סימן קצז – דין צרוף לזמון שלשה או עשרה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קצז – דין צרוף לזמון שלשה או עשרה

א שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְגָמְרוּ, וּבָא שְׁלִישִׁי, כָּל הֵיכָא דְּאִי מַיְתֵי לְהוּ מִדִּי מָצוּ לְמֵיכַל מִנֵּיהּ, מִצְטָרֵף בַּהֲדַיְיהוּ; וְחַיָּבִים לִתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל כְּדֵי שֶׁיִּצְטָרֵף עִמָּהֶם וְהוּא שֶׁבָּא עַד שֶׁלֹּא אָמְרוּ: הַב לָן וְנִבְרִיךְ, אֲבָל אִם אָמְרוּ: הַב לָן וְנִבְרִיךְ וְאַחַר כָּךְ בָּא הַשְּׁלִישִׁי, אֵינוֹ מִצְטָרֵף א עִמָּהֶם. { הַגָּה: וּנְטִילַת מַיִם אַחֲרוֹנִים כְּהַב לָן וְנִבְרִיךְ דָּמֵי } (מָרְדְּכַי פֶּרֶק ג' שֶׁאָכְלוּ) { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' קע"ט. } ב תִּשְׁעָה שֶׁאָכְלוּ דָּגָן וְאֶחָד אָכַל כַּזַּיִת יָרָק, ב מִצְטָרְפִין לְהַזְכִּיר שֵׁם וַאֲפִלּוּ לֹא טִבֵּל עִמָּהֶם אֶלָּא ג בְּצִיר אוֹ לֹא שָׁתָה עִמָּהֶם אֶלָּא כּוֹס אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רְבִיעִית מִכָּל מַשְׁקֶה חוּץ מִן ד הַמַּיִם, מִצְטָרֵף עִמָּהֶם; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמְבָרֵךְ אֶחָד מֵאוֹכְלֵי הַפַּת; וַאֲפִלּוּ שִׁבְעָה אָכְלוּ דָּגָן וְשְׁלֹשָׁה יָרָק, מִצְטָרְפִין; אֲבָל שִׁשָּׁה, לֹא, דְּרֻבָּא דְּמִנְכַּר בָּעֵינָן. ג הַמִּצְטָרֵף צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עַל מַה שֶּׁאָכַל וְאֵינוֹ נִפְטָר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן ה שֶׁל אֵלּוּ; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דְּסָגֵי בְּכָל מַאֲכָל, לְהִצְטָרֵף לַעֲשָׂרָה; אֲבָל לִשְׁלֹשָׁה, אֵינוֹ מִצְטָרֵף עַד שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכַזַּיִת דָּגָן מְהָנֵי אֲפִלּוּ אֵינוֹ פַּת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְיָרָק וּבְכָל מַאֲכָל, ו מְהָנֵי; הִלְכָּךְ שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ וּבָא שְׁלִישִׁי, אִם יְכוֹלִים לְהַזְקִיקוֹ שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת פַּת, מוּטָב; וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה, לֹא יִתְּנוּ לוֹ לִשְׁתּוֹת וְלֹא מַאֲכָל אַחֵר; וְאִם אֵרַע שֶׁנָּתְנוּ לוֹ ז לִשְׁתּוֹת אוֹ מַאֲכָל אַחֵר, יְזַמְּנוּ עִמּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל פַּת. ד חֲבֵרִים שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד, קְצָתָם אָכְלוּ כְּדֵי שְׂבִיעָה וּקְצָתָם לֹא אָכְלוּ אֶלָּא כַּזַּיִת, אִם כֻּלָּם יוֹדְעִים לְבָרֵךְ מִצְוָה שֶׁיְּבָרֵךְ אוֹתוֹ שֶׁאָכַל כְּדֵי ח שְׂבִיעָה וְיוֹצִיא אֶת הָאֲחֵרִים; וְאִם אֵין יוֹדְעִים כֻּלָּם לְבָרֵךְ, מִי שֶׁאָכַל כַּזַּיִת יָכוֹל לְהוֹצִיא אַף אוֹתָם שֶׁאָכְלוּ כְּדֵי שְׂבִיעָה. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לְבָרֵךְ מִדְּאוֹרַיְתָא אִם לֹא שָׁתָה וְהוּא תָּאֵב לִשְׁתּוֹת } (מָרְדְּכַי פ' ג' שֶׁאָכְלוּ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם כָּל בּוֹ וְשִׁבּוֹלֵי לֶקֶט); { וְטוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה אִם מִקְּצָתָן שָׁתוּ וּמִקְּצָתָם לֹא שָׁתוּ, שֶׁיְּבָרֵךְ מִי } ט { שֶׁשָּׁתָה } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).

באר היטב – סימן קצז – דין צרוף לזמון שלשה או עשרה

א א עמהם. וב"ח כתב דמצוה שיטלו ידיהם ויברכו המוציא ויאכלו מעט משום זימון. ועי' שכנה"ג וע"ת: ב ב מצטרפין. ואם כבר בירך ברכה אחרונה שוב לא יוכל לזמן עמהם דכבר נסתלק מהם ול"ד לסי' קצ"ד ס"א דהתם עכ"פ אכל לחם. מ"א: ג בציר. ומ"מ בעי שיעורא: ד המים. ומ"א חולק ופסק אפי' במים מצטרפין: ג ה של אלו. דבה"מ אינו פוטרת ברכה של בורא נפשות רבות. וביין משמע בב"י דמיפטר בבה"מ דיין נמי מיזן זיין ועי' סי' ר"ח סי"ז דה"ה בתמרים ועיין ט"ז סי' קע"ד ס"ק ח' שכתב שכר שלנו ודאי זיין. ומ"מ לכתחילה יכוין שלא לצאת בבהמ"ז. מ"א: ו מהני. ודוקא כזית. מ"א: ז לשתות. וב"ח כתב שרבותיו נהגו ליתן לו לשתות אם לא רצה לאכול ומצטרף וכן נהגו עכשיו: ד ח שביעה. כתב הב"י דאם כל אחד מברך לעצמו בלחש רק שמזמנין יכול לברך מי שאכל כזית ואפי' אם כולם יודעים לברך. עיין הלק"ט ח"ב סי' רע"ז ועיין יד אהרן. האוכל אכילה גסה דהיינו שלא היה צריך לאותה אכילה מוציא אחרים בבה"מ והוא שנהנה גרונו. ש"ג ועיין כנה"ג: ט ששתה. ואם מקצתן אכלו לשובע ולא שתו ומקצתן לא אכלו לשובע ושתו מוטב שיברכו אותן שאכלו לשובע. מ"א ע"ש:

מגן אברהם קצ״ז – סימן קצז – דין צרוף לזמון שלשה או עשרה

א׳ מצי למיכל. אפי' קנוח כגון כמהין ופטריות ועופות (גמרא): ב׳ בא השלישי. ועסי' קע"ט דלהר"ן מצטרף כל שלא נטל ידיו: ג׳ ונטילת כו'. וצ"ע דאדרבה נט"י עדיפא כמ"ש שם וצ"ל דבא להשמיענו דאם רוצה לברך ולאכול רשאין אף על גב דאוסרין לעשות כן כמ"ש סי' קע"ט מ"מ הכא משום מצות זימון מותרים דהא י"ח דלעולם מותרין לאכול בברכ' כמ"ש שם וב"ח כ' דבכאן מצוה שיטלו ידיהם ויברכו המוציא ויאכלו מעט וכן עיקר: ד׳ מצטרפין. ואם כבר בירך ברכה אחרונה שוב לא יכול לזמן עמהם דכבר נסתלק מהם (הג"ה אגודה) ול"ד לסי' קצ"ד ס"א דהתם עכ"פ אכל לחם: ה׳ בציר. ומ"מ בעינן שיעורא: ו׳ חוץ מן המים. משום דלא זיינ' כדאי' רפ"ג דערובין (ב"י) וצ"ע דהא מ"מ יכול לומ' שאכלנו משלו דאפי' שתיה דמיא בכלל אכילה היא וכ"מ בי"ד סי' רל"ח ס"ב והתוס' כתבו דהטעם משום דשתי' בכלל אכילה הוא ואף על גב דבגמ' נקט כוס יין ע"כ הוא לאו דוקא דהא איכא שאר משקין אלא נקט יין לאשמועינן דאפ"ה אינו מוצי' אחרי' ע"ש וגם כל הפוסקים כתבו סתם ששתה לכן נ"ל שיצטרף: ז׳ ואינו נפטר. דאפי' האוכל פת אם אכל דבר אחד אחר הסעוד' חייב לברך עליו כמ"ש סי' קע"ח כ"ש זה לא אכל פת כלל ואם שתה יין משמע בב"י בשם הרשב"א דמפטר מב"ה דיין נמי מיזן זיין ועסי' ר"ח סי"ז דה"ה בתמרים נמי פטור מ"מ לכתחלה יכוין שלא לצאת בב"ה דצריך לברך על כל מין הראוי לו: ח׳ דבירק וכו'. ודוקא כזית: ט׳ לשתות. וכ"ה כתב שרבותיו נהגו ליתן לו לשתות אם לא רצה לאכול ומצטרף וכן נוהגים עכשיו: י׳ מצוה שיברך. דמן התור' אינו חייב לברך אא"כ אכל לשבעו וכב"י דאם כל אחד מברך לעצמו בלחש רק שמזמנין אפי' מי שאכל כזית יכול לברך, ועסי' קפ"ג ס"ז: י״א יכול להוציא. דמן התורה יכול להוציא חבירו אף על פי שלא אכל כיון שחבירו כבר אכל וחייב לברך וכל ישראל ערבים זה בזה וכמ"ש ססי' קס"ז אלא שאינו יכול לו' שאכלנו אא"כ אכל כזית (תוס' ב"י) והע"ת לא עיין בב"י, ומשמע לכאורה דאם הם שנים שאינו צ"ל שאכלנו יכול להוציא חבירו אף על פי שלא אכל ומ"מ בר"ס קצ"ג משמע דאינו מוציא חבירו אא"כ אכל וכ"מ בתוס' בשם הירוש': י״ב וי"א שאינו חייב. ולדבריהם אם אכל כזית חייב מדאורייתא לברך ולדעת הרב"י אינו אלא דרבנן דהא דדרשינן ואכלת שיעור אכילה בכזית אסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא בעינן שביעה ממש, וכ"ד רוב הפוסקים והב"ח לא הבין דברי הרב"י בזה ע"ש, ואם מקצתן אכלו לשובע ולא שתו ומקצתן לא אכלו לשובע ושתו מוטב שיברכו שאכלו לשובען דחייבין מדאוריית' לדעת רוב הפוסקים דלא איכפת לן בשתיה ועיין ססי' קפ"ו, האוכל אכילה גסה מוציא אחרים בברכת המזון והוא שנהנה גרונו באותה אכילה (ש"ג פ"ז) עיין סי' תר"ב ס"ו:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קצ״ז

א׳ כל היכי כו'. בס"ס הקודם לזה הקשתי מזה ע"ש: ב׳ המצטרף צריך לברך כו'. דברכת המזון אינה פוטרת ברכה של בורא נפשות רבות ולא ברכה א' מעין ג' ושמעון בן שטח שהי' שותה כוס של יין ובירך בשביל ינאי המלך גם בזה אמרי' דלגרמיה הוא דעביד דס"ל דב"ה פוטרת מעין ג' כו' כמבואר בב"י בשם הרשב"א: ג׳ יכול להוציא אף אותם כו'. ואע"ג דזה שאכל כזית אינו חייב אלא מדרבנן דמדאו' כדי שביעה בעינן כדכתי' ושבעת וברכת מ"מ יוכל זה להוצי' אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה כדאמרי' בפ' ראוהו ב"ד כל הברכות אע"פ שיצא מוציא ולא צריך לאכול כזית דגן אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו כ"כ התוס' והרא"ש פ' ג' שאכלו: ד׳ אם לא שתה והוא תאב לשתות. כ"כ ב"י בשם המרדכי וטעמו כיון דקי"ל כר"מ דאמר ושבעת זו שתיה א"כ לא מחייב מדאורייתא אא"כ שתה אם צריך לשתות כו' הלכך מי שאכל ולא שתה לא מצי להוציא אחרים י"ח דלא אתא דרבנן ומפיק דאורייתא ע"כ והקשה ב"י ע"ז שהרי כתבו התוס' פ' ג' שאכלו דקראי אסמכת' בעלמא הם ועוד דאפי' למאן דס"ל קראי לאו אסמכתא הם אלא כזית דאורייתא מנ"ל דברכת אכילה היא תלויה בשתיה דלמא ה"ק קרא כשתאכל או תשתה תברך את ה' אלקיך וכ"ד כל הפוסקים שלא כתבו זה והכי נקטינן דאע"פ שמתאוה לשתות מוציא אחרים י"ח עכ"ל ע"כ כתב רמ"א טוב ליזהר לכתחלה כו' ולע"ד קשה על דברי המרדכי למה לא יוכל להוציא אחרים בלא שתה הא כבר אמרנו בסמוך דאפילו לא אכל כלל יוכל להוציא אחרים במצוה זו אלא דבעינן כזית דגן כדי שיוכל לומר שאכלנו וכאן שפיר יוכל לומר שאכלנו נהי שהוא לא נתחייב בב"ה לפ"ד כיון שלא שתה מ"מ הוא בכלל שאכלנו ויוכל להוציא אחרים ששתו מטעם ערבות כמ"ש בסמוך וא"ל דלא יוכל לומר שאכלנו כיון שלא שתה א"כ הל"ל שאכלנו ושתינו כל' הכתוב שזכר שתיה בפ"ע ולא בכלל ואכלת:

ספר מחצית השקל על אורח חיים קצ״ז

קצ״ז:א׳ת״ש א׳ (ס"ק א) מצי כו' אפי' קינוח כו'. וכתב הלבוש ודוקא שאינו קץ במאכל. וכן משמע לשון הש"ע: קצ״ז:א׳תש״א א׳ (ס"ק ב) בא כו' דלהר"ן מצטרף כו' דהר"ן ס"ל דאפילו אומר הב לן ונברך דוקא לשתות אסור אבל לאכול שרי וא"צ לברך עליו. א"כ אפי' אמר הב לן כו' לא הוי סילוק דהא עדיין רשאי לאכול: קצ״ז:א׳תש״ב א׳ (ס"ק ג) ונטילת כו' כמ"ש שם בסי' קע"ט דאע"ג דהר"ן ס"ל בהב לן ונברך רשאי לאכול אבל בנטל ידיו מודה להרא"ש דאסור לאכול: ב׳ ונ"ל דבא לאשמעינן כו' ר"ל דאדרבא מ"ש רמ"א ונטילת כו' כהב לן כו' ר"ל קולא דגם בנט"י משכחת דמצרפי כמו בהב לן דהיינו אם רוצה לברך תחל' אע"ג דאסורי כו': ג׳ אלא צריך לברך בהמ"ז תחלה. דהא י"ל דלעולם מותרים כמ"ש מ"א בסי' קע"ט דלא כהרב"י שם: קצ״ז:א׳תש״ג א׳ (סק"ד) מצטרפים כו' ולא דמי לסי' קצ"ד דאם א' מהג' שאכלו יחד בירך בהמ"ז בפני עצמו מכל מקום השנים מזמנים עמו: קצ״ז:א׳תש״ה א׳ (סק"ו) חוץ כו' כדאיתא רפ"ג דעירובין: ב׳ וכ"מ בי"ד סי' רנ"ח. שהנשבע שלא יאכל ושתה חייב דשתי' בכלל אכילה. הרי סתם אם שתה משמע אפי' מים וע"כ גם מים בכלל אכילה והתוספות כתבו בברכות דף מ"ח ע"א ד"ה תשעה כו' דמה"ט אפי' שתה כוס יין מצטרף דשתיה בכלל אכילה וכיון דמש"ע י"ד סי' רל"ד משמע דגם מים בכלל אכילה א"כ גם אי שתה מים מצטרף: ג׳ ואף ע"ג דבגמ' נקט כוס יין הוא דאמרי' דף מ"ח ע"ב א"ר חנן בר יהודה משמיה דרבא הלכתא אכל עלה ירק ושתה כוס של יין מצטרף להוציא אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן: ד׳ לכן נ"ל שיצטרף. ובס' ח"מ כ' דלרמ"א דבה"ז עד הזן. א"כ מים דלא זייני אינו ראוי להצטרף: ה׳ ולענ"ד אפי' להרמ"א דינו של מ"א א"ש דברכת הזן הוי כשאר ברכות המצות דעיקר קפידא במה שאו' שאכלנו דאם לא אכל עמהם עכשיו הוי דובר שקרים משא"כ ברכת הזן שהוא שבח שה"י ברחמיו זן לכל העולם ואפי' לא אכל ושתה כלל הוי מצי להוציא ברכת הזן ומה"ט נקטו התוס' והרא"ש שאכלנו דוקא: קצ״ז:א׳תש״ו א׳ (סק"ז) ואינו כו' אחר הסעודה דהיינו אם כבר משך ידיו מן הפת שאין דעתו לאכול עוד פת באותה סעודה חייב לברך עליו ברכה ראשונה וברכה אחרונה ואין ברכת המזון פוטרו. וע' סימן ר"ח סעיף י"ז דאם בירך בהמ"ז אחר היין יוצא מה"ט: ב׳ וכן מבואר שם דכן גם הדין בתמרים אם בירך אחריהם בהמ"ז יצא. ומ"מ לכתחלה. בין ביין בין בתמרים: קצ״ז:א׳תש״ט א׳ (סק"י) מצוה דמן התורה כו' וכ' ב"י דאם כ"א כו' ר"ל דהא מה"ט אם כלם יודעים יברך מי שאכל לשובע דחייב מן התורה כדי לצאת ידי דעת בה"ג שכ' דהמחוייב מדרבנן אינו יכול להוציא את מי שמחוייב מן התורה. וניהו דלא קי"ל כוותי' (כמו שהוכיחו מעובדא דשמעון ב"ש) מ"מ אם אפשר לצאת גם לדעת בה"ג עדיף טפי ויברך המחויב מן התורה להוציא האחרים אבל אם כ"א מברך לעצמו א"כ אינו מוציא לשום אדם גם לדעת בה"ג יכול לברך אפי' מי שלא אכל כדי שביעה: ב׳ ועסי' קפ"ג שדעת הרב"י שכל עת נכון שיברך כ"א בעצמו בלחש וע"ש במ"א יש חולקים: קצ״ז:א׳תש״י א׳ (סקי"א) יכול כו' כיון שחבירו כבר אכל כו' ר"ל דדוקא ברכת המוציא אינו יכול להוציא לאחרים אם הוא אינו אוכל אע"ג דכל ישראל ערבים היינו משום כיון שהוא ברכת הנהנין לא לתהני ולא לברך כמ"ש לעיל סי' קס"ז ר"ל דוקא מצוה או ברכה שהחיוב חל ממיל' כ"א מישראל נתערב אבל חיוב שהוא מביא על עצמו שהוא רוצה ליהנות מעה"ז וכיון שאסור ליהנות מעה"ז בלא ברכה ל"ל על זה נעשו ערבות כיון שהוא עצמו גורם לו החיוב אומר לו אל תגרום לך החיוב משא"כ ברכת המזון שכבר אכל וכבר חל עליו החיוב ממילא ואין ביד האוכל לפטור א"ע מבהמ"ז ה"ל כשאר ברכת המצות שכל ישראל ערבים ולכן יכול להוציאו: ב׳ ומשמע כו' דאם הם שנים וא' מהן אינו יודע לברך בהמ"ז דכה"ג היודע יכול להוציא את שאינו יודע כמ"ש ר"ס קצ"ג: ג׳ ומ"מ בר"ס קצ"ג משמע כו' מדנקט שנים שאכלו אע"פ כו' אבל אם א' יודע והשני א"י מברך היודע כו' ולא נקט רבותא טפי דאפי' היודע לא אכל משמע דבעי' דוקא שאכל אע"ג דיש לדחות דלרבותא נקטי' דאם שניהם יודעים אפי' אכלו שניהם מצוה לחלק. מ"מ סבירא ליה למגן אברהם דזה הוי רבות' יותר דאם אחד אינו יודע יכול להוציאו אפי' מי שלא אכל וגם הוי כח דהיתירא וה"ל לאשמועי' האי חידוש' ממה דאשמעי' עכשיו דבשניהם יודעים אפי' אכלו שניהם מצוה לחלק: ד׳ וכ"מ ברא"ש בשם הירושלמי כצ"ל אבל בתוס' לא הוזכר מידי ודברי הרא"ש הביא הרב"י דלאחר שכ' הטעם דבעי' שיאכל גם הוא כדי שי"ל שאכלנו כמ"ש מ"א (ומהרש"א הקשה אם כן למה לחד דעה בעי' דוקא פת) כ' הרא"ש וז"ל אבל בירושלמי גרסי' כל מצות שאדם פטור מהן מוציא את הרבים י"ח חוץ מבהמ"ז כו' דכתיב ביה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך אפשר דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא עכ"ל הרא"ש ומשמע ליה למ"א דמ"ש הרא"ש אבל בירושלמי כו' משמע ליה להרא"ש מדברי הירו' דאין הטעם משום שא"י לו' שאכלנו דלשון הירוש' משמע לי' דמי שלא אכל אינו יכול להוציא מגזירת הכתו' וגם הא בקרא סתם כתיב ואכלת ושבעת וברכת דדריש מיניה מי שאכל יברך משמע אפי' לא אכלו רק שנים שאצ"ל שאכלנו אפי' הכי דוקא מי שאכל יברך וא"כ גם למאי דמסיק הרא"ש דאפשר דאסמכת' הוא מ"מ נשאר הדין דאפי' בשנים אין מי שלא אכל יכול להוציא חבירו והטעם כ' הב"ח בסי' קפ"ו לפרש כן דבריו כיון דבשלשה שאומרים שאכלנו צ"ל כזית עבדי חז"ל לא פלוג אפי' בשנים ע"ש: ה׳ אבל לפי מ"ש הלחם חמודות שם דכ' על מ"ש הרא"ש אבל בירוש' גרסי' כו' ור"ל דמירושלמי משמע היפך דברי הרא"ש וז"ל הל"ח מי שאכל הוא מברך וא"כ א"ל הטעם שיאכל כדי שיוכל לו' שאכלנו שאין סידור לשון הברכה מן התורה עכ"ל וא"כ א"א לו' דמטעם לשון שאכלנו שיש בנוסח הברכה מיעטו קרא דהא מן התורה אינו חייב לו' לשון שאכלנו וכיון שזהו מהוכחות הרא"ש א"כ למאי דמסיק לבסוף ואפשר דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא. שפיר י"ל דהטעם כמו שכ' הרא"ש כדי שי"ל שאכלנו וחכמים אסמכוהו אקרא. וא"כ בשנים שאין אומרים שאכלנו א"ל אפי' לא אכל לא מוציא את חברו: קצ״ז:א׳תשי״א א׳ (סקי"ב) וי"א כו' ולדבריהם אם אכל כזית חייב מדאוריית'. דהא טעם י"א שאינו חייב מן התור' אלא אם כן שתה. כ' מרדכי כיון דתנן כמה יאכל ויתחייב בב"ה ר"מ או' כזית ר' יודא או' כביצה ואמרי' דפליגי בקרא דואכלת ושבעת וברכת ר"י ס"ל דפי' ואכלת ושבעת דבעי' אכילה שיש בה שיעו' שביעה דהיינו כביצה ור"מ ס"ל אכילה כסתם אכילה בכל מקום דהיינו כזית ושבעת זו שתי' וכיון דקי"ל כר"מ דעל כזית חייב לברך בהמ"ז וכדלעיל סס"י קפ"ד א"כ ע"כ דרשינן ושבעת זו שתיה כדדרש לה ר"מ וא"כ ע"כ צ"ל דהוא דרש' גמורה ולא אסמכתא דאי ליכא רק אסמכא מ"ל דאם לא שתה דאינו חייב מן התורה אע"ג דדרשי' ושבעת זו שתיה הא רק אסמכת' היא אע"כ דס"ל דהיא דרשה גמורה וא"כ בכזית חייב מן התורה: ב׳ ולדעת הרב"י כו' ר"ל המחבר שכ' שיברך מי שאכל כדי שביעה משמע דס"ל דמי שלא אכל כדי שביעה אף שאכל כזית אינו חייב מן התורה ע"כ צ"ל דס"ל דדרש' ואכלת כזית הוא רק אסמכת' ומה"ט לא הזכיר דאי לא שתה וצמא שאינו חייב מן התור' כיון דלדידיה הכל אסמכתא: ג׳ והב"ח לא הבין דברי הרב"י בזה שהר"י כ' ע"ד המרדכי הנ"ל ואינו נכון בעיני שהרי כתבו התוס' פ' ג"ש דקראי אסמכתא בעלמא כו' וכ' ע"ז הב"ח וז"ל מ"ש מדברי התו' דקראי אסמכתא בעלמא רוב הפוסקים חולקים ותופסים עיקר דברכות אלו דאורייתא נינהו כו' כמבוא' לעיל סי' קפ"ז כו' עכ"ל הב"ח הבין הב"ח דעת הרב"י דבהמ"ז לאו דאורייתא ולכן אייתי ראיה מסי' קפ"ז דהוא דאורייתא וזה לא עלה על דעת הרב"י מעולם ובודאי מודה דקרא ואכלת ושבעת וברכת דרשה גמורה והיינו שאם אכל כדי שביעה מצות עשה מן התורה לברך בהמ"ז אבל מאי דדרשי' מיני' שיעור כזית או כביצה או שצריך שישתה זה הוי אסמכת' ומן התורה בעינן דוקא כדי שביעה ולא בעינן שישתה: ד׳ ואם מקצתן כו' ר"ל דאותן שאכלו לשובע ולא שתו לדעת הרב ב"י חייבים מן התור' ולדעת המרדכי אין חיובן רק מדרבנן ואותן שלא אכלו לשובע ושתו הם לדעת המרדכי חייבי' מן התורה ולדעת הרב"י דרבנן. וכיון שלכתחלה יש לברך המחוייב מן התורה א"כ יש ספק כהאי גוונא מי מברך ולזה הכריע מ"א מוטב שיברכו שאכלו לשבען כו': ה׳ והוא שנהנה גרונו. ע' סי' תרי"ב שאם אכל ביום הכפורים אכילה גסה עד שקץ במזונו פטור ביום הכפורים דלא שמיה אכילה. אבל אכל מאכלים מבושמים אמרינן רווחא לבסימ' שכיח ולא מיקרי אכילה גסה לענין יום הכפורים וה"ה הכא וע"ש מ"א בשם הב"ח. אולם שם כ' דוקא שאכל בערב יום הכפורים עד שקץ במזונו מערב יום הכפורים אז כשאכל ביום הכפורים על אכילתו פטור אבל אי כשהתחיל לאכול ביום הכפורים לא קץ במזונו אלא שאכל הרבה עד שקץ במזונו חייב מיהו על תחלת אכילתו שעדיין לא היה קץ ואפשר דה"ה הכא לענין בהמ"ז כהאי גוונא כשהי' מתאוה בתחלת אכילתו ואכל הרבה עד שקץ מ"מ צ"ל בהמ"ז על תחלת אכילתו ואולי יש לחלק:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א