סימן קצב – ברכת זמון בג' או בעשרה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קצב – ברכת זמון בג' או בעשרה

א הָיוּ הַמְּסֻבִּין ג', חַיָּבִים בְּזִמּוּן שֶׁאוֹמֵר אֶחָד מֵהֶם: א נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם עוֹנִים וְאוֹמְרִים: בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ, וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ ב חָיִינוּ ג בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת הָעוֹלָם וְכו'; וְאִם הֵם ד' יָכוֹל לוֹמַר: בָּרְכוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, אֲבָל יוֹתֵר טוֹב לוֹמַר ד נְבָרֵךְ, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל; וְאִם הֵם עֲשָׂרָה, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר אֶת ה', שֶׁאוֹמֵר: נְבָרֵךְ אֱלֹהֵינוּ וְכו', וְהֵם עוֹנִים וְאוֹמְרִים: בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ וְכו'. וְאֵין לוֹמַר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ בְּלָמֶ "ד. וּבֵין שֶׁיִּהְיוּ עֲשָׂרָה אוֹ מֵאָה אוֹ אֶלֶף אוֹ רִבּוֹא, כָּךְ הֵם מְבָרְכִים; וְכָל הַמְשַׁנֶּה מִזֶּה הַנֻּסָח, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר: נְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ, אוֹ שֶׁאוֹמֵר: לְמִי שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, אוֹ שֶׁאוֹמֵר בִּמְקוֹם וּבְטוּבוֹ מִטּוּבוֹ, אוֹ בִּמְקוֹם חָיִינוּ אוֹמֵר חַיִּים, הֲרֵי זֶה בּוּר; וּכְשֶׁהֵם עֲשָׂרָה, כֵּיוָן שֶׁמַּזְכִּירִים אֶת הַשֵּׁם יָכוֹל לוֹמַר: נְבָרֵךְ אֱלֹהֵינוּ עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. ב אִם טָעָה הַמְזַמֵּן ה בַּעֲשָׂרָה וְהָעוֹנִים, וְלֹא הִזְכִּירוּ אֱלֹהֵינוּ, אֵין יְכוֹלִים לַחֲזֹר; אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא עָנוּ אַחֲרָיו, יַחֲזֹר וִיזַמֵּן בַּשֵּׁם.

באר היטב – סימן קצב – ברכת זמון בג' או בעשרה

א א נברך. כתב בזוהר שיאמר הב לן ונברך כי כל מיני דקדושה בעי הזמנה ומזה נוהגין לומר בל"א רבותי מיר וועלין בענטשין והן עונין יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. נוסח בה"מ הקצר להרב מוהר"ר נפתלי בהסכמת הרבה גדולים ברכה ראשונה כולה כתקונה. ואחר כך יאמר נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ונתת לנו ברית ותורה ולחם לשבוע בא"י על הארץ ועל המזון. רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים ועל מלכות בית דוד משיחך ותגדיל מהרה כבוד הבית ותנחמנו בכפליים בא"י בונה ברחמיו ירושלים אמן. בא"י אמ"ה האל א"מ המלך הטוב והמטיב לכולנו הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב לנו הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד בחסד ובחן וברחמים ויזכנו לימות המשיח עושה שלום וכו' עכ"ל ומכ"ש שיוכל לומר עד אל יחסרנו. ב"ח: ב חיינו. והמסובין יענו אמן כאן של"ה עיין מ"א: ג בא"י. ומשמע מדברי המחבר שאין לומר ברוך הוא וברוך שמו וכ"כ מט"מ בשם רש"ל וכ"כ הב"ח דדוקא ביו"ד שמזכיר השם אומר ב"ה וב"ש ולא בשלשה או ביחיד. אבל הטור ואבודרהם כתבו לאומרו וכ"כ מהר"ל מפראג וכ"כ הלבוש וכן המנהג אבל ביחיד פשיטא שלא יאמר רק מתחיל ברוך אתה וכו'. מ"א: ד נברך. עיין הלק"ט ח"א סי' פ"ז ועיין מ"א ס"ק ב': ב ה בעשרה. טעה המזמן ולא הזכיר אלהינו והעונים הזכירו עונה הוא אחריהם ומזכיר אלהינו ודי בזה שכבר הזכירו כולם:

מגן אברהם קצ״ב – סימן קצב – ברכת זמון בג' או בעשרה

א׳ כתוב בזוהר ריש פ' דברים שיאמר הב לן ונברך כי כל מילי דקדושה בעי הזמנה ומזה נוהגין בל"א לומר רבותי מי"ר וועלי"ן בענשי"ן והן עונין יהי שם יי' מבורך מעתה ועד עולם, כ' הב"ח יש לתמוה על מנהג כל הארצו' האלו שאומרים בפעם ראשון נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו דלא נזכר כן בגמ' ובכל הפוסקים וכו' ומהר"ל מפראג הנהיג שלא לומר ובטובו חיינו עכ"ל ולי נראה שהאומר ובטובו חיינו אין מחזירין אותו מאחר שרש"ל ישב המנהג בטוב טעם וכ"כ הלבוש, כ' של"ה שהמסובין יענו אמן אחר שסיים המזמן ברוך שאכלנו וכו' ולבוש בסי' קצ"ח כתב דאין צריך לענות אמן כדי שיבינו וישמעו ודוחק, וכ"מ בל"ח סי' י"ט וברש"י בחולין דף פ"ו כ' שכר ד' ברכות שענה אחריהם אמן, משמע דעל ברכת הזימון אין עונין אמן דאל"כ ה"ל ה' וי"ל כיון דאחר בונה ירושלים גם המזמן עונה אמן לא קא חשיב ודוחק דמ"מ גם הוא נוטל שכר ול"נ דלפי מ"ש הרב"י ססי' ר' דברכת הזימון עד נברך צריכין לענות אמן ולרמ"א שם א"צ לענות אמן וכן המנהג אבל מדברי רמ"א בהג"ה סי' קצ"ח משמע דעונין אמן דמדמי ליה לכל הברכות וכ"מ באבודרהם שכתב בשם הירושלמי עונין אמן אף על פי שלא אכלו עכ"ל, משמע פה דלא יאמר ברוך הוא וברוך שמו וכ"כ מט"מ בשם רש"ל וכ"כ הב"ח דדוקא בי' שמזכיר השם או' ברוך הוא כו' אבל הטור ואבודרהם כתבו לאומרו וכ"כ מהר"ל מפראג בס' נתיבות עולם וכ"כ הלבוש וכן המנהג אבל ביחיד פשיטא שלא יאמרו רק מתחיל ברוך אתה כו', נוסח ב"ה הקצר להרב מהר"ר נפתלי בהסכמ' הרבה גדולי חכמים ברכה ראשונ' כולה כתיקונה ואח"כ יאמר נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ונתת לנו ברית ותורה ולחם לשובע בא"י על הארץ ועל המזון רחם ה' עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים ועל מלכות בית דוד משיחך ותגדיל מהרה כבוד הבית ותנחמינו בכפלים בא"י בונה ברחמיו ירושלים אמן בא"י אמ"ה האל א"מ המלך הטוב והמטיב לכולנו הוא היטיב הוא מטיב לנו הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד בחסד ובחן וברחמיו ויזכנו לימות המשיח עושה שלום וכו' עכ"ל ומכ"ש שיוכל לו' עד אל יחסרנו (ב"ח): יכול לו' ברכו. כ' הב"ח ואם הם ג' ואמר ברכו לא יצא ודחק לפרש דברי הטור ע"ש אבל לא עיין ברמזים שכ' בהדיא שאם אמר בג' ברכו יצא וכ"כ רי"ו וכ"מ בגמ' דיליף זימון מקרא דגדלו לה' אתי ומקר' דהבו גודל משמע דאמר לשנים שיברכו כמו הבו גדלו וכן עיקר: ב׳ יותר טוב. ואף על גב דבברכות ק"ש אומר ברכו שאני התם כיון דאומר המבורך לא הוציא עצמו והקשה בתשובת מ"ע דאם כן גם בב"ה יאמר ברכו את ה' המבורך כו' ע"ש שתי' בדרך דרש ול"נ דבברכות ק"ש אף על פי שהוא יצא כבר מוציא אחרים וא"כ לפעמים אינו יכול לומר נברך לכן תקנו שלעולם יאמר ברכו עיין סי' ס"ט אבל בב"ה אם יצא אינו מוציא ולכן לעולם יאמר נברך שגם הוא חייב בברכה כנ"ל: ג׳ בלמ"ד. דגבי ברכה לא כתיב למ"ד דכתיב ברכו עמים אלקינו: ד׳ על המזון. דמתחזי כמאן דמברך למזון: ה׳ למי שאכלנו. דמתחזי כמאן דמברך לבע"ה ואף על גב דאמרי' למי שעשה לאבותינו כו' נסים שאני דמוכחא מילתא דקב"ה עביד נסים: ו׳ מטובו. דמשמע דבר מועט ואם כן ממעט בתגמולו של הקדוש ברוך הוא, והא דאמרינן שבענו מטובך, שאלה שאני שהשואל אינו שואל שאלה גדולה רק כעני על הפתח (גמרא): ז׳ כיון שמזכיר כו'. מכל מקום לא יאמר למי שאכלנו משלו דמשמע ח"ו ששתי רשויות הן ומברך לאותו אלוה שאכלנו משלו [ב"ח] ונראה לי שגם הד"מ כוון לכך ע"ש:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קצ״ב

א׳ והוא חוזר ואומר כו'. בטור כתוב כאן ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ברוך הוא וברוך שמו וכתב רש"ל ע"ז שהוא ט"ס כי לא נזכר בגמ' ולא ברי"ף ורא"ש ורמב"ם. ומו"ח ז"ל כ' דברוקח איתא וכן באבודרהם ואפשר לפי שאמרו בפ' ג' שאכלו מה"מ דבג' מזמנין א"ר אבהו דכתי' כי שם ה' אקרא הבו כו' ובפ' א"ל הממונה תני' רא"א כי שם ה' כו' א"ל משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל כו' והעלה מזה שצריך שיתן ברכה כו' והיינו כשמזמנים בי' ולא בזימון ג' וכו' וק' ע"ז דא"כ היה לו לתנא לשנות במשנה חילוק זה דבין י' לג' ע"כ נר' דאין שום עיקר לענין זה מן הגמ' ופוסקים: ב׳ ואין לו' נברך לאלקינו. הטעם בב"י וז"ל נ"ל שהוא מטעם שיתבאר אצל למי שאכלנו משלו עכ"ל וק' דהא כתבו התוס' ע"ז דדוקא גבי שיר והודאה כתיב למ"ד כמו שירו לה' הודו לה' אבל גבי ברכה לא מצינו זה הל' עכ"ל ואי הוה הטע' כמו למי שאכלנו דהיינו שמשמע שמברך לבע"ה היה גם בשיר והודאה איסור מטעם זה אלא ודאי דשאני גבי למי שאכלנו שמוכח משמעות הלשון לפ' לבע"ה כמ"ש בסמוך והכא הוי הטעם דלא מצינו ל' זה בפסוק גבי ברכה כמ"ש התוס' וכ"כ רבינו יונה וז"ל שלא מצינו הל' סמוך לברכה דכתיב במקהלות ברכו אלהים וגו': כתב רש"ל האידנא נהגו שגם המברך או' נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו חדא שלא יהא נראה כאלו קאי על הבע"ה אבל כשאומר ובטובו חיינו משמעותו דמי שיש בידו להחיות אף שמן התלמוד אין הכרח כ"כ לאומרו מ"מ טעמא דמסתבר הוא וכן מצאתי ועוד מאחר שהעונים אחריו אומרים ובטובו חיינו מסתמא הוא ג"כ אמרה דאל"ה מאי צריך תלמודא לדקדק לפי' הרי"ף אם המברך צריך לחזור ולומ' ברוך שאכלנו וכו' תיפוק ליה דצריך לחזור כי היכי דלימא ובטובו חיינו ועוד היאך מוכיח הר"י ברצלוני דצריך ש"ץ וכן העולה לס"ת לחזור ולו' ברוך ה' המבורך ל"ו ומביא ראיה מב"ה מאי ראיה דלמא משום דלא אמר המברך תחלה ובטובו חיינו לפיכך צריך לחזור אלא ש"מ דאין חילוק בין המברך לעונים אמן ע"כ. ואין ראיות אלו מכריעים כלל דמ"ש מדברי הרי"ף היינו בפשט דלהיכן הוא חוזר הלא מבואר בדברי רבינו יונה שם דאין החילוק שם אלא אם יחזיר לומר נברך שאכלנו כו' או ברוך שאכלנו כו'. אבל עכ"פ צ"ל ובטובו חיינו בחזרתו וא"כ בתחלה ודאי א"צ לאומרו. ומ"ש מדברי הר"י ברצלוני היינו מ"ש הטור בסי' נ"ז לעיל שמביא ראיה מן חזרת המברך לומר ברוך שאכלנו כן יאמר העולה לס"ת פעם שנית ברוך ה' כו' ומביא הרב רש"ל מזה ראיה דתיפוק ליה שצ"ל בשביל שלא אמר תחלה ובטובו חיינו והיאך למד מזה הרי"ב לעולה לתורה אין זה הוכחה באמת וגם בעולה לס"ת אומרים העונים מה שלא אמר העולה לתורה דהיינו המבורך ל"ו והעולה לא אמר לעולם ועד וא"כ כי היכי דתימא בב"ה דחוזר בשביל אמירת ובטובו חיינו ה"נ כן הוא בלעולם ועד אלא ודאי דהאמת הוא כן גם בב"ה שהוא צ"ל שנית ממש כמו העונים ה"נ בעולה לתורה. גם מו"ח ז"ל העלה שאצ"ל תחלה ובטובו חיינו וכן עיקר שאינו בגמ' ובפוסקים. ומ"ש הרב רש"ל דיש לטעות ולומר דלבע"ה קא מברך זה אינו דלא חיישי' לטעות זה אלא ביש קצת הוכחה לזה מצד הלשון כמ"ש אחר כך בסמוך ור"ל עוד ראייה ממ"ש התוס' בפ' ג' שאכלו דף נ' וז"ל וגם בי' אם אינו רוצה להזכיר על המזון הרשות בידו ואומר ובטובו חיינו עכ"ל. ש"מ דבזימון ג' אין אומר ובטובו חיינו דלפי הענין משמע דמ"ש ואומר ובטובו כו' הוא נקשר עם הסמוך לו: ג׳ על המזון שאכלנו. פי' התוס' דמשמע דמברך לבע"ה המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו עכ"ל: ד׳ למי שאכלנו משלו. פירש"י דמשמע דרבים הם ח"ו זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו מברך את בע"ה עכ"ל וטעם מטובו פירש"י דממעט בתגמולו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים וטעם חיים דמשמע דהוא מוציא עצמו מהכלל: ה׳ וכשהם עשרה כו'. כתב ב"י וטעמ' כיון דמזכיר את השם ליכא למטעי ולומר דעל המזון דקאמרי קאי על בע"ה ונ"ל דמה"ט מצי למימר נמי למי שאכלנו משלו כשהם י' עכ"ל ואין זה נכון כלל דאין ללשון זה שייכות באם הוא מזכיר השם דהיאך יאמר נברך אלהינו למי שאכלנו משלו דזה אין לו פי' כלל כיון שמזכיר כבר למי יברך מה זה שיאמר שנית למי כו' וגם בלא למ"ד א"א לאומרו דהיאך יאמר אלקינו מי שאכלנו משלו ומה סי' צריך לתת לאלקינו ית' שיאמר עליו מי הוא על כן אין לזה עיקר ויסוד כלל לומר כן כנלע"ד:

ספר מחצית השקל על אורח חיים קצ״ב

קצ״ב:א׳תרע״ג א׳ כתב מ"א. כ' בזוהר כו' כ' ב"ח כו' בפ"א. ר"ל דודאי כשחזר המברך אחר שענו ברוך שאכלנו כו' ואומר גם המברך ברוך שאכלנו כו' א"ש שמסיים אז ובטובו חיינו. אבל בפ"א כשמתחיל לו' נברך כו' ומסיים ובטובו חיינו זהו לא נזכר בשום מקום ואין לו טעם: ב׳ שרש"ל יישב המנהג דאם לא יסיים ובטובו חיינו י"ל דקאי על בעה"ב אבל כשמסיים ובטובו חיינו ע"כ נתכוין למי שהחיים בידו. ואייתי ראיה לדבריו ועיין ב"ח וט"ז. כ' של"ה שהמסובים יענו כו' ואייתי ראיה מסי' קצ"ח כשג' אוכלים כא' ונכנס אחד שכבר התחילו לזמן ושמע שענו ברוך שאכלנו כו' יענ' הנכנס אמן וא"כ ה"ה העונים ברוך כו' יענה אמן אחר שענה המברך שאכלנו כו': ג׳ ולבוש כו' כדי שיבינו כו' ר"ל דוקא הנכנס דא"צ לברך בהמ"ז הוא יענה אמן משא"כ העונים שצריכין לכוין לבהמ"ז של המברך פן ע"י שיענו אמן לא יתכוונו לברכת המברך ולכן לא יענו אמן: ד׳ ודוחק דהא אפשר למברך להמתין שלא להתחיל לברך בהמ"ז עד אחר שכבר ענו אמן: ה׳ וברש"י בחולין כו' דאי' האי צדוקי שבישר לרבי בשורה טובה ובשכרו אכל אצל רבי ואחר האכילה א"ל רבי כוס של ברכה אתה שותה או ארבעי' זהובים אתה רוצה ליטול ופי' התוס' כוס של ברכה אתה שותה ל"ד ופי' ש"ך בח"מ סי' שפ"ב דר"ל לא עלה ע"ד רבי שהצדוקי יברך בהמ"ז וישתה כוס ברכה אלא רבי רצה שילך לו הצדוקי ולא יהיה שם בשעת בהמ"ז וא"כ מה שאמר מ' זהובים אתה נוטל ל"ל שכר ברכה דהא לא יברך לכך פירש"י שכר ד' אמן שיענה ע"ש: ו׳ ולרמ"א שם דס"ל ברכת הזימון עד הזן א"כ סוף נברך הוי אמצע ברכה וא"צ לענות אמן: ז׳ דמדמי ליה לכל הברכות דסיים שם הרמ"א על מ"ש הרב"י באם א' נכנס ושמע שענו ברוך שאכלנו כו' יענו אמן. סיים רמ"א וכן בכל הברכות שאדם שומע חייב לענות אמן עכ"ל: ח׳ משמע שהיא סוף ברכה מדכ' וכן בכל הברכות דלולי זה היה אפשר לחלק כמ"ש בשם הלבוש לעיל דעונים שאני כדי שיתכוונו או משום שכ' מ"א סי' קפ"ט סס"ק א' דיש לענות אמן אחר הרחמן. ולא גרע שבחו ית' מתפלת הרחמן. אבל מדסיים רמ"א וכן בכל הברכות משמע דדין ברכה יש לו: ט׳ וכ"מ כו' אע"פ שלא אכלו מזה משמע דכ"ש וק"ו אם אכלו. היפך סברת הלבוש הנ"ל: י׳ משמע פה דלא יאמר כו' מדלא הזכיר פה: י״א וכ"כ הב"ח דוקא ביו"ד. והטעם כ' שם מדילפי' ברכת הזימון מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ומהאי קרא גופיה ילפי' ביומא כששומע הזכרת השם. צריך לשבחו ולומר ב"ה וב"ש. א"כ ממילא כשמזמנים בשם דהיינו ביו"ד י"ל ב"ה וב"ש דהא האי קרא מיירי בזימון ודוקא כשמזכיר השם דהא בהאי קרא הוזכר השם. אבל ביחיד כו' דדוק' ג' אע"ג שאין מזכירים השם. מ"מ כיון דעכ"פ מזמני' וזימון ילפי' מהאי קרא דכי שם ה' אקרא כו' דמיניה ילפי' לו' ב"ה וב"ש והא גם זימון בג' ילפי' מהאי קרא אלמא דגם בג' נכלל בהאי קרא. דמיניה מהאי קרא ילפי' לו' ב"ה וב"ש: י״ב (ס"ק א) י"ל ברכו כו' כ' הב"ח כו' ודחק לפרש דברי הטור שכ' בד' י"ל ברכו ונברך עדיף. ואם אמר ברכו יצא וכיון דס"ל להב"ח דבג' אי אמר ברכו לא יצא ע"כ מה שסיים הטור ואם אמר ברכו יצא קאי על ארבע. והוקשה להב"ח הא זה כבר כ' הטור דד' י"ל ברכו ולכן נדחק בפי' דברי הטור. ולכן כ' המ"א דברמזים כתב דגם בג' אם אמר ברכו יצא וא"ש דברי הטור כפשוטה: קצ״ב:א׳עדר״ת א׳ (ס"ק ב) יותר טוב כו' והקשה כו' עיין בתי"ט: ב׳ וא"כ לפעמים א"י כגון כשיצא כבר: ג׳ (ס"ג) בלמ"ד דלגבי ברכה כו' ר"ל דוקא גבי שיר והודאה כתיב ל כמו שירו לה' הודו לה': ד׳ אבל גבי ברכה לא מצינו בקרא בלמ"ד וי"ל לישנא דקרא: קצ״ב:א׳תרע״ט א׳ (ס"ק ז) כיון כו' ומ"מ לא יאמר למי כו' דהא מהאי טעמא לא יאמר למי שאכלנו דמשמע שמברך לבעה"ב כמ"ש בסק"ה וכיון דמזכירים השם ל"ל דנתכוון לבעה"ב וכן באמת דעת הרב"י בחבורו אבל הב"ח אוסר דמ"מ א"ל דמשמע ח"ו כו': ב׳ ונ"ל שגם הד"מ דלא כהב"ח שהבין כוונה אחרת בד"מ:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א