סימן רמ – איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן רמ – איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו

א אִם הָיָה נָשׂוּי, לֹא יְהֵא רָגִיל בְּיוֹתֵר עִם אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא בָּעוֹנָה הָאֲמוּרָה א בַּתּוֹרָה. ב הַטַּיָּלִים, שֶׁפַּרְנָסָתָן מְצוּיָה לָהֶם וְאֵין פּוֹרְעִין מַס, עוֹנָתָן בְּכָל יוֹם; הַפּוֹעֲלִים שֶׁעוֹשִׂים מְלָאכָה בְּעִיר אַחֶרֶת וְלָנִין בְּכָל לַיְלָה בְּבָתֵּיהֶם, פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ; וְאִם עוֹשִׂים מְלָאכָה בְּעִירָם, פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ; הָחַמָּרִים, אַחַת בְּשָׁבוּעַ; הַגַּמָּלִים, אַחַת לְל' יוֹם; הַסַפָּנִים, אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים; וְעוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִלֵּיל שַׁבָּת ג לְלֵיל שַׁבָּת; וְכָל אָדָם צָרִיךְ לִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּלֵיל ד טְבִילָתָהּ, וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא ה לַדֶּרֶךְ אִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, וְכֵן אִם אִשְׁתּוֹ מֵינִיקָה וְהוּא מַכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא מְשַׁדַּלְתּוֹ וּמְרַצָּה אוֹתוֹ וּמְקַשֶּׁטֶת עַצְמָהּ לְפָנָיו כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ, חַיָּב לְפָקְדָהּ. וְאַף כְּשֶׁהוּא מָצוּי אֶצְלָהּ לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ שֶׁהוּא חַיָּב בְּעוֹנָתָהּ וּלְקַיֵּם מִצְוַת בּוֹרְאוֹ שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּמְקַיְּמִים מִצְווֹת בְּיִשְׂרָאֵל; וְכֵן אִם מְכַוֵּן לְתִקּוּן הַוָּלָד, שֶׁבְּשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים אַחֲרוֹנִים יָפֶה לוֹ שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יֵצֵא מְלֻבָּן וּמְזֹרָז, שַׁפִּיר דָּמִי; וְאִם הוּא מְכַוֵּן לִגְדֹּר עַצְמוֹ בָּהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה לַעֲבֵרָה, כִּי רוֹאֶה יִצְרוֹ גּוֹבֵר וּמִתְאַוֶּה אֶל הַדָּבָר הַהוּא. { הַגָּה: גַּם בָּזֶה יֵשׁ קִבּוּל שָׂכָר, אַךְ } (טוּר) יוֹתֵר טוֹב הָיָה לוֹ לִדְחוֹת אֶת יִצְרוֹ וְלִכְבֹּשׁ אוֹתוֹ, כִּי אֵבֶר קָטָן יֵשׁ בָּאָדָם: מַרְעִיבוֹ, שָׂבֵעַ; מַשְׂבִּיעוֹ, רָעֵב; אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַדָּבָר, אֶלָּא שֶׁמְּעוֹרֵר תַּאֲוָתוֹ כְּדֵי לְמַלְּאוֹת תַּאֲוָתוֹ, זוֹ הִיא עֲצַת יֵצֶר הָרַע, וּמִן הַהֶתֵּר יְסִיתֶנּוּ אֶל הָאִסוּר, וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: הַמַּקְשֶׁה עַצְמוֹ לָדַעַת יְהֵא בְּנִדּוּי. ב לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם בְּכוֹס זֶה וְיִתֵּן עֵינָיו ו בְּכוֹס אַחֵר, וַאֲפִלּוּ שְׁתֵּיהֶן נָשָׁיו. ג וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי (יְחֶזְקֵאל כ, לח) אֵלּוּ בְּנֵי תִּשְׁעָה מִדּוֹת: בְּנֵי ז אֲנוּסָה; בְּנֵי ח שְׂנוּאָה; בְּנֵי נִדּוּי; בְּנֵי ט תְּמוּרָה; בְּנֵי י מוֹרֶדֶת; בְּנֵי יא שִׁכְרוּת; בְּנֵי יב גְּרוּשַׁת הַלֵּב; בְּנֵי יג עִרְבּוּבְיָא; בְּנֵי יד חֲצוּפָה. ד אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, שֶׁכָּל הַמִּסְתַּכֵּל שָׁם אֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים, וְעוֹבֵר עַל: וְהַצְנֵעַ לֶכֶת (מִיכָה ו, ח), וּמַעֲבִיר הַבּוּשָׁה מֵעַל פָּנָיו, שֶׁכָּל הַמִּתְבַּיֵּשׁ אֵינוֹ חוֹטֵא, דִּכְתִּיב: וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם (שְׁמוֹת כ, כ) זוֹ הַבּוּשָׁה, לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ (שְׁמוֹת כ, כ) וְעוֹד דְּקָא מְגָרֶה יֵצֶר הֵרַע בְּנַפְשֵׁיהּ, וְכָל שֶׁכֵּן הַנּוֹשֵׁק שָׁם, שֶׁעוֹבֵר עַל כָּל אֵלֶּה וְעוֹד, שֶׁעוֹבֵר עַל: בַּל תְּשַׁקְצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם ה הוּא לְמַטָּה וְהִיא טו לְמַעְלָה, זוֹ דֶּרֶךְ עַזּוּת; שִׁמְּשׁוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, זוֹ דֶּרֶךְ עִקֵּשׁ. ו אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּפְנֵי כָּל אָדָם אִם הוּא נֵעוֹר, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי הֶפְסֵק מְחִצָּה עֲשָׂרָה, וּבִפְנֵי תִּינוֹק שֶׁאֵין יוֹדֵעַ לְדַבֵּר, מֻתָּר; בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ חֻמָּשִׁים הָעֲשׂוּיִם בִּגְלִילָה, אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּפָנָיו טז מְחִצָּה. { וּלְעִנְיַן לַעֲשׂוֹתָהּ בְּשַׁבָּת ע"ל רֵישׁ סי' שט"ו, } וְאִם יֵשׁ לוֹ בַּיִת יז אַחֵר, אָסוּר עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ; וְאִם יֵשׁ בּוֹ תְּפִלִּין יח אוֹ סְפָרִים, אֲפִלּוּ שֶׁל גְּמָרָא, אָסוּר עַד שֶׁיִּתְּנֵם בִּכְלִי בְּתוֹךְ כְּלִי; וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא הַשֵּׁנִי מְיֻחָד לָהֶם { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' מ' סָעִיף ב', } אֲבָל אִם הוּא מְיֻחָד לָהֶם, אֲפִלּוּ מֵאָה כְּחַד חֲשִׁיבֵי, וְאִם פֵּרַשׂ טַלִּית עַל גַּבֵּי יט אַרְגָּז, חָשׁוּב כִּכְלִי בְּתוֹךְ כְּלִי. ז לֹא יְשַׁמֵּשׁ בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וְלֹא בְּסוֹפָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע קוֹל בְּנֵי אָדָם וְיָבֹא לַחֲשֹׁב בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת, אֶלָּא בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה. ח וִישַׁמֵּשׁ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב עַל ר" א שֶׁהָיָה מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶה טֶפַח, וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד, פי' בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה כְּאִלּוּ כְּפָאוֹ שֵׁד; וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶה טֶפַח, שֶׁלֹּא הָיָה מְמָרֵק הָאֵבֶר בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ כְּדֵי לְמַעֵט הֲנָאָתוֹ; וְדוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד, שֶׁעוֹשֶׂה הַדָּבָר בְּאֹנֶס. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים: מְגַלֶּה טֶפַח, שֶׁבָּאִשָּׁה, כְּלוֹמַר עַכְשָׁו מְגַלֶּה אוֹתָהּ לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁ, וְעַכְשָׁו מְכַסֶה אוֹתָהּ, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה מַאֲרִיךְ בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, וְדוֹמֶה לוֹ כְּמוֹ שֶׁבִּעֲתוֹ הַשֵּׁד וְנִבְעַת וְהִנִּיחַ הַמַּעֲשֶׂה, כָּל כָּךְ הָיָה מְקַצֵּר בַּתַּשְׁמִישׁ. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים: מְגַלֶּה טֶפַח, עַל הַסִנָּר, שֶׁהָיְתָה חוֹגֶרֶת בּוֹ, שֶׁאַף בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ הָיָה מַצְרִיכָהּ לְחוֹגְרוֹ וּמְגַלֶּה רַק טֶפַח מִמֶּנָּה, וּמְכַסֶה מִיָּד כְּדֵי לְמַעֵט הֲנָאָתוֹ; וְכֻלְּהוּ פֵּרוּשֵׁי אִיתְנְהוּ, וְצָרִיךְ בַּעַל נֶפֶשׁ לִזָּהֵר בָּהֶם. ט לֹא יְסַפֵּר עִמָּהּ בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָם מֵעִנְיְנֵי הַתַּשְׁמִישׁ, לֹא בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ וְלֹא קֹדֶם לָכֵן, שֶׁלֹּא יִתֵּן דַּעְתּוֹ בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת; וְאִם סִפֵּר עִמָּהּ וְשִׁמֵּשׁ, אָמְרוּ עָלָיו: וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ (עָמוֹס ד, יג), אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אָדָם לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִין לוֹ בִּשְׁעַת הַדִּין. י אִם הָיָה לוֹ כַּעַס עִמָּהּ, אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁיְּפַיְּסֶנָּה; וְיָכוֹל לְסַפֵּר עִמָּהּ קֹדֶם תַּשְׁמִישׁ, כְּדֵי לְרַצּוֹתָהּ. יא אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ לְאוֹר הַנֵּר אַף עַל פִּי שֶׁמַּאֲפִיל בְּטַלִּיתוֹ. { הַגָּה: אֲבָל אִם עוֹשֶׂה מְחִצָּה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה לִפְנֵי הַנֵּר } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ג מהל' י"ט), { אַף עַל פִּי שֶׁהָאוֹר } כ { נִרְאֶה דֶּרֶךְ הַמְּחִצָּה, כְּגוֹן שֶׁהִפְסִיק בְּסָדִין, שָׁרֵי. כֵּן נִרְאֶה לִי מִדִּבְרֵי רַשִׁ"י בְּפֶרֶק ב' דְּמַסֶּכֶת בֵּיצָה } (דַּף כ"ב) { גַּם אַמְרִינָן הַתָּם דְּשָׁרֵי כְּשֶׁכּוֹפֶה כְּלִי עַל הַנֵּר; וְאִם מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה זוֹ בְּשַׁבָּת, ע"ל רֵישׁ סי' שט"ו, } וְכֵן אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בַּיּוֹם, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בַּיִת אָפֵל. { הַגָּה: וְתַלְמִיד חָכָם מַאֲפִיל } כא { בְּטַלִּיתוֹ וְשָׁרֵי } (טוּר). יב אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, אֶלָּא לַחֲשׂוּכֵי בָּנִים, (פי' מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים). { הַגָּה: וְע"ל סי' תקע"ד ס"ד; וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר צָרוֹת, שֶׁהֵם כִּרְעָבוֹן } (יְרוּשַׁלְמִי דְּתַעֲנִית). יג אַכְסְנַאי אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ; וְאִם יִחֲדוּ לוֹ וּלְאִשְׁתּוֹ בַּיִת, מֻתָּר וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִישַׁן בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל כב בַּעַל הַבַּיִת. יד שִׁכְבַת הַזֶּרַע הוּא כֹּחַ הַגּוּף וּמְאוֹר הָעֵינַיִם, וְכָל זְמַן שֶׁתֵּצֵא בְּיוֹתֵר, הַגּוּף כָּלֵה וְחַיָּיו אוֹבְדִים; וְכָל הַשָּׁטוּף בִּבְעִילָה, זִקְנָה קוֹפֶצֶת עָלָיו, וְכֹחוֹ תָּשֵׁשׁ, וְעֵינָיו כֵּהוֹת, וְרֵיחַ רַע נוֹדֵף מִפִּיו, וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ וְגַבּוֹת עֵינָיו וְרִיסֵי עֵינָיו נוֹשְׁרִים, וּשְׂעַר זְקָנוֹ וְשִׁחְיוֹ וּשְׂעַר רַגְלָיו רַבֵּה, וְשִׁנָּיו נוֹשְׁרוֹת, וְהַרְבֵּה כְּאֵבִים חוּץ מֵאֵלּוּ בָּאִים עָלָיו, אָמְרוּ חַכְמֵי הָרוֹפְאִים: אֶחָד מֵאֶלֶף מֵת מִשְּׁאָר חֳלָאִים, וְהָאֶלֶף מֵרֹב תַּשְׁמִישׁ; לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לִזָּהֵר. טו לֹא יִבְעֹל וְהוּא שָׂבֵעַ אוֹ רָעֵב, אֶלָּא כְּשֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו; וְלֹא יִבְעֹל מְעֻמָּד, וְלֹא מְיֻשָּׁב, וְלֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, וְלֹא בְּיוֹם שֶׁנִּכְנָס לַמֶּרְחָץ, וְלֹא בְּיוֹם הַקָּזָה, וְלֹא בְּיוֹם יְצִיאָה לַדֶּרֶךְ אוֹ בִּיאָה מִן הַדֶּרֶךְ, וְלֹא לִפְנֵיהֶם, וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם. (וְהָא דִּבְרֵישׁ הַסִימָן שֶׁחַיָּב לְפָקְדָהּ, אַיְרֵי כְּשֶׁהוּא רוֹכֵב אוֹ יוֹשֵׁב בְּקָרוֹן, וְכָאן אַיְרֵי כג בִּמְהַלֵּךְ) (מַהַרְשַׁ"ל). טז הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ עַל מִטָּה שֶׁתִּינוֹק כד יָשֵׁן עָלֶיהָ, אוֹתוֹ תִּינוֹק נִכְפֶּה; וְלֹא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלֹא הָוֵי בַּר שַׁתָּא, אֲבָל הָוֵי בַּר שַׁתָּא לֵית לָן בָּהּ; וְלֹא אֲמָרָן, אֶלָּא דְּגַנֵּי לַהֲדֵי כַּרְעֵיהּ (פי' שֶׁיָּשֵׁן לְרַגְלָיו), אֲבָל גַּנֵּי לַהֲדֵי רֵישֵׁיהּ לֵית לָן בָּהּ; וְלֹא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלֹא מַנַּח יָדֵיהּ עָלֵיהּ, אֲבָל מַנָּח יָדֵיהּ עָלֵיהּ, לֵית לָן בָּהּ. יז מִטָּה שֶׁיָּשֵׁן כה בָּהּ עִם אִשְׁתּוֹ, צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא רֹאשָׁהּ וּמַרְגְּלוֹתֶיהָ זֶה לְצָפוֹן וְזֶה לְדָרוֹם.

באר היטב – סימן רמ – איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו

א א בתורה. צריך לקיים העונה אף בימי עיבור ויניקה. ולענין ימות החורף שאלו להאר"י ז"ל אם יפטור מהעונה בהיות זמן קור כי צריך לטבול לקרי וגם בהיות זמן עיבורה ויניקה והשיב אם האשה מוחלת פטור ומ"מ טוב לקיימה והעידו עליו שהוא לא היה מקיים מצות עונה בימים הנ"ל ספר הכוונות. ועיין בש"ע א"ע סי' א' ס"ק א': ב הטיילים. בני אדם הבריאים והמעונגים. רמב"ם. ומשמע בגמרא אפילו הם בני תורה: ג לליל שבת. וה"ה בר"ח וי"ט. ואל יאמר אדם אעשה עצמי כת"ח כי כתיב ועונתה לא יגרע. ספר הקנה: ד טבילתה. אפילו שלא בשעת עונתה. טוב לומר קודם הזווג מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר וגו'. וכל אזהרות הנ"ל על זווג משבת לשבת הוא במשמש לשם הריון האר"י ז"ל. ואין לשמש ב' לילות של ר"ה והנזהר ביו"ד ימי תשובה תע"ב שכנה"ג. וכתב האר"י ז"ל שאין לשמש ליל ש"ע וליל שבועות וליל א' של פסח אם לא בליל טבילה. וליל ז' של פסח מותר בזווג. ספר הכוונות: ה לדרך. עיין סעיף ט"ז: ב ו בכוס אחר. פי' שיתן מחשבתו בשעת תשמיש על האחרת: ג ז אנוסה. פי' אינה אנוסה רק שאינה מרוצה לכך לכן יפייס ואח"כ יבעול: ח שנואה. בשעת תשמיש אבל אם היא רצוייה בשעת תשמיש אע"פ שהיא שנואה שרי. טור: ט תמורה. אפילו שתיהן נשיו. כגון שנתכוין לזו ונזדמנה לו אחרת טור. וצ"ע דהלא יעקב נתכוין לרחל ובא על לאה עיין מ"א: י מורדת. דאמרה לא בעינא לך ואעפ"כ הוא משמש עמה אע"פ שרצוייה בשעת תשמיש: יא שכרות. היא או הוא: יב גרושת. שבדעתו לגרשה אעפ"י שהוא אוהבה כגון מאותן שכופין להוציאה: יג ערבוביא. כגון שנתן דעתו על אחרת כמ"ש ס"ב: יד חצופה. שתבעתו בפה. אבל אי מקשטת עצמה ומרצה אותו שיתן דעתו עליה ה"ל בנים מהוגנים: ה טו למעלה. מכלל קדושת הזווג שיהא פנים נגד פנים. זוהר: ו טז מחיצה. ואם יש נקבים וחלונות כעין סריגה אע"פ דלענין טומאה חשיבי כמחיצה אבל הכא אסור עד שיהיו הספרים מכוסין מן העין שאין נראין מ"א ע"ש. ועיין בתשובת שער אפרים סי' קי"ט. ועיין בא"ע סי' כ"ה סק"ה מש"ש: יז אחר. פי' חדר אחר: יח או ספרים. ופשוט דגם המזוזה צריך לכסות בכלי תוך כלי: יט ארגז. ואם הארגז גדול שמחזיק מ' סאה והוא אמה על אמה ברום ג' אמות חולקת רשות לעצמה. מ"א ע"ש ועי' סי' שי"ד. ועי' שו"ת חוות יאיר סי' קפ"ד דוילון סביב הספרים או סביב המטה לא מיקרי מחיצה הואיל ונעים ונדים ואם א"א בענין אחר מותר לשמש מטתו בחדר שבו הספרים בזמן עונה וליל טבילתה וליל יציאתו וביאתו מדרך. ועיין מ"א סי' שט"ו: יא כ נראה. וה"ה אם האור נראה למעלה מהמחיצה שרי ומ"מ צריך האפלת טלית דמאחר שהחדר מלא אור לא גרע מביום. יש"ש ביצה סי' ו'. ובכוונות כ' ג"כ שלא יראה אור דגורם נכפה לבניו אפילו היא מעוברת ואם הלבנה מאירה עליהם להדיא אסור אבל אם מאירה לבית ולא עליהם אין חשש כ"כ. וכנה"ג אוסר. אבל אם הם תחת אויר השמים אפי' הם בצל הלבנה אסור עיין מ"א: כא בטליתו. ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול ב"ח. פי' כשיצרו מתגבר עליו ובכתובות דף ס"ה משמע דבבית אפל מותר לכתחלה. מ"א: יג כב בעה"ב. שמא יראה קרי עליו: טו כג במהלך. ומ"א כ' דכאן איירי מצד הרפואה. ובס"ח איירי מצד הדין ואם יכול לפייסה עד שתמחול ש"ד ע"ש: טז כד ישן עליה. אשה מינקת לא תינק בנה אחר התשמיש עד שיעור הלוך ב' מילין. זוהר. וכשיוצא מבית הכסא קבוע לא ישמש כל אותו השעה משום ששד של בית הכסא מדבק בו ואשה שמאחרת טבילתה לצער בעלה עבירה גדולה בידה וגרמה כמה רעות. זוהר ע"ת. כ' של"ה כשירצה להזדווג יזכור הקדושים אשר בארץ ותמיד יהא אצל מטתו כלי מים ויטלו ידיהם קודם התשמיש ואחריו וכשמתעורר בקושי אבר בחלום יזהר שלא לבעול אז כי הבנים יהיו פגומים ח"ו ואף אם היא מעוברת תלד רוחין בישין. האר"י ז"ל: יז כה בה. אסור לשים ספר על מטה שישן עליו ובפרט שישן עם אשתו כי שכבת זרע עליו. כתב של"ה יזהרו אב ואם שלא יעשו מורא לתינוק מדבר טמא לומר חתול או כלב תקח להתינוק דיש חשש היזק להתינוק:

מגן אברהם ר״מ – סימן רמ – איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו

א׳ צריך לקיי' העונה אף בימי העיבור ויניקה ולענין ימי החורף שאלו להאר"י אם יפטור מן העונה להיות זמן הקור (פי' וצריך לטבול לקריו) וגם בהיות בימי עיבור ויניקה והשיב אם האשה מוחלת פטור מ"מ טוב לקיימה והעידו עליו שהוא לא היה מקיים מצות עונה בימים הנ"ל (הכוונות) ועבא"ע סי' ע"ו ס"ו: הטיילים. בני אדם הבריאים והמעונגים (רמב"ם) ומשמע בגמ' אפי' הם בני תורה: ב׳ ולנין בכל לילה. ק"ק דבא"ע סי' ע"ו כתב הפועלים וכו' רק רמ"א כ' שם שיש חולקי': ג׳ ת"ח. שבחול צריכים לעסוק בתורה בלילה שתורתן אומנתן וה"ה בר"ח וי"ט ואל יאמר אדם אעשה עצמי כת"ח כי כתיב ועונתה לא יגרע (ספר הקנה) ואין לשמש בליל א' של פסח וליל שבועות וליל ש"ע אם לא בליל טבילה (כתבים): ד׳ חייב לפקד'. אפי' שלא בשעת עונתה: ה׳ שבששה חדשים אחרונים. ובג' הראשוני' קשה לאשה וקשה לולד והמשמש בליל צ' מיום שנתעבר' הרי זה שופך דמים שאפשר להמית הולד (כתבים זוהר שמות דף ג') ובגמ' מסיק ע"ז והאידנא שומר פתאים ה', ובג' אמצעיים יפה לולד וקשה לאשה: ו׳ ויתן עיניו. פי' שיתן מחשבתו בשעת תשמיש על האחרת: ז׳ אנוסה. אפי' אינה אנוסה רק שאינה מרוצה לכך לכן יפייס ואח"כ יבעול: ח׳ שנואה. בשעת תשמיש אבל אם היא רצויה בשעת תשמיש אף על פי שהיא שנואה שרי (טור): ט׳ תמורה. אפי' שתיהן נשיו, כגון שנתכוין לזו ונזדמנה לו האחרת (טור) וצ"ע דהלא יעקב נתכוין לרחל ובא על לאה, ובסי"מ כ' שמשום זה לא נטלו שבט ראובן חלק בא"י רק בעבר הירדן ומ"מ צ"ע שיהיו ח"ו מן המורדים והפושעים ובפרט שהיא נתעברה מביאה זו כמ"ש התו' ביבמות דף ע"ז וצ"ל דדוקא כשראה רחל שוכבת במטה ונתכוין לגוף זה ואח"כ נזדמנה לו לאה תחתיו אבל יעקב בשעת כניסתו לחופה ראה לאה ונתכוין לגופה רק שסבר ששמה רחל לית לן בה, וכיוצא בזה חילקו בסנהדרין גבי נתכוין להרוג את זה והרג את זה: י׳ מורדת. דאמרה לא בעינא לך ואע"פכ הוא משמש עמה אף על פי שרצויה בשעת תשמיש: י״א שכרות. הוא או היא שכורה: י״ב גרושת הלב. שבדעתו לגרשה אף על פי שהוא אוהבה כגון מאות' שכופין להוציאה: י״ג ערבוביא. כגון שנתן דעתו על אחרת כמ"ש ס"ב: י״ד חצופה. שתבעתו בפה והרי היא כזונה ואסור לקיימה אבל מי שאשתו מרצה אותו ומקשטת עצמה שיתן דעתו עליה ה"ל בנים מהוגנים: ט״ו מחיצה. נ"ל דאם יש נקבים וחלונות כעין סריגה אף על פי דלענין טומא' חשיבו כמחיצ' כדאיתא באהלות פ"י אבל הכא אסור עד שיהיו הספרי' מכוסין מן העין שאין נראין, וממ"ש רסי' שט"ו משמע קצת דשרי: ט״ז בית אחר. פי' חדר: י״ז או ספרים. ופשוט דגם המזוזה צריך לכסות בכלי תוך כלי עבי"ד סי' רפ"ו: י״ח אפי' של תלמוד. כלו' אף על גב דבלמוד לא ניתן ליכתב בזמניהם כיון דבזמן הזה ניתנו ליכתב ה"ל כשאר ספרים: י״ט ארגז. ואם הארגז גדול שמחזיק מ' סאה והוא אמה על אמה ברום ג' אמות חולקת רשות לעצמה וצריך עיון (רמ"א בתשובה סי' ל"ד) ונראה לי להקל דאפי' לענין טומאה דאורייתא מקלינן עמ"ש סימן שי"ד: כ׳ כדי שלא ישמע וכו'. וכתוב ביש"ש בב"ק פ"ז סימן מ"ג ואין זה אלא לפרושי' או למי שלבו נוקפו שיהרהר באחרת עכ"ל, והמקובלים כתבו סודות נוראות דוקא אחר חצות ומ"מ יראה שלא יבא ח"ו לידי קרי ע"י כך עמ"ש סי' רל"ט: כ״א מקצר בתשמיש. וקשה הלא אמרו בשכר שמשהין עצמן על הבטן ה"ל בנים זכרים ותירץ הראב"ד כל המעשים שהם לש"ש טובים הן מי שיודע בעצמו שיאריך ולא תכנס בו מחשבה אחרת ומשהה עצמו כדי שתהנה האשה ממנו ותזריע תחלה הקדוש ברוך הוא משלם לו בנים זכרים ומי שאינו בוטח בעצמו וממהר כדי להנצל מן החטא גם הוא עושה מצוה והקב"ה נותן לו זכרים: כ״ב היה מצריכה לחוגרו. צ"ע דבא"ע ס"ס ע"ו איתא האומר א"א אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה דבעי' דוקא קירוב בשר ובס"ח סי' תק"ע איתא שחסיד א' היה משמש ערום מה"ט גם שלא ידבק זרע בבגד וי"ל דסינר שאני דאינו כ"כ מכוסה ועוד י"ל דבשניהם מרוצים הוי מדת צניעות והתוס' בנדה דף י"ז כתבו בשם ויקרא רבה דהקב"ה שונא המשמש ערום: כ״ג שאינם מעניני תשמיש. אבל מעניני תשמיש שרי כדי להרבות תאותו (טור) ועבא"ע סי' כ"ה: כ״ד אף על פי שהאור נראה. וה"ה אם האור נראה למעלה מהמחיצה שרי ומ"מ צריך האפלת טלית דמאחר שהחדר מלאה אור לא גרע מביום (יש"ש ביצה פ"ב סי' ל') ובכוונות כתוב ג"כ שלא יראה אור דגורם נכפה לבניו אפילו היא מעוברת, ובסדה"י כתוב וז"ל והישן בכילה אם היריעות עבות ומחשיכות אפי' אין מחשיכות לגמרי שרי ואם אין כילה אף על פי שפי הנר מהופך לצד אחר ואינו מאיר כל כך או שהוא בתוך עששי' אסור (ונ"ל דה"ה כשדולק נר של שעוה בתוך השפופרת) ואם הלבנה מאירה עליהם להדי' אסור אבל אם מאירה לבית ולא עליהם אין חשש כ"כ (ובכ"ה אוסר) אבל אם הם תחת אויר השמים אפי' הם בצל הלבנה אסור ואור הכוכבים לא מקרי אור לדבר זה ואפשר דאם מאירין היטב יש למנוע עכ"ל: כ״ה ות"ח. שהוא צנוע בדרכיו (טור) ולא יסתכלו (רש"י שם): כ״ו מאפיל. ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול (ב"ח הרמב"ם) פי' כשיצרו מתגבר עליו, ובס"פ אף על פי משמע דבבית אפל מותר לכתחלה ע"ש: כ״ז ואם יחדו לו כו'. צ"ע דגם בביתו אסור לשמש אם אין לו חדר מיוחד וכמ"ש ס"ו וא"ל דבאכסנאי אפילו ישן שם אדם אסור דקש' באמת מ"ש וי"ל דאכסנאי אם הוא במקום אחר ואשתו בחדר אחר אסורים ללכת זה אצל זה שמא ירגישו בהם בני הבית א"כ בית דוקא בעי' ולא סגי בחדר: כ״ח בטליתו של בע"ה. שמא יראה קרי עליו: כ״ט יציאה לדרך. ואף על גב דחייב לפקוד אשתו כמ"ש ס"א היינו בליל' שלפניו (רמ"א בתשוב' וכ"כ הלבוש) ובב"ר פ' ס"ד משמע בהדיא במ"כ דביום ממש קאמר ונ"ל דהרמב"ם קאמר מדרך הרפואה ובגמרא אמרינן מצד הדין אם יכול לפייס עד שתמחול ש"ד דהא כתב ולא ביום שנכנס למרחץ וידוע דמצוה לרחוץ בכל ע"ש ועונת ת"ח הוא ויש לדחוק ולחלק והאמת יורה דרכו דמצד רפואה הוא וגם מ"ש הטור בשמו דלא יבעול אלא כשיתקשה הרבה שלא לדעתו ויסיח דעתו לד"א והקישוי כשיהיה נמצא כובד ממתניו ולמטה וכו' ע"ש ודאי מדרך רפואה קאמר דאל"כ בטלת עונה האמורה בתורה: היוצא מב"ה קבוע שיש לו שם מקום ומושב אל ישמש מטתו סדה"י בשם הזוהר ובבד"ה כ' בשמו מי שמניקה לא תשמש אלא בשעה שהתינוק ישן ואח"כ לא תינק לו עד שעה א' כשני מילין או כמיל א' ואי לא יכלה משום צער התינוק שהוא בוכה בזו לא תירא לעולם ע"כ:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ר״מ

א׳ ובשעה שיוצא לדרך. י"ל ממ"ש בסעיף ט"ו ולא ביום יציאה לדרך ונראה דבסעיף ט"ו מיירי בהולך ברגליו לדרך שצריך כח יותר וכאן מיירי בהולך על עגלה כנ"ל (אחר כך מצאתי כן לרש"ל בא"ע סימן כ"ה) ובלבוש כתב דכאן מיירי בלילה שלפניו ואין לשון בשעה משמע כך ותו דשם כת' בסי"א לא לפניהם: ב׳ כנ"ל מדברי רש"י כו'. פי' דשם ד' כ"ב פירש"י מחיצה בסדין וסתם סדין האור נראה ועדיין אין זה מוכרח ולפי הטעם דצניעות איני יודע למה יהא זה מותר ובספר כונת האר"י כתב בפי' לאסור בזה ונראה דאז מותר לשמש אם הוא מאפיל בטליתו דלא גרע מיום וכ"כ רש"ל בביאור סמ"ג:

ספר מחצית השקל על אורח חיים רמ'

אין

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א