——–
שאלה: בגדרי השמירה בימי השבע ברכות, האם חתן אסור לצאת יחידי לתפלה כאשר אין לו מי שילווהו, והאם גם בבית לא ישאר יחידי, וכמו כן האם גם הכלה אסורה לצאת יחידית.
תשובה:
א. מקור וטעם האיסור לצאת יחידי לשוק
בשו"ע (אבעה"ז סד, א): הנושא בתולה צריך לשמוח עמה ז' ימים, שלא יעשה מלאכה ולא ישא ויתן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח עמה ,בין אם הוא בחור בין אם הוא אלמון. והוסיף הרמ"א: וחתן אסור בעשיית מלאכה, ואסור לצאת יחידי בשוק (ר"ן פ"ק דכתובות ובפרקי ר"א).
ולכאורה יש לדייק מלשון הרמ"א, דהאיסור לצאת יחידי לשוק הוא רק על החתן ולא על הכלה, שאילו נאמר האיסור גם על הכלה, היה לו להדגיש שגם הכלה אסורה לצאת יחידי. ויש לעיין האם נקטינן כדיוק זה להלכה למעשה, וכדי לפשוט שאלה זו עלינו לברר תחילה, מהו טעם האיסור לצאת יחידי לשוק.
מקור דברי הרמ"א לאסור להחתן לצאת יחידי לשוק הוא מפרקי דרבי אליעזר, כמו שציין המציין ברמ"א. – אולם בפרקי דר"א שלפנינו לא נזכר איסור זה, שכתב (בפרק טז) וז"ל: החתן דומה למלך, מה המלך לובש בגדי כבוד, כך החתן לובש בגדי כבוד כל שבעת ימי המשתה. מה המלך הכל מקלסין אותו, כך החתן הכל מקלסין אותו כל שבעת ימי המשתה. מה המלך פניו מאירות כאור החמה, כך החתן פניו מאירות כאור החמה, שנאמר (תהלים יט, ו) והוא כחתן יוצא מחופתו וגו'.
אלא שברמב"ן (כתובות ה. ד"ה ומאי דאמרינן) מצאנו גירסא אחרת, וזה לשונו: ואמרו שנמצא באגדה, שהוא דומה למלך שאינו יוצא מפתח פלטרין וכן נהגו, אבל בפרקי ר' אליעזר ראיתי, החתן דומה למלך, מה המלך שמחה ומשתה לפניו, כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל ז' ימי המשתה, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו כו' בפרק י"ו, עכ"ל. – ולפי גירסא זו של הרמב"ן אכן נזכר בפרקי ר"א איסור זה.
כגירסת הרמב"ן נמצא גם בר"ן (כתובות ב. מדפי הרי"ף), וזה לשונו: והכי איתא בפרקי רבי אליעזר בפרק ט"ז, החתן דומה למלך מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו, אף חתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה מלך אינו עושה מלאכה, אף חתן אינו עושה מלאכה, ובאגדה אמרו, החתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה, אף חתן אינו עושה מלאכה, עכ"ל. והעתיק את לשונו הב"י (אבהע"ז סימן סד). וכבר העירו בפירוש הרד"ל ובפירוש בית הגדול על פרקי רבי אליעזר מלשון הר"ן, ולכן כתבו דחסר תיבות וצריך לומר, ומה המלך אינו יוצא לשוק וכו', עיי"ש.
כלשון זה כתב גם בספר תניא רבתי [לאחד הראשונים בן דורו של מהר"ם מרוטנבורג (הלכות אירוסין ונישואין סימן צ)], וזה לשונו: אגדה, החתן דומה למלך. מה מלך אינו יוצא מפתח ביתו אף חתן אינו יוצא מפתח ביתו. מה מלך הכל מקלסין אותו אף חתן הכל מקלסין אותו. מה מלך לובש בגדי כבוד אף חתן לובש בגדי כבוד. מה מלך משתה ושמחה לפניו אף חתן משתה ושמחה לפניו כל שבעת ימי המשתה.
ב. האם איסור היציאה הוא גם כאשר מלווים אותו
אלא שמדברי הרמב"ן משמע, דנפק"מ יש בין האגדה לדברי פרקי דר"א, דלפי האגדה אין החתן יוצא כלל מפתח ביתו, ומשמע דאפילו כאשר מלווים אותו ג"כ אינו יוצא, משא"כ מלשון פרקי דר"א משמע דדוקא יחידי אינו יוצא, אבל באופן שיש לו מי שמלווהו רשאי לצאת. – וראה בספר העיטור (ח"ב שער שני ברכת חתנים עמוד סג:) שכתב: הגדה, חתן דומה למלך, מה מלך אינו יוצא מביתו אף חתן אינו יוצא מביתו, מה המלך מקלסין אותו אף החתן מקלסין אותו, מה המלך לובש בגדי כבוד אף החתן לובש בגדי כבוד, מה המלך שמחה ומשתה לפניו אף החתן שמחה ומשתה לפניו כל ז' ימי המשתה, עכ"ל. ומשמע מלשונו דאין החתן יוצא כלל. וכ"מ גם מלשון התניא (הנ"ל) בשם אגדה.
וכנראה שמטעם זה נהגו בכמה מקומות, שאין החתן יוצא כלל ואפילו לבית הכנסת, כמובא בדרישה (אעה"ז סימן סד סק"א) וזה לשונו: גם לא יצא יחידי לשוק משום שחתן דומה למלך פרקי ר' אליעזר י"ו, מכאן משמע, מה שנוהגין בזמן הזה שהחתן אינו יוצא לבית הכנסת כל ז' ימים עד השבת הבאה הוא מנהג שטות, דלא ממעטינן אלא שלא יהא נושא ונותן ושלא ילך יחידי, הא לבית הכנסת ילך. מיהו אפשר לומר, דגם לבית הכנסת אסור לילך יחידי, ואינו בנמצא לכל חתן שילווהו מביתו לבית הכנסת ומבית הכנסת לביתו, משום הכי נשאר בביתו, עכ"ל. הרי שנהגו כן בכמה מקומות, וכנראה משום הגירסא שאינו יוצא כלל, ולכן תמה הפרישה דאין בכלל יציאה ליחידי איסור יציאה כלל, אלא ענין כבוד שלא יצא יחידי, אבל אין איסור לגמרי במשמע, וכמובא בפרקי ר"א ולא כדברי אגדה.
אולם למעשה ודאי שיכול לצאת באופן שיש לו מי שילווהו, שהרי בדברי הפוסקים חזינן דנקטו כדברי פרקי רבי אליעזר, ולא כהאגדה שאינו יוצא כלל. וכן נקט גם הרמ"א דאסור לצאת יחידי בשוק ומשמע דאם מלווין אותו מותר. וכן משמע גם מדברי החלקת מחוקק (סק"ב) והבית שמואל (סק"ב), דכיון שדומה למלך אינו יוצא יחידי לשוק.
ג. האם גם הכלה דומה למלכה
ומשנתבאר דהטעם שאין החתן יוצא יחידי הוא מפני שדומה למלך, עלינו להתבונן האם טעם זה שייך גם לגבי הכלה. וראיתי בקונטרס אסא דבי הילולא [על נישואין (פרק כד)] שכתב, דגם הכלה דומה למלכה כמבואר בספר שולחן העזר (סימן ו סעיף א "שמלה לצבי" אות א) ובאגרא דבי הלולי (מערכה ד דף לז.), ודלא כמו שכתב בספר שמושה של דרשה (סימן קל), ומרומז במאמרם: כ'יצד מ'רקדין ל'פני ה'כלה, ר"ת "מלכה", עיי"ש.
ועוררוני דכן נראה לכאורה גם ממה שכתב בשו"ת מהר"י ברונא (סימן צג), דהטעם שהחתן מתענה ביום חופתו הוא עפ"י מאמרם דמלך נידון בכל יום, והחתן דומה למלך, והרי הוא נידון ביום חופתו. וממה שקישר בין התענית לענין חתן דומה למלך, על כרחך לומר דגם בהכלה שייך ענין גדולה, דאי לאו הכי למה מתענית הכלה לטעם זה. – וחזינן דאיכא דסבירא להו שגם הכלה דומה למלכה. אבל עדיין יש לעיין האם ענין זה יש לו תוקף גם בהלכה בדברי הפוסקים.
ד. טעם איסור מלאכה בז' ימי המשתה, והאם גם הכלה אסורה במלאכה
ולכאורה תלויה שאלה זו בפלוגתת הראשונים והאחרונים, האם איסור מלאכה בשבעת ימי המשתה הוא רק על החתן או גם על הכלה, דהנה ברש"י (כתובות מז. ד"ה הא) כתב: הא דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה, כדכתיב את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע, ואותו היום אינה עושה מלאכה. וכתב ביפה ללב (ח"ד סק"ה) דמשמע מפירוש רש"י, שרק ביום החופה אסורה במלאכה. והטעם שחילקו בין החתן והכלה הוא עפ"י מה שאמרו (כתובות נט:), שאפילו הכניסה מאה שפחות כופה אותה בעלה לעשות בעצמה, שהבטלה מביאה זימה, ואפ"ה לא התירו לה בז' ימי המשתה רק מלאכות קטנות שבבית שאפילו בנות מלכים עושות אותן. ומיישב בזה מה שהקשה בכסא אליהו (סק"א) על הא דמשמע מדברי השטמ"ק (כתובות מז.), שאין הכלה אסורה במלאכה אלא ביום הראשון של הנישואין, ולא ידענא מה ראו לחלק בין חתן לבין כלה. דההבדל פשוט שהרי בעלה יכול לכופה כנ"ל, עיי"ש.
אלא שבספר חינא וחסדא (ח"א דף ק) דחה ראיה זו מדברי רש"י, ולדעתו גם הכלה אסורה במלאכה כל ז' ימי המשתה, ומה שכתב רש"י לא מיירי מענין איסור מלאכה, אלא ר"ל שכך הדרך שאינה עושה מלאכה ביום חופתה, כי בסוגיא שם אדאורייתא קאי, ומן התורה לא נאסרו החתן והכלה במלאכה, כי איסור זה אינו אלא מדרבנן.
גם במנחת פתים (אבהע"ז סימן סד) פירש באופן אחר את דברי רש"י, דס"ל לרש"י שחו"כ ביום חופתם אחר החופה אסורים במלאכה מה"ת, אבל מדרבנן הן החתן והן הכלה אסורים במלאכה כל ז'. אבל צ"ע שבשו"ע משמע, דאיסור מלאכה רק על החתן ומטעם שדומה למלך ולא הכלה, ושו"ר בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא כב) שכתוב: כלה שמלאו ימי חופתה חוזרת למלאכתה. ומשמע דתוך ז' ימי החופה אינה עושה מלאכה, עיי"ש.
ואכן במאירי (כתובות ב. ד"ה ונשוב) מפורש שגם הכלה אסורה במלאכה כל שבעת ימי המשתה, וזה לשונו: ומכל מקום בבתולה כל שבעה אסור במלאכה, שהרי כלם ימי ברכה ויום טוב, ואף בדרש אמרו שהחתן דומה למלך בהרבה דברים ואחת מהן שאינו עסוק במלאכה, וכן היא בפרקי דר' אליעזר. וכך נוקט גם בים של שלמה (פ"ק דכתובות סימן יב) וזה לשונו: וגם אסור במלאכה הוא והיא כל אותן ימי השמחה.
לעומת זאת מלשון השו"ע שנקט באיסור רק על החתן, משמע לכאורה דרק החתן אסור בעשיית מלאכה, וכאשר העיר המנחת פתים. והאמת שכן נקט בפשיטות בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא חמישאה סימן צא) דאיסור עשיית מלאכה רק על החתן, וזה לשונו: ועוד נראה לי, דניהו דהבעל אסור מן התורה שנצטוה לשמוח, אבל האשה אינה מצווית על זה, דהוה עכ"פ לא עדיף מכל מ"ע שהזמן גרמא דהאשה פטורה, וממילא יכולה לעשות מלאכה, וזה ברור ופשוט.
כצד זה דאיסור מלאכה הוא רק על החתן, מבואר גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן רו) ואלו דבריו: ובדין הכלה תוך ז' ימי המשתה ומלאכתה לתפור בגדים, אם מותר לה לתפור בביתה, הדבר פשוט למ"ד שאם בעלה מסכים לזה אין חשש כלל, דמצות התורה הוא על החתן שישמח אשתו, וגם בזה יש דיעות דמהני מחילתה, ובתשו' חיים שאל (ח"ב סימן לח אות ס) הביא בשם י"א, דדוקא לישא וליתן בשוק אסור אבל בביתו מותר, ואף שהוא חולק עליו, מ"מ האשה בודאי מותרת לעשות בביתה בהסכמת בעלה, עכ"ל. ומבואר מדבריו, דמאחר שמצות התורה על החתן שישמח את אשתו, א"כ בהסכמת בעלה מותרת במלאכה, אם דבר זה היא שמחה אצלה, דבזה הוא משמחה.
מיהו דעת החלקת מחוקק (שם סק"ב), דס"ל להרמ"א דלא מהני מחילת הכלה להתיר את החתן במלאכה. שהקשה על הגהת הרמ"א שהחתן אסור בעשיית מלאכה, שהרי כבר הזכיר זאת המחבר שלא יעשה מלאכה ומה הוסיף בזה. וכתב ליישב בזה הלשון: נראה דהגיה הרב דין זה אעפ"י שכבר כתב זה שלא יעשה מלאכה, משום דמלשון הרב המחבר משמע דמשום לתא דידה תקנו כן, ואם היא רוצה למחול על תקנתה הרשות בידה, וכמ"ש בסמוך בשם ר' ירוחם וכאמרינן בעלמא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו, ע"כ כתב, דאף דיכולה למחול על שמחתה דהיינו לאכול ולשתות ולשמוח עמה, אבל במלאכה ולצאת יחידי לשוק אף שהיא מוחלת, מ"מ הוא אסור בזה, והטעם שהוא דומה למלך, כך היה נראה ליישב כוונת הרב בהג"ה זו אבל אין זה מוכרח, עכ"ל.
כמהלך החלקת מחוקק בכוונת הרמ"א ביאר גם הבית שמואל (סק"ב) בקוצר אמרים, וזה לשונו: וחתן אסור בעשיית מלאכה, הרב רמ"א חידש בזה דלא מהני מחילה שלה, וזאת לא נשמע מדברי המחבר מ"ש שלא יעשה מלאכה דה"ה דמהני מחילה שלה. ואסור לצאת יחידי, כתב בפרישה מזה נשתרבב המנהג שאינו יוצא החתן לב"ה כל שבעה ימים, כי אין בנמצא שילווהו אותו מביתו לב"ה ומב"ה לביתו, עכ"ל.
ועיין שלחן העזר (ח"ב דף קיז.) שהביא מקונטרס סוכת שלום יצחק (ח"א סימן ו) שכתב, דמאחר שרשות ביד הכלה למחול אפילו לגבי הבעל שיהיה מותר במלאכה, ממילא אין לאסור לה. וכתב עליו השלחן העזר, דעיקר יסודו להיתר ממה שהרשות בידה למחול, נסתר מדברי החלקת מחוקק ובית שמואל דלא מהני מחילה שלה.
נמצא דאיסור עשיית מלאכה לגבי הכלה תלויה במחלוקת, ושורש סברת האומרים דגם הכלה אסורה במלאכה הוא מפני שימי שמחה הם. ולעומת זאת הסוברים דרק החתן אסור בעשיית מלאכה ס"ל, דדוקא החתן אסור בעשיית מלאכה משום שמצווה לשמחה, ומטעם זה צידדו הרבה פוסקים, דע"י מחילת הכלה רשאי לעשות מלאכה.
ובפרקי דרבי אליעזר (הנ"ל) נתבאר הטעם לאיסור עשיית מלאכה, דחתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה אף החתן אינו עושה מלאכה. ועיין בית דוד (יו"ד סימן קעז) שכתב, דחתן אסור אף במלאכת דבר האבד, ומנא אמינא לה, מדכתב הב"י שאסור במלאכה מפני שדומה למלך, וקשה למה לי מפני שדומה למלך, תיפוק ליה משום דהם רגל לו, אלא ע"כ איצטריך דאי משום רגל היה אפשר שהוא כחול המועד שמותר בדבר האבד, לפיכך איצטריך מפני שהוא כמלך לומר שאפילו בדבר האבד אסור, עיי"ש. והיינו דהטעם של דומה למלך אוסרתו לגמרי במלאכה. [ועיין שו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סימן נז) שמתיר מלאכה לחתן אם זה דבר האבוד וגם הכלה מוחלת. וראה בשו"ת קנין תורה (ח"ג סימן לב) שנושא ונותן בדבריו. ובשו"ת דובב מישרים (ח"ג סימן מז) התיר במקום פסידא לחתן לעשות בביתו דבר האבד אם הכלה מוחלת, עיי"ש. וכן העלה החזו"א (אהע"ז סימן סד אות ז) וזה לשונו: נראה דלא חמירי מחוה"מ ודבר האבד מותר, ובתוס' כתובות (ד. ד"ה אבל) מבואר דחתן קיל ממועד, עכ"ל, ואין כאן המקום להאריך בזה].
ולכאורה ממה שצידדו הפוסקים לאסור את הכלה במלאכה רק מטעם שמחה, וגם מדברי הפוסקים שהתירו לה מלאכה משמע, דענין מלוכה שאוסרת במלאכה נאמר רק לענין החתן שדומה למלך, ולא לאסור את הכלה במלאכה, וכמבואר מלשון השו"ע, דרק החתן אסור בעשיית מלאכה שנקט איסור רק על החתן, וכאשר העיר המנחת פתים הנ"ל.
ונמצא א"כ, שרק כלפי החתן נאסר בכל תוקף עשיית מלאכה, משום שדומה למלך. וחזינן דבגדרי הלכה רק לגבי החתן יש משמעות להנאמר דדומה למלך. – אבל הכלה או שאינה דומה למלכה. או שדומה, אבל לא נאמר זה לענין עשיית מלאכה, וכמו שבנות מלכים עושים מלאכות קטנות, כך גם היא עושה מלאכות קטנות דוקא [כדברי היפה ללב (הנ"ל), ובאמת לדידיה משמע דשייך בה קצת מלוכה].
[ שוב ראיתי בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סימן רצג), שתלה מחלוקת הפוסקים אם הכלה ג"כ אסורה במלאכה בטעמי איסור עשיית מלאכה, דאם איסור עשיית מלאכה הוא מטעם שהחתן דומה למלך ומלך אין דרכו בעשיית מלאכה, א"כ הכלה מותרת במלאכה. אבל אם הטעם משום ושמח את אשתו, א"כ תרוייהו יו"ט שלהם, עיי"ש. – אבל כפי המבואר, גם הצד דאיסור מלאכה הוא משום שמחה נתבאר בתרי אנפין בדברי הפוסקים, או שימי שמחה הם להם כימי הרגל ולכן תרוייהו אסורים במלאכה, או דהאיסור הוא רק על החתן משום שחייב לשמח את אשתו].
ומעתה נהדר לספיקא דילן, האם יש לדייק מלשון הרמ"א דהאיסור לצאת יחידי לשוק הוא רק על החתן ולא על הכלה, שאילו נאמר האיסור גם על הכלה, היה לו להדגיש שגם הכלה אסורה לצאת יחידי. – לפי מה שהעלו הפוסקים דאיסור עשיית מלאכה על החתן ולא על הכלה. ואפילו להסוברים דגם הכלה אסורה במלאכה, מ"מ ברור שלדידה האיסור קלוש, כמבואר לעיל דע"י מחילה רשאית לעסוק במלאכה [זולת לדעת השלחן העזר הנ"ל], ואילו לגבי החתן נחלקו הפוסקים, מוכח דהנאמר שחתן דומה למלך הוא בדוקא על החתן, וכאשר דייק המנחת פתים מלשון הרמ"א. וא"כ לכאורה גם האיסור לצאת יחידי נאמר רק לגבי החתן.
ואולם אין זה מוכרח לתלות הא בהא, ואיכא למימר, דרק לענין מלאכה שמשועבדת לבעלה, וגם בנות מלכים עושות מלאכות קטנות, לכן עושה גם היא מלאכות קטנות [כיפה ללב הנ"ל]. – אבל לענין לצאת יחידית בשוק, אפשר שגם הכלה בכלל זה, דבת מלך הולכת עם לויה. ובאמת שכן נוהגים העולם שאין הכלה יוצאת לבדה.
ה. הטעם שחו"כ צריכין שמירה
אלא שעד כה נתבאר דהטעם שאין החתן יוצא לשוק יחידי, הוא משום שחתן דומה למלך, ומה המלך אינו יוצא יחידי לשוק כך החתן אינו יוצא יחידי לשוק. ואשר יש לדון, דאיסור זה רק על החתן נאמר ולא על הכלה. אולם מלבד איסור היציאה יחידי מצאנו גם ענין שמירה בחתן וכלה, כדאיתא בגמרא (ברכות נד:): אמר רב יהודה שלשה צריכין שימור ואלו הן חולה חתן וכלה, במתניתא תנא חולה חיה חתן וכלה, וי"א אף אבל, וי"א אף תלמידי חכמים בלילה. ופירש רש"י: שימור, מן המזיקין. והובא במג"א (סימן רלט סק"ז), עיי"ש.
ואף כי בחידושי אגדות מהרש"א (ברכות מג: ד"ה משום) משמע, שמה שצריכין שמירה מן המזיקין זה דוקא חוץ לעיר, אבל בתוך העיר אין צריך לחוש, דלא שכיחי מזיקין, עיי"ש, מ"מ בהגהות יעב"ץ (שם נד:) מבואר, שגם בבית שבתוך העיר צריכה שמירה, עיי"ש. וכ"כ בערוה"ש (אבהע"ז סימן סד סעיף ג) "ולשון הש"ס שצריך שימור משמע, דגם בביתו לא ישב לבדו ואף ביום צריך שימור". וכ"ה גם בפירוש הרד"ל על פרקי דר"א (פט"ז סקנ"ח) עיי"ש, וכן המנהג בחתן וכלה שמקפידין שלא יהיו אחד מהם לבדן בבית אפילו בתוך העיר.
וראה בספר טעמי המנהגים (עניני אישות אות תתקצח) שכתב בזה הלשון: טעם שהחתן צריך שמירה, לפי שיש כוחות במזיקים המתקנאים בבני אדם, לכן אמרו שלשה צריכים שמירה, ואחד מהם הוא חתן, וי"א אף תלמיד חכם בלילה, כי מתקנאים בהם. וחולה וחיה, דריע מזלייהו (שפת אמת פ' כ"ד).
עדות שאכן הקפידו על שמירה, מוצאים אנו בספר יוסף אומץ הקדמון (עמוד שנא) שכתב "וראיתי שמקפידין הרבה על שמירות אלו". ולא בכדי כתב כן, שהרי העידו גדולי הדורות על מעשים נוראים שארעו רח"ל, ראה בסדר אירוסין ונשואין לרבותינו הראשונים (עמוד קכז) שהביא מגנוזות ספר חסידים (אות לד) מעשה נורא בשם רבינו מאיר, וז"ל: מעשה בר' שמעיה ובחור אחד שעשו נישואין בשבת אחד, ובאותו שבוע מת הבחור, ובא המת בחלום לאמו ואמר לה לא הגיע זמני למות, אלא זמן ר' שמעיה הגיע למות, ואמר הקב"ה למלאך הבא לי מן החתנים, ועל ר' שמעיה אמר, ומלאך המות טעה, ולמה אירע לו, שהיה הולך ברחובות לבדו ולקחו המזיק, כמו שאמר החכם (ברכות נד:) החתן צריך שימור, וכל אותן השנים שהיה לאותו בחור לחיות נתנו לר' שמעיה, ולמה זכה לכך, שלא היה רגזן ולא ציער אדם ומוחל לכל הכועסו, ושומע חרפתו ומעביר על מדותיו ומעורב עם הבריות, עכ"ל.
ובספר נטעי גבריאל (נישואין ח"א פ"ט הערה כב) העתיק מה שכתב בקונטרס חלק המלואים הנספח לספר זכרון ברית לראשונים על הלכות מילה (סימן א), שענין שמירה לחתן הוא מאשר האמינו מאז, כי יש לאל ידי המכשפים לסבב בלהטיהם את עצבי החתן לבל יוכל לגשת אל כלתו, וביחוד יש לאל ידם לפעול הפעולה הזאת ברסיסי כוס הזכוכית אשר תשבר תחת החופה, וע"כ ישמרום מאד ויקברם באדמה, ומלבד זאת יתנו במנעלי החתן ובבגדיו מטבעות או תכשיטי זהב, בהאמינם כי בכח וסגולת הזהב לדחות מעליו את כח הכישוף, והאמונה הזאת קדומה מאד. גם בתרגום יונתן בן עוזיאל (דברים כד, ו) וז"ל: ולא יהוי גבר אסר חתנין וכלין בחרשין ארום נפשא דעתיד למיפק מנהון הוא מחבל. וגם נוסחת הירושלמי מתאמת עם הכוונה הזאת, וע"כ פקדו כי ישמרוהו לבלי ילך יחידי. כלה היא מאשר כי פחדו לבלי יבואו עריצי אדם מהגוים שכיניהם לחטוף אותה ולהתעולל בה, וכן מצינו כי גם המלכות גזרה גזירה כזאת (כתובות ג: ורש"י שבת כג. ד"ה היו באותו הנס) גזרו היונים על כל בתולה שתבעל לשלטון, ועיין במסכת בבא מציעא (דף קד.), אנשי אלכסנדריא היו מקדשין את נשותיהן, ובשעת כניסתן לחופה היו באים גוים וחוטפין אותן מהם, עיי"ש.
ו. כלה אם אסורה לצאת יחידית
חזינן דמלבד איסור היציאה יחידי לשוק משום מלכות, העלו הראשונים טעם נוסף עפ"י המבואר בגמרא דצריכין שימור מן המזיקין. ולכאורה נפק"מ פשוטה יש בין שני הטעמים הללו, האם כלה אסורה ג"כ לצאת יחידית, שהרי ביארנו דלהצד דטעם איסור היציאה משום שחתן דומה למלך, יתכן דהכלה רשאית לצאת יחידית, שלא נכללה בגדר זה. משא"כ לטעם זה עדיין יש להקפיד שלא תצא יחידית מצד ענין שמירה.
ואכן בערוך השלחן (אבהע"ז סימן סד סעיף ג) מבואר להדיא, שגם הכלה אסורה לצאת יחידית מטעם שמירה, וזה לשונו: אבל כמה מהראשונים פירשו דגם היציאה לבדו בלא משא ומתן יש איסור לחתן בשוק, ולאו דווקא שוק אלא כל מקום שרבים מצויים שם, שלא יראוהו בודד לבדו, וגם בגמרא אמרו חז"ל שחתן צריך שימור, וכיון שצריך שימור ממילא שלא יצא יחידי וכו', והכלה צריכה ג"כ שימור, עכ"ל. גם ביפה ללב (ח"ד סק"ה) מבואר שאסורה לצאת יחידית, שאחר שהביא דעות הפוסקים שהכלה אסורה במלאכה כחתן, כתב וה"ה שאסורה לצאת יחידית בשוק דאין חילוק ביניהם, עיי"ש.
ז. חתן האם צריך שמירה גם בבית
נפק"מ נוספת בין הטעמים איכא, אם חתן צריך שמירה גם בביתו, או כל איסורו רק לצאת יחידי לשוק, דלהטעם שאיסור היציאה משום שדומה למלך, א"כ בבית אינו צריך שמירה. משא"כ מצד הנאמר בגמרא שצריך שימור מן המזיקין, גם כאשר הוא בביתו צריך שמירה.
אלא שיעויין בפירוש הרד"ל על פרקי דר"א (פרק טז סקנ"ח) שכתב, דלהטעם שצריך שמירה מפני המזיקין אין צריך שמירה בשוק, דשכיחי ביה רבים כדאמרינן בגמרא (חולין קה:) עיי"ש. – וידוע שכן מורה גם מו"ר מרן בעל שבט הלוי שליט"א ונדפס בספר ראה חיים (פרק יג אות יח), דכשהרחוב הומה מעוברים ושבים, אין לחוש מלילך לבד להתפלל או לצורך אחר, וכן כשבבנין דרים עוד דיירים, אין לחוש באמצע היום להשאיר את החתן או את הכלה לבדם בבית. [ובספר מעשה איש (ח"ב עמוד קלו) מובא, שהחזו"א הקיל בזה לענין תפלה שיכול לצאת יחידי, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, לעומת זאת בסידור יעב"ץ (אות ברית) ובספר יפה ללב (ח"ד סימן סד סעיף ה) החמירו אפילו בדבר מצוה, עיי"ש].
ומעתה לפי מה שנקטו החלקת מחוקק ובית שמואל ועוד פוסקים, דטעם איסור יציאה לחוד הוא משום שחתן דומה למלך, א"כ בבית יכול להשאר לבדו. והגם שלהטעם המבואר בגמרא, דהאיסור הוא משום שצריכין שמירה ממזיקין, עדיין י"ל דגם בבית צריך שמירה, וכפי שנקט בערוך השלחן (סימן סד סעיף ג) עיי"ש, מ"מ הרי אין לחוש למזיקין בכה"ג שיש עוד דיירים בבנין. והאמת שכן משמע מסתימת הרמ"א שכתב רק איסור לצאת יחידי, משמע שבבית אין צריך שמירה. – ואף שיש מקום לומר, דהרמ"א לא מיירי מצד השמירה, רק מצד שדומה למלך, מ"מ לא היה לו לסתום הדברים.
נמצא לפי זה, דאדרבא הטעם דחתן דומה למלך חמיר יותר מהטעם דשמירה ממזיקין, דמצד שמירה יתכן דבכה"ג שיש אנשים הדרים בבנין או עוברים ושבים ברחוב, יש להקל להיות יחידי בבית ולצאת לשוק יחידי, ומשא"כ להטעם דחתן דומה למלך אסור לצאת יחידי בכל אופן, אלא שבזה עדיין יש להקל לגבי הכלה. ונמצא א"כ דלגבי הכלה יש להקל בין לענין יציאה לשוק, ובין לענין להשאר לבד בבית, ואילו לגבי החתן יש להקל רק בבית.
ח. מאימתי צריכין שמירה
והנה בזמן התחלת השמירה מצינו מנהגים שונים, יש הנוהגים משבת קודם החתונה ויש הנוהגים מיום החופה, אבל למעשה כפי העולה מכל דברינו, פשוט דבימים אלו בכהאי גוונא שאין החתן מוצא מי שילווהו אינו צריך להקפיד, הן מצד דמטעם מזיקין יש להקל במקום שיש עוברים ושבים, והן להטעם דחתן דומה למלך, שלא ברור כלל האם קודם החתונה נקרא כבר מלך, עיין בכורי יעקב (סימן תרסט סק"ג) שכתב, דאפשר שנקרא מלך באותו שבוע שיהיה נישואין, עיי"ש, הרי דלא כתב זאת כדבר המוחלט.
והגם שיש להסביר את המנהגים הללו, אם כי מצד ההלכה אין להם מקור, וכמו שכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן רעד), דזה ברור דדעת הב"י והב"ח והרמ"א הוא, דדוקא בז' ימי המשתה צריך שומר, כי בין לטעם שמירה ממזיקין ובין לטעם דדומה למלך, כל זה שייך רק משעה שהוא חתן כהלכה או עכ"פ ביום חופתו, ואלו המחמירים משעת עלייה לתורה אין ראיה לזה מהלכה, וגם לא היה נהוג כן בכל המדינות עיי"ש.
יש לומר שנהגו כן, משום שביום החופה צריכין שמירה יתירה, כי מדת הדין מקטרגת כדאיתא בספרים הקדושים (מעגלי צדק פרשת בראשית ד"ה ליכא, ועוד). וכן משמע ממה שהבאנו לעיל מספר נטעי גבריאל בשם ספר זכרון ברית לראשונים, שהעיקר הסכנה שייך ביום החופה, עיי"ש. – וגם עפ"י המבואר בשו"ת מהר"י ברונא (סימן צג), דהטעם שהחתן מתענה ביום חופתו הוא לפי שדומה למלך, הרי דגם קודם החתונה נקרא מלך. וגם בשבת קודם החתונה י"ל דנקרא כבר מלך, כאשר הסתפק הבכורי יעקב. מ"מ ברור, שכל זה אינו לעיכובא במקום שאין בידו לקיים מנהג זה, וכמו שנתבאר.
העולה מכל זה, דכלה בכהאי גוונא שאין לה מי שישאר עמה בבית או לצאת עמה, יכולה להשאר לבד או לצאת יחידית. ובחתן אף כי בבית רשאי להשאר לבד במקום הצורך, מ"מ אין ראוי שיצא יחידי מטעם האיסור לצאת יחידי. אבל בימים שקודם הנישואין, גם החתן יכול להקל, היות ולא ברור כלל שנקרא מלך קודם הנישואין.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
שו"ת גם אני אודך – א
קס"ח תשובות ובירורי הלכה בענינים הנוגעים למעשה
שקיבלתי ממו"ר הגה"צ – רבי יקותיאל ליברמן שליט"א
על שאלותי שחקרתי בס"ד ובחסדו הגדול
הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
בן אאמו"ר הגה"ח רבי אלחנן י.ד. שליט"א – ב"ב – תשע"א לפ"ק
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5