סימן ריח – ברכות הנעשים על הנסים – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן ריח – ברכות הנעשים על הנסים

א הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִים לְיִשְׂרָאֵל, א כְּגוֹן: מַעְבְּרוֹת הַיָּם, וּמַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, וּמַעְבְּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן, וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ שֶׁל בֵּית חוֹרוֹן, וְאֶבֶן שֶׁבִּקֵּשׁ עוֹג לִזְרֹק עַל יִשְׂרָאֵל, וְאֶבֶן שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ משֶה בְּעֵת מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק, וְחוֹמַת יְרִיחוֹ מְבָרֵךְ: שֶׁעָשָׂה נִסִים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וּבֵין בְּרָכָה זוֹ וּבֵין שְׁאָר בִּרְכוֹת הָרְאִיָּה הֲרֵי הֵם כִּשְׁאָר בְּרָכוֹת, וְכֻלָּם בְּהַזְכָּרַת שֵׁם וּמַלְכוּת. ב עַל נֵס שֶׁנַּעֲשָׂה לִקְצָת יִשְׂרָאֵל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְכָל יִשְׂרָאֵל אוֹ רֻבָּן, וַאֲפִלּוּ נַעֲשָׂה לִקְצָת ב שְׁבָטִים, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. ג כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, אֵינָם אֶלָּא כְּשֶׁרוֹאֶה אוֹתָם מִשְּׁלֹשִׁים ג לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, וְאָז הֵם חוֹבָה כְּמוֹ בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה. ד הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה נֵס לְיָחִיד, אֵינוֹ מְבָרֵךְ; אֲבָל הוּא עַצְמוֹ מְבָרֵךְ שֶׁעָשָׂה ד לִי נֵס בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְכָל יוֹצְאֵי ה יְרֵכוֹ גַּם כֵּן מְבָרְכִין שֶׁעָשָׂה נֵס לְאָבִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ה מִי שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ נִסִים הַרְבֵּה, בְּהַגִּיעוֹ לְאֶחָד מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס צָרִיךְ לְהַזְכִּיר כָּל שְׁאָר ו הַמְּקוֹמוֹת וְיִכְלֹל כֻּלָּם בִּבְרָכָה אַחַת. ו עַל נֵס שֶׁל רַבּוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל נֵס שֶׁל אָבִיו. { הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם רוֹאֶה } ז { הָאָדָם שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ הַנֵּס מְבָרֵךְ עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַמָּקוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ הַנֵּס } (אַבּוּדַרְהַם). ז עַל נֵס שֶׁל אָדָם מְסֻיָּם, ח כְּיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַחֲבֵרָיו, וְכֵן עַל נֵס שֶׁל אָדָם שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ בּוֹ שֵׁם שָׁמַיִם כְּגוֹן דָּנִיּאֵל וַחֲבֵרָיו, מְבָרֵךְ. לְפִיכָךְ הָרוֹאֶה גֹּב אֲרָיוֹת שֶׁל דָּנִיּאֵל, וְכִבְשַׁן הָאֵשׁ שֶׁל חֲנַנְיָה מִשָּׁאֵל וַעֲזַרְיָה, מְבָרֵךְ: שֶׁעָשָׂה נֵס לַצַּדִּיקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ח הָרוֹאֶה אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם, עָלֶיהָ אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם דַּיַּן הָאֱמֶת, וְעַל לוֹט אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם זוֹכֵר הַצַּדִּיקִים. ט יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל נֵס אֶלָּא בְּנֵס שֶׁהוּא יוֹצֵא מִמִּנְהַג ט הָעוֹלָם; אֲבָל נֵס שֶׁהוּא מִנְהַג הָעוֹלָם וְתוֹלַדְתּוֹ, כְּגוֹן שֶׁבָּאוּ גַּנָּבִים בַּלַּיְלָה וּבָא לִידֵי סַכָּנָה וְנִצּוֹל וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵינוֹ חַיָּב י לְבָרֵךְ; וְיֵשׁ חוֹלֵק, וְטוֹב לְבָרֵךְ בְּלֹא הַזְכָּרַת שֵׁם וּמַלְכוּת.

באר היטב – סימן ריח – ברכות הנעשים על הנסים

א א הים. דוקא הנך שניכר הנס מתוך המקום אבל בלא"ה כגון סביב ירושלים שנפלה מחנה סנחריב אין מברכין מיהו על נס שלו אפי' אינו ניכר מתוך המקום מברך. מ"א: ב ב שבטים. עיין מ"א והיד אהרן הקשה עליו: ג ג לשלשים. וצריך שיהיו ל' יום חוץ מיום שראה בו ויום שעומד בו כגון אם ראה ביום א' צריך שיראה ביום ד' מ"א ע"ש ועיין יד אהרן: ד ד לי נס. משמע בשבת דף ל"ג כשנעשה לאדם נס יתקן איזה צרכי רבים בעיר: ה יריכו. אפי' אותן שנולדו קודם לכן מ"א ע"ש. והיד אהרן חולק עליו ופסק דוקא בנולדים אחר הנס חייבים לברך ע"ש ואם רבים הם יוצאי חלציו ורואים כ"א המקום ההוא יאמרו שעשה נס לאבותינו: ה ו המקומות. אבל יוצאי יריכו א"צ להזכיר שאר המקומות. מ"א: ו ז האדם. וה"ה אם רואה הרבים. מ"א: ז ח כיואב. ואין עתה כיוצא בו: ט ט העולם. כגון שנפל עליו אריה או גמלא פריצא: י לברך. פי' על הנס אבל הגומל חייב לברך ט"ז עי' סוף סי' רי"ט:

מגן אברהם רי״ח – סימן ריח – ברכות הנעשים על הנסים

א׳ כגון מעברות הים. משמע לכאורה דדוקא כגון הנך שניכר הנס מתוך המקום אבל בלא"ה כגון סביב ירושלים שנפלה מחנה סנחריב אין מברכין כמ"ש התוס' והמרדכי מיהו על נס שלו אפילו אינו ניכר מתוך המקום מברך: ב׳ על נס. משמע בשבת דף ל"ג כשנעש' לאדם נס יתקן איזה צרכי רבים בעיר: ג׳ לקצת שבטים וכו'. הקשה הב"ח דהא בירושלמי קאמר דלמ"ד כל שבט אקרי קהל חייב לברך על נס של שבט א' ופלוגת' דר"מ עם ר"י ור"ש היא וכיון דקי"ל כר"י ור"ש וכ"פ הרמב"ם פי"ב משגגות וא"כ למה פסק כאן דאינו מברך ובל"ח תירץ דהאי כללא ליתא אלא בדברים הנוהגים אם כן י"ל דק"ל כר"מ עכ"ל וצ"ע דבתוספות זבחים דף ו' משמע דהאי כללא שייך בכ"מ וצ"ע דמ"מ ר"י ור"ש רבים נינהו ועוד דהא הרמב"ם פסק כוותייהו, ועוד קשה דבפסחים דף פ' אמרינן דלר"י ולר"ש אם נטמא שבט א' עושין בטומאה משום דאקרי קהל והרמב"ם פסק דלא כותייהו משום דסתם מתני' דלא כותייהו וא"כ יהיו דבריו סותרין זה את זה, לכן נ"ל דדוק' בהוראת ב"ד קי"ל כותייהו משום דכתיב בהדיא קהל בקרא אבל בפסח לא כתיב בהדי' קהל והכא לפסח מדמינן לה: ד׳ משלשים. וצ"ע אם ראה אותם ביום ל' כגון שראה ביום א' ולבסוף ד' שבועות ראה ביום ב' אם צריך לברך וממ"ש סי' תכ"ב בשם רד"א משמע דא"צ לברך ונ"ל דתליא בפלוגת' שבין הרמב"ם והרא"ש בסי' ק' (בטור) דהתם נמי איתא בגמרא פרקים כמו הכא וא"כ לפי מאי דפסק שם בש"ע צריך לברך ואפשר דהתם פסק לחומרא אבל הכא ספק ברכות להקל ואפשר דבעינן שיהיו ל' יום חוץ מיום שראה בו ויום שעומד בו כגון אם ראה ביום אחד בעינן שירא' ביום ד' וכ"מ בלבוש וברד"א משמע דמברך בזה: ה׳ לל' יום. וא"ת ברעמים וזועות וריח בושם למה מברך בכל פעם י"ל דהתם אינו רואה אותו הדבר בעצמו וריח בושם אף על פי שהוא אותו הדבר מ"מ כיון שהנאתו דומה לאכילה מברך כל פעם והראב"ן כתב כי ריח אינו הדבר בעצמו כי הריח מוסיף והולך וכ"כ אבודרהם סוף שער ח' עמ"ש רסי' רי"ז: ו׳ יוצאי יריכו. אפילו אותן שנולדו קודם לכן וכמ"ש ס"ז כנ"ל: ז׳ צריך להזכיר. אבל יוצאי יריכו א"צ להזכיר שאר המקומות כנ"ל כמו בנס של רבים: ח׳ רואה האדם. וה"ה אם רואה הרבים: ט׳ אדם מסוים. ז"ל הרמזים וכן על נס שנעשה לרבו מברך אם היה מסוים כיואב בן צרויה עכ"ל משמע דבעי' תרווייהו רבו ומסוים דהירושלמי איבעיא ליה רבו ופשוט שאם היה רבו מסוים מברך אבל רבו ואינו מסוים נשאר בתיקו וספק ברכות להקל וכ"מ ברא"ש אבל הרמב"ן פסק מדחזי' בגמרא דילן שמברך על אביו ה"ה על רבו וכ"מ בטור אבל על אדם מסוים לא מצינו מי שפסק שיברך אלא הרב"י לפי פי' שבירושלמי וצ"ע דהוא היפך כל הפוסקים שלא כתבו שיברך על אדם מסוים ולכן נ"ל דלא יברך דספק ברכות להקל ועוד אפשר דבעינן דוקא כיואב שיצא טבעו בכל העולם ובעו"ה אין אנו עתה כיוצא בו: י׳ אשתו של לוט. משום דהוי כמו נס שהוא שלא כמנהג העולם: י״א ממנהג העולם. כגון שנפל עליו אריה או גמלא פריצא עיין בגמרא עססי' רי"ט: י״ב ויש חולק. לא מצאתי מי שחולק דהיאך יעלה על הדעת להקרא נס דבר שהוא בדרך הטבע ומ"ש הרב"י ס"ס רי"ט בשם הריב"ש היינו לומר כשנעשה לו נס צריך לברך גם הגומל אבל בדבר שמנהג העולם פשיטא דאין לברך שעשה לי נס וכ"מ בב"ח:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רי״ח

א׳ מי שנעשה לו נסים הרבה כו'. דבר זה איתא בגמ' ריש פרק הרואה מר ברי' דרבינא הוה קאזיל בפקת' דערבות היה צמא למים איתעביד ליה ניסא איברא עינא דמיא ואשתי. ותו זימנא חדא הוה קאזיל בריסתקא דמחוזא נפל עליה גמלא פריצא (פי' משוגע) איתפרקא ליה אשיתא שנפלה החומה ונכנס לתוכה מפני הגמל כי מטא לערבות בריך ברוך שעש' לי נס בערבות ובגמלא כי מטא למחוזא אמר ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות. וכתב הרא"ש מכאן משמע שיחיד שנעשו לו נסים הרב' בהגיעו אל אחד מהמקומות יכלול כל שאר נסים עם זה. וקשה מאי הוצרך ללמוד ממשמעות והלא בפי' איתמר כן בגמ'. ותו שהטור כתוב וז"ל כ' א"א מי שנעשו לו כו' כמו שהעתיק כאן. וקשה למה יחס דברים אלו להרא"ש והם מפורשים בגמרא. ונראה לי דהטור הוקש' לו בדברי אביו מ"ש ותירץ על זה דקמ"ל דלא נפרש בגמ' שיכלול הנסים על מקום אחד לא שאר המקומות כדמשמע לכאור' שאמר רבינא בערבות ובגמלא הרי שלא הזכיר מקום הגמל דהיינו מחוז' קמ"ל דודאי צריך להזכיר גם שאר המקומות וגמלא דאמר הוא לשון הגמר' ור"ל מקום הגמל וזה מוכח מדאמר אח"כ בערבות ובגמלא והך בערבו' ע"כ דלא אמר כן דהא שם היה אלא ודאי מקום ערבות קאמר הכא נמי מקום גמלא ע"כ דקדק בטור כל שאר המקומות כו' והיינו שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני וגוף הנס אין צריך להזכיר כנ"ל נכון: ב׳ ועל לוט. פי' על ידי שרואה אשאו נזכר בבעלה לוט: ג׳ אינו חייב לברך. פי' על הנס אבל הגומל חייב לברך כמ"ש סוף סי' רי"ט:

ספר מחצית השקל על אורח חיים רי״ח

רי״ח:א׳תתקי״ג א׳ סק"א כגון כו' וכמ"ש התוס' דף נ"ד ע"ב ד"ה אבני כו' וע' בס"ק ט': רי״ח:א׳תתקט״ו א׳ (ס"ק ג) לקצת כו' ופלוגת' דר"מ כו' במס' הוריות דף ה' דתנן טעו ב"ד הגדול והורו להתיר דבר שחייבים על זדונו כרת ועשו הציבו' על פיהן (והיינו כל ישראל או רובן ולענין שבט א' תליא בפלוגתא דר"מ ור"י ור"ש) מביאי' הצבור פר ואם טעו ב"ד והורו בע"ז ועשו הציבו' ע"פ מביאים פר ושעיר וס"ל לר"מ דכל הציבור מביאים בכל דבר שזדונו כרת אם עשו על פי הוראת ב"ד פר אחד ובע"ז פר אחד ושעיר אחד ור' יודא סבירא ליה בדבר שזדונו כרת מביאים י"ב פרים פר לכל שבט ובע"א י"ב פרים וי"ב שעירי' ור"ש ס"ל בדבר שזדונו כרת י"ג פרים וטעמיה י"ב פרים בשביל י"ב שבטים ופר הי"ג בשביל ב"ד ובע"א סביר' ליה לר"ש מה"ט י"ג פרים וי"ג שעירים ומסיק דפלוגתייהו דר"מ ס"ל מדכתי' והקריבו הקהל ושבט אחד לא איקרי קהל לכן סגי לכל ישראל בקרבן א' ור"י ור"ש תרווייהו ס"ל דכל שבט אקרי קהל לכן צריכים קרבן לכל שבט ושבט ואייתי ראי' מדאמר הקב"ה ליעקב הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ולא נולד לו שוב כי אם בנימין ואפ"ה קראו קהל עמים: ב׳ וכיון דקי"ל כר"י ור"ש נגד ר"מ כדאי' בעירובין דמ"ו: ג׳ דהאי כללא ליתא וכ"כ בתשובת מהרי"ק: ד׳ דבתוס' זבחים דף ו' ד"ה אחד כו' שהקשו דמשמע דלר"י יורש מימר בקרבן אביו והוא פלוגת' דר"מ ור"י וס"ל לר"י דאינו מימר ור"י פסק ר"מ ור"י הלכ' כר"י ועיין בתשובת חות יאיר סי' צ"ד שהעיר ג"כ בזה וע"ש: ה׳ וצ"ע דמ"מ רבים כו' הקושיא מתוס' דזבחים הוא כעין הגה' מן מ"א ועכשיו הביא שוב סיום דברי ל"ח שהקש' כן דמ"מ רבי' נינהו והאי כללא ודאי אפי' בדברים שאין נוהגים דהא כתיב אחרי רבים להטות: ו׳ וע"ק בפסחים כו' הוא קושיית מ"א: ז׳ אם נטמא שבט כו' דקיי"ל אם רוב ציבור טמאים כלם עושים בטומא' ואם מעוטים טמאים טהורים עושים בראשון וטמאים נדחים לפסח שני ואם היו טהורים וטמאים מחצה על מחצה איכא תנא דס"ל טהורים עושים לעצמם בטהר' וטמאים עושים לעצמם בראשון בטומא' ואם היה רק שבט א' טמא ושאר השבטים טהורים ס"ל לר"י ור"ש דהוי כמחצ' על מחצה ואמרי' טעמייהו משום דס"ל שבט א' איקרי קהל: ח׳ א"כ יהיו דבריו סותרים זא"ז דהא בפי"ב משגגות פסק כוותייהו לכן נ"ל דוקא בהוראת ב"ד קי"ל כוותייהו ר"ל ודאי ר"י ור"ש בכל דוכתי ס"ל דקהל אקרי שבט אחד אפי' במקום דלא כתיב קהל והיה ראוי לפסוק כוותייהו כדלעיל אלא דבפסח סתם מתני' דלא כוותייהו וכדי למעט לשבר הכלל דיחיד ורבים הלכה כרבים וגם ר"מ ור"י ור"ש דקי"ל כר"י ור"ש אמרי' מסברא דהמשנ' אינה חולקת אלא בפסח ודכוותיה דלא כתיב קהל אבל היכי דכתיב קהל מודה המשנה דקיי"ל כוותייהו דשבט אחד מיקרי קהל. והכא לפסח מדמי' כיון דלא כתיב קהל כמו בפסח כיון דלא כתיב בהדיא דקהל טמאים יעשו בטומא' אלא מדיוקא דכתיב איש כי יהיה טמא כו' ואמרי' איש נדחה לפסח שני ואין צבור הטמאים נדחים לפסח שני וא"כ א"ל דהתור' לא מיעט' אלא דוקא כל או רוב ישראל אבל שבט א' אע"ג דמיקרי קהל ג"כ מ"מ אפשר דלפעמים ג"כ הוא בכלל איש ולא נתמעט מאיש כי יהיה טמא וה"ה הכא: רי״ח:א׳תתקט״ז א׳ (ס"ק ד) משלשים כו' וצ"ע כו' כגון שרא' ביום א' כו' ראה ביום ב' דאז ליכא בין ראיה א' לראיה שני' כ"א כ"ח יום: ב׳ וממ"ש סי' תכ"ב בשם רד"א כו' דס"ל דדבר הבא משלשים לשלשים מברכים עליו זמן ולכן הקש' למה אין מברכים זמן על הלל דר"ח ודאי דאם החדש חסר דאז ר"ח ביום שלשים ראוי שלא לברך זמן אבל כשהחדש מלא דר"ח ביום שלשים וביום ל"א וכיון דבקיאים בקביעא דירחא וידעי' דיומ' בתרא עיקר וממנו מונים למועדים א"כ הלל שאמרו ביום ל' כמאן דליתא וכאלו לא אמרו רק מזמורי תהלים כיון שאינו אלא מצד מנהג אבותינו וא"כ ההלל שאומרים ביום ב' דר"ח דהיינו ביום ל"א היה ראוי לברך עליו אלא משום לא פלוג בין חדש מלא לחסר הרי דבחדש חסר ניח' ליה דאין מברכים זמן משום דאין בין אמירת הלל מן ר"ח העבר לאמירת הלל בר"ח זה כ"א כ"ח יום ולא מקרי בא מזמן לזמן לברך עליו שהחיינו וה"ה הכא: ג׳ ונ"ל דתלי' בפלוגת' כו' דאי' סוף מס' ר"ה דתפל' של פרקים צריך לסדר' קודם שיתפלל כדי שתהיה שגור' בפיו וס"ל להרא"ש דוקא תפל' של מועדים אבל של ר"ח לא מקרי של פרקים ואין צריך לסדר והרמב"ם ס"ל דאפי' תפל' של ר"ח מקרי של פרקים וצריך לסדר' ופסק הרב"י לעיל סי' ק' כדעת הרמב"ם והוא הדין הכא דהא כתבו התוס' ר"פ הרוא' וז"ל ד"ה הרוא' כו' ונרא' לרבינו דוק' לרואה משלשים לשלשים דומיא דרוא' ים הגדול לפרקי' דאמרי' בירוש' דלפרקים היינו שלשים יום עכ"ל א"כ כמו דפי' לפרקים הוא גבי תפל' בסי' קו"ף ה"ה הכא: ד׳ וברד"א משמע דמברך בזה דהא בעי למימר כשראש חודש שני ימים י"ל זמן ביום שני דמקרי מזמן לזמן אע"ג דאין בין ראש חדש העבר ליום שני דראש חדש זה כי אם כ"ט יום: רי״ח:א׳תתקי״ח א׳ (ס"ק ו) יוצא כו' שנולדו קודם לכן דלא תימ' דוקא הנולדים אחר כן דהם שותפים בנס האב ולולי שניצל האב הם לא באו לעולם משא"כ הנולדים קודם לכן קמ"ל דאפ"ה צריכים לברך דזהו מכלל דכיבוד אב ואייתי ראי' ממ"ש בסעיף וי"ו דעל נס רבו צ"ל וע"כ משום דזהו בכלל כיבוד ומורא רבו וה"ה באביו ואפי' בן בנו הנולד קודם לכן יש לברך דהא חייב גם בכבוד אבי אביו וכמ"ש בי"ד סי' ר"מ סעיף כ"ד בהג"ה: רי״ח:א׳תתקי״ט א׳ (ס"ק ז) צריך כו' כמו בנס של רבים דאי מברך על נס אחד לא מצינו שיכלול בו כל הנסים שנעשו לרבים: רי״ח:א׳תתקכ״א א׳ (ס"ק ט) אדם כו' דהירושלמי כו' ופשט שאם כו' וז"ל הירוש' כפי גירסת הטור מה שיברך אדם על נס של רבו אם היה מסויים כגון יואב בן צרוי' וחבריו ואדם שנתקדש בו ש"ש כגון דניאל וחבריו עכ"ל וס"ל למ"א דדעת הירוש' דהא דאבעי ליה ברבו פשיטא ליה אם היה רבו מסוים או נתקדש ש"ש ע"י מברך ודאי ומדלא סיים הירושלמי להדיא אבל אם לא היה רבו מסוים אינו מברך משמע דזה נשאר בספק ולא פשיט לי': ב׳ אלא הרב"י לפי פירושו בירושלמי ר"ל שהרב"י הק' על הטור שכ' דעל נס רבו מברך דמשמע על כל רב והביא ראיה מירושלמי הנ"ל דהא אדרב' בירוש' משמע דוקא אם הי' רבו מסוים ותירץ דהטור פי' דברי הירוש' דפשט דהא קי"ל דעל אדם מסוים אפי' אינו רבו מברך וממילא מסתב' דה"ה רבו אפי' אינו מסוים מברך ולפ"ז א"ש דגם על אדם מסוים אפי' אינו רבו מברך (וכן לגרסא שכ' הרב"י שהיה לפני הרא"ש ע"ש): ג׳ וצ"ע דהוא היפך כל הפוסקים ובס' א"ר ובס' ח"מ כתבו דנעלם ממנו דברי התוס' (הובא רסי' זה במ"א) ר"פ הרוא' דף נ"ד ע"ב ד"ה אבני כו' וז"ל וה"ה מקום שנפל שם מחנ' סנחריב דלא גרע חזקיה מאדם מסוים אם לא חש לפ' כו' ושוב היה נראה לר"י כיון שאין הנס ידוע ע"פ המקום כהנך אין מברכים עליו אלא אותם שנעש' להם הנס עכ"ל הרי דאם היה מעשה סנחרב ניכר ע"פ המקום היה מברך אע"ג שלא נעש' לכל ישראל מ"מ לא גרע חזקיה מאדם המסויים א"כ ע"כ צ"ל דעל נס אדם מסוים כשניכר מברכי' עכת"ד בתוס' ביאור: ד׳ ולענ"ד המ"א לא הבין כן כוונת התוס' דא"א דכוונתם של התוס' במ"ש דל"ג מאדם מסוים ר"ל כיואב בן צרוי' מאין פשיט' להתוס' דמברכים על נס של אדם מסוים הא לא הוזכר מזה בש"ס דילן ואי כוונתם על ירוש' הנ"ל עכ"פ ה"ל להתוס' להביא דברי הירושלמי ולפרשן כי גם פשט ל' ירושלמי אינו מבואר כן להדי' כנ"ל א"ו כוונת התוס' אדם מסוים שנתקדש ש"ש על ידו כגון דניאל וזה פשוט ומבואר כן בש"ס דילן דף נ"ז ע"ב דרש ר"ה כו' ראה גוב של אריות או כבשן אש (של דניאל חנני' מ"ו) מברך כו' וע"ז כתבו דלא גרע חזקי' מאדם מסוים דהא גם באותו נס נתקדש ש"ש וכדאי' בסדר עולם הובא בילקוט מלכים ב' סי' רל"ו ד"ה שלום הרג וגו' הנני נותן בו רוח ושמע וגו' אליך ישתחוו ואליך יתפללו שהם מתנים שבחו של מקום ואומרים אך בך אל ואין עוד אפס אלהים וגו' אחר מפלתו של סנחריב עמד חזקי' ופטר האוכלסין שבאו עמו בקולרין וקבלו עליהן עול מלכות שמים שנ' ביום ההוא וגו' הביאו רש"י בישעי' סי' מ"ה פ' י"ד בקוצר אבל מסוים כיואב לא שמענו מדברי התוס': רי״ח:א׳תתקכ״ב א׳ (ס"ק י) אשתו כו' משום דהוי כמו נס שהוא שלא כמנהג העולם אפי' הצלת לוט: רי״ח:א׳תתקכ״ג א׳ (ס"ק יא) ממנהג כו' ע' בגמ'. דהכי הוי עובד' בגמל' פריצא ובירך הובא בט"ז ס"ק א': רי״ח:א׳תתקכ״ד א׳ (ס"ק יב) ויש חולק כו' להקרא נס כו' ר"ל לברך שעשה לי נס כו': ב׳ ומ"ש הרב"י ס"ס רי"ט בשם הריב"ש כו' (וכ"כ הרב"י ס"ס זה וז"ל כ' הרד"א כו' שאין מברכים על נס אלא בנס שהוא יוצ' ממנהג העולם כו' וכתב עוד כו' שהנעש' לו נס אינו מברך הגומל ובסי' ר"ט יתבאר די"ח בזה עכ"ל הרב"י והי"ח ר"ל הריב"ש אבל גם כוונת הרב"י אינו כ"א על דין השני שכ' דמי שנעש' לו נס אינו מברך הגומל בזה חולק הריב"ש אבל לא על דין ראשון) וז"ל הריב"ש שהביא שם הרב"י על מה ששאלוהו הא דאמרי' ארבע' צריכים להודות כמבואר בסי' רי"ט אם הם דוקא אבל אם נפל עליו כותל או ניצל מדריסת שור לא או הם כ"ש והשיב הריב"ש וז"ל נרא' שצריך לברך שהרי הולכי מדברות שצ"ל מפני סכנת אריה וגנבים המצוים בדרכים וא"כ כשעמד עליו אריה לטורפו ואפי בעיר אם גנבים באו לו שודדי ליל' וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו כ"ש שצריכים להודות ולא הזכירו הארבע' בכתוב אלא מפני שהם מצוים תמיד בדרך מנהגו של עולם כו' וכ"ש הנעשה לו נס וניצל ממית' עצמ' שהרי קבעו עליו ברכה אחר' כשיעבור עוד על מקום הזה ברוך שעש' לי נס במקום הזה וכ"ש שמיד שניצל שצריך להודות. כדרך ארבע' שצריכים להודות ולא שיפטר מברכ' הודאה בברכ' שעשה לי נס כו' כשישוב לעבור במקום ההוא ואולי לא יעבור שם לעולם ולא יברך אותה ברכ' אלא ודאי נראה שבברכ' הודאה מברך אותה מ"מ עכ"ל ובס' א"ר כ' שיש לדייק ממ"ש הריב"ש וא"כ כשעמד עליו אריה כו' אם גנבים כו' וכיוצא בנסים אלו הרי דקראן ניסים אף על פי שאין יוצאים ממנהג העולם ואין זה ראי' דהרי באמת יצא ממנהג העולם וכמ"ש מ"א ס"ק י"א ומ"ש עוד ואם גנבים באו לו שודדי לילה וקראן נס ע"כ ר"ל בענין שהיה יוצא ממנהג העול' ולא הזכירו הארבע בכתוב אלא מפני שהם מצויים בדרך מנהגו של עולם מכלל דארי וגנבים ושודדים שהזכיר תחלה יוצאים ממנהגו של עולם ולכן לא הזכיר בכתוב. עוד כ' בס' א"ר וז"ל ועוד דלמד דין דמברך מיד הגומל מק"ו דמברך אחר כך כשמגיע למקום הנס שעשה לי הנס וא"כ כיון דפסק ברוך הגומל ע"כ מברך נמי על הנס שעש' לי נס דאל"כ ליכא ק"ו עכ"ל. גם ז"א חדא דהא באמת מיירי בענין שיצא ממנהג העולם כנ"ל ועוד דהריב"ש בא להוכיח דלא כמו שעלה על דעת השואל דהכי ארבע' שהזכיר הכתוב הם דוקא ולא יותר עז"כ הריב"ש דע"כ לאו דוקא דהא ע"כ כשנעש' לו נס שיצא ממנהג העולם צ"ל הגומל דאתי' מק"ו דהא צריך לברך על הנס א"כ מוכח דהני ארבע' לאו דוק' א"כ ה"ה די"ל דגם אם לא יצא ממנהג העולם אע"ג דאינו מברך על הנס וליכא ק"ו לברך הגומל מ"מ מברך הגומל מסבר' כיון דמוכח דהני ארבעה לאו דוקא ואם כן כמו דהני ארבע' אף שאין יוצאים ממנהג העולם מברך הגומל ה"ה בשאר דברים שאין יוצאים ממנהג העולם מברך הגומל:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א