סימן ריט – ברכת הודאות היחיד – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן ריט – ברכת הודאות היחיד

א אַרְבָּעָה צְרִיכִים א לְהוֹדוֹת. יוֹרְדֵי הַיָּם כְּשֶׁעָלוּ מִמֶּנָּה, וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לַיִּשּׁוּב, וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא, וּמִי שֶׁהָיָה ב חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְיָצָא, וְסִימָנָךְ: וְכָל הַחַיִּי"ם יוֹדוּךָ סֶלָּה. "חוֹלֶה "יִסוּרִים "יָם "מִדְבָּר. ב וּמַה מְּבָרֵךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אמ "ה הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת שֶׁגְמָלַנִי כָּל טוּב, וְהַשּׁוֹמְעִים אוֹמְרִים: מִי ג שֶׁגְּמָלְךָ כָּל טוּב הוּא יִגְמָלְךָ כָּל טוּב סֶלָּה. ג צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ ד בִּפְנֵי עֲשָׂרָה, וּתְרֵי מִינַיְיהוּ ה רַבָּנָן, דִּכְתִיב: וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְּלוּהוּ (תְּהִלִּים קז, לב), וְאִם לֹא שְׁכִיחֵי רַבָּנָן, לֹא יַנִּיחַ מִלְּבָרֵךְ; וְנָהֲגוּ לְבָרֵךְ אַחַר קְרִיאַת הַתּוֹרָה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲשָׂרָה; וְאִם בֵּרַךְ בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּצָא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יָצָא, וְטוֹב לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בִּפְנֵי עֲשָׂרָה בְּלֹא הַזְכָּרַת שֵׁם וּמַלְכוּת. ד אִם בֵּרַךְ ו אַחֵר וְאָמַר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר גְּמָלְךָ כָּל טוּב, וְעָנָה אָמֵן, יָצָא. וְכֵן אִם אָמַר: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא ז מַלְכָּא דְּעַלְמָא דִּיהָבְךָ לָן, וְעָנָה אָמֵן, יָצָא. { הַגָּה: וְאֵין זֶה בְּרָכָה לְבַטָּלָה מִן הַמְבָרֵךְ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בִּבְרָכָה זוֹ, הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ רַק דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָאָה עַל טוֹבַת חֲבֵרוֹ } ח { שֶׁשָּׂמֵחַ בָּהּ } (טוּר). ה אִם בֵּרַךְ אֶחָד הַגּוֹמֵל לְעַצְמוֹ, וְנִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא אֶת חֲבֵרוֹ, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְכִוֵּן לָצֵאת, יָצָא אֲפִלּוּ בְּלֹא עֲנִיַּת אָמֵן { כֵּיוָן שֶׁהַמְבָרֵךְ גַּם כֵּן חַיָּב, יָצָא הָאַחֵר בְּלֹא עֲנִיַּת אָמֵן } (טוּר). ו אִם אִחֵר, יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין לְבָרֵךְ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה; וְנָכוֹן שֶׁלֹּא לְאַחֵר ט שְׁלֹשָׁה יָמִים. ז בְּאַשְׁכְּנַז וְצָרְפַת אֵין מְבָרְכִין כְּשֶׁהוֹלְכִין מֵעִיר לְעִיר, שֶׁלֹּא חִיְּבוּ אֶלָּא בְּהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת דִּשְׁכִיחֵי בֵּיהּ חַיּוֹת רָעוֹת וְלִסְטִים; וּבִסְפָרַד נוֹהֲגִים לְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַדְּרָכִים בְּחֶזְקַת סַכָּנָה; וּמִיהוּ בְּפָחוֹת מִפַּרְסָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ, וְאִם הוּא מָקוֹם מֻחְזָק בְּסַכָּנָה בְּיוֹתֵר, אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִפַּרְסָה. ח בְּכָל חֹלִי צָרִיךְ לְבָרֵךְ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ חֹלִי שֶׁל סַכָּנָה וְלֹא מַכָּה שֶׁל י חָלָל, אֶלָּא כָּל שֶׁעָלָה לְמַטָּה וְיָרַד, מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה כְּמִי שֶׁהֶעֱלוּהוּ לַגַּרְדּוֹם (פי' מַעֲלוֹת שֶׁעוֹשִׂין דַּיָּנִים לָשֶׁבֶת כְּשֶׁדָּנִין) לִידֹן, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵחוּשׁ קָבוּעַ וּבָא מִזְּמַן לִזְמַן, וּבֵין שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ מְבָרֵךְ רַק עַל חֹלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, כְּגוֹן מַכָּה שֶׁל חָלָל } (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד וְהר"ר יוֹסֵף) { וְכֵן נוֹהֲגִין בְּאַשְׁכְּנַז. } ט הָנֵי אַרְבָּעָה לָאו דַּוְקָא, דְּהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס, כְּגוֹן שֶׁנָּפַל עָלָיו כֹּתֶל, אוֹ נִצּוֹל מִדְּרִיסַת שׁוֹר וּנְגִיחוֹתָיו, אוֹ שֶׁעָמַד עָלָיו בָּעִיר אַרְיֵה לְטָרְפוֹ, אוֹ אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לוֹ, אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה וְנִצּוֹל מֵהֶם וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כֻּלָּם צְרִיכִים לְבָרֵךְ יא הַגּוֹמֵל; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְבָרְכִין הַגּוֹמֵל אֶלָּא הָנֵי אַרְבָּעָה דַּוְקָא, וְטוֹב לְבָרֵךְ בְּלֹא הַזְכָּרַת שֵׁם יב וּמַלְכוּת.

באר היטב – סימן ריט – ברכת הודאות היחיד

א א להודות. מי שנתחייב ארבעתן אינו מברך כ"א ברכה אחת לכולן פרי הארץ סי' ז'. ועיין בתשובת קול בן לוי סי' א'. קטן פחות מבן י"ג שנים א"צ להודות דלא שייך לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא רמ"מ (ס"ד) [סי"ד] מ"א. מה שאין האשה מברכת ברכת ההודאה מפני שצריך לאודויי בפני עשרה ולאו אורח ארעא דכל כבודה בת מלך פנימה הלק"ט ח"ב סי' קס"א. וכנה"ג הסכים שיברכו בבה"כ שלהם ושישמעו האנשים מב"ה או לפחות בפני נשים ואיש א' ע"ש: ב חבוש. על עסקי נפשות: ב ג שגמלך. ואם לא אמרו אינו מעכב. טוב לברך מעומד רמב"ם עיין ע"ת. כתב כנה"ג בשם הרשב"ץ דיכול לברך אפי' ביום דליכא ס"ת אם מתאחר יותר מג' ימים דהיינו אם יצא ביום ב' יברך בפני י' בלא ס"ת ולא ימתין עד יום ה' עיין ס"ו: ג ד בפני עשרה. עם בעל הנס הלק"ט ח"א סי' רע"א. וכ"כ בס' מקראי קדש דף נ"ג. אבל הראנ"ח כתב דבעינן עשרה חוץ מן בעל הנס. יד אהרן: ה רבנן. צ"ל דתנו הלכתא. מ"א: ד ו אחר. והאחר רשאי לברך אפי' בפחות מיו"ד ואם החולה יצא בברכתו בפחות מיו"ד יש פלוגתא כמ"ש סעיף ג': ז מלכא. בר"י כתב בריך רחמנא אלהנא מלכא כו': ח ששמח בה. משמע דוקא ששמח בלבו על שזה נתרפא אבל אם אינו שמח בלבו כ"כ אלא שאומר כן מפני השלום אין לומר כן בשם ומלכות וב"י כתב שיש נוהגים אם נשיהם יולדות עומדות שבעליהם מברכין הגומל אלא דהרשב"א כתב דדוקא על רבו שייך זה ולא על אחר אוהבו ומסיק דאין לברך. ועל אביו ועל רבו מותר לכ"ע לברך על רפואתו דבזה גם הרשב"א מודה. ונ"ל לכאורה שאז לא יאמר הגומל לחייבים דבזה פוגם כבוד אביו או רבו דאע"פ שהמודה בעצמו אומר כן מ"מ אחר לא יאמר כן עליו עיין ט"ז: ו ט ג' ימים. ובדיעבד עד ה' ימים מברך עיין עטרת זקנים: ח י כלל. וה"ה בחולה שמוטל במטה יותר מג' ימים דהא צריך לבקש רחמים מאחרים כדאמר רבא טרוקי גלי ט"ז. ואין לברך עד שיצא מהצרה לגמרי וכן בחולה עד שיחזור לבוריו לגמרי. עטרת זקנים: ט יא הגומל. וכשיגיע למקום שנעשה בו הנס מברך שעשה לי נס במקום הזה כמ"ש סי' רי"ח: יב ומלכות. ועכשיו נהגו לברך כל מי שנעשה לו נס וכ"ש אם באו עליו לסטים וניצול. ט"ז ומ"א:

מגן אברהם רי״ט – סימן ריט – ברכת הודאות היחיד

א׳ קטן א"צ להודות דל"ש לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא ואם יאמר על אביו לחייבים וכו' זה אסור לו לעשות ואם נאמר דידלג מלת חייבים אין לשנות מטבע שטבעו חכמים וא"ל דחייבים קאי עליו דמצד הגלגול באין עליו יסורין דמנא ידע דלמא הוא בחטא אביו (רמ"מ סי"ד): בכ"ה תמה למה אין הנשים מברכות ברכה זו ואי משום דבעי י' הא דבדיעבד סגי בלא י' ולכן תברך בפני איש א' או בפני נשים עכ"ל ואפשר שמנהגן מפני שס"ל שברכות אלו רשות: חבוש. על עסקי נפשות: ב׳ והשומעים כו'. ואם לא אמרו אינו מעכב, טוב לברך מעומד (רמב"ם): ג׳ רבנן. צ"ל דתנו הלכתא כנ"ל: ד׳ אחר. משמע דס"ל דכל מי ששמח בו רשאי לברך וכ"ש על אשתו שילדה וכ"מ בד"מ ובש"ג וכ"כ ב"ח דלא כמ"ש בב"י והאחר רשאי לברך אפי' בפחות מי' ואם החולה יצא בברכתו בפחו' מי' יש פלוגתא כמ"ש ס"ג: ה׳ ואין זה ברכה לבטלה. כלומר דאם הוי ברכה לבטלה לא יצא חבירו בברכתו כמ"ש סי' רי"ג ס"ב: ו׳ ג' ימים. ואם יצא ביום ב' יברך בפני י' בלא ס"ת ואל ימתין עד יום ה' (כ"ה): ז׳ מיחוש קבוע. ואף על פי שפעמי' רבות נתרפא ממנו מ"מ לאו בכל יומא מתרחיש ניסא: ח׳ וכן נוהגין. וב"ח פסק כסברא ראשונה וכן נוהגין קצת, (שייך לסעיף ה') וכ"פ לעיל סימן ס' (והע"ת לא דק): ט׳ הגומל. וכשיגיע למקום שנעשה בו הנס מברך שעשה לי נס במקום הזה: עיין סי' רי"ח סעיף ט': י׳ וי"א שאין מברכין. ואם נעשה לו נס מברך רק בהגיע לאותו מקום ברוך שעשה לי נס כמ"ש ס"ס רי"ח ונ"ל דמי שהלך בדרך אפילו שלא במקום סכנה ובאו עליו לסטים להרגו וניצול מברך עס"ז, ועכשיו נהגו לברך כל מי שנעשה לו נס וכ"כ בלבוש:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רי״ט

א׳ ואם בירך פחות מי' כו'. כ"כ הטור מדאמרינן בגמר' וצריך לאודויי באנפי י' משמע דוקא לכתחלה עכ"ל. וכב"י אין הדיוק נראה בעיני דאדרבה משמע שיש עיכוב בדבר וכ"ד הר"י שכ' ואם אין שם י' צריך לחזור ולברך עכ"ל. וגם אני תמהתי ע"ד הטור דהא גם בעיקר חיוב ההודאה נאמר לשון צריכים דהא אמרו ד' צריכים להודות והתם לא קאי דוקא על לכתחלה דהא ודאי לא יצא כל זמן שלא הודה: ב׳ בריך רחמנא מלכא כו'. ברבינו יונה כתוב בריך אלהנ' מלכ' כו' וכתב עוד שם ונראה שהם יכולים לאומרו אפי' בפחות מי' עכ"ל: ג׳ על טובת חבירו ששמח בה. משמע דוקא ששמח בלבו על שזה נתרפא או ניצול אבל אם אינו שמח בלבו כ"כ אלא שאומר כן מפני השלום א"ל כן בשם ומלכות דהוי ברכה לבטלה אלא יאמר בריך רחמנא דיהבך לן והא דאר"י פטרתן מלאודויי היינו שהיו יודעי' שר' חנא בגדתא' הוא לו אוהב נאמן ותו מדאמר בשם ומלכות וכב"י שיש נוהגים אם נשיה' יולדות עומדות שבעליהן מברכים הגומל אלא דהרשב"א כ' דדוקא על רבו שייך זה ולא על אחר אוהבו ומסיק דאין לברך והמברך גוערין בו. ועל אביו ועל רבו מותר לכ"ע לברך על רפואתו דבזה גם הרשב"א מודה. ונ"ל לכאורה שאז לא יאמר הגומל חסדים לחייבים דבזה פוגם כבוד אביו או רבו דאע"פ שהמודה בעצמו אומר כן מ"מ אחר לא יאמר כן עליו אלא די"ל דלחייבים קאי בזה אזה שמתודה שהוא עצמו חייב וזכה לזה שאביו או רבו נתרפא או ניצול כנ"ל: ד׳ אפי' בפחות מפרסה. מזה למדתי בסי' ק"י דבכזה צ"ל תפלת הדרך והוא ק"ו דהא כתב הטור במילתא אחרית' דבתפל' הדרך צריך אדם לבקש רחמי' טפי מברכ' הגומל לפי שברכת הגומל היא במקום תודה: ה׳ מכה של חלל. וה"ה בחולה שמוטל במטה יותר מג' ימים כנ"ל דהא צריך לבקשת רחמים מאחרים כדאמר רבא עד ג' ימים טרוקו גלי כו': ו׳ כולם צריכים לברך. לענין ברכה שעל הנס פסק בסי' רי"ח ס"ח דלא יברך נרא' הטעם דברכת הנס ניתקן תוספת על מה ששייך לברכת הגומל בדבר שהוא חוץ לטבע לגמרי והכל מודים שאצבע אלקים היא אבל הגומל הוא אע"פ שנעשה לו תשועה שאפשר דרך הטבע מ"מ הוא מחזיק טובה לו יתברך ולתלות בהשגחה: ז׳ וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות. אבל ראיתי נוהגין הרבה כסברא ראשונ' שהיא דעת ריב"ש ומסתבר כן דכל סכנות נכללו בהולכי מדבר דנקט בגמרא:

ספר מחצית השקל על אורח חיים רי״ט

רי״ט:א׳תתקכ״ה א׳ סק"א קטן כו'. בכ"ה תמה כו' הא בדיעבד סגי בלא י' ור"ל כיון דנשים א"א להם לברך ביו"ד משום פריצותא ה"ל כדיעבד ותברך בלא י'. ובאמת לדידן אינו קושיא דהא הרב"י בסעיף ג' לא הכריע אם יצא אם בירך שלא בפני י' ולכן פסק שיחזיר שיברך בפני' י' בלי שם ומלכות וא"כ אפי' תימ' דנשים הוי כדיעבד איך נאמ' להן שיברכו בלי י' שמא קי"ל דלא יצא הוי ברכתן לבטל' אע"כ צ"ל דהכ"ה פסק כמ"ד דיצא בדיעבד אם בירך בלא י' ומ"א שהביאו לא הביאו אלא לכתוב עליו ואפשר כו' שבברכו' אלו רשות כיון דבמדינות הכ"ה צ"ל דפוסקים דיוצא אם בירך בלא יו"ד אפ"ה אין מנהג הנשים לברך נשמע מזה דסביר' לי' דברכות אלו רשות וא"כ ניהו דלדידן אין הכרח לו' כן מכל מקום לא נחדש מחלוק' ואמרי' גם לדידן די"ל שהם רשות ואפשר גם לדידן מוכרח שהן רשות וראי' מן הנשי' דהא קי"ל בסעיף ד' דאם אחר בירך יוצא גם הוא וכ' מ"א דאותו אחר א"צ לברך בי' א"כ אכתי תקשי גבי נשים ה"ל לבעל' לברך דא"צ י' ומכל מקום היא יוצאת אע"כ דס"ל דהברכות אלו הם רשות: ב׳ (ס"ק א') חבוש. על עסקי נפשו' וכ' בספר א"ר וז"ל מל' תר"י משמע אפי' משום ממון מלבושי י"ט דלא כמ"א עכ"ל וכ"כ בס' נתיב חיים באריכות וז"ל תר"י נשאל לר"ה גאון למה לא אמרן כסדר שכתובי' במזמור והשיב שרצ' למנות תחל' אותם שהם מסוכנים יותר שיורדי הים והולכי מדבריו' הם מסוכנים יותר מחול' שרוב חולים לרפוא' וחבוש רוב פעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו כ"כ עכ"ל וכ' בס' נ"ח הנ"ל אלמלא ראה מ"א דברי תר"י הנ"ל לא מלא' לבו לחלוק עכ"ל ולענ"ד המ"א ראה דברי תר"י ואין חולק עליהם עפמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"ב הביאו ג"כ בס' נ"ח והכי קי"ל בח"מ וכ"כ הרא"ש בתשוב' כל מה שמחדשים או"ה גזירות ופורענות על ישראל אפי' מענין אותו ביסורין כו' גובין הכל לפי ממון דעיק' כוונתם על ממון עכ"ל וא"כ מ"ש ר"ה גאון וחבוש רוב פעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו כ"כ הרי דלא כ' על עסקי ממון כ"א בעבו' ממון ור"ל כמ"ש הרא"ש והנה הרא"ש כוונתו לענין מס ניהו דלפעמים באמת כוונ' או"ה לנפשות ממש ח"ו מ"מ כיון דא"א לעמוד על הדבר ורוב פעמים אפי' גוזרים ח"ו על נפשות תכלית כוונתם לגבות ע"י זה ממון ישראל לכן טוב לגבו' לפי הממון ולא לפי נפשות ולכן כ' ג"כ ר"ה גאון חבוש רוב פעמים הוא חבוש בעבור ממון ר"ל אף שהוא חבוש על עסקי נפשות מכל מקום תכלי' כוונ' החביש' ע"פ הרוב הית' לקבל ממון וא"כ כיון דאפשר להשתדל ע"י ממון שוב אין סכנ' כ"כ ובנידון כזה גם מ"א מוד' כיון דעיק' החביש' על עסקי נפשות צריך לברך ולמ"ש מ"א על עסקי נפשות בא למעט אם תחל' היתה החביש' על עסק ממון דאמרו מיד שמשום ממון נתפס כה"ג אין לברך ובזה גם ר"ה גאון מוד': רי״ט:א׳תתקכ״ו א׳ (סק"ב) והשומעים כו' ואם לא אמרו אינ' מעכב דבגרסת גמ' שלנו אינו שהשומעי' ישיבו אלא דהרמב"ם כתבו והטור העתיקו ולכן אע"ג דלכתחל' חיישי' לדעת הרמב"ם והטור מ"מ דיעבד סמכי' אגירסא שלנו: ב׳ טוב לברך מעומד רמב"ם וכ' הכ"מ וצ"ע מנ"ל הא וכ' הב"ח דמה"ט השמיטו בש"ע ואעפ"כ כתב הב"ח וז"ל ומיהו מנהג כל ישראל לברך מעומד ואין לשנות והכי משמע לישנא דקרא וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו (דמיני' ילפי' דבעי' י' דפסוק זה כתוב סוף המזמור דהוזכר בו הני ד' שצריכין להודות ודרשי' קהל עם היינו י' ובמושב זקנים היינו ת"ח ואמרי' דתוך הני י' בעי' שיהיו שניהם זקנים דהיינו ת"ח דמיעוט זקני' שני') ומדאמר ובמושב זקנים יהללוהו אלמ' דזקנים בישיב' מכלל דמהללים אינם בישיב' אלא בעמידה עכ"ל הב"ח ומה"ט כתב מ"א ל' טוב לברך מעומד וברמב"ם לא הוזכ' ל' טוב דלהרמב"ם הוא מדינא אלא הואיל דבכ"מ הניח הדין בצ"ע ובש"ע השמיטו משמע דלא ס"ל כהרמב"ם לכן כתב מ"א ל' וטוב דהיינו לכתחל': רי״ט:א׳תתקכ״ז א׳ (ס"ק ג) רבנן צ"ל דתנו הלכתא כנ"ל סברת מ"א ומדכתיב במושב זקנים זקן היינו שקנ' חכמה והוא ראוי להורא': רי״ט:א׳תתקכ״ח א׳ (ס"ק ד) אחר משמע דסבירא ליה כו' דלא כמ"ש בב"י ונ"ל דבש"ע חזר בו ממ"ש בחבורו ב"י דדוק' תלמיד על רבו רשאי לברך כדמצינו כן בגמרא אבל לא אחר ואפי' בעל על אשתו יולדת אם בירך גוערים בו אבל בש"ע סתם וכ' אם בירך אחר משמע אפי' אינו תלמידו: ב׳ והאחר כו' בפחות מי' כ"כ תר"י יש פלוגתא כו' ר"ל לא עדיף מאלו בירך החול' בעצמו בלי י' דפליגי בסעיף ג': רי״ט:א׳תתקכ״ט א׳ (ס"ק ה) ואין זה כו' כלומר דאם כו' בא ליישב מאי קמ"ל דאין זה ברכה לבטל' ניהו דשרי אפי' לכתחל' לאחר לברך מ"מ הש"ע שכ' אם בירך אחר דמשמע ל' דיעבד ניהו דל"ד דאפילו לכתחלה שרי מכל מקום כיון דמיירי דיעבד מאי נ"מ אי הוי ברכתו לבטלה מה שעבר עבר ע"ז כ' דרמ"א בא ליתן טעם למה יצא החול' בברכת האחר הא הוי לבטל' וכה"ג אין חברו יוצא כמ"ש סי' רי"ג לכן כתב רמ"א דאין זה ברכ' לבטלה ושפיר יוצא החולה: רי״ט:א׳תתק״ל א׳ (ס"ק ו) ג' ימים כו' עד יום ה' שהוא יום קריא' בס"ת דג' ימים היינו עם יום היציא' וא"כ יום ה' הוא כבר יום ד' וכיון דאינו אלא מנהג לברך אחר קריאת התורה כמ"ש סעיף ג' א"כ בנדון זה יברך בי' בלי ס"ת: רי״ט:א׳תתקל״א א׳ (ס"ק ז) מיחוש כו' מ"מ לאו בכל יומ' כו' ר"ל אף שנתרפא מחולי זה כבר פעמי' רבות לא היה זה דרך הטבע אלא כל עת נעשה לו נס וכדאמרי' בנדרים פרק אין בין המודר אמר ר' אלכסנדראי אמר רחב"א גדול הנעש' לחול' יותר מנס שנעשה לחנני' מישאל ועזריה כו' א"כ כיון דלאו כל יומא מתרחיש ניסא והיה בחזקת סכנה לכן כשעמד צריך להודות: רי״ט:א׳תתקל״ב א׳ (ס"ק ח) וכן נוהגים וב"ח כו' וכן פסק לעיל סי' ס' מן תיבת וכן פסק כו' נרשם בטעו' וקאי אדלעיל סעיף ה' שכ' בש"ע אם בירך אחר כו' ונתכוין להוציא כו' משמע דס"ל מצות צריכות כוונה וע"ז כ' מ"א דכן פסק הרב"י לעיל סי"ס ס"ד שכ' שי"א דאין מצות צריכות כוונה וי"א דצריכות כוונ' כו' וכן הלכה עכ"ל הרי דהכריע כמ"ד מצות צריכות כוונה דלא כע"ת שהקש' דהכא סתם דצריך כוונ' ולעיל סי ס' הביא שני דיעות בזה דהא באמת גם בסי' ס' הכריע דצריך כוונה אולם מ"א לעיל סי' ס' ס"ק ג' כתב ודוקא במצוה דאורייתא אבל מצות דרבנן א"צ כוונה רדב"ז כו' ע"כ אין כוונת מ"א לפרש כן דברי הרב"י בש"ע דהא הכא הוא דרבנן ואפ"ה פסק דצריך כוונה: רי״ט:א׳תתקל״ג א׳ (ס"ק ט) הגומל כו' עסי' רי"ח כו' ר"ל דוקא אי יצא ממנהג העולם דזולתו לא מקרי נס לברך במקום שנעשה לו ברוך שעשה לי נס כו' ואפילו הכי י"א דאין מברכין הגומל כיון דאינו מכלל הני ארבעה דחשיב הש"ס: רי״ט:א׳תתקל״ד א׳ (סק"י) וי"א כו' ונ"ל דמי שהלך בדרך כו' ובאו עליו לסטים וניצול מברך עיין סעיף ז' ר"ל בצירוף דעת האומרים בסעיף ז' דאפי' הולך מעיר לעיר מברך לדעת האומרים בסעי' זה דאפי' באו עליו לסטים בביתו מברך א"כ כה"ג דבאו עליו לסטים בדרך אע"פ שלא הלך במדבר מברך: ב׳ ועכשיו נהגו כו' וטורי זהב סעיף קטן ה' כ' דבחולה ומוטל במט' ג' ימים אליבא דכ"ע צריך לברך דהא צריך לבקשת רחמים מאחרי' כדאשכחן ברבא בנדרים פרק אין בין המודר דף ל"ט:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א