——–
אם צריך להמתין שש שעות משעת הבליעה
שאלה: המוצא בשר בין השיניים, האם צריך להמתין שש שעות אם יבלענו.
תשובה: הנה, דין בשר שבין השיניים כתבם רבינו הרמ"א (פט, א), "ואם מצא אחר כך בשר בין השינים ומסירו, צריך להדיח פיו קודם שיאכל גבינה". – ומיירי הרמ"א באופן שהסיר הבשר, דבזה סגי בהדחת הפה בלבד. והשתא יש לדון, מה הדין באופן שבלע הבשר, אי בכה"ג נמי סגי בהדחה, או שצריך להמתין ו' שעות משעת בליעתו.
ולפום ריהטא היה נראה לתלות שאלה זו בהטעמים שמצאנו לאיסור אכילת חלב לאחר בשר. דלדברי רש"י (חולין קה.) שכתב הטעם, דהבשר מוציא שומן ומאריך בטעמו, ושיערו חכמים שבעבור שש שעות נעכל לגמרי השומן שבפה ומותר אז לאכול גבינה. – בכה"ג שבלעו, לכאורה איכא נמי משיכת טעם לאחר הבליעה וצריך להמתין מכאן ואילך שש שעות.
אמנם להטעם השני שהביא הטור מהרמב"ם (פ"ט הכ"ח), דזמן ההמנתנה הוא משום דחיישינן שנשאר ממשות של בשר בין השיניים, ולאחר שעבר שש שעות נחשב הבשר כמעוכל ולאו שם בשר עלה. – לפי"ז נראה, דגם בנידו"ד א"צ להמתין יותר, כיון דהבשר שבלע עכשיו כבר מעוכל הוא ולא חשיב בשר.
ובאמת כבר העיר מזה בחידושי ההפלאה (שנדפס בסוף השו"ע שם) וז"ל: ומסירו, משמע אם בלעו צריך להמתין, לדעת האומרים משום מושך טעם. והעולם אינם נזהרים בזה. ואפשר ומסירו לאו דוקא, דאין במעט חשש המשכת טעם. מיהו הא אחז"ל באוכל או טועם ולא חילקו ברב או במעט, וכן משמע מהא דכתב רמ"א צריך להדיח ולא בעי קינוח. ויש לומר משום דקינוח אינו אלא בדבר מאכל ולבלעו דאין לבזות אוכלין, וס"ל דקינוח מחשש דנשאר בעין וא"כ יצטרך להמתין מגרע גרע, משא"כ הדחה י"ל מחשש טעם, גם אפשר במים ולפלטו, מיהו בר"ן כתב קינוח כמו שכתב ש"ך ומשמע איפכא, עכ"ד.
ולענ"ד נראה, דמה שאין העולם נזהרים בזה, היינו משום דכו"ע ס"ל דבכה"ג לא בעינן להמתין ו' שעות, רק סגי בהדחה. – ואבאר הדברים בהקדם ביאור שני הטעמים הנ"ל לענין המתנה.
דהנה בגמרא (חולין קה.) איתא, גופא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה [משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו, רש"י], גבינה מותר לאכול בשר. א"ל רב אחא בר יוסף לרב חסדא, בשר שבין השיניים מהו [מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו, רש"י], קרי עליה (במדבר יא) הבשר עודנו בין שיניהם [אלמא מיקרי בשר, רש"י] עכ"ד הגמרא. – וס"ל לרש"י, דטעם ההמתנה בין בשר לגבינה הוא, משום דלאחר שאכלו הבשר מוציא שומן ונדבק בפה ומאריך בטעמו.
אמנם הרמב"ם (שם) כתב טעם אחר, וז"ל: מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף, לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות, מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח, עכ"ל. – והיינו, דעיקר המתנת ו' שעות הוא מפני הבשר שבין השינים, ולאחר שעברו שש שעות, הוי בשר זה כמעוכל ולא חשיב בשר יותר.
והנה מן הראוי לבאר לדברי שניהם דברי הגמרא הנזכר. דלכאורה יקשה לפי דברי הרמב"ם דכל טעם ההמתנה הוא משום הבשר שבין השינים, א"כ מאי שאל רב אחא לרב חסדא בשר שבין השינים מהו, והלא הא גופא הוי דברי ר"ח, דכיון דאיכא בשר בין השינים אסור לאכול גבינה וצריך להמתין, ומה הוצרך לשאול עוד.
וצריך לומר, דלפי דברי הרמב"ם לא שאל רב אחא מהו דין בשר שבין השינים, רק הקשה לו ע"ד שאמר דאסור לאכול אחריו גבינה, ע"ז פריך בשר שבין השינים מהו, כלומר, למה חשוב כלל בשר, שמפני כך צריך להמתין שש שעות, במה נחשב הוא, וענה לו ר"ח, הבשר עודנו בין שיניהם, דהיינו דחזינן דהכתוב חושבו עדיין לבשר, ולכן צריך להמתין.
ועדיין נשאר בידינו לבאר הגמרא לפי דברי רש"י. דלכאורה גם לפי דבריו יש להבין, מה שאל רב אחא לר"ח בשר שבין השינים מהו, והלא זה עצמו היה דברי ר"ח דכשאוכלין בשר אסור לאכול אחריו גבינה, כיון דהבשר מוציא שומן ומאריך בטעמו, וא"כ פשוט דגם באופן כזה שיש לו בשר בין השיניים, ג"כ ברור דצריך להמתין אחריו. [ולדבריו אין לומר, דלא שאל על דין בשר שבין השינים רק שאל מה חשיבותו, וכנ"ל בהרמב"ם, דהרי לרש"י לא דיבר ר"ח עדיין מבשר שבין השינים, ופשוט].
ועל כרחך צריך לומר, דשאלת רב אחא היתה באופן שמצא בשר בין השינים לאחר שכבר המתין כשיעור הראוי וכבר נתעכל הבשר, אם בכה"ג חשיב עדיין בשר ואסור לאכלו עם גבינה או לאו (שוב ראיתי בב"ח שביאר הכי, וברוך שכיוונתי לדבריו). – כלומר, דשאלת רב אחא לא היתה לענין ההמתנה כלל, דזה ברור לו שהבשר שמצא בין שיניו מעוכל הוא ואינו מוציא שומן, וגם אינו מאריך בטעמו, וא"צ להמתין עוד המתנה נוספת לאחר בליעתו. רק שאלתו היתה לענין אם מותר לאכול בשר זה שבין השיניים עם גבינה יחד, כיון דכבר לא חשיב בשר כלל, או לאו. ועל זה השיב ר"ח הבשר עודנו בין שיניהם, וכיון דהקרא קראתו בשר, א"כ אסור לאכלו עם גבינה.
ומדוייק ג"כ לפי זה לשון רש"י שכתב: "מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו", דהיינו שלא היתה השאלה לענין משיכת הטעם מכאן ואילך, דזה ודאי שכבר אינו מושך טעם. רק שאל אם יש עליו דין בשר שאסור לאכול עם גבינה או לאו. והשיב ר"ח דיש לו דין בשר ואסור לאכלו עם גבינה.
עוד יש לדייק בדברי רש"י שכתב: "מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו", דשאלת רב אחא היתה רק עם מותר לאכול גבינה בשעה שהבשר עדיין בתוך פיו, כיון דלא חשיב בשר כלל, או לא. – אבל לאחר שיטלנו משם, הוי פשיטא ליה דמותר, כיון דאינו מושך טעם כלל.
נמצא לפי זה, דבין לרש"י ובין להרמב"ם חשיב הבשר שבין השינים כמעוכל ואינו מוציא טעם. – והנפק"מ ביניהם, דרש"י ס"ל דמ"מ דין בשר יש לו לעולם, ולכן גם לאחר ההמתנה צריך להסירו [ולא משום שמושך טעם, רק מחמת שנקרא עדיין בשר]. והרמב"ם סבר, דלאחר שיעור ההמתנה אינו חשיב יותר בשר כלל, וא"צ אפילו להסירו. ודין זה יצא לשניהם לפי דרכם בפשט דברי הגמרא בשאלת רב אחא ותשובת ר"ח אליו.
אלא שמדברי הטור גבי לועס לתינוק שכתב, וז"ל: "ולפי זה הטעם [דרש"י], אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק אין צריך להמתין, דכיון שלא אכלו אינו מוציא טעם", עכ"ל. – משמע, דבשר שבין השינים אינו מתעכל כלל ואינו מוציא טעם, וא"כ י"ל דאם בלעו עכשיו יש לו להמתין מחדש, כיון דמכאן ואילך יתעכל ויאריך בטעמו, ודלא כמו שהסקנו בדברינו.
זה אינו קושיא, דהדבר ברור דאין כוונת הטור לומר דבשר שבין השינים אינו מתעכל כלל, דזה פשוט דאם מונח בין השינים זמן מרובה, הרי הוא מאבד מטעמו ומתעכל ממילא. רק כוונת הטור, דבשר בין השינים אינו מושך טעם בפיו זמן ארוך [כלשון הב"ח], רק הטעם נמשך לאדם לאחר שנבלע במעיים, ולכן כתב הטור 'דכיון שלא אכלו אינו מוציא טעם', וסגי בהסרתו מבין השינים. – וא"כ לפי זה, אף אם יבלענו אח"כ ג"כ לא ימשוך טעם יותר כ"כ שיצטרך להמתין מחדש כל שיעור ההמתנה, רק יספיק לו ההמתנה מאותו הזמן שלעסו ונכנס בין השינים, דמאותו הזמן מתחיל העיכול.
והיוצא לנו מכל האמור, דגם לטעמיה דרש"י דשיעור ההמתנה הוא מפני שהבשר מושך טעם בשיעור זה, מ"מ באופן שיבלע הבשר שמצא בין השינים לאחר שיעור ההמתנה, א"צ להמתין מחדש עוד ו' שעות, – דכבר נתבאר דאף לטעם זה, אין הבשר מושך טעם רק כמו שיעור ההמתנה [שהוא לכל היותר ו' שעות], ומה שצריך להסיר הבשר לאחר שיעור זה, הוא משום דדין בשר יש עליו ואסור לאכלו עם גבינה יחד, אבל ודאי דאין מושך טעם יותר, וכשבלעו ואינו אוכלו עם גבינה מותר מיד לאחריו גבינה, וכפי שאכן הוא מנהג העולם, כנלענ"ד ברור. והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם ואם נהגו נהגו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
שו"ת גם אני אודך – א
קס"ח תשובות ובירורי הלכה בענינים הנוגעים למעשה
שקיבלתי ממו"ר הגה"צ – רבי יקותיאל ליברמן שליט"א
על שאלותי שחקרתי בס"ד ובחסדו הגדול
הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
בן אאמו"ר הגה"ח רבי אלחנן י.ד. שליט"א – ב"ב – תשע"א לפ"ק
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5