סימן קכד – דין הנהגת שליח צבור בי"ח הברכות, ודין ענית אמן – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קכד – דין הנהגת שליח צבור בי"ח הברכות, ודין ענית אמן

א לְאַחַר שֶׁסִיְּמוּ הַצִּבּוּר תְּפִלָּתָן, יַחֲזֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה, שֶׁאִם יֵשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ א יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל יְכַוֵּן לְמַה שֶּׁהוּא ב אוֹמֵר, וְיוֹצֵא בוֹ; וְצָרִיךְ אוֹתוֹ שֶׁיּוֹצֵא בִּתְפִלַּת שְׁלִיחַ צִבּוּר לְכַוֵּן לְכָל מַה שֶּׁאוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף; וְאֵינוֹ מַפְסִיק; וְאֵינוֹ מֵשִׂיחַ; וּפוֹסֵעַ ג' פְּסִיעוֹת לְאַחֲרָיו, כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל לְעַצְמוֹ. ב שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בְּלַחַשׁ, וְהוּא צָרִיךְ לַעֲמֹד לִפְנֵי הַתֵּבָה לְאַלְתַּר, יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם לַצִּבּוּר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ. { הַגָּה: וְכֵן אִם הוּא שְׁעַת הַדַּחַק, כְּגוֹן שֶׁיָּרֵא שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן } ג { הַתְּפִלָּה, יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד בְּקוֹל רָם, וְהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין עִמּוֹ מִלָּה בְּמִלָּה בְּלַחַשׁ עַד לְאַחַר הָאֵל } ד { הַקָּדוֹשׁ, וְטוֹב שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד לְכָל הַפָּחוֹת שֶׁיַּעֲנֶה אָמֵן אַחַר } ה { הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר } (מַהֲרִי"ל). ג קָהָל שֶׁהִתְפַּלְּלוּ וְכֻלָּם בְּקִיאִים בַּתְּפִלָּה, אַף עַל פִּי כֵן יֵרֵד שְׁלִיחַ צִבּוּר וְחוֹזֵר לְהִתְפַּלֵּל, כְּדֵי לְקַיֵּם תַּקָּנַת חֲכָמִים. { הַגָּה: וְאִם יֵשׁ יְחִידִים בַּקָּהָל מַאֲרִיכִין בִּתְפִלָּתָן, אֵין לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לְהַמְתִּין } ו { עֲלֵיהֶם וַאֲפִלּוּ הָיוּ חֲשׁוּבֵי הָעִיר; וְכֵן אִם הָיָה מִנְיָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֵין לְהַמְתִּין עַל אָדָם חָשׁוּב אוֹ גָּדוֹל שֶׁעֲדַיִן לֹא בָּא } (בִּנְיָמִין זְאֵב סי' קס"ח). ד כְּשֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה, הַקָּהָל יֵשׁ לָהֶם ז לִשְׁתֹּק וּלְכַוֵּן לַבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרֵךְ הַחַזָּן וְלַעֲנוֹת אָמֵן; וְאִם אֵין ט' ח מְכַוְּנִים לְבִרְכוֹתָיו, קָרוֹב לִהְיוֹת בִּרְכוֹתָיו לְבַטָּלָה; לָכֵן כָּל אָדָם יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ אֵין ט' זוּלָתוֹ, וִיכַוֵּן לְבִרְכַּת הַחַזָּן. { יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל הָעָם יַעַמְדוּ כְּשֶׁחוֹזֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר } ט { הַתְּפִלָּה, } (הַגָּהוֹת מִנְהָגִים). ה עַל כָּל בְּרָכָה שֶׁאָדָם י שׁוֹמֵעַ בְּכָל מָקוֹם, אוֹמֵר: בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ. ו וְיַעֲנוּ: אָמֵן, אַחַר כָּל בְּרָכָה, בֵּין אוֹתָם שֶׁיָּצְאוּ יְדֵי תְּפִלָּה, בֵּין אוֹתָם שֶׁלֹּא יָצְאוּ, וּבַכַּוָּנָה שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ: אֱמֶת הִיא יא הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ הַמְבָרֵךְ, וַאֲנִי מַאֲמִין בָּזֶה. ז לֹא יָשִׂיחַ שִׂיחַת יב חֻלִּין בְּשָׁעָה שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה, וְאִם שָׂח הוּא חוֹטֵא, וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא, וְגוֹעֲרִים בּוֹ. { הַגָּה: וִילַמֵּד בָּנָיו } יג { הַקְּטַנִּים שֶׁיַּעֲנוּ: אָמֵן, כִּי מִיָּד שֶׁהַתִּינוֹק עוֹנֶה: אָמֵן, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא } (כָּל בּוֹ). ח לֹא יַעֲנֶה אָמֵן חֲטוּפָה, דְּהַיְנוּ כְּאִלּוּ הָאָלֶ"ף נְקוּדָה יד בַּחֲטָף; וְכֵן שֶׁלֹּא יַחֲטֹף וִימַהֵר לַעֲנוֹת אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁיְּסַיֵּם הַמְבָרֵךְ; וְכֵן לֹא יַעֲנֶה אָמֵן קְטוּפָה, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּחַסֵר קְרִיאַת הַנּוּ"ן שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיאָהּ בַּפֶּה שֶׁתְּהֵא נִכֶּרֶת; { גַּם לֹא יַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַמִּלָּה } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הֶעָרוּךְ); וְלֹא יַעֲנֶה אָמֵן יְתוֹמָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא חַיָּב בִּבְרָכָה אַחַת וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מְבָרֵךְ אוֹתָהּ וְזֶה אֵינוֹ שׁוֹמְעָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה מְבָרֵךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, מֵאַחַר שֶׁלֹּא שְׁמָעָהּ, לֹא יַעֲנֶה אַחֲרָיו אָמֵן, דְּהָוֵי אָמֵן יְתוֹמָה. { הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין דַּאֲפִלּוּ אֵינוֹ } טו { מְחֻיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה, לֹא יַעֲנֶה } טז { אָמֵן אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה בְּרָכָה קָאֵי שְׁלִיחַ צִבּוּר, דְּזֶה נָמֵי מִקְרֵי אָמֵן יְתוֹמָה } (טוּר בְּשֵׁם תַּשְׁבֵּ"ץ); { וְלֹא יַמְתִּין עִם עֲנִיַּת הָאָמֵן, אֶלָּא מִיָּד שֶׁכָּלָה הַבְּרָכָה יַעֲנֶה אָמֵן } (אַבּוּדַרְהַם). וְלֹא יַעֲנֶה אָמֵן קְצָרָה, אֶלָּא אֲרֻכָּה קְצָת, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לוֹמַר: אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן; וְלֹא יַאֲרִיךְ בָּהּ יוֹתֵר מִדַּאי, לְפִי שֶׁאֵין קְרִיאַת הַתֵּבָה נִשְׁמַעַת כְּשֶׁמַּאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי. ט אִם יֵשׁ קְצָת מֵהָעוֹנִים שֶׁמַּאֲרִיכִין יוֹתֵר מִדַּאי, אֵין צָרִיךְ הַמְבָרֵךְ לְהַמְתִּין יז לָהֶם. י מִי שֶׁשָּׁכַח וְלֹא אָמַר יַעֲלֶה וְיָבֹא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹ בְּכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר בִּשְׁבִילוֹ, יְכַוֵּן דַּעְתּוֹ וְיִשְׁמַע יח מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר כָּל י"ח בְּרָכוֹת מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל לְעַצְמוֹ; וְלֹא יַפְסִיק וְלֹא יָשִׂיחַ; וּפוֹסֵעַ ג' פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו, דְּכֵיוָן שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל, אֶלָּא שֶׁשָּׁכַח וְלֹא הִזְכִּיר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּקִי, שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיאוֹ. יא אִם בְּעוֹד הָאָדָם מִתְפַּלֵּל סִיֵּם שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה, וְקֹדֶם שֶׁכָּלְתָה עֲנִיַּת אָמֵן מִפִּי רֹב הַצִּבּוּר סִיֵּם זֶה תְּפִלָּתוֹ, עוֹנֶה עִמָּהֶם: אָמֵן. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם לֹא שָׁמַע הַבְּרָכָה כְּלָל, רַק שׁוֹמֵעַ צִבּוּר עוֹנִין אָמֵן וְיוֹדֵעַ עַל אֵיזֶה בְּרָכָה } יט { קָאֵי, יַעֲנֶה עִמָּהֶם וְכֵן בְּקַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה וּבָרְכוּ. } (ב"י א"ח) יב הָעוֹנֶה אָמֵן, לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מֵהַמְבָרֵךְ.

באר היטב – סימן קכד – דין הנהגת שליח צבור בי"ח הברכות, ודין ענית אמן

א א יודע. אבל הבקי אינו יוצא בתפלת ש"ץ. מ"א: ב אומר. וצריך שיבין בלשון הקודש כמו שכתב לעיל סי' ס"ב ע"ש: ב ג התפלה. פי' שלא יוכלו לגמור כל י"ח ברכות תוך זמן תפלה עי' סי' רל"ב ס"א: ד הקדוש. דהיינו גם נוסח הברכה לדור ודור עד האל הקדוש יאמר עם הש"ץ מלה במלה. ב"ח בשם רש"ל וכ"כ ע"ת ושכנה"ג. ואם אין השעה דחוקה כ"כ לא יתחילו הציבור רק לאחר שאמר הש"ץ האל הקדוש. ל"ח וכ"כ ע"ת. וספרדיים נוהגים בכל השנה בתפלת המנחה שהש"ץ עם הקהל אומרים ג' ראשונות בקול רם עד לאחר האל הקדוש והשאר בלחש. וג' אחרונות אומר הש"ץ לבד בקול רם עי' הרדב"ז ח"א סימן ה' וצ"ד וק' ובכנה"ג סי' ק"א: ה הש"ץ. כתב הע"ת דפליג אסעיף ד' אם אין ט' מכוונים וכו'. ולא דק דהכא הש"ץ מתפלל פעם א'. מ"א: ג ו עליהם. ועכשיו נהגו להמתין על האב"ד. ואם אין אב"ד בעיר יש להמתין על המתפלל מלה במלה. אבל כשמאריך אין להמתין עליו. מ"א. כ' בס"ח סי' תשפ"ד שאם אחד צריך להאריך וירא שיתלוצצו עליו יוכל לילך לאחריו בשעה שמתחיל החזן אע"פ שעדיין לא גמר תפלתו ויחזור למקומו ויגמור: ד ז לשתוק. עיין בתשובת הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב על האנשים שלומדים בעת חזרת הש"ץ התפלה או אומרים תחנונים אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי אין למחות בידם אבל בספר ווי העמודים קורא תגר עליהם עיין סי' צ' סעיף י"ח: ח מכוונים. מזה נראה שאין מצטרפין למנין מי שאינו שומע אע"ג דהוא פקח. ט"ז. והפר"ח סי' נ"ה כתב דאם מכוון הברכות וכשרואה עונין עונה עמהם דומיא דהנפת הסודרים מאלכסנדריא של מצרים לכ"ע מצטרפין ע"ש: ט התפלה. עיין הלק"ט ח"ב סימן פ': ה י שמו. ולא יאמר הגדול ופשוט דאם עוסק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו. מ"א. וע"ל סי' ס"ו ס"ק ט' מש"ש: ו יא הברכה. וזהו בברכת הודאה כגון ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל. אבל בתפלה צריך שיכוון אמת הוא ואני מתפלל שיאמנו דבריו. מ"א עי' ב"ח ובשל"ה ובספר נגיד ומצוה: ז יב חולין. ולא לזמר עם הש"ץ ולא יאמר הי"ח עם הש"ץ ועי' בטור ועי' מ"ש בס"ק ז': יג הקטנים. וצריך שיחנכם שיעמדו באימה וביראה ואותן שרצים ושבים בבה"כ בשחוק מוטב שלא להביאם. של"ה מגן אברהם: ח יד בחטף. פי' בשו"א וה"ה שלא יאמר אמן בשאר נקודות בשור"ק או בחולם כנה"ג שאין משמעות פי' האמנת דברים. לבוש: טו מחויב וכו'. והב"ח החמיר אפי' אינו מחויב ואפי' יודע באיזה ברכה קאי אם הברכה היא להוציא רבים ידי חובתם ולא שרי ביודע אא"כ בברכת התורה ובברכת הנהנין ע"ש: טז אמן. ואם החזן מאריך בנגון של ואמרו אמן יאמר אמן מיד כי הניגון הוי הפסק. י"נ עיין מ"א: ט יז להם. נ"ל דוקא בברכה שאינה חובה לשמוע אבל בברכה שמוציא רבים י"ח צריך להמתין. מ"א: י יח מש"ץ. ואין אדם יכול לכוין לכן יחזור ויתפלל. ב"ח רש"ל ע"ת. וט"ז פסק כפסק הש"ע: יא יט קאי וכו'. ועיין מ"ש בס"ק ט"ו בשם הב"ח:

מגן אברהם קכ״ד – סימן קכד – דין הנהגת שליח צבור בי"ח הברכות, ודין ענית אמן

א׳ שאינו יודע. אבל הבקי אינו יוצא בתפל' ש"ץ: ב׳ יכוין. וצריך שיבין בל' הקדש כמ"ש סי' קצ"ג ע"ש [ב"י ב"ח ד"מ] עמ"ש סי' ס"ב: ג׳ בקול רם. ואין בזה משום קטני אמנה או משמיע קולו בתפלתו כיון דע"י הדחק הוא עושה כן (כל בו): בגמרא סוף ר"ה משמע דאף בלא דחק שרי דאמרי' לדבריך למה הצבור מתפללין א"ל כדי להסדיר ש"ץ תפלתו משמע דאי לאו משום להסדיר הוי רשאי הש"ץ להתפלל מיד בקול רם ומיהו א"צ לסדר אלא בר"ה וי"ה כמ"ש סי' ק' ע"ש ומ"מ צ"ע לר"ג למה צבור מתפללין כל השנה וצ"ל דמ"מ טוב להסדיר ש"ץ בכל פעם כמ"ש סי' קל"ט וכב"י ועכשיו נהגו ברוב המקומות להתפלל ש"ץ מנחה בקו"ר תיכף ע"כ, ובמדינות אלו לא נהגו כן וכן נכון וכ"כ ר"ל חביב בתשוב' וכ"כ רדב"ז סי' צ"ד שאם אפשר לבטלו שלא ע"י מחלוקת יבטלם ובכ"ה כ' סימן ק"א שמנהגם שש"ץ אומר ג' ראשונות וג' אחרונות בקול רם והשאר בלחש ע"ש: ד׳ שיעבור. פי' שלא יוכלו לגמור כל י"ח ברכות תוך זמן תפלה (ל"ח) וכ"כ סי' רל"ב סס"א: ה׳ וטוב שיהיה. היינו בדאיכא שהות ביום: ו׳ אחר ברכת הש"ץ. כ' הע"ת דפליג אסעיף ד' ולא דק דהכא הש"ץ מתפלל פעם א': ז׳ אין לש"ץ להמתין. ועכשיו נהגו להמתין על האב"ד, ונ"ל הטעם שרוב האנשים מתפללין במרוצה ואם יחידים מתפללים מלה במלה לא יוכלו לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינים ולכן נ"ל דאף אם אין אב"ד בעיר יש להמתין על המתפלל מלה במלה אבל כשמאריך אין להמתין עליו כמ"ש על ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה, וכתוב בס"ח סימן תשפ"ד שאם אחד צריך להאריך וירא שיתלוצצו עליו יכול לילך לאחוריו בשעה שמתחיל החזן אף על פי שעדיין לא גמר תפלתו ויחזור למקומו ויגמור: ח׳ יש להם לשתוק. עיין בתשו' מ"ע על האנשים שלומדי' בעת חזרת הש"ץ התפלה או אומרים תחנונים אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי אין למחות בידם אבל בס' ווי העמודים קרא תגר עליהם וכ"מ ממ"ש סי' צ' סי"ח: ט׳ על כל ברכה. ופשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו עמ"ש סי' נ"ו: י׳ אמת הוא. וזהו בברכת הודאה כגון ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל אבל בתפילה צריך שיכוון אמת היא ואני מתפלל שיאמנו דבריו ובקדיש צריך לכוון על העתיד לבא שיאמנו דבריו ב"ח בשם מהרר"ה בפירוש הסידור (ועמ"ש בשל"ה): י״א בניו הקטנים. וצריך שיחנכם שיעמדו באימה וביראה ואותן שרצים ושבים בבית הכנסת בשחוק מוטב שלא להביאם (שני לוחות הברית): י״ב בחטף. פי' בחטף שב"א (ב"ח): י״ג אינו מחויב. וב"ח כ' להחמיר אפי' אינו מחויב אפי' יודע אם הברכה היא להוציא רבים ידי חובתם ולא שרי ביודע אלא א"כ בברכת התורה ובברכת הנהנין: י״ד מיד כשכלה. ואם החזן מאריך בנגון של ואמרו אמן יאמרו אמן מיד כי הניגון הוי הפסק (יש נוחלין) ועמ"ש ס"ס קכ"ח דהארכת הנגון מכלל הברכה היא ומ"מ נ"ל דאם מאריך הרבה הוי הפסק: ט״ו א"צ המברך. נ"ל דוקא בברכה שאינה חובה לשמוע אבל בברכה שמוציא רבים י"ח צריך להמתין כמ"ש סימן קכ"ח סי"ח: ט״ז יכוין. ואין אדם יכול לכוין לכן יחזור ויתפלל (ב"ח רש"ל) עס"ס קפ"ג: י״ז שומע צבור. לכאור' משמע שכיוון למ"ש ב"י בשם א"ח וכן נרשם המ"מ ול"נ דליתא שהא"ח כונתו לתרץ תי' אחר על קושית הפוסקים מההי' דהחליל ולחלק בין צבור ליחיד אבל רמ"א סתם בס"ח כשאר הפוסקים דאין חילוק והא דנקט כאן צבור משום דעלה קאי: י״ח וכן בקדיש. דלא מקרי ברכה שנתחייב בה אלא דבר שמחוייב לאומרו ביחיד דאם לא כן קשה האיך יצאו באלכסנדריא בקדיש וברכו:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קכ״ד

א׳ יכוין למה שהוא אומר. פי' ב"י דאע"ג שאינו בקי להתפלל מכל מקום מבין הוא מה שהש"ץ אומר דאל"כ לא שייך לומר יכוין: ב׳ ואם אין ט' מכוונים. מזה נראה שאין מצרפים למנין מי שאינו שומע אע"ג שהוא פקח: ג׳ ואני מאמין בזה. ובברכות הבקשות על העתיד יכוין ג"כ שיהי' רצון מלפניו יתברך שיקיים דבר זה: ד׳ שהוא חייב בברכה א' כו'. בטור כ"כ בשם ר"י וז"ל אבל אם כבר יצא לית לן בה אבל מדברי רב כהן צדק משמע אפי' אם יצא כבר לא יענה אמן יתומה שכתב חייבים הצבור לשתוק ולשמוע כל ברכה וברכה מפי החזן ואח"כ יענו אמן כי העונה אמן ולא שמע הברכה היא אמן יתומה והכי מסתבר טפי ומיהו אם יודע איזה ברכה סיים אע"פ שלא שמעה מפיו יכול לענות אמן כדמוכח בסוכה ב"ה של אלכסנדריא היו מניפים בסודרין להודיע שסיים ש"ץ ברכה ויענו אמן אלמא שהיו עונין אע"ג שלא שמעו מפיו וצ"ל שהיו מכווני' בחשבון הברכות לידע איזה ברכה הוא אומר עכ"ל והנה החילוק שכתב הרר"י הוא ג"כ מכח קושי' הגמ' של סוכה בפ' החליל וע"כ תמה ב"י בשם מהרי"א למה לא הביא הטור תחלה ההי' דסוכה ונ"ל דלענין שאר ברכו' שאדם מברך לעצמו אין בו שום איסור לענות אמן אפי' לא שמע ולא ידע כלל ואין כאן פלוגת' אלא בחזרת ש"ץ י"ח שבזה חייב לענות אמן ואף הר"י ודאי ס"ל דלא יעשה כן לכתחלה דהיינו בחזרת ש"ץ שמונה עשרה אף על פי שהוא כבר התפלל לא יאבה לשמוע את הברכה ויענה אמן דזה ודאי אינו דא"כ למה יחזיר ש"ץ תפלת י"ח כיון שא"צ לשמוע לו ועל מה שייך עניית אמן ולזה א"צ ראיה דסברא הוא שלא נאמר כן אלא ודאי דלא מיעט הרר"י בזה שאינו מחויב לברך אלא דאין ע"ז שם אמן יתומ' וההיא דפרק החליל הוכרחו לעשות כן אפילו לכתחלה כיון שהיה בה"כ גדולה וא"א בענין אחר כדברי הר"י ולא ה"ל להביא ההיא דהחליל דאין לו נפקותא מזה ומעיקר הדין הוא ג' חילוקים אם מחויב הברכה שייך בו לשון יתומה ואם אין מחויב הברכה רק שחייב לענות אמן בחזרת ש"ץ התפל' אין שם יתומה אלא איסורא בעלמא ובשאר ברכות כגון ברכות שאדם מברך לעצמו אין איסור כלל לענות אמן אף שאינו יודע שום דבר אבל לרב כהן צדק דהוא כתב כי העונה אמן ולא שמע הברכה היא אמן יתומה והיינו אפי' אינו מחויב בברכה דהא בחסרון השמיעה תלה הדבר דעניית אמן הוה שלא כדין בזה וא"כ צריך אתה לחלק בין אם יודע איזה ברכה סיים וא"כ ההיא דהחליל אפי' לכתחלה ושלא בשעת הדחק מותר וע"כ מביא הטור שם ללמדנו שיש חילוק בין יודע או לא מה שלא מוכח לר"י וא"כ יש קולא וחומר' לרב כהן צדק קולא דאם יודע איזה ברכה יכול אפי' לכתחל' לענות אמן ולא כדעה ראשונ' דבכל גווני אסור לכתחלה ואין מעלה מצד יודע איזה ברכ' וכי היכי דבלא יודע כלל זה יש סברא שיש איסור לענות אמן אף שאין שם אמן יתומ' ה"נ ביודע דהא להר"י אין מכריע זה שיודע איזה ברכ' אבל לרכ"ץ שיש מעל' מצד יודע איזה ברכה נוכל לו' אע"פ שמצד הסברא אסור בלא יודע כלל מ"מ ביודע מותר אפי' לכתחלה וסגי בזה כיון שיש מעלה בזה דמוציא ידי אמן יתומה ובלאו הכי יש אמן יתומה אף שאינו מחויב באותה ברכה וע"כ מביא הטור מעלה דאם יודע אחר דברי רכ"צ דוקא אבל להר"י אין מעלה ביודע כלל וחומרא דאפי' אם אינו מחויב באותה ברכה הוי אמן יתומה בלי שמיעה מהחזן כל שאינו יודע איזה ברכה בפרט וע"כ ראוי לכל לתפוס חומרת שניהם דהיינו אם אין יודע איזה ברכה אע"פ שהוא אינו מחויב הוה אפילו אמן יתומה ולא סגי באיסור לחוד ובכל גווני הוה איסור לכתחל' אפי' אם יודע איזה ברכה והוא אינו מחויב בה וז"ש רמ"א ויש מחמירין כו' והיינו דעת רכ"צ ולא נקט רמ"א הקול' הנמשכת מפי' זה דביודע איזה ברכה מותר לכתחל' אלא צריך שישמע דוקא בפי' הברכה והא דנקט רמ"א אם אינו יודע כו' לאו למידק מיניה דביודע מותר לכתחלה אלא דלא הוי אמן יתומה כדמסיק רמ"א דזה נמי מיקרי אמן יתומה כלומר בזה לחוד יש חילוק אבל לכתחלה אסור בכל גווני כל שאפשר לו לשמוע כנלע"ד בזה אלא דאיכא למידק למה כ' הטור דיעה ראשונה בשם ר"י והוא תלמוד ירוש' מביאה הרי"ף והרא"ש בפר' ג' שאכלו וז"ל איזה אמן יתומה א"ר אבא דין חייב לברכה ולא ידע למה הוא עונה עכ"ל. וכ"ש קשה על רכ"צ היאך כתב הטור בשמו דאפי' אם יצא כבר לא יענה וכי יש לו כח לחלוק על הירוש' ותלמוד שלנו אינו חולק עליו ונ"ל שרכ"צ מפרש הירושלמי דה"ק דין חייב לשמוע הברכה או לידע איזה ברכה כדי לידע על מה יענה אמן וזה לא ידע על מה הוא עונה וע"כ הוי אמן יתומה וזה מפורש בדברי רכ"צ שכתב חייבים הצבור לשמוע כו' וזה כולל גם יודע המקום להוציא אמן יתומה וזהו מכוון בפי' הירוש' שזכרנו ולפ"ז אף לרכ"צ אין איסור בכל הברכות אלא דאי"ח של הש"ץ קאמר אף שהוא פטור שכבר התפלל מ"מ חייב לשמוע הברכה מש"ץ ולענות אמן ובזה אמרו שייך אמן יתומה וזהו כוונת הירוש' והיינו באין יודע אפי' איזה ברכה וע"כ אמר על מה יענה מכלל דאם יודע על מה יענה סגי אבל הרר"י שהוא הדיעה הראשונה מפרש הירוש' בענין שהעיקר תלוי באם הוא חייב לברך אותה שלא התפלל עדיין ולענין הלכה כ"כ מה שראוי לפסוק בזה: ה׳ מי ששכח כו'. זה דברי בה"ג בתו' והרא"ש הביאו ראיה לזה ממה דארשב"ג כשם שש"ץ מוציא שאינו בקי כך מוציא הבקי והקשה ב"י דהא לא קי"ל כרשב"ג אלא בר"ה וי"כ אבל בשאר ימות השנה קי"ל כרבנן דאין ש"ץ מוציא הבקי וכאן מיירי בשאר ימות השנה ותי' דרבנן מודים לרשב"ג בשכח וטעה ול"פ אלא בלא התפלל כלל וקשה דהא ר"ג לא פטר אלא עם שבשדות דאניסי וממילא רבנן דפליגי ס"ל אפי' במקום אונס אינו פוטר הבקי ושכח לא עדיף מאונס וי"ל דבשכח לא הוה הטעם משום אונס אלא דלא חייבו רבנן דרשב"ג את הבקי שלא יסמוך על הש"ץ אלא בכל התפלה אבל בשביל דבר א' בלבד יוכל לסמוך על הש"ץ כל ששומע מתחלת י"ח עד סוף ובמרדכי פ' בתרא דר"ה כתב דלבה"ג קי"ל כר"ג אפילו בשאר ימות השנה ואח"כ הביא בשם מהר"ם דאם שכח ברכה שלימה לא מהני ליה שמיעה מש"ץ ונראה דגם התו' והרא"ש וטור נתכוונו לזה והיינו דכתבו לחלק בין לא התפלל כלל פי' אפי' בטעות לשכחה מ"מ בזה לא יסמוך על הש"ץ ובתוס' סוף ר"ה יש עוד חילוק דבשומע מש"ץ לכ"ע יצא אלא דברוצה לפטור אפילו בלא שמיעה פליגי רבנן ורשב"ג מ"ה מהני כאן ביעלה ויבא ש"ד לכ"ע כיון שרוצה לשמוע מתחלה ועד סוף: ו׳ מפי רוב הצבור כו'. בפסקי מהרא"י שם סי' קי"ט סיים וז"ל דעניית אמן נמי מן הברכה היא כדאיתא פ"ג שאכלו דקאמר תלמודא מ"ש מפי רוב העונין כו' עכ"ל ולא הבנתי דבריו אלא דבפ"ג שאכלו דף מ"ו איתא כן לענין בוצע ברכת המוציא דאין רשאי לבצוע הפת עד שתכלה הברכה תחלה כדאיתא פ' כ"מ ומביאו רש"י שם ע"כ ציוה רבה בב"ח לבנו שם שלא יבצע עד שיסיימו רוב העונים אמן כי עניית אמן נמי מן הברכה הוא ע"כ אם סיימו הרוב הוה המיעוט כמאן דליתא דכבר כלתה הברכה משא"כ לענין עניית אמן למי שלא שמע הברכה רק עניית אמן מה אכפת לן ברוב דאף אם כולן סיימו אמאי לא יאמר אמן אחריהם דהא בכל מברך צריך העונה להמתין עד שיסיים המברך וכאן הוה העניית אמן של אותן ששמעו הברכה כברכה אריכתא דשפיר יאמר אחר סיומן ולענות אמן וכ"מ מדברי א"ח שהביא ב"י ורמ"א אח"ז וז"ל מי ששמע רבים מישראל שאומרים אמן חזקתן שאין עונין אמן אלא אחר ששמעו הברכה ואין חוששין לאמן יתומה כו' אבל אם שמע יחיד שאמר אמן ולא שמע הברכה יש חשש לאמן יתומה ואינו רשאי לענות אמן עמו עכ"ל הרי דאפי' אחר יחיד העונה אמן אי לאו חשש דאמן יתומה היה עונה עמו וכאן דשמע מן הצבור אפי' אם הרוב סיימו מ"מ יכול לענות אמן הן אחר ששמע סיום מן הרוב הן אחר המיעוט הנשאר כיון שאין כאן חשש אמן יתומה דהא גם אלו התחילו עם שאר הצבור לענות אמן ושפיר יענה אמן אחר ששומע מלת אמן מהם דהוי כעונה אחר הברכה כנלע"ד: ז׳ לא יגביה קולו. דכתיב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו:

ספר מחצית השקל על אורח חיים קכ״ד

קכ״ד:תתקמ״ב א׳ (ס"ק ג) בקול רם ואין בזה משום קטני אמנה אי משמיע קולו כו' כצ"ל. ור"ל דהכא איתא דכ"ד ע"ב המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה (פירש"י כאלו אין הקב"ה שומע תפלת לחש ומגביה הרבה) המגביה קולו בתפלתו ה"ז מנביאי שקר (פירש"י דכתיב ויקראו בקול גדול) ובגמ' כו' לדבריך כו' דרבנן ור"ג פליגי דרבנן ס"ל ש"ץ אינו מוציא אלא לאינו בקי ור"ג ס"ל דמוציא אפי' לבקי וע"ז שאלו רבנן לר"ג לדבריך למה כו' ה"ל לצאת אפי' הבקי בתפלת הש"ץ בקול רם: ב׳ כדי להסדיר כו' שמתוך שהצבור מתפללים בלחש גם ש"ץ מתפלל בלחש וזה הסידור שמסדר תפלתו וכדלעיל סי' ק"א: ג׳ מיהו א"צ לסדר כו' ר"ל כיון דאין הטעם אלא משום סידור א"כ כל השנה דא"צ לסדר רשאי מיד להתפלל בקול רם וניהו דלרבנן הבקי אעפ"כ צריך להתפלל בלחש ואינו יוצ' בזה בתפלת ש"ץ מ"מ בזה לא פליג על ר"ג: ד׳ ומ"מ צ"ע לר"ג כו' כיון דאין מתפללים בלחש כ"א משום סידור ובכל השנה א"צ סידור: ה׳ דמ"מ ש"ץ כו' כיון דמתפלל לרבים חשו טפי ואפי' תפלה שאינה של פרקי' צריך לסדר ולפ"ז חזר בו מ"א ממ"ש תחלה דאפי' בלא דחק שרי דבלי דחק צריך להתפלל תחלה בלחש כדי להסדיר אפי' כל השנה: ו׳ כמ"ש סי' קל"ט דאפי' במקום שהש"ץ קורא בתורה לא יקר' בצבור אלא א"כ סידר הדברים בינו לבין עצמו תחלה וסתם הדברים משמע אפי' במקום שהש"ץ רגיל מ"מ צריך ש"ץ להסדיר וע"כ צ"ל דבציבו' החמירו: קכ״ד:תתקמ״ד א׳ (ס"ק ה ) וטוב כו' היינו בדאיכ' שהות ביום ואע"ג שכ' בס"ק ד' דמיירי שלא יוכלו לגמור כו' וצ"ל דאותו אחר העונה כבר התפלל. ומ"ש מ"א היינו בדאיכא שהות אין הכוונה שאותו העונ' יהיה לו שהות להתפלל דהא כבר התפלל אלא ר"ל דמ"ש טוב שיהיה א' כו' משמע דאינו רק על צד היותר טוב ואינו חייב ועל זה כ' דוקא בדאיכא שהות להזמין לקרוא א' שכבר התפלל לענות אמן אולם אם השעה דחוקה כ"כ שבתוך כך שיזמינו א' שהתפלל כדי לענות אמן יעבור הזמן א"צ לכך אלא יתפלל אף דליכא עונה אמן שלל ובספ' ל"ח פ' תפלת השחר סעיף ט"ז וז"ל אבל במדינות אלו עושים כו' שהש"ץ מתחיל בקול רם ואו' עד האל הקדוש ומסיים כל י"ח והציבור כשענו אמן דהאל הקדוש מתפללים אח"כ כאו"א בלחש: ב׳ וירא' לי שאם אין מי שיענה אמן על ברכות ש"ץ שלא יגמור תפלתו בקול רם אלא יגמור אותה בלחש. ושוב מצאתי שרמ"א כ' בסי' קכ"ד בשם מהרי"ל שבשעת הדחק כו' והצבור מתפללים עמו מלה במלה כו' וטוב שיהיה א' כו' מ"מ נ"ל דמ"ש שהצבו' לא יתחילו עד אחר האל הקדוש ואולי שגם מהרי"ל לא אמר אלא כשהשע' דחוק' כ"כ שאם לא יתחילו מיד עם הש"ץ שלא יוכלו לגמור קודם שיעבור כל הזמן ואפשר שלזה רמז מ"א בס"ק ד' מ"ש בשם ל"ח אבל בלא"ה שפיר טפי שלא להתחיל עד אחר האל הקדוש כו' עכ"ל ובספר א"ר כ' ע"ז דא"א לפ' כן דברי מהרי"ל שכ' וז"ל צוה לא' מהן שהוא לא יתפלל עדיין כדי שיענה אמן אחר הש"ץ או יקרא לא' מבני העיר שכבר התפלל עכ"ל. ומדכ' תחלה שצוה לא' שהוא לא יתפלל עדיין ע"כ לא מיירי שהשעה דחוקה כ"כ דא"כ באיזה זמן יתפלל אותו היחיד העונ' וכ' כמדומה שנוהגים דלא כהל"ח ע"ש ולענין קושייתו מס' מהרי"ל אין ספר מהרי"ל תח"י ואולי שם מיירי שהשעה דחוקה מצד קוצר הזמן אלא שהיה לאותן האנשים לעשות אחר התפלה דבר נחוץ מאד והפסד מרובה (ועיין לעיל סי' ק"ח סעיף ח') ועי"ז היה הזמן קצר כ"כ שאפי' להמתין עד אחר האל הקדוש לא היה אפשר וגם אם אין כוונת מהרי"ל כדעת ל"ח מ"מ נראה מדברי ל"ח דמסתב' ליה דלא כמהרי"ל ורמ"א אלא ליתרון כ' אפשר דגם מהרי"ל מודה כה"ג ע"ש: קכ״ד:תתקמ״ה א׳ (ס"ק ו) אחר כו' דפליג כו' דבסעיף ט' כ' דבעי ט' עונים והכא סגי בחד וגם אותו א' אינו כ"א עצהי"ט וכמ"ש וטוב שיהיה א' כו' ובס"ט מצריך ט' דאל"כ קרוב להיות ברכותיו לבטל' ומתפלל פ"א. ר"ל בשלמא בסעיף ט' שהש"ץ כבר התפלל בלחש ואינו מתפלל בקול רם כ"א משום הצבור א"כ אם אין עונים אמן קרוב לברכה לבטלה משא"כ דהש"ץ עדיין לא התפלל בלחש א"כ צריך להתפלל לצורך עצמו וא"כ מאי ברכה לבטלה איכא אי ליכא עונים: קכ״ד:תתקמ״ו א׳ (ס"ק ז) אין לש"ץ כו' אבל כשמאריך כו' כמ"ש על ר"ע ר"פ א"ע ד' ל"א ע"א וכ' תר"י וז"ל שלא היה מרבה ומאריך בתחנונים שהיה או' וגם לא היה מאריך כ"כ באמירת המלות מפני טורח הצבור עכ"ל וא"כ המאריך יותר מדאי עושה שלא כדין שמטריח כ"כ הצבור ולכן אין להמתין עליו: ב׳ וירא שיתלוצצו עליו ועל ידי זה יבלבלוהו ולא יוכל לכוין כ"ה שם: קכ״ד:תתקמ״ז א׳ (ס"ק ח) יש להם כו' וכ"מ ממ"ש סי' צ"ח סעיף י"ד ר"ל דחיישי' שמא ילמדו אחרים ממנו ולא יטו אוזן להתפלה אפי' לא ילמדו ולא יאמרו תחנונים: קכ״ד:תתקמ״ט א׳ (ס"ק י) אמת כו' אבל בתפלה ר"ל בברכה אמצעית של י"ח שהן תפלות ובקשות ובתחלתן או בסופ' שבחוב קדיש דאין בו שבח כ"א תפלה לעתיד: קכ״ד:תתקנ״ב א׳ (ס"ק יג) אינו כו' וב"ח כו' שדין זה נובע ממה שהראשונים שאלו אהא דלא יענה אמן יתומה מהא דאמרי' פ' החליל באלכסנדריא של מצרים שהיה עם רב בבה"כ ולא היה אפשר לכולם לשמוע הברכה מפי הש"ץ היה אחד עומד על הבימה וכשהיה מגיע ש"ץ לסוף ברכה היה מניף בסודר ומזה ידעו לענות אמן והקשו הא הוי אמן יתומה ויש שתי' דוקא בברכה שחייב בה אין לענות יתומ' ובאלכסנדריא באמת לא היה עוני' כ"א על ברכה שלא היו חייבים ויש שתי' דאם יודע באיזה ברכה עומד אע"פ שלא שמעה מפיו לא הוי אמן יתומה ובאלכסנדריא היו מונים סדר הברכות והיו יודעים באיזה ברכה עומד והרב"י תפס עיקר תי' ראשון ורמ"א החמיר חומרא שני התירוצים לכן כתב דבעי' אפי' בברכה שאינו מחויב שיודע באיזה ברכה עומד ובברכה שמחויב בה לא מהני מה שיודע איזה ברכה והב"ח החמיר יותר כדעת הפוסקים דהחמירו דאם הברכ' הוא להוציא רבים אף שהוא כבר יצא אם לא שמעה מפיו אף שיודע באיזה ברכה אין לענות אמן לכן בתפלת י"ח בקול רם שניתקנה להוציא שאינו בקי אם לא שמעה אינו רשאי לענות אמן אבל ברכת התורה לא ניתקנה להוציא רבים אע"ג דקי"ל בסי' קל"ט דהקורא בתורה צריך לברך בקו"ר כדי שישמעו הציבור ויענו אמן מ"מ הא כתב הרב"י בסי' זה וז"ל מאחר שתקנו חכמים שיחזור הש"ץ התפלה כדי להוציא את שאינו בקי חייבים אף הבקיאים לשתוק ולשמוע כל ברכה מפי החזן כו' אבל ברכת התור' אין הצבור חייבים בהם שאע"פ שתקנו חז"ל לקרות בתורה בצבור הברכות לא לצורך הצבור נתקנו אלא מפני שהקורא בצבור ראוי לו לברך כו' עכ"ל וי"ל אע"ג שגם הציבור חייבים לשמוע ברכת הקורא בתורה זה הכל היא מפני הקורא שחייב לברך אבל לא משום הצבור: ב׳ ומ"ש הב"ח ולא שרי ביודע אלא כו' משמע דגם בברכות הקורא וברכת הנהנין בעינן עכ"פ שיודע באיזה ברכה. בב"ח אינו מבואר כן אלא דהמ"א חומרי חומרי נקט תפס חומרת הב"ח בברכה שהוא להוציא רבים וחומרת רמ"א בברכת התורה והנהנים דבעי' עכ"פ שיודע באיזה ברכה עומד: קכ״ד:תתקנ״ג א׳ (ס"ק יד) מיד כו' הפסק (י"נ) ועמ"ש ס"ס קכ"ח כצ"ל וע"ש במ"א ס"ק ע"ג דהרבון שאומרי' הקהל בשעת נשיאת כפים לא יאמרו אלא כשכהני' מאריכים בניגון ואע"ג דבגמ' אמרי' דיש לאומרו בשעה שהכהנים מברכים. כ' הת"ה דאריכו' הניגון הוי מכלל הברכה ע"ש: קכ״ד:תתקנ״ו א׳ (ס"ק יז) שומע צבור. לכאורה משמע שכיון למ"ש כו' וא"כ מה דנקט רמ"א ציבור הוא דוקא: ב׳ מהאי דהחליל. הובא לעיל ס"ק י"ג ולא ניחא ליה בתי' הנ"ל לכן חילק הא"ח דוק' כשלא שמע הברכה מפי המברך ושומע יחיד עונה לא יענה דשמא גם אותו יחיד עונה אמן יתומה משא"כ כששומע צבור עונים דודאי כל הצבור לא יענו אמן יתומ' ולכן אז גם הוא אפי' לא שמע רשאי לענו' אמן והכי הוו בהאי דאלכסנדריא: ג׳ משום דעלה קאי דהמחבר נקט צבור ומיירי שאינו מחויב באותה ברכה ויודע כדלעיל סעי' ח': קכ״ד:תתקנ״ז א׳ (ס"ק י"ח) וכן כו' דל"מ ברכה כו' ר"ל לפמ"ש מ"א דלרמ"א אין חילוק בין יחיד לצבור אלא מיירי שאינו מחויב באותה ברכה וכמ"ש בס"ק שלפני זה והא בקדיש וקדושה מחוייב ודוחק דמיירי שכבר שמע קדיש וקדושה וע"ז כ' דל"מ ברכה שנתחייב כו' דאל"כ קשה האיך יצאו כו' דניהו דבאמן יש לומר דלא היו עונים אלא א"כ לא נתחייבו מכל מקום עכ"פ צריכים לשמוע קדיש וקדושה וברכו ואיך היה אפשר לענות אע"כ דל"מ מחויב והיו רשאי לענות כשהיו יודעים על ידי סי' שעומד בקדיש או קדושה או ברכו:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א