סימן קעט – איזה דברים קרויין הסח הדעת בסעדה שצריך לחזר ולברך – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קעט – איזה דברים קרויין הסח הדעת בסעדה שצריך לחזר ולברך

א גָּמַר סְעוּדָתוֹ וְנָטַל יָדָיו מַיִם אַחֲרוֹנִים, אֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל א וְלֹא לִשְׁתּוֹת, עַד שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאִם אָמַר: הַב לָן ב וּנְבָרֵךְ, הָוֵי הֶסַח הַדַּעַת וְאָסוּר לוֹ לִשְׁתּוֹת אֶלָּא אִם כֵּן יְבָרֵךְ עָלָיו תְּחִלָּה, וַאֲכִילָה דִּינָהּ כִּשְׁתִיָּה לְהָרֹא"שׁ; אֲבָל לְהר"ר יוֹנָה וְהָרַ"ן אֲכִילָה שָׁאנֵי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁסִלֵּק יָדוֹ מִלֶּאֱכֹל וַאֲפִלּוּ סִלְּקוּ הַשֻּׁלְחָן אִם רָצָה לַחֲזֹר לַאֲכִילָתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ פַּעַם אַחֶרֶת, שֶׁכָּל שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו לֹא נִסְתַּלֵּק לְגַמְרֵי מֵאֲכִילָה. ב מִי שֶׁסוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחַן אֲחֵרִים, אֲפִלּוּ אָמַר: הַב לָן וּנְבָרֵךְ, לָא הָוֵי הֶסַח ג הַדַּעַת עַד שֶׁיֹּאמַר ד בַּעַל הַבַּיִת. ג אִם לֹא אָמַר הַב לָן וּנְבָרֵךְ וְגַם לֹא נָטַל יָדָיו ה מִשֶּׁנָּטַל הַכּוֹס לְבָרֵךְ, הָוֵי הֶסַח הַדַּעַת. ד כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס לְבֵית חֲבֵרוֹ וְיֵשׁ שָׁם חֲבוּרוֹת הַרְבֵּה שֶׁאוֹכְלִים וְכָל אֶחָד מוֹשִׁיט לוֹ כּוֹס, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמְּבָרֵךְ עַל כָּל אֶחָד בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, כִּי בְּכָל פַּעַם הוּא ו נִמְלָךְ. ה הַקְּרוּאִים בְּבֵית בַּעַל הַבַּיִת לֶאֱכֹל מִינֵי פֵּרוֹת, וּמְבִיאִין לָהֶם בָּזֶה אַחַר זֶה, אֵינָם צְרִיכִים לְבָרֵךְ אֶלָּא עַל ז הָרִאשׁוֹן. ו אָכַל כָּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל מֶלַח, שָׁתָה כָּל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה מַיִם, בַּיּוֹם יִדְאַג מִפְּנֵי רֵיחַ הַפֶּה, וּבַלַּיְלָה מִפְּנֵי רֵיחַ הַפֶּה וּמִפְּנֵי אַסְכָּרָה (פי' חֹלִי חוֹנֵק); וְהָאוֹכֵל מֶלַח אַחַר אֲכִילָתוֹ לֹא יֹאכַל בְּגוּדָל (גּוּדָל הוּא הַאֶצְבַּע הַגַּס, אֶצְבַּע הוּא קָרוֹב לַגַּס, אַמָּה הָאָרֹךְ, קְמִיצָה הוּא הַסָמוּךְ לַקָטָן, זֶרֶת הוּא הַקָטָן), דְּקָשֶׁה לִקְבֹּר בָּנִים; וְלֹא בַּזֶּרֶת, דְּקָשֶׁה לַעֲנִיּוּת; וְלֹא בָּאֶצְבַּע, דְּקָשֶׁה לש"ד, אֶלָּא בָּאַמָּה וּבַקְּמִיצָה { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ק"ע לָמָּה אֵין אָנוּ נוֹהֲגִין בַּאֲכִילַת מֶלַח וּשְׁתִיַּת מַיִם. }

באר היטב – סימן קעט – איזה דברים קרויין הסח הדעת בסעדה שצריך לחזר ולברך

א א ולא לשתות. אבל להפסיק בדבור מותר וכ"מ סי' קפ"ג ס"ו מ"א. והאר"י ז"ל אוסר עיין ש"ע שלו מעשה ע"ז: ב ונברך. דעת הש"ע לחלק בין נטל ידיו להב ונברך. דלהב לן ונברך סגי לברך המוציא וא"צ בה"מ אבל בנטל ידיו צריך דוקא בה"מ תחלה וט"ז חולק וס"ל דבכ"מ א"צ רק ברכת המוציא ולא בה"מ ע"ש. וכ"כ המ"א שאין חילוק בין נט"י להב לן ונברך ע"ש. ועיין יד אהרן ובתשובת נאמן שמואל סי' ז'. כתב מהרש"ל י"א כששופכין כוס לבה"מ אפי' בלא דיבור הוי כאומר הב לן ונברך. עטרת זקנים: ב ג הדעת. דודאי דעתו אם ירצה בעה"ב לאכול ולשתות עמו יאכל וישתה עמו ולכן נ"ל אם בשעת אמירתו הסיח דעתו בבירור שאף שיאכל וישתה בע"ה לא יאכל וישתה עמו ונמלך אח"כ צריך לברך וכל שכן כשנטל ידיו. מ"א: ד בעה"ב. ואז כולן אסורין. ונ"ל דוקא כששתקו והסכימו לדבריו. מ"א: ג ה משנטל הכוס. ודינו כנט"י. מ"א: ד ו נמלך. ע"ל סי' קע"ד ס"ה מ"ש בשם הט"ז: ה ז הראשון. דאתכא דבע"ה סומכין שיודעים שיתנו להם כל צרכן משא"כ בשמש ס"ס קס"ט שנמלך הוא בכל פעם. וט"ז חולק וכתב דצריך לברך על כל מין ומין שנותנין לו. ע"ש שכ' דדברי הרב כאן תמוהים מאד והיד אהרן הרבה להקשות על הט"ז והעלה ומקיים כפסק הש"ע ע"ש:

מגן אברהם קע״ט – סימן קעט – איזה דברים קרויין הסח הדעת בסעדה שצריך לחזר ולברך

א׳ אינו יכול לאכול. אבל להפסיק בדבור מותר וכ"מ סי' קפ"ג ס"ו (כ"מ) ועסי' קס"ו מ"ש דאסור וגם הראיה אינה ראיה דהתם מיירי שנתנו לו הכוס קודם נט"י כמ"ש ס"א: ב׳ עד שיברך ב"ה. אפי' רוצה לברך תחלה אסור כ"כ הרב"י מל' הרא"ש פ' כ"מ שכ' וז"ל ולית הלכתא וכו' דתכף לנט"י ברכה ואי אמר הב לן ונברך כנטל דמיו דמי לפרש"י כו ע"כ משמע דבנטל ידיו לכ"ע לא מצי אכיל עכ"ל הב"י וצ"ע דבקיצור פסקיו בהדיא כתב דאם מברך בתחלה אחר נט"י מצי אכיל וכמ"ש הטור ואיך יהי' סותר בקיצור מ"ש באורך וכ"מ ברי"ו שאין חילוק בין הב ונברך לנט"י והוא תלמיד הרא"ש, ועוד דהרא"ש עצמו כ' בפ' ע"פ בהדיא וז"ל אף ע"ג דמשהו ידיהו ואיתסר להו למיכל הא ק"ל דהב לן ונברך א"צ ב"ה וסגי בהמוציא ע"כ וכ"כ בסי' י' וז"ל דהא מכי אמר הב לן ונברך אסור לשתות בלא בפה"ג ק"ו כשנטל הכוס לברך והתם כשנטל ידיו איירי וכ"מ בב"י סי' תע"ז ודוחק לומר דצורך מצוה שאני דה"ל לפרש ועוד דהא מדמי לי' להב לן ונברך לכן נראה דדעת הרא"ש דנט"י נמי אם רוצה לברך יכול לחזור ולאכול ויכול ליטול ידיו שנית סמוך לברכה ומ"ש פ' כ"מ ה"פ תיכף לנט"י ברכה וא"כ אסור להפסיק ביניהם בשום עסק והב לן ונברך כנטל ידיו דמי לפירש"י וכו' דס"ל אפי' רוצה לברך תחלה אסור לאכול דבעי לברוכי תכף א"כ אסור להפסיק בעסק אחר אבל להרא"ש רשאי להפסיק בעסק אחר דהב לן ונברך אינו אלא היסח הדעת ויש מחלקין כו' היינו שס"ל שיש עוד חילוק בין נט"י והב לן ונברך דהיינו בין אכילה לשתיה וכו' ע"ש כנ"ל ברור בדעת הרא"ש והרב"י קיצר בהעתקתו, ולכן פי' פירוש אחר והב"ח פי' ג"כ פי' אחר והרואה יבחר מ"מ סובר דנ"י והב לן ונברך שוין ומ"מ כתב דבעל נפש יחמיר לעצמו לברך תכף אחר נט"י וכ"כ תר"י ועמ"ש סי' קצ"ז: משמע בתו' דף מ"ב ובפסחים דף ק"א ובטור סי' תע"ז וברא"ש פרק ז' דחולין דכל מקום שצריך לברך משום היסח הדעת צריך ליטול ידיו ג"כ והטעם דכל שהסיח מלאכול מסתמא לא נזהר משמירת ידיו ועיי' ססי' קס"ד לענין ברכה: ג׳ לא הוי היסח. דודאי דעתו אם ירצה בעל הבית לאכול ולשתות עמו יאכל וישתה עמו ולכן נ"ל אם בשעת אמירתו הסיח דעתו בבירור שאף שיאכל וישתה בע"ה לא יאכל וישתה עמו ונמלך אחר כך צריך לברך וכ"ש כשנוטל ידיו: ד׳ שיאמר בע"ה. ואז כולן אסורין (תוספ') ונ"ל דוקא כששתקו והסכימו לדבריו: ה׳ משנטל הכוס. נ"ל דדינו כנט"י ועמ"ש ס"א בשם הרא"ש: ו׳ כל אחד מושיט. ואפילו עדיין לא שתה כל כוס הראשון צריך לברך כמ"ש בי"ד סימן י"ט ס"ז ועסי' ר"ו ס"ה וכ"מ סימן קע"ד ס"ה: ז׳ אינו צריכים לברך. דאתכא דבע"ה סומכין שיודעים שיתנו להם כל צרכן מה שא"כ בשמש ס"ס קס"ט שנמלך הוא בכל פעם: ח׳ אכל כל מאכל. והאידנא נשתנו הטבעים:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קע״ט

א׳ ונטל כו'. דעת הש"ע לחלק בין נטל ידיו להב לן ונברך בזה דלענין הב לן כו' סגי נברך המוציא וא"צ ב"ה ובנטל ידיו צריך ב"ה תחלה ואזל לטעמיה שכ' בב"י והקשה על הטור שהשוה נטל ידיו להב לן כו' ממ"ש הרא"ש פר' כ"מ וז"ל ואי אמר הב כו' כנטל ידיו דמי לפרש"י והרשב"ם שפי' כיון דאמריתו הב כו' אסר לכו למשתי עד דמברכיתו ב"ה ויש מחלקין בין אכילה לשתיה ולא מסתבר עכ"ל משמע מדבריו דנטל ידיו אסור לאכול עד שיברך ב"ה כו' עכ"ל ול"נ תמוה דהא הטעם שכתבו התו' והרא"ש לענין הב כו' הוא שייך ממש בנטל ידיו דהא שם הוה הטעם דאין הפסק בין מעשה לברכה אחרונה וברכה אחרונה קאי על כל מה שאכל כבר דמ"ש ב"י לפני זה וזה שייך נמי בנטל ידיו כו' ותו שהרי כתב התוס' בכ"מ וז"ל הלכך כיון שנטל ידיו באחרונה אסור לאכול עד שיברך וה"ה אם אמר הב לן כו' אפי' בלא נטילה עכ"ל הרי השוו אותם וזהו בעצמו דברי הרא"ש שנמשך אחר התוס' וכוונת הרא"ש היתה כן דקמ"ל נטל ידיו הוה כהב לן כו' ועל שניהם אמר אח"כ לפירש"י ורשב"ם צריך דוקא ב"ה ולא נתכוין שם לפסוק כרש"י ורשב"ם דסמוך על מ"ש בכסוי הדם דלא קי"ל כרש"י ורשב"ם שמצריכים ב"ה בהב כו' אלא ברכת המוציא וכו' וכאן לא אמר רק שלפי' רש"י ורשב"ם הוין אלו תרתי שווין וכן להפוסקים דבהב כו' א"צ רק ברכה ראשונה ממילא גם בנטל ידיו הוה כן ולא עלתה ע"ד הרא"ש לחלק ביניהם בזה וכמ"ש הטור בהדיא ודברים מכוונים לע"ד ומ"ש ב"י בשם הרר"י שאחר שנטל אין לו לשתות אפילו בברכה דכיון שנטל ידיו יש לו לברך דתכף לנט"י ברכה עכ"ל זה ודאי מחלק בין נטל ידיו להב כו' מטעם תכיפות לא מטעם הפסק וכמ"ש אח"כ גם ב"י ואפי' לפ"ז נ"ל אם רוצה לאכול או לשתות אחר שנטל ידיו וליטול ידיו שנית אחר זה הרשות בידו דהא יקיים שפיר תיכף לנטילה ברכה ואין צריך ב"ה תחלה דודאי נחשב הנטילה הראשונה כמים בעלמא לא בתורת מים אחרונים דהא אין חשש משום היסח הדעת כמ"ש גם ב"י רק משום התכיפה ורבינו יונה לא מיירי מזה כלל דבזה מודה רבינו יונה וה"ה הרא"ש לפ"מ שפי' בו ב"י דס"ל כרבינו יונה מ"מ בהא מודה. וגם הטור נראה דע"ד זה ס"ל דנטל ידיו אין צריך לב"ה היינו שיטול ידיו שנית אח"כ. ובב"י כתב דכיון שנטל ידיו כדי להיות מזומן לברכה הוה כהתחיל כבר בברכה ואסור להפסיק באכילה ושתיה כלל כו' זה תמוה מאוד דאפילו הכין עצמו ואין כאן היסח הדעת למה לא יוכל לחזור בו דהא אין כאן הזכרת ש"ש לבטלה דהא אין לנו אלא חשש תכיפה. גם רמ"א כתב בסימן קצ"ז דנטילת ידים הוי כהב לן כו'. ונלע"ד שלענין הלכה אין להחמיר יותר מזה שיטול ידיו שנית שוב ראיתי בפ' ע"פ בברייתא דבני חבורה שכתב הרא"ש וז"ל ואף על גב דמשו ידייהו ואתסר להו למיכל הא קי"ל הב לן ונברך אין צריך ב"ה עכ"ל. הרי בהדיא כדברי והב"י אשתמיט מיניה דברי הרא"ש אלו ובאמת אין נטילת ידים חמירא כלל מהב לן כו' ובשניהם א"צ רק ברכת המוציא ולא ב"ה ואין שייך כאן להחמיר דיש לחוש לברכה לבטלה: ב׳ אכילה שאני. כ"כ ב"י בשם הר"ן והרר"י דבאכילה לא מסתלק בסילוק קטן כגון הב לן ונברך דדרך להגרר מאכילה לאכילה אלא דוקא נטל ידיו משא"כ בשתיה שמסתלק בסילוק כל דהו. וכ' ע"ז הב"י דקשה מעובדא דתלמידי דרב דהוי יתבי בסעודה ואמרו הב לן ונבריך דהוי סילוק ש"מ דגם לענין אכילה הוי כן ותירץ דבקבועים לאכילה קאמר דהב לן ונבריך הוי סילוק לשתיה ואסור לשתות בלא ברכה ומותר לאכול (אלא דק') דמאחר שאינו מצריך ברכה לאכילה אינו בדין שצריך ברכה לשתיה שבאות' סעודה כיון דכולהו חדא סעודה היא שתיה בתר אכילה גרירא כו' עכ"ל. וב' תיבות אלו דהיינו (אלא דקשה) הוספתי להגיה בדברי ב"י וכ"כ מו"ח ז"ל דאל"כ אין משמעות לדבריו ובלבוש העתיק הדברים כהוייתן והוא טעות. ועל קושיא זו של ב"י נ"ל דאם לא בא אלא לשתיה לחוד אסור בלא ברכה אבל אם בא לאכול ומחמת זה נגרר לו לשתות ודאי א"צ ברכה לשתות דבזה שפיר אמרי' דגריר בתר האכילה. ועוד נ"ל לפ"ז דלא אמרו כן אלא בשותה משקה דדרך לשתותו מחמת תענוג אפילו בלא צמאון ודאי טפי מגרר גריר מאכילה וזכר לדבר מ"ש יין טובא מגרר גריר כנלע"ד: ג׳ וכל אחד מושיט כו'. פי' והוא אינו קובע עמהם בשתיה וע"ל סימן קע"ד: ד׳ הקרואים בבית בע"ה כו'. כ' זה ע"פ פירושו בדברי התוס' בפ' כ"מ דף מ"ב וז"ל אתכא דר"ג סמכי' וכשרגיל לאכול מיני פירות ומביאין להם בזה אח"ז י"א שצריך לברך אכל חד וחד לפי שאינ' יודעי' אם יתן להם בע"ה יותר והיינו דבי רבי גמליאל וכב"י וז"ל ונראה שהם מקשי' על אותם שמצריכים לברך אכל חד וז"ש היינו דבי ר"ג כלומר וכיון דהיינו דבי ר"ג א"צ לברך על כל אחד וי"ל מ"ש משמש שהוא מברך על כל כוס כו' ונ"ל דשמש שאני שאינו עשוי לאכול ולשתות בעודו עומד עליהם א"כ הוי נמלך אבל אורח יודע הוא שיביאו לו לאכול ולשתו' כל צרכו ויותר ומאכלים ופירות ומינים ממינים שונים ולכן כשמברך תחלה דעתו על כל מה שיביאו לו תחלה וסוף עכ"ל. והוקשה לו להרב בדברי התוס' דהיאך הביאו י"א ראיה מן תכא דבי ר"ג ששם אדרבא א"צ לברך היפך היא וע"כ פי' הרב דהאי דכתבו והיינו דבי ר"ג הי' קושיא לסתור דברי י"א שהביאו תחלה ותמהני על פה קדוש בפי' זה שהוא נגד משמעות הלשון שא"כ היה להם לומר וזה אינו דהיינו דבי ר"ג ואם היה נראה להרב לפרש פי' דוחק בדברי התו' לא הי' לו להכניסו בפסקי הש"ע כמ"ש דמ"ש הרב לחלק בין הך דהכא לשמש מצד דאדם יודע שיביאו לו כל צרכו תמוה מאוד הוא היאך יצא ידי ספק זה דשמא אין לו לבע"ה פירות יותר מזה המין או ב' מינין והיאך יהיה פטור אפי' מעשרם מינים התחת אלקים הוא זה האורח שיודע שיש לו לבע"ה כל המינים שבעולם עד שלא יסתפק האורח ע"ז. ותו דפסקינן בסימן ר"ו בטור וש"ע אין מברכים על האוכל או משקה עד שיביאוהו לפניו. וכב"י וא"ת מ"ש מאמת המים ואפשר דשאני התם שאפשר לו שלא יביאו לו אבל המים סופן לבוא עכ"ל וא"כ ה"נ אפשר שלא יהיה לו לב"ה אותן המינין כולן שמביאין לו באמת ואנן בעינן שלא יברך אלא על מה שנראה לו ודאי שיהיה לו כההיא דאמת המים וגם מוכח כן מדלא פסקינן על השמש שיתכוין על כל מה שיתנו לו וכן מההיא דס"ד אם כל אחד מושיט לו כוס אלא ודאי דאין מועיל הכונה אלא במה שברור לפי דעתו שיתנו לו עוד. ובאמת הדברים של תוס' כפשוטן דהכל הוא מדברי הי"א וה"ק דאין משגיחים בדעתו של אדם שסובר שיתנו לו יותר ולא יצטרך לחזור ולברך אלא תלוי בדעת בעל הבית המזמנו וא"כ הדבר ספק אם יתן לו או לא דומיא דכאן בתכא דבי ר"ג דא"צ לברך על כל כוס מטעם דאנו הולכין אחר דעת בעה"ב ולא אחר דעתו של האורח לענין הסילוק ממילא א"צ לברך ה"נ כאן לא אזלינן רק בתר דיעה של בעה"ב ולא אחר דעת האורח וממילא צריך לברך כאן על כל מין ומין שנותנין לו כיון שהוא מסופק בדבר ודברי הרב כאן תמוהים מאד לעניות דעתי:

ספר מחצית השקל על אורח חיים קע״ט

קע״ט:א׳תקע״ח א׳ (ס"ק א) אינו כו' כ"מ סי' קפ"ג שכת' משנתנו לו כוס לברך לא ישיח המברך ת"ל אפי' קודם נתינת הכוס אסור לשיח דהא כבר נטל ידיו. ועמ"ש בסי' קס"ו דאפי' במים ראשונים אסור לשיח כ"ש במים אחרונים דחמירים לענין הפסקה כמבואר שם ועמ"ש מ"א בס"ס קס"ה ובמ"ש שם בע"ה. וגם הראי' מסי' קפ"ג ס"ו דלעיל שהביא הכ"מ להתיר לשיח: קע״ט:א׳תקע״ט א׳ (ס"ק ב) עד כו' ולית הלכתא כו' דאמרי בברכות דף מ"ב ע"א דרב הונא ברי' דר"נ ס"ל גמר מלאכול אסור שוב לאכול ור"פ ס"ל אפי' גמר מותר לאכול אא"כ סילק (פרש"י סילק הלחם וכל האוכלים מעל השלחן) ואז אסור וע"ז מסיק הש"ס דלית הלכתא ככל הני שמעת' דבין גמר ואפי' סילק רשאי לאכול אלא כהא דאמר ר"ח ב"א א"ר ג' תכיפות הן וחד מנייהו תיכף לנט"י ברכה (פרש"י דוקא כשנטל ידיו אסור לאכול ועז"כ הרא"ש ואי אמר כו' לפרש"י ורשב"ם ז"ל (אהא דאמרי' בפסחים דף ק"ג ע"ב משמיה דרב) שפי' כיון דאמריתו הב לן ונברך אסור לכו למשתי. פי' הם עד דמברכיתו בהמ"ז ויש מחלקים בין אכילה לשתי' (והיינו דעת הרר"י והר"ן שהובא פה בש"ע) ולא מסתבר עד כאן לשון הרא"ש. והנה הרא"ש בפ' כיסוי הדם ופ' ער"פ חולק בזה על רש"י ורשב"ם וס"ל באמר הב לן ונברך אסור למשתי עד דמברך תחלה בפה"ג אבל א"צ לברך תחלה בהמ"ז כמ"ש רש"י ורשב"ם אבל אי נטל ידיו אינו מבואר להדיא ברא"ש האיך ס"ל אי ס"ל דאז צריך לברך בהמ"ז תחלה או ס"ל אפי' נטל ידיו אין צריך לברך בהמ"ז וסגי אי מברך לפני מה שיאכל וישתה והטור ס"ל דגם בנטל ידיו אין צריך לברך בהמ"ז. והרב"י הכריח מל' הרא"ש הנ"ל דבנטל ידיו מודה דצריך לברך בהמ"ז מדכת' לפרש"י ורשב"ם הב לן ונברך כנטל ידיו דמי משמע דלדידיה דס"ל בהב לן ונברך א"צ לברך בהמ"ז הב לן ונברך אין דינו כנטל ידיו וא"א דס"ל להרא"ש דגם בנטל ידיו א"צ לברך בהמ"ז א"כ גם להרא"ש הב לן ונברך כנטל ידיו דמי. אלא דלרש"י בתרווייהו צ"ל בהמ"ז ולהרא"ש בתרווייהו אין צ"ל בהמ"ז וסגי במה שמברך לפניו. אע"כ צ"ל דבנטל ידיו מודה הרא"ש דצ"ל בהמ"ז ולכך דוקא לרש"י ורשב"ם דס"ל דגם בה"ל ונברך צ"ל בהמ"ז לדידהו ה"ל ונברך כנטל ידיו דמי. אבל להרא"ש דבה"ל ונברך א"צ לברך בהמ"ז ובנטל ידיו מודה דצ"ל בהמ"ז אם כן לא הוי ה"ל ונברך כנטל ידיו. וכן פסק פה בש"ע דלא כהטור: ב׳ ואיך יהיה סותר בקיצור כו' אע"ג דגם קיצור פ' הרא"ש חיבר הטור מ"מ על הטור אי אשתמיט מיניה לפי שעה לשון הרא"ש שהביא הרב"י מיניה ראיה דלא כהטור אין זה פלא כ"כ אבל בקיצור שהיה אז לפני הטור חיבור הרא"ש וקיצר את דבריו מ"ש בפנים באורך ואיך יכתוב להיפוך ממ"ש הרא"ש בסיום דברי הרא"ש בין ידיו ועיניו. ועוד דהרא"ש עצמו כת' בפרק ער"פ סי' ז' הקשה על מה שכ' הרי"ף אע"ג דקי"ל כשמואל דבני חבור' שהיו אוכלים בערב שבת וקידש עליה' היום אין צריך להפסיק סעודתו אלא פורס מפה ומקדש ואח"כ גומ' סעודתו וכת' הרי"ף דמ"מ אי גמר סעודתו קודם שקידש היום וגם נטל ידיו מים אחרונים צ"ל תחלה בהמ"ז ואח"כ מקדש. וע"ז הקשה הרא"ש כיון דקיי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה ואין סברא דסעודה שאכל קודם הקידוש יעשה שיהיה נקרא קידוש במק"ס א"כ ע"כ אחר הקידוש צריך שוב לאכול כדי שתהיה קידוש במק"ס א"כ למה הוצרך לברך בהמ"ז תחל' ה"ל לפרוס מפה ולקדש וסיים ע"ז ואע"ג דמשו ידי' כו' הרי דס"ל להרא"ש דאפי' נטל ידיו א"צ לברך בהמ"ז וסגי במה שמברך לפניו דלא כהרב"י: ג׳ וכ"כ בסי' יו"ד שנתן הרא"ש טעם למה נשתנה בהמ"ז מכל דברים אחרים הטעונים כוס כגון קידוש והבדלה כו' שכלם בורא פרי הגפן קודמתן וכאן מברך בורא פה"ג באחרונה (וי"ל דה"ל לתקן לברך על כוס בהמ"ז בכה"ג קודם בהמ"ז) וא"ל משום דא"א לברך בפה"ג תחלה שהרי אם היה רוצה לשתות היה שותה בלא בפה"ג ואיך יתכן שיברך בפה"ג דהא ליתא דהא מכי אמר ה"ל ונברך אסור לשתות בלא בפה"ג כ"ש כשנטל הכוס בידו לברך אלא ה"ט כו' עכ"ל הרא"ש הרי דסגי בבפה"ג אפי' נטל ידיו ואין צריך לברך בהמ"ז חדא דל' הרא"ש משמע כן דלא הזכיר בהמ"ז אלא בפה"ג ועוד א"א דצריך לברך תחלה בהמ"ז ואח"כ בורא פרי הגפן א"כ מאי קשיא ליה להרא"ש דה"ל לתקן שיברך בפה"ג קודם בהמ"ז: ד׳ והתם כשנטל ידיו מיירי דהא ודאי אין קושית הרא"ש שיברך בפה"ג קודם שנטל ידיו דהא אמר כ"ש כשנטל הכוס בידו לברך ואז כבר נטל ידיו: ה׳ וכ"מ בב"י סי' תע"ז שהביא תשובת הרא"ש וז"ל ואם שכח לאכול אפיקומן עד שנטל ידיו כדי לברך או שאמר ה"ל ונברך יטול ידיו ויברך המוצי' ויאכל אפיקומן אבל אי שכח עד שבירך בהמ"ז לא יאכל כו' דאין להרבות על ד' כוסות עכ"ל הרי מבואר להרא"ש דגם בנטל ידיו סגי בהמוציא ולא בעי בהמ"ז תחלה דהא לא הזכיר שיברך בהמ"ז וגם אי מברך בהמ"ז שוב אסור לאכול כדמסיים כנ"ל: ו׳ ויטול ידיו שנית. ר"ל מים אחרונים: ז׳ ומ"ש פ' כ"מ כו' היינו ראיות הרב"י שהבי' לעיל שכ' הרא"ש דלרש"י ורשב"ם דוקא ה"ל ונברך כנט"י דמי. ה"פ תיכף לנט"י כו' ר"ל דאין כוונת הרא"ש דה"ל ונברך כנט"י דמי דבשניהם צ"ל בהמ"ז וככוונת הרב"י אלא דהרא"ש לא מיירי עכשיו כלל מאכילה אלא קאי עמ"ש תיכף לנט"י ברכה ושם אין הכוונה שאין לאכול בנתים אלא שאין להפסיק ביניהם בשום עסק דומי' דאינך תכיפות דחשיב התם תיכף לגאולה תפל' ועז"א דה"ל ונברך כנט"י דמי וג"כ אסור להפסיק בשום עסק כיון שאמר ה"ל ונברך זה דוק' לפירש"י ורשב"ם דס"ל אם רוצה לאכול צ"ל תחלה בהמ"ז א"כ ה"ל ונברך ע"כ עדיף מהיסח דעת והוי סילוק לגמרי וכאלו כבר התחיל לברך בהמ"ז א"כ ה"ה דאסור להפסיק בשום עסק משא"כ להרא"ש דה"ל ונברך אצ"ל בהמ"ז דלא הוי רק כהיסח דעת א"כ רשאי להפסיק בעסק אע"ג דבנטל ידיו ג"כ א"צ לברך ברכת המזון להרא"ש ואפ"ה אסור להפסיק בשום עסק מ"מ י"ל דגם להרא"ש עכ"פ נט"י הוי יותר סילוק מה"ל ונברך: ח׳ ויש מחלקים כו' ר"ל דלא תיקשי לפי' מ"א דהרא"ש לא מיירי כ"א בהפסק ענין אחר א"כ האיך שייך ע"ז מה שסיים הרא"ש ויש מחלקים בין אכילה לשתיה היינו דס"ל שיש עוד כו' ר"ל דקאי עמ"ש הרא"ש דלרש"י ורשב"ם ה"ל ונברך שוה לנטילת ידים לענין להפסיק בעסק אחר ודייקינן מזה אבל לשטת הרא"ש יש חילוק בין הב לן ונברך לנטילת ידים לענין הפסק אחר אבל לענין אכילה ושתיה גם להרא"ש אין חילוק דבתרווייהו אצ"ל ברכת המזון וסגי בברכ' שלפניו כמסקנת מ"א ועז"כ הרא"ש ויש מחלקים דלדידהו יש עוד חילוק והיינו אע"ג דלשתות אסור בלי ברכה שלפניו אפי' בה"ל ונברך אבל לאכול שרי בלי ברכה לפניו בה"ל ונברך משא"כ בנט"י אפי' לאכול אסור עד שיברך לפניו: ט׳ והרב"י קיצר בהעתקתו. ר"ל שלא הביא תחלת דברי הרא"ש שכ' תיכף לנט"י ברכה כו' אלא כך העתיק הרב"י ל' הרא"ש ולית הלכת' הכי אלא כ"ז שלא נטל ידיו יכול לאכול ואי אמר ה"ל ונברך כנט"י דמי לפי' רש"י ורשב"ם כו' עכ"ל הרב"י בהעתקתו. לכן לא אסיק הרב"י אדעתי' דמיירי לענין הפסק עסק אלא מיירי אם רוצה לאכול כנ"ל: י׳ ומ"מ סובר כו' ר"ל הב"ח אע"ג שפי' פי' אחר בהרא"ש ממ"ש מ"א מכל מקום לדינ' מודה למ"א: י״א משמע בתוס' ברכות דף מ"ב כו' שהקשו שם וכן הקשו בפסחים דף ק"א וכן הקשה הרא"ש פ"ו דחולין אהא דאמרי' בברכות דף מ"ב רבא ור"ז אקלעו לבי ר"ג לבתר דסילקו תכא מקמייהו שלחו להו מבי ר"ג רסתנא רבא אכל ר"ז לא אכל ואר"ז דה"ט דלא אכל משום סילוק אסור לאכול והקשו התו' והרא"ש הא אפי' בה"ל ונברך סגי אי מברך לפני מה שאוכל ואצ"ל בהמ"ז וא"כ ה"ל לר"ז לברך ולאכול. ותי' וז"ל ושמא היה תבשיל שהי' בו פת והי' צריך ברכת המוצי' ונטילת ידים וטורח ה"ל לעשות כל כך עכ"ל: י״ב ובטור סי' תע"ז שכ' בשם אבה"ע דאם שכח לאכול אפיקומן עד שנטל ידיו או אמר ה"ל ונברך יטול ידיו ויברך המוצי' ויאכל אפיקומן: ועס"ס קס"ד לענין ברכה וכן ע' בר"ס ק"ע ס"ק ב' במ"א ובמ"ש שם: קע״ט:א׳תקפ״א א׳ (סק"ד) שיאמר כו' דדוקא ששתקו כו' דאין עדיפת בע"ה יותר מאורח. אלא לגבי' נפשי' דאורח אפי' אמר ה"ל ונברך מ"מ מסתמ' דעתו אם יתן לו הבעה"ב עוד לאכול יאכל אבל בע"ה כיון דאמר ה"ל ונברך אפי' האורח רוצה לאכול אסור לבע"ה לאכול כי הבעה"ב אינו תלוי באורח אבל מכל מקום אם האורח דעתו לאכול אף שאמר בעה"ב ה"ל ונברך רשאי אורח לאכול: קע״ט:א׳תקפ״ג א׳ (סק"ו) וכ"א כו' ואפי' עדיין כו' כיון דכבר כלתה הברכה מפיו קודם שהושיטו לו ולא נתכוין עליו בברכתו וכמ"ש בי"ד סי' י"ט לענין שחיטה וע"ל סי' ח' סעיף י"ב במ"א שם ובסי' ר"ו ששם עיקרן של דברים: קע״ט:א׳תקפ״ה א׳ (סק"ח) אכל כו' והאידנא כו' נתן טעם אחר ממ"ש רמ"א לעיל סי' ק"ע למה שאין אנו נוהגים כן וע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א