כצורך גדול דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה. רש"ל ועיין מ"א ועי' סי' שמ"ב: ד הנר. אפי' שלא במקום מצוה כיון שעוד היום גדול: ב ה על הקודש. והוי מ"ע דאורייתא: ו אלף ות"ק. והוא כמו רביעית שעה קודם צ"ה ורוב פוסקים כתבו ב' שעות קודם הלילה צריך להוסיף שהוא חלק י"ב דומיא דשביעית דתוספת הוא למ"ד יום חלק י"ב משנה. ד"מ בשם מהר"ם וכ"כ הב"ח עיין ע"ת ומ"א: ד ז מערבין. אפי' לדבר מצוה וה"ה דאסור ליכנס למרחץ אפי' להזיע ברכות דף כ"ז. עיין כנה"ג ובתשובת חכם צבי סי' י"א: ח השבת. ובמדינות אלו אין נוהגין לומר מזמור ולכן עניית ברכו הוי קבלת שבת ד"מ. וכ"כ בסי' רס"ג ס"י. ועתה נוהגין לומר מזמור ואפ"ה אין מקבלין שבת ועושין כל מלאכות עד ברכו דמעיקרא הכי קבלו עלייהו. ב"ח מ"א:

מגן אברהם רס״א – סימן רסא זמן הדלקת נרות לשבת

א׳ בין השמשות. ואם נסתפק אם היא ב"ה אסור (ב"ח): ב׳ אין מעשרין. דה"ל כמתקן וה"ה דאסו' להפריש חלה וכ"מ ססי' ר"ס ועסי' תק"ו: ג׳ ואין מטבילין. דמתקן מנא הוא: ד׳ ואין מערבין. דמקנא ביתא הוא כמ"ש סימן תקכ"ח: ה׳ וטומנין. בדבר שאינו מוסיף הבל כמ"ש רסי' רנ"ז אבל לשאר דברים דין ב"ה כמו בשבת עצמה: ו׳ ומותר לומר. אבל לעשר ולהטביל לא הוה מצוה ועירובי חצירות הוי מצו' (מ"מ) ובכ"מ כ' דע"ח לא הוה מצו' אלא שהוא טרוד ונחפז עליה ע"כ וא"כ אם אין לו מה יאכל בשבת או שאין לו כלים מות' להטביל ב"ה ומיהו יש שבותי' שאסורין גם ב"ה כמ"ש סימן ת"ט ס"ג וסימן תי"ד ס"ג וכת' רש"ל בתשובה רסי' מ"ו כל דבר שאם לא בא לידו היה מצטער עליה נמצא שהיה מצטער בשבת הוא דהתירו ועוד לבי נוקף להחמיר דאם הוא עסק גמור לצורך חול שא"צ לו כלל בשבת אסור אפי' מצטער עליה אבל לצורך גדול או בהפסד מרובה שרי שבות ובפרט שבות דאמירה לעכו"ם וכן מותר לומר לעכו"ם ב"ה להדליק נר ביום שמת בו אביו מאחר שהעולם נזהרין בו חשבי' ליה כלצורך גדול דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה עכ"ל: ז׳ להדליק נר. אפי' שלא במקום מצוה דכיון שעוד היום גדול בודאי יש מקומו' שעדיין לא קבלו עליהם שבת ודמי' להא דאמרינן אינהו מיכל אכלי לדידן מסתים לא סתים (שם) וא"ת הא בלא"ה שרי דאי בעי לא קבל שבת עליה כמ"ש ססי' רס"ג וי"ל דשאני התם דמיירי ביחיד המקבל עליו שבת אבל בצבור שקבלו עליהם שבת חל עליהם שבת בע"כ וגרע מב"ה כמ"ש ס"ד ולכן הוצרך מהרי"ו לטעם אחר ומשמע מדבריו דאם הוא חצי שעה סמוך לחשיכה דאז אפשר דכל מקומות ישראל קבלו עליהם שבת אסור לומ' לעכו"ם ומיהו לצורך מצוה אפשר דשרי דלענין אמירה לא מחמרינן טפי מב"ה וכ"מ במהרי"ו שם וכ"כ רש"ל בתשובה: ח׳ שצריך להוסיף. והוי מ"ע דאוריית': ט׳ ג' רביעי מיל. והוא כמו רביעית שעה קודם צ"ה וב"ח כתב שיש להחמיר לעצמו כמ"ש ספר היראים ומרדכי והאגודה דמתחלת השקיעה הוי לילה וג' רביעי מיל קודם לזה הוי ב"ה וכן ראיתי זקנים ואנשי מעשה שפירשו ממלאכ' ב' שעות קודם שבת עכ"ל וז"ל תשו' מהרי"ל סימן קס"ג לענין תפלה וקבלת שבת פשיט' דאזלי' בכל יום אחר שעותיו דילפי' מחלקהו לשני ערבית וחשבי' לשעות מחצות עד הערב ומהנהו משערי' פלג מנחה ותוספת שבת ב' שעות לכל הקודם כדברי מהר"ח ויתישב בזה מנהג הקהילות עכ"ל ומשמע דחשבי' עד צ"ה ממש וכ"כ מנחת כהן ועמ"ש סימן רל"ג: י׳ מפלג המנחה. והיא מהלך ד"א קודם תחילת השקיעה (תורת האדם) ובמ"כ כתב שט"ס הוא וצ"ל ד' מאות אמה בקירוב ובאמת היא חלק עשרי' מן השעה ואינו אלא כדי מהלך של"ג אמה ושליש, כת' רי"ו ה' יה"כ דאם קבל קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום עכ"ל ומיהו כיון די"א דחשבי' מתחלת השקיעה בדיעבד יש להחמיר שלא לעשות מלאכה כמש"ל בשם הב"ח: י״א אחר עניית ברכו. בכ"ה כתב שיש מי שחולק ע"ז וס"ל דהתו' סוף סוכה שמביא במרדכי משבשת' היא דהא מותר להדליק הנר אחר תקיע' ג' כדמוכח בבריי' פ' ב"מ וכו' ואנו נקטי' כפסק הרב"י עכ"ל ולא דק דהמרדכי תקיעה שלישית שבג' אחרונות קאמר וכתב עוד שם דהמרדכי לא אסר אלא במי שקבל עליו שבת אבל מי שלא קיבל שבת אפי' אחר ברכו מותר בשבותין עכ"ל ולא עיין במרדכי סוף הפ' שהביא ראיה מהולכת שופר שהיא שבות עסי' רס"ג סי"ג: י״ב אין מערבין. משמע אפי' לדבר מצו' אסור דהא טמונה לצורך שבת היא ואסור דגרע מב"ה וה"ה דאסור ליכנס למרחץ אפי' להזיע (ברכו' פ"ד): י״ג מזמור שיר וכו'. ובמדינו' אלו אין נוהגין לו' מזמור וכו' ולכן ענית ברכו הוי קבלת שבת [ד"מ וכ"כ סי' רס"ג סי"ג] ועתה נוהגין לו' מזמור שיר וכו' ואפ"ה אין מקבלין שבת ועושין כל מלאכות עד ברכו דמעיקרא הכי קבלו עלייהו וכ"מ בב"ח סי' רנ"ז:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רס״א

א׳ אין מעשרין את הודאי. פירש"י שתיקון מעליא היא ואע"ג דשבות בעלמא היא ס"ל גזרו על שבות אף ב"ה וטבילת כלים הוה נמי שבות דנראה כמי שמתקן כלי וכתב ב"י דא"כ כיון דקי"ל בסימן שמ"ב דכל שבות לא גזרו עליו ב"ה א"כ מעשרין הודאי ב"ה אלא דהטור כתב שם דלא גזרו על השבות ב"ה היינו לצורך מצוה או שהיה טרוד וע"כ כ' כאן בסיפא דמותר לומ' לעכו"ם ב"ה להדליק נר לצורך שבת כו' ולפי זה דגם בטבילת כלי באם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר דיכול להטביל ב"ה אלא שיש היתר אחר דהיינו ליתנו לעכו"ם במתנה כמ"ש ביו"ד סימן ק"כ סט"ז א"כ לא נתיר השבות אפילו ב"ה: ב׳ ומערבין עירובי חצירות. בגמרא פרכינן הא גופא קשיא אמרת ג' דברים צריך אדם לומר בתוך בתוך ע"ש עם חשיכה עם חשיכה אין ספק חשיכה לא פי' דלא יאמר אז ערבתם שאסור אז לערב והדר תנא ספק חשיכה מערב ומשנינן כאן בעירובי תחומין חמיר טפי דאסמכוהו רבנן אקראי כאן בעירובי חצירות וקשה דא"כ למה כתב הטור בסי' ר"ס דעם חשיכה מערבין ע"ח דהא ההיא מתניתין אוקמינא לה כאן בעירובי תחומין וי"ל דודאי לענין אזהרה לבני ביתו צריך להזכיר ע"ח עם חשיכה אע"ג דגם אח"כ בספק חשיכ' יוכל לערב ע"ח מ"מ כיון דבע"ת אסור אח"כ יזכיר גם ע"ח בעת ההיא נמצא דהא דמוקי לה בע"ת היינו לענין שאחר כך אסור אבל לענין אמירה לב"ב שוין הם דאין שייך לומר חילוק בזה דבעם חשיכה יזהיר על ע"ת ואח"כ יזהיר פעם אחרת על ע"ח דלא עשו שני זמנים לענין האמירה דודאי לכתחלה לא יסמוך עצמו על ספק חשיכה בענין ע"ח והא דלא זכר הטור בענין האמירה ע"ת לפי שאינו דבר קבוע שאינו מצוי לע"ת משא"כ ע"ח היו רגילים כ"א בכל ע"ש: בהג"מ כתוב ע"ש הרי"ף דמותר להטביל בשבת כלי על ידי הערמה כגון ששואב מים כדי לשתות בו או לשאר צורך ומלאהו מים ע"כ. כתב רש"ל בתשוב' סי' מ"ו מי ששכח להדליק נר של יאר צייט מותר לומר לעכו"ם ב"ה שידליקנו:

ספר מחצית השקל על אורח חיים רס״א

רס״א:ב׳רע״ז א׳ (ס"ק א) ב"ה ואם נסתפק כו' אסור ב"ח ע"ש כי הב"ח דייק כן מלשון רש"י וקמ"ל אע"ג דהוי כעין ס"ס חדא דלמא אכתי הוא קודם ב"ה ואת"ל שהוא ב"ה הא ב"ה גופיה ספק יום הוא קמ"ל דאסור. והטעם כתב בספר ת"ש דהוי ספק חסרון ידוע. ולענ"ד אפי' ביום המעונן דהוא ספק לכל ומה שהוא ספק לכל העולם אינו בכלל ספק חסרון ידיעה. עיין בי"ד סי' ק"י ואע"ג דאפשר לדחות דאפילו ביום המעונן מקרי חסרון ידיעה דודאי אינו מעונן בכל העולם מ"מ בלא"ה א"ש ול"מ ס"ס כמ"ש התו' כתובות בסוגיא דפתח פתוח שם אונס חד הוא דב' הספיקות חד הם אי הוא לילה או יום: רס״א:ב׳רע״ח א׳ (ס"ק ב) אין מעשרין כו' וכ"מ ס"ס ר"ס. ר"ל מדהוצרך לשאול עם חשיכ' הפרשתם חלה מכלל דספק חשיכה אסור להפריש חלה. דאל"כ ה"ל להמתין בשאלת החלה עד ספק חשיכ' כנ"ל בסי' ר"ס בשם רש"י. ול"ל כמ"ש מ"א בסי' ר"ס גבי ערובי חצרות דוקא דיעבד הותר עירובי חצירות ב"ה משום מצוה אבל לא לכתחלה ז"א דע"כ בהפרשת חלה ליכא שבות כלל דאל"כ גם דיעבד לא היה מותר ב"ה דהא בהפרשת חלה ליכא מצו' ולא משום כבוד שבת דהא קי"ל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. וא"כ מאי כבוד שבת איכא בהפרשת חלה. ואי ס"ד דמותר להפריש חלה ב"ה ע"כ אפי' לכתחל' שרי דלית בה איסור כלל וא"כ תקשי למה הקדים לשאול על החלה עם חשכה אע"כ דאסור להפריש חלה ב"ה ומה"ט גופיה משום דליכא מצוה בהפרשת חלה דהא אוכל והולך ואח"כ מפריש ולית ביה משום כבוד שבת כנ"ל. ובחלת ארץ ישראל דאין לו תיקון ע"י שיאכל ואח"כ יפריש מודה מ"א דמותר ב"ה אם אין לו מה יאכל בשבת וכמ"ש ס"ק ו' לענין מעשר וט"כ ולכן סיים מ"א ס"ק זה וע' סי' תק"ו ר"ל בס"ק ח' שכתב מ"א שם אם חל ע"פ בע"ש ושכח ע"ש להפריש חלה מלחם חמץ דאין לו תקנה אפילו בח"ל לאכול ואח"כ להפריש א"כ כה"ג אם חל ע"ש בער"פ ושכח להפריש חלה מחמץ ונזכר ב"ה בע"ש מותר להפריש ב"ה דכה"ג הוי מצוה וכ"כ בספר ת"ש: רס״א:ב׳ר״פ א׳ (ס"ק ד) ואין מערבין כו' דמיקני ביתא הוא ר"ל דכל אדם יש לו לילך מביתו וממקום שביתתו אלפים אמה לכל רוח. וכשרוצה לילך למזרח ביתו ד' אלפים אמה מניח ערובו סוף אלפים אמה מביתו. וה"ל כאלו קנה שם במקום ערובו שביתה ושם הוא ביתו. נמצא י"ל ממקום ערובו אלפים אמה לכל רוח א"כ מעירו לצד המזרח י"ל ד' אלפים. א"כ ה"ז דומה שקנה בית במקום שמניח העירוב וזה אסור ב"ה. משא"כ ע"ח דלא תקנו כ"א משום דהבתים שייכים כ"א ליחיד והחצר משותף בין כל בעלי החצר נמצא דחצר נגד הבתים דומה לר"ה נגד רה"י ואם יוציאו מן הבתים לחצר יטעו להוציא גם מרה"י לר"ה לכן תקנו ערובי חצירות דהיינו כל בית שבאותו חצר יתן פת תוך בית אח' שבאותו חצר ועי"ז הוי כאילו כלם דרים באותו בית ולא הוי משום קנין כאלו קנה אותו בית אלא משום דירה כאלו דרין כלם שם וא"כ כמו שהחצר שייך לכלם כן הבית דהא כלם דרין יחד וכן שאר הבתים נחשבו כאחד וכמבואר לקמן סי' שס"ו ולכן שבות זה דע"ח קיל מע"ת וכמ"ש סי' תקכ"ח אולם כן הוא בביצה דף י"ז דאין מניחין ערובי תחומין מי"ט ראשון לשני דלמיקנא שביתה בי"ט אסור. וכתבו התוס' אבל ערובי חצרות מותר דלא הוי קנין ע"ש. אבל כאן בפ' במה מדליקין אהאי דינא דהכא כתב רש"י ותוס' הטעם דע"ת דאסמכוהו רבנן אקרא חמיר משא"כ ע"ח דליכא אסמכתא קיל ע"ש: רס״א:ב׳רפ״ב א׳ (ס"ק ו) ומותר כו' הוי מצוה כו' טרוד ונחפז כו' דהרמב"ם ס"ל ניהו דקי"ל כרבי דלא גזרו על שבות ב"ה מ"מ היינו דוקא במקום מצוה או שהוא טרוד ונחפז לאותו דבר כדלקמן סי' שמ"ב ועיין במ"א ס"ס ש"ז: ב׳ וכתב רש"ל בתשובה ר"ס מ"ו כצ"ל: ג׳ נמצא שהיה מצטער בשבת ר"ל וזה נראה לכאורה שהוא מותר ודומה לטרוד ונחפז ואעפ"כ סיים ועוד לבי נוקפי כו': רס״א:ב׳רפ״ג א׳ (ס"ק ז) להדליק כו'. ודמיא להא דאמרי' אינהו מיכל כו' והוא בחולין דף מ"ט ע"ב מאי דקי"ל חלב טהור שהוא נגד אבר שניקב ואותו נקב מטריף הבהמה אמרינן דחלב טהור שכנגדו סותם בעד הנקב וכשר. אבל חלב טמא אינו סותם וחלב שעל הקיבה יש מקום אח' מבואר שם בגמ' מקומו פליגי בני א"י עם בני בבל. בני א"י ס"ל דהוא חלב טהור ואוכלים אותו ובני בבל ס"ל דהוא חלב טמא ואין אוכלים אותו. ומסקינן שם דאפי' לבני בבל דאין אוכלים אותו דמחזיקין אותו לחלב טמא מ"מ בזה י"ל דין חלב טהור שיסתום הנקב ובזה מודים בני בבל דהא אינהו היינו בני א"י אוכלים אותו א"כ לדידן בני בבל נקיל בזה שיסתום הנקב ומזה הביא מהרי"ו דמיון מה לנדון דידן כיון דבכמה מקומות עדיין הם עושים מלאכה. א"כ גם באותו מקום שקבלו שבת שאסורים במלאכה ע"י עצמם עכ"פ אמירה לגוי גם לגבייהו שרי. אבל באמת אינו דמיון אמיתי. דהתם הטעם דחלב טהור סותם דהוא מיהרק וחלב טמא אינו סותם דלא מיהדק וע"ז מסיק הש"ס בחלב שעל הקיבה הנ"ל כיון דבני א"י אוכלים ע"כ דמיהדק וניהו דבני בבל לא אוכלים מ"מ ודאי לא פליגי במציאות אם הוא מיהדק. אלא דבני בבל ס"ל דלא מיהדק שפיר או משום תותב כמבואר שם. מה"ט גם לבני בבל עכ"פ סותם כיון דעכ"פ מיהדק וזה ל"ש כאן ועיין במשנה למלך פ"ג מהל' שגגות דין ה' בד"ה מעתה אלך לי אל הר המור כו'. וא"כ הא בלא"ה שרי כמ"ש ס"ס רס"ג ר"ל וקשיא תרתי חדא דלא אצטריך מהרי"ו לטעמיה ועוד דמהרי"ו לא התיר כי אם אמירה לגוי. ולפי מ"ש ס"ס רס"ג מותר לו' אפי' לישראל שלא קיבל עדיין שבת: ב׳ אבל בצבור כו' ומהרי"ו מיירי בצבור: ג׳ וגרע מב"ה כמו שכ' סעיף ד' הוא סברת מ"א עצמו ואינו מוכרח בדברי מהרי"ו. ור"ל כיון שחל עליהם שבת בע"כ מסברא ראוי לו' דאפי' שבות דאמיר' לגוי ולצורך מצוה מ"מ אסור אע"ג דב"ה כה"ג מותר מ"מ בציבור כיון דבע"כ קבלו שבת ולאחר קבלת שבת מבואר סעיף ד' דאפילו שבות במקום מצוה לא הותר וכ"ז לולי טעם מהרי"ו וע"ז סיים מ"א ולכן הוצרך מהרי"ו לטעם אחד: ד׳ ומיהו לצורך מצוה אפשר כו' עכשיו חוזר מדבריו הראשונים שכ' אי לאו טעמים דמהרי"ו אפי' אמירה לצורך מצוה הוי אסור. ואייתי ראיה מסעיף ד' דקבלת שבת חמיר מב"ה ואפי' שבות במקום מצוה אסור. דהא אסור להטמין לצורך שבת או לערב לצורך מצוה וזה דחי עכשיו ניהו דחמיר מב"ה לענין שישראל בעצמו אסור לעשות שבות אפי' לצורך מצוה. מ"מ בשבות דאמירה לגוי דקיל משבות שעושה ישראל בזה גם אחר קבלת שבת מותר לצורך מצוה: רס״א:ב׳רפ״ד א׳ (ס"ק ח) שצריך כו' מ"ע דאורייתא דלהרמב"ם דס"ל דלא נאמר תוס' אלא לענין עינוי ביה"כ אבל לא לענין מלאכה בין ביה"כ ובין בשבת לדידיה הוכיח הרב"י דע"כ ס"ל להרמב"ם דאפי' מדרבנן א"צ להוסיף בשבת משום איסור מלאכה. וא"כ ע"כ המחבר שפסק שצריך להוסיף ע"כ צ"ל דאפי' עשה מן התורה יש בו כהפוסקים החולקים על הרמב"ם: רס״א:ב׳רפ״ה א׳ (ס"ק ט) ג' רבעי כו' כמו רביעית שעה כו' וב"ח כ' וכו' וכן ראיתי כו' שפי' ממלאכה ב' שעות כו' ונסתפקתי בטעם שיעור ב"ש דבגמ' איכא פלוגתא בשיעור התחלת השקיעה עד צ"ה דאיכא דס"ל דהוי מהלך ד' מיל ואיכא דס"ל דהוי מהלך ה' מיל. ובפוסקים איכא מחלוקת בשיעור מיל די"א דשיעור מיל הוא רביע שעה וחלק כ' משעה בשעות ההשוואה דהיינו ח"י מינוטי"ן או ששיעור מיל הוא ב' חומשי שעה והוא כ"ד מינוטי"ן וכמבואר מחלקותם לקמן סי' תנ"ט וא"כ י"ל דהני אנשי מעשה ס"ל כמ"ד דמתחלת השקיעה עד צ"ה הוא שיעור ה' מיל וס"ל כמ"ד דשיעור מיל הוא רביע שעה וחלק כ' משעה וא"כ ה' מיל עולה שעה ומחצה וג' רביע מיל לפני ה' מיל הוא ב"ה. עולה קרוב לרביעית שעה וקצת קודם ב"ה צריך להוסיף מחול על הקודש ועולה יחד קרוב לב' שעות לכן פי' ב' שעות קודם צאת הכוכבים או משום דס"ל כמ"ד מתחלת השקיעה עד צ"ה הוא ד' מיל. אלא דס"ל כמ"ד דשיעור מיל הוא שני חומשי שעה והיינו כ"ד מינוטין א"כ ד' מיל עולה שמונה חומשין שהם שעה ומחצה ועוד שש מינוטין. וג' רביע מיל לפניו הוא בה"מ והוא לפ"ז ח"י מינוטין עולה יחד שעה ומחצה ועשרים וארבע מינוטי"ן וחסר משני שעות שש מינוטי"ן ולכן פי' שני שעות לפני צ"ה מפני תוס' שבת: ב׳ בכל יום אחר שעותיו. דהיינו שעה זמניות לפי אורך היום ולא שעות ההשוואה דבין שהיום ארוך או קצר השעות שוין לפי מה שיחלקו השעה לס' חלקים דהיינו ס' מינוטין אבל שעה זמניות הוא לפי זמן ובין שהיום ארוך או קצר בכל פעם אנו חושבים היום לי"ב שעה וכן הלילה אלא כשהיום ארוך השעה ארוכה למשל אם היום ארוך ח"י שעה א"כ אנו חושבים שעה זמניות כל שעה היא שעה ומחצה משעות השוואה וכן כשהיום קצר ג"כ אנו חושבים היום לי"ב שעה: ג׳ דילפינן מחלקהו כו'. ר"ל כיון דתפלות כנגד תמידין תקנו. ותנן ר"פ תמיד נשחט כל השנה תמיד של ב"ה נשחט בח' ומחצה וקרב בט' ומחצה ר"ל זמן ההקרבה נמשך שעה א' ואמרי' מנה"מ ואמר ריב"ל דכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים מדלא כתיב בערב וכתיב בין הערבים ע"כ ר"ל בין שני ערבים דמחצות ואילך מתחיל השמש לנטות למערב וזה נקרא ערב א' וסוף השקיע' הוא ערב שני ואמרה התור' בין הערבים חלקהו למה שהוא בין שני הערבים ואז זמן התמיד וכיון דמחצות עד הלילה הוא שש שעה יצא ממנו שעה א' שהי' ממשיך הקרבת התמיד נשאר ה' שעה. מש"ה יהיה ב' שעות ומחצה קודם שחיטת התמיד וב' שעות ומחצה אחר הקרב' עד הלילה ולכן הוא קרב בח' ומחצה כו' דהוי ב' שעות ומחצה אחר חצות וא"א דחשבי' שעות זמניות א"ש אלא א"א דחשבינן שעות ההשוואה לא יהיה החלוק שוה. למשל אם היום ארוך ח"י שעה א"כ מחצות היום עד הלילה הוא ט' שעות ואם התמיד נשחט בח' ומחצ' א"כ לפני השחיטה יש ב' שעות ומחצה ושעה א' היה ממשיך ההקרב' א"כ נשאר אחר ההקרב' עד הלילה ה' שעות ומחצה והתור' אמרה חלקהו. משמע שיהי' החילוק שוה לפני השחיט' עם אחר ההקרב' אלא על כרחך צריך לומר שעה זמניות וכן מוכח להיפך כשהיום קצר וכיון דלענין קרבן על כרחך חשבינן שעה זמניות ה"ה לענין תפל' וס"ל דה"ה לענין שבת אע"ג דתי' ריב"ל נדחה שם בגמרא מ"מ ילפי' מיני' שיעוד השעה דבזה לא פליגי: ד׳ ותוס' ב' שעות קודם כו' וכל מה שהביא מ"א דברי מהרי"ל אין כוונתו כ"א לסוף דבריו שכ' ותוס' שבת ב' שעות כו' וזה סיוע לזקנים ואנשי מעשה שכ' הב"ח שמקדימים ב' שעות: ה׳ ומשמע דחשבינן עד צ"ה ממש כו' ועמ"ש סי' רנ"ג ר"ל די"א דחשבינן עד שקיעת החמה ולדעת זה לא יבא החשבון של ב' שעות על נכון משא"כ אי חשבינן עד צ"ה בא חשבון ב' שעות מכוון כמ"ש לעיל בדעת הב"ח: רס״א:ב׳רפ״ו א׳ (ס"ק י) מפלג כו' קודם תחלת השקיעה. בא ליישב מאי בא רמ"א להוסיף על דברי המחבר שכ' שמתחלת השקיעה ע"ז כ' דמפלג המנח' הוא מעט מוקדם לתחלת השקיע' ובאמת גם המחבר מודה דיוכל להוסיף מפלג המנח' ולא דק בדבר מועט שבין פלג המנח' ובין תחלת השקיע' וראי' דהמחבר גופיה כ' בסי' רס"ג סעיף ד' דיוכל להוסיף מפלג המנח' ולכן מה"ט גם רמ"א פה לא כ' בלשון י"א דיוכל להקדים להוסיף מפלג המנח' דהא גם המחבר מודה: ב׳ ובקירוב והאמת הוא כצ"ל. ר"ל כ"מ שכתבו בעלי החשבונות על חשבון שהוא בקירוב ר"ל שאינו מכוין אלא מעט יותר או פחות ומ"כ כ' ד' מאות אמה בקירוב ועז"כ מ"א והאמת הוא ר"ל החשבון האמתי ומצומצם חלק כ' מן השעה ר"ל משעות השואה שהן ס' מניטין וחלק עשרים הוא ג' מינוטי"ן והיינו לדעת המחבר דס"ל דמתחלת השקיע' עד צאת הכוכבים הוא שיעור ד' מיל וס"ל שיעור מיל הוא רביעית שעה וחלק כ' משעה כמבואר סי' תנ"ט היינו שיעור מיל ח"י מינוטין א"כ ד' מיל הן ע"ב מינוטי"ן שהוא שעה וי"ב מנוטין ומפלג המנח' עד צ"ה הוא שעה ורביע ועול' ע"ה מינוטין. אם כן פלג המנח' מוקדם לתחלת השקיע' ג' מינוטי"ן היינו חלק עשרים מן השע' כנ"ל: ג׳ של"ג אמה ושליש כיון דשיעור מיל שהוא אלפים אמה יוכל לילך משך רביע שעה וחלק כ' שהוא ח"י מינוטין א"כ ג' מינוטין הם חלק ששית מן ח"י מינוטין אם ילך בח"י מינוטין אלפים אמה ילך בג' מינוטי"ן שהוא חלק ששית חלק ששית מן ב' אלפים. דהיינו של"ג אמה ושליש. כיצד טול מן ב' אלפים ח"י מאות הששית מהן הוא ג' מאות נשאר מן ב' אלפים לחלק ב' מאות קח משני מאות ק"פ אמה וחלקו לו' חלקים יהיה חלק ששית ממנו שלשים אמה ועדיין נשארו מאלפים עשרים אמה ומן ח"י אמה חלק ששית ג' אמה נשארו שני אמות לחלק. חלק ששית מן שני אמות הוא שליש. הרי יחד של"ג אמה ושליש: ד׳ כיון די"א דחשבינן מתחלת השקיע' ר"ל הוי לילה וג' רביע מיל לפניו הוי בין השמשות ועוד צריך להוסיף מעט משום תוס' שבת עולה יחד קרוב לשני שעות וכדעת הב"ח ומהרי"ל לעיל. לכן דיעבד אם קיבל שבת תוך ב' שעה יש להחמיר: רס״א:ב׳רפ״ז א׳ (ס"ק יא) אחר עניית ברכו כו' דהתוספתא סוף סוכה כו'. רצה לומר שהמרדכי הביא ראי' שלאחר עניית ברכו אסור בכל שבות מדתניא תוקע ומריע ותוקע ואפי' מיחם בידו מניחו בארץ ואינו מטמינו שכבר קיבל שבת וה"ה לדידן עניית ברכו דהוי במקום תקיעות דאסור להטמין וה"ה דשאר שבותים אסורים זה דעת המרדכי ועז"כ היש מי שחולק דע"כ התוספתא משבשתא ואין למדין ממנ' דאמרי' ס"פ במה מדליקין שש תקיעות היו תוקעין בע"ש ולאחר ג' תקיעות ראשונות ר"ל שכבר תקע והריע ותקע שוהה כדי שיעור הדלקת נר דאולי צריך אחד להדליק נר לשבת ושכח ידליקנו אחר ג' תקיעות הללו ומיד אח"ז תוקע ג' תקיעות דהיינו תוקע ומריע ותוקע ושובת כי אז קבלו שבת והיה סבר היש מי שחולק דהתוספתא מיירי בג' תקיעות ראשונות שאחריהן אסור בכל שבות שכבר קבלו שבת והא בש"ס דידן הנ"ל קתני לאחר ג' ראשונות מותר להדליק נר אע"כ משבשתא היא ואעפ"כ כ' הכ"ה דנקטינן כמ"ש הרב"י דפסק כהמרדכי אבל לא ביאר טעמו ומ"א כ' דאותו חולק הנ"ל לא דק דהתוספתא מיירי אחר ג' תקיעות אחרונות דגם בש"ס אמרינן ששובת אחריהן והביא המרדכי ראיה מתוספתא דקתני להדיא שאין להטמין דלא תימא דוק' איסור דאוריי' אסור אבל בתוספתא מבואר דאפי' שבות אסור: ב׳ אבל מי שלא קיבל עליו שבת אפי' אחר ברכו מותר בשבותין כן הוא לשון כה"ג הנ"ל אולם לענ"ד כוונתו דהמרדכי כ' בשם רבינו יואל להתיר שבות אחר ברכו והבי' ראי' דאותן שם תקיעות שהיו תוקעי' ודאי היו תוקעים קודם ב"ה והן במקום ברכו לדידן ומ"מ קתני במתני' דב"ה מערבין וטומנין כו' אע"ג שכבר תקעו אלמא אפי' אחר ברכו מותר בשבותין וכן פסק תחלה רבינו שמרי' ואח"ז א"ל תלמיריו לרבו ר"ש דיש חילוק בין קיבל עליו שבת ללא קיבל וחזר בו ר"ש ואסר והביא ראי' לאסור מן התוספת' דסוכ' הנ"ל תוקע כו' ואפי' מיחם כו' וסובר אותה תשובה שהבי' כ"ה דר"ש הוד' לדברי תלמידיו לחלק בין קיבל עליו שבת או לא וע"ז הבי' ראיה דאם קיבל עליו שבת אסור מן התוספת' דקתני תוקע כו' ואפי' מיחם בידו כו' משמע המיחם שביד התוקע אין התוקע רשאי להטמין כיון שהתוקע קיבל שבת אבל אדם אחר מותר בשבות והחזיק בסברת תלמידיו אלא שתלמיריו אמרו כן מסברא דראיית ר' יואל היא ממתני' דקתני ספק חשיכה מערבין כו' אע"ג דכבר תקעו כנ"ל. מזה לא נשמע דמותרים כ"א אחרים שעדיין לא קבלו שבת ניהו דאחר התקיעות כל אדם אסור במלאכה היינו מלאכת דאוריי' אבל שבותין מותרין אבל בתוקע עצמו שקיבל השבת ע"י שתקע י"ל שאסור בשבות כי אין בזה ראיה להתיר אבל לאסור ג"כ אין ראיה והבי' ר"ש ראיה מן התוספת' הנ"ל דהתוקע אסור בשבות דהא קתני אפי' מיחם בידו כו' ר"ל ביד התוקע אינו מטמינו וס"ל לתשובה שהביא כה"ג דה"ה לדידן אפי' אחר ברכו מי שלא קיבל שבת מותר בשבות (ונלע"ד דר"ל דהקהל אמרו ברכו והיחיד לא ענה או לא היה בבה"כ אלא דמ"מ אסור במלאכה דהמיעוט נגרר אחר הרוב מ"מ מותר בשבות כיון שהוא עצמו לא קיבל שבת אבל אם ענה ברכו עמהם הרי קיבל שבת כמותם ואסור אפי' בשבות) ולא עיין במרדכי סוף הפ' שהביא ראיה מהולכת שופר שהוא שבות ר"ל דמוכח משם דאפי' מי שלא קיבל שבת מ"מ אחר התקיעה ולדידן אחר ברכו אסור אפי' בשבות וז"ל המרדכי ס"פ ב"מ מדנתנו חכמים שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו לביתו משמע אבל אדם אחר אסור ויש לדחות עכ"ל הרי דאפי' הולכת שופר שהוא שבות אסור לאחר התקיעה אפילו לאדם אחר שלא תקע והנ' הלום ראיתי בתשובת ה"ה חכם צבי סי' י"א שחולק על המרדכי והתיר שבות אחר ברכו והאריך וכ' וז"ל וראיתי בספר מ"א הביא בשם כ"ה כו' מותר בשבותין כו' וכ' עליו ולא ע' במרדכי סוף הפ' כו' ובאמת אות' ראי' אינני מכיר דאיפכ' מוכח התם דלמאי דבעי למימר שנתנו חכמים רשות לחזן הכנסת להוליך שופרו היה מותר להדליק נר לכל אדם אלא שאין משם ראיה כלל דהתם למאי דס"ד עריין לא מיקרי קבלת שבת עד שיעור הולכת שופר לביתו עכ"ל וז"ל הגמ' דף ל"ה ע"ב תנא דבי ר"י שש תקיעות כו' ותוקע ומריע ותוקע ושובת א"ר יוסי ב"ח שמעתי שאם בא להדליק אחר שש תקיעות מדליק שהרי נתנו חכמים שיעור לחזן הכנס' להוליך שופרו לביתו א"ל א"כ נתת דבריך לשיעורין (פרש"י פעמים שביתו קרוב פעמים שהוא רחוק) אלא מקום צנוע יש לו בראש גגו ששם מניח שופרו עכ"ל הגמ'. וע"כ לפי הבנת ה"ה ח"צ ראיית המרדכי מדנתנו חכמים שיעור לחזן כו' והתירו לו להוליך כו' ולולי שהתירו לו חכמים לא היה רשאי להוליך השופר מכלל דלאחר שלא התירו לו חכמים נשאר באיסורו אפילו לעבו' על שבות ומזה מוכח דאפי' מי שלא קיבל שבת אסור בשבות לאחר התקיעה ולפי זה באמת קושייתו חזקה דע"כ לדעת ר' יוסי עדיין לא קיבלו שבת שום אדם עד אחר שיעור הולכת שופר דהא מותרים להדליק דהוא איסור תורה ובלא"ה י"ל מנ"ל דמי שלא קיבל שבת ג"כ אסור בשבות דלמא לחזן הוצרכו להתיר דהוא קיבל שבת ע"י התקיעה ולולי שהתירו לו חכמים לא היה רשאי להוליך שופרו לביתו אבל לאדם אחר לא הוצרך להתיר כלל דהאחרים עדיין לא קבלו שבת גם ראיתי בהג"מ שם הקשה ניהו דמוכח דמסתמא אפי' מי שלא קיבל אסור בשבות אבל מי שאומר בפי' שאינו מקבל עליו שבת אולי מותר ע"ש אולם לענ"ד אין זה כוונת המרדכי אלא נתכוין דהא חזינן דבקושי התירו לחזן להוליך שופרו כי מיד אחר התקיעות ראוי לשבות אלא ע"פ הכרח שלא יאבד השופר הוצרכו להתיר ואם איתא דאדם אחר חוץ מהתוקע מותר בשבות לא היה ליה להתיר לחזן להוליך שופרו אלא החזן כל עת תקיעה יוליך עמו אדם אחר (ולדעת הגהת מרדכי הנ"ל יאמר אותו אדם בפירוש שאינו מקבל עליו שבת עדיין) ואותו אחר הלא מותר בכל השבותים אם כן יוליך אותו אחר השופר לבית החזן אע"כ שאין חילוק ואפי' מי שלא קיבל עליו שבת אסור בשבות לאחר התקיעה אם כן אין חילוק בין חזן לאדם אחר: רס״א:ב׳רפ״ח א׳ (ס"ק יב) אין מערבין כו' דגרע מבין השמשות ולענין אמירה לגוי כ' בס"ק ז' דאפשר דלא גרע מב"ה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א