——–
שאלה: האם דיינים יכולים לפסוק דיני תורה כשבעל דין אחד עומד לפניהם ואת השני (שמתגורר במדינה אחרת) רואים באמצעות שידור לווין, וכן הבעל דין רואה את הדיינים באמצעות הלויין.
תשובה: שאלה זו יש לחלק לשנים, שמיעת הדין תורה – וגמר הדין תורה. דהנה ענין העמידה לפני הבית דין מפורש בפסוק (דברים יט, יז) "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'" וגו', ופשוטו כמשמעו, מלמד שצריכים בעלי הדין בעצמם לבוא לפני בית דין, ולהרצות טענותיהם לפני הדיינים.
ולא נחלקו בגמרא רק אם "ועמדו" צריך להיות גם בשעה שמציעים טענותיהם, או דוקא בגמר הדין. דתנו רבנן (שבועות ל.) ועמדו שני האנשים, מצוה לבעלי דינין שיעמדו, אמר ר' יהודה שמעתי שאם רצו להושיב את שניהם מושיבין. ושם (עמוד ב) אמר עולא, מחלוקת (ר"י וחכמים) בבעלי דינין, אבל בעדים דברי הכל בעמידה דכתיב ועמדו שני האנשים. אמר רב הונא, מחלוקת בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דכתיב (שמות יח, יג) וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם. לישנא אחרינא, מחלוקת בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דהא עדים כגמר דין דמו וכתיב בהו ועמדו שני האנשים.
וכתבו התוס' (ד"ה הכל מודים), דהכל מודים בעדות דכתיב ועמדו שסמכו לשני אנשים, ולא כתיב ושני האנשים אשר להם הריב יעמדו, ועוד י"ל, דקאי נמי אאשר להם הריב, דהיינו בעלי דינין ובגמר דין, עיי"ש.
הרי שבגמר דין לכו"ע צריכים בעלי הדין לעמוד. וכן מבואר בשו"ע ונו"כ (חו"מ יז, א) דלכתחילה צריך עמידה דוקא, ולא רק לבוא לבית דין. ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, דלענין לבוא לבית דין אף בשעת משא ומתן צריך לבוא, רק "לעמוד" נחלקו. ויש להסמיך לזה כלל המובא בשו"ת תרומת הדשן (סימן נז) בשם המרדכי (פ' אלו טריפות) גבי נפלה לאור, "דכל היכא דמצינו למימר דלישנא דמתניתין דווקא הוא, לא אמרינן לאו דוקא הוא אפילו להחמיר". והביאו הט"ז (או"ח סימן שיט סק"ב), עיי"ש.
והאמנם דבשו"ע (יח, ו) פסק: "בית דין פוסקים בדיני ממונות שלא בפני בעל דין". כבר כתבו סמ"ע (סקי"ג) נתיבות המשפט (סק"ז) וש"ך (סימן יג סק"ח), דהיינו דוקא כשכבר טענו שני בעלי דינים לפני הדיינים, אזי קאמר דיכולין לומר הפסק דין לאחד מהן, או לכתוב הפסק ולשלחו לכל אחד מביתו.
ולכן בגמר הדין נראה פשוט שאין מה להסתפק בזה, דבאופן שכבר השמיעו טענותיהם א"צ לבוא לפני בית דין. ובאופן שעדיין לא השמיעו טענותיהם לפני הדיינים בעינן שיבואו לפני הבית דין ממש, וכנ"ל שאין הכוונה רק שיבואו לבית דין, אלא "ועמדו" דייקא שצריכים הדיינים לישב ובעלי הדין לעמוד.
ואף שבשו"ע (יז, ג) כתב: "כבר נהגו כל בתי דיני ישראל לאחר התלמוד שמושיבין בעלי דינים וגם העדים כדי להסיר המחלוקת, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלה". – מ"מ קולא זו הוא רק כלפי ענין "ועמדו" שמושיבין בעלי דינים, אבל לא לאפוקי שאינם צריכים כלל לבוא לבית דין. ובפרט שכבר כתב שם הש"ך (סק"ז): עיין ב"ח שכתב, מ"מ העדים והבעלי דינים בעצמם, כל מי שנגע יראת אלקים בלבבו ועמדו אבותיו על הר סיני, יחושו לכבוד התורה והמצוה לקיים מצות ועמדו שני האנשים וגומר, וראוי להם להשיב לדיינים ואנחנו נעמוד לפני ה' ולפניכם, כי המשפט לאלקים הוא, עכ"ל. [ובשו"ע (אבהע"ז קמב, ה) דכשאומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם צריך לעמוד. וראה אריכות בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן קעז) בדין עדות בעמידה]. הרי שמלכתחילה יש לקיים "ועמדו".
ויש להסתפק האם שמיעת טענות הצדדים צריך להיות ג"כ דוקא לפני בית דין, או אפשר גם כבאופן שאלתו, שהאחד עומד בבית דין ממש והשני נראה דרך מסך וכדו'.
וצדדי הספק על פי מה שנפסק בשו"ע (חו"מ יז, ה): "אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו". וכתב הסמ"ע (סק"י): "נלמד מדכתיב שמוע בין אחיכם, גם כתיב לא תשא שמע שוא, דכשישמע דברי האחד שלא בפני שני, לא יבוש מלטעון שקר ושוא". ועיין כסף הקדשים (שם), דכשבעל דין אומר שלא בפני שכנגדו, מטעים דבריו לזכותו כל מה שיכול, ובפני בעל דין שלו לא היה יכול להעיז כל כך, ושלא בפניו הוא למוד לשקר יותר, ומשבשתא כיון דעל על ולא יבוש עוד בפני בעל דין שלו.
עוד פסק בשו"ע (יז, ו), שלא יהיה הדיין שומע מפי המתורגמן, ואם היה מכיר בלשונם ושומע טענותיהם אבל אינו יודע בלשונם כל כך שיודע להשיב להם להודיעם פסק הדין, מותר להעמיד מתורגמן. – כיוצא בזה נפסק בשו"ע (כח, טו) שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין. וביאר הסמ"ע (סי' יז סקי"ד), שלענין עדות נלמד בגמרא מדכתיב על פי שנים עדים, ומהעדים נלמד לבעלי הדין, דחד טעם לשניהן. דיותר יוכל להתברר האמת כששומע מפי בעלי דינין והעדים עצמן, ומשום הכי כשמבין הדיין לשונם אלא שאינו מהיר בלשונם כדי לדבר עמהם, מותר להעמיד מתורגמן ביניהם והמתורגמן מדבר עמהם לפני הדיין מה שמשימין בפיו מחקירות ודרישות ופסק דין והדיינים מבינים ועומדים על דבריהם, עיי"ש.
כיוצא בזה נפסק בשו"ע (יג, ג): "ואין לדיין לקבל טענות בכתב אלא ישמעו טענותיהם מפיהם", וביאר הסמ"ע (סקי"ב) שיש לדיינים לשמוע הטענות מפיהן, דמתוך דבריהם ילמדו להבין מי הטוען האמת או שקר, ולא שיבואו בטענות סדורה מפי אחרים כאשר בודה מלבו ליפות טענות שקר בתיקון הלשון.
הרי לנו מכמה מקומות בשו"ע דצריכים בעלי הדינים לבוא יחד לבית דין, ושישמעו הדיינים את שני הצדדים כאחד. – ושני טעמים לדבר: – א. דכשבעל דין אומר שלא בפני שכנגדו, מטעים דבריו לזכותו כל מה שיכול ובפני בעל דין שלו לא היה יכול להעיז כל כך, ושלא בפניו הוא למוד לשקר יותר, ומשבשתא כיון דעל על ולא יבוש עוד בפני בעל דין שלו [סמ"ע וכסף הקדשים הנ"ל]. – ב. כאשר הדיינים שומעים הטענות מפיהן, ילמדו מתוך דבריהם להבין מי הטוען אמת [סמ"ע].
ביתר ביאור כתב כק"ז מרן החת"ס זי"ע בתשו' (יו"ד סימן רכ ד"ה שנית), דלכן הקפידה התורה בעדות לפני בית דין מפיהם ולא מפי כתבם, דאינו דומה המעיד מתוך הכתב למעיד בפה, כי אדם שומע מבין כוונת חבירו פנים אל פנים יותר ממה ששומע תוכן כוונתו במכתבו, כי בכתב בקל האדם יכול להגיד ולומר דבר שאינו, כי הנייר סובל הכל, אבל בפה מכירין בו אם העיד שקר או האמת, כי הכרת פניו ענתה בו, ועל כן הקפידה התורה שדוקא בעל פה יעידו לפני הבית דין, כדי שהדיינים יכירו בפיהם אם מעידים אמת.
ואולם ידוע מהנהגות צדיקים שהיו מכסים את עיניהם בשעת הדין תורה, – וכמו שכתב דודי הגה"צ רבי פנחס יהודה ליברמן זצ"ל בעל "לב טוב", בספרו טוב הפנינים (פ' תזריע) בשם ספר תפארת אבות על הפסוק "והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים", דלכאורה היה לפסוק לומר והסגיר את האיש אשר בו הנגע. ונראה שהתוה"ק רומזת בזה לכהן שלא יסתכל מי הוא בעל הנגע, אם הוא לו שונא או אוהב, אלא יסתכל רק על הנגע עצמו, אם יש לנגע סימני טהרה יטהר אותו, ואם יש לו סימני טומאה יטמא אותו, ולכן אמר הפסוק "והסגיר את הנגע", להורות שהכהן לא יסתכל מי הוא בעל הנגע, אלא יסתכל רק על הנגע עצמו. וזה מוסר השכל לרב הקהילה או הדיין, שהם בבחינת כהן, שאם מביאים לפניהם שאלה, או דין תורה, אל יסתכלו מי הוא בעל השאלה או מי הם בעלי הדין, אלא יסתכלו רק על השאלה או על הדין תורה עצמו.
ומביא שמסופר בתולדות הג"ר יעקב קטינא זצ"ל בעל רחמי האב, שהיה דיין בבית הדין של הגאון מהר"ם שיק זצ"ל, שכאשר בא לפני המהר"ם שיק דין תורה היה מתעטף בטלית ומכסה את פניו עד למטה מעיניו, ולא רצה לדעת את שמות בעלי הדין, אלא לאחד קרא ראובן ולשני שמעון, וכשהיה קורא את פסק הדין היה אומר, הדין עם ראובן, או עם שמעון, וכך היא הלכה למשה מסיני. – וכן מובא בספר קדושת עינים (עמ' שכח) משו"ת מהריא"ז (סימן נד) שכתב: ושמעתי שהגאון החסיד מ' שמעלקא הלוי זלה"ה האבד"ק ניקלשבורג, בהיותו רב בשינאוי, כשהיה יושב בדין היה מעוטף בטליתו על פניו לבלתי ראות פני בעל דינין.
והאור החיים הק' (דברים א, טז ד"ה עוד) כתב: ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל חביב עלי כרוחי ה"ה הרב ר' משה בירדוגו זלה"ה, שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה ולא היה נושא עיניו כל עיקר, ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד איזה אחד מבעלי הדין היה מתבלבל שכנגדו.
ואם כן מצד מדת חסידות, ענין הרצאת הטענות בבית דין אינו ענין של הסתכלות הדיינים בפני בעלי הדין להבחין ולהכיר מיהו הדובר אמת, אלא העיקר הוא שישמעו הדיינים את בעלי הדינין בבת אחת, דכשעומדים זה כנגד זה והאחד יכול להכחיש מיד את חבירו נמנע מלשקר הרבה. – ברם, אין זה אלא מדת חסידות, ומעיקר הדין מותר [ואף צריך] להביט בפניהם, כדי לראות לפי דיבורם ותנועותיהם מי הוא דובר האמת.
ולפי זה בנדון השאלה האם אפשר לשמוע דין תורה ע"י שידור, בסברא אפשר להתווכח בזה ולצדד לכאן ולכאן, יש לומר דכיון שבמציאות שומעים הדיינים שני צדדים בבת אחת מהני. דיש לומר דענין "ועמדו" קאי גם על שמיעת בעלי הדינים בבת אחת, אלא שבגמר הדין ניתוסף גם ענין שיעמדו בעלי הדין ולא ישבו.
ויותר נראה דמעלה יש בזה ששומעים את הצדדים בבת אחת זה בפני זה, שכן בעלי הדינים משתדלים לדבר אמת יותר כשעומדים זה כנגד זה לפני הדיינים ממש, והדיינים יכולים להבחין יותר ע"י דיבורם עמידתם ותנועותיהם מיהו הדובר אמת. ודבר זה אינו כאשר מדבר דרך שידור דלא מירתת כל כך, וכפי המציאות דאדם שנכנס לדין תורה ועומד נגד הדיינים ממש ומתווכח עם חבירו פנים אל פנים מירתת טפי, הן מצד שרואה את הבעל דין ממש עין בעין, והן מצד שעומד לפני הדיינים, דהמציאות מוכחת דפנים אל פנים לא ניחא כל כך לשקר, משא"כ בשידור וכל שכן בטלפון.
ולכן אע"פ שבמציאות שומעים הדיינים שני צדדים ע"י השידור, ואף רואים זה את זה, מ"מ אינו דומה לעמידה לפני הבית דין ממש זה כנגד זה, כי אינם נראים ורואים כל גופם ותנועותיהם, כמו כשעומדים פנים בפנים ממש. – ובפרט לדברי השו"ע (ח, ב) שצריכים הדיינים לישב באימה וביראה, ובסמ"ע (סק"ו) מפני כבוד השכינה ששרויה ביניהם, כמ"ש אלקים נצב בעדת א-ל, עיי"ש. והרגשה זו יש יותר כאשר נוכחים לפני הבית דין ממש, וגורם ליראה לשקר יותר מאשר דיון דרך שידור.
וכל זה מצד עיקר דין עמידה לפני בית דין, אבל למעשה אינו נוגע, שכן אם יסכימו בעלי דין לדון באופן כזה, הרי זה ככל בוררות שבעלי הדין מסכימים לדון בפני אחד, וכמו שמקבלים את הטענות בכתב כך גם ע"י שידור יועיל. ועיין סמ"ע (סימן יז סקי"ד) דמה שבזמן הזה נוהגין לדון לועזים ע"י מורשה שלהם, הוא מפני שכל שבא לדון לפני דיינים קבועין הוי ליה כקבלו עליהם לדון כן, ואין לנו אחר הקבלה כלום.
ועיין ערוך השלחן (חו"מ יג, ד), דאע"פ שהבוררים יש להם כל דיני דיינים וא"כ אסור לכל בעל דין להציע טענותיו לפני בורר שלו בלא בעל דין חבירו, "מ"מ כבר נהגו שכל אחד מציע טענותיו לפני הבורר שלו, וכיון ששני הצדדים עושים כן והמנהג כן הוא, הוה כאלו קבלו עליהם שני הצדדים על אופן זה ואין בזה איסור", עיי"ש.
ובכסף הקדשים (סימן יז סעיף ה) כתב: בזבל"א נוהגים לשמוע כל אחד מהצד שלו, אולי י"ל שכשהתנו להכריע הפשר ע"י רוב הנבררים אין חשש כל כך, כי שליש המכריע הוא שומע מב' צדדים כאחד ועי"ז קולא נשתרבב בכל פשרות. ואולי ע"י שברצונם קיבלו על עצמם כנהוג להשמיע כל אחד לצד שלו, אין בכך משום מתנה על מה שכתוב בתורה הק' ובממון מועיל וויתורו, עיי"ש. – וה"ה גם לעניננו, דכיון שקיבלו על עצמם לדון באופן זה ודאי מהני.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
שו"ת גם אני אודך – א
קס"ח תשובות ובירורי הלכה בענינים הנוגעים למעשה
שקיבלתי ממו"ר הגה"צ – רבי יקותיאל ליברמן שליט"א
על שאלותי שחקרתי בס"ד ובחסדו הגדול
הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
בן אאמו"ר הגה"ח רבי אלחנן י.ד. שליט"א – ב"ב – תשע"א לפ"ק
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5