——–
מובא מסכתות קטנות מסכת שמחות (פרק ז הלכה יא) שאבל אסור בנטילת שער אחד ראשו ואחד שפמו ואחד זקנו ואחד כל שער שבו; כשם שאסור בנטילת שער כל שבעה כך אסור בנטילת שער בתוך שלשים לאחר שבעה. וכשם שהוא אסור בנטילת שער כך אסור בנטילת צפרנים. האשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה. מדלא חילקו בסוגי נטילת שער באשה משמע שמותר לה להסתפר כרצונה לאחר ז' ימי אבלות. וכמו שפירש הרי"ף במועד קטן (דף יד:) תניא באבל רבתי כל שלשים יום אסור בתספורת אחד ראשו ואחד זקנו ואחד כל שער שיש בו והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה וגרסינן בפרק החולץ בענין רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלשים יום אמר רב חסדא ק"ו ומה במקום שאסרו לספר ולכבס מותר ליארס ל' יום של איבול שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס ושמעת מינה שהאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה כדקתני באבל רבתי.
אלא שגירסת רש"י שונה מגירסת הרי"ף, ולהקת ראשונים כתבו כדבריו הרא"ש, והרמב"ן שנביא דבריהם לקמן בס"ד וספר אור זרוע (ח"ב הלכות אבילות סימן תמו) ורבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כח חלק ב דף רלב טור ג) וחידושי הריטב"א והרשב"א יבמות (דף מג.) והטור שציין גם לרא"ש (יו"ד סימן שצ) ועוד דגרסו כגירסת רש"י בדברי רב חסדא "לכבס" ולא לספר וז"ל הרשב"א הכי גריס רש"י ז"ל שם ומה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס. (ופי' לכבס כיבוס בעלמא שאינו גיהוץ שאין שלשים של אבל אסורים אלא בכלים לבנים חדשים מגוהצים ולא אסרו עליו כבוס אלא בתוך שבעה בלבד), אבל גירסת הגאונים ז"ל מקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס וכן היא במועד קטן בהלכות רב אלפסי ז"ל, ופי' ל' של אבל שמותר לאשה לספר ולכבס אינו דין שמותר לה ליארס וכ"כ כאן ר"ח ז"ל, ועוד כ' רבינו ז"ל בהלכות ושמעינן מינה שאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז'. עכ"ל הרשב"א.
והב"י (ביו"ד סימן שצ) ציין לרמב"ן שהאריך להוכיח את גירסת רש"י ובזה השיג על הרי"ף ובכך הסכים לפי' חכמי הצרפתים ז"ל שפירשו נטילת שער זה שהתירו באשה במעברת סרק על פניה של מטה אבל תספורת ממש לשער ראשה אסור כל שלשים אפילו באשה שהרי אין דרכה כל ימות השנה בתספורת אלא מגדלות הן שער כלילית ולמה יתירו לה באבל ודברי טעם הן ונראין עכת"ד. וגם התוספות כתבו כדברי רש"י וכתב הרא"ש בפרק אלו מגלחין (סי' נג) שכן עיקר. והרמב"ם בפרק ו' פסק כדברי הרי"ף ז"ל. ולענין הלכה כתב כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן עכת"ד הב"י, וכתבו בכסף משנה (הלכות אבל פרק ו הלכה ג) ופסקו מרן בשו"ע (סעיף ה) כדברי הרי"ף והרמב"ם וז"ל: אשה מותרת בנטילת שער אחר ז'. והרמ"א פסק כדברי הרא"ש בהגהה וז"ל: ויש אוסרים אף לאשה, וכן עיקר.
והנה לגירסת הגאונים והרי"ף ודעמיהו מובן מהק"ו של רב חסדא שאבל ט"ב חמור יותר מאבל ל' יום דהא אסור לה להסתפר בט"ב ואילו לאחר ז' מותר לה, והוא לכאורה פלא שתהיה אבילות ישנה חמורה מאבילות חדשה ולכאורה יש לומר שהטעם כיון דמעל ז' ימים מנוולא ללא תספורת ולכן התירו לה להסתפר ולא מדין חומרא וקולא וכדברי הרשב"א שם כפי' על דברי הרמב"ן דלעולם אימא לך שלשים של אבל חמורין משבת של ט"ב ואע"פ שבזה מותר ליארס בזה אסור וספור וכבוס דאשה לאו משום קולא וחומרא הוא אלא התם היינו טעמא דשרי לה לאשה לספר ולכבס לאחר ז' משום דמנוולא ובתוך שבעה דליכא נוול אסירא וגבי ט"ב דלא מתסרי בכבוס אלא אותה שבת אשה נמי אסירא דליכא נוול. וכ"כ בחידושי הריטב"א שם מנשים הוא דעבדי' ק"ו דבאבילות ישנה אסורות לכבס ולספר ובאבילות חדשה מותרות, וקשיא לפי' זה דא"כ מאי ק"ו, דלעולם אימא לך כי מה שאסרו לנשים לספר ולכבס באבילות ישנה והתירו לספר ולכבס באבילות חדשה אינו משום קולא דאבילות חדשה וחומרא דאבלות ישנה, אלא בתורת טעמא, דהתם מפני שבת שחל ט' באב שלא תספר ולא תכבס אינו ניוול כל כך וכבר אסרו לה ג"כ ז' ימי אבלות אבל ל' יום הוי ניוול, ולעולם אימא לך דלגבי אירוסין אבילות חדשה חמירא.
ונראה לומר דמותר לאשה לאחר ז' בנטילת שער הכוונה גם לכל תספורת הראש דהיינו בדיוק כפי שלאיש מותר אחר ל' כל תספורת, כך מותר לאשה אחר ז' ודייק מדברי הרמב"ם בהלכות אבל (פרק ו הלכה ג) שכתב "אבל באשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה והאיש עד שלשים יום" ולא חילק בסוגי התספורת משמע שמותר לה לספר את ראשה כדשרי לאיש להסתפר לאחר ל' יום.
אלא שמדיוק דברי הרדב"ז בהלכות אבל (פרק ו הלכה ג) לא משמע כן דנראה לו דזהו על שאר השער אך לא על שער הראש וז"ל: תניא באבל רבתי אשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה ותניא אחריתי כל מה שיש באשה חוץ מתספורת ומכאן נראה ראיה דלאו דוקא להעביר סרק על גבי פניה של מטה דלא קרי תנא להאי תספורת סתם ואע"פ שדרך האשה לגדל שער כלילית יש מקומות הרבה בגוף האשה זולת פניה של מטה שהיא צריכה להעביר מהם השער כגון שער שבעורף ושבבית השחי ונתקיימו דברי הריא"ף ז"ל שהם כדברי רבינו וכן בה"ג שדבריו דברי קבלה. עכ"ל. מדכתב שאר שער ולא כתב שער הראש משמע דבזה אסר לן. זאת ועוד גם החיד"א בשו"ת חיים שאל (חלק א סימן ב) כתב שיש להסתפק בדברי הרמב"ם ושאר גדולים דמה שכתבו דאשה מותרת בנטילת שער אחר ז' לא ברירא לן אי דעתם כהרי"ף או כהרמב"ן והרא"ש ויש פנים לכאן ולכאן ע"ש.
ויש לומר אע"פ שאין הכרע כל כך לדבריהם, ודאי ראוי להקל כדעת מרן בשו"ע שהובא לעיל שכתב בסתם שמותר ולא חילק, ובפרט שאבילות היא מדרבנן אף התספורת. וכמ"ש הרמב"ם (בהלכות אבל פ' א ה' א) אין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה. ופסקו מרן בשו"ע (יו"ד סימן שצח סעיף א). וראה עוד בערוך לנר ביבמות שם דאבל תוך שלשים דכל דיני אבלות הם רק דרבנן אין שייך לילף מפרע פרע שהוא דאורייתא דא"כ הוי דרשינן טעמא דקרא ולכן שפיר כתב הרמב"ם דתספורת תוך ל' הוא דרבנן. וכן פי' בחידושי הריטב"א יבמות (דף מג.) היאך מותר לספר באבילות דיחיד תוך ל' יום והלא גזרת תספורת ל' יום כתב דבזכרים הוא דגזרו אבל בנשים מותר לספר מיד לאחר שבעה מפני שניוול הוא לה. ומזה יצא לספר מהרי"ל (מנהגים הלכות מילה) שמותר למוהל לתקן צפורניו, קודם הפריעה משום דמצות פריעה דאורייתא ותספורת דרבנן.
לכן שפיר התירו לה להסתפר אחר ז' כרצונה בכדי שלא תתגנה על בעלה דהוא דאורייתא, וכמ"ש בנושא אחר ספר לקוטי הפרדס מרש"י (דף לג.) שהיא מתעסקת לטהר עצמה לבעלה משום פריה ורביה הקילו לה כי ההיא דאמרו חכמים גדול פריה ורביה לפני הקב"ה מבנינו של בית המקדש שנאמר חודש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו. וכמ"ש ים של שלמה בכתובות (פרק א סימן ה) בעניין כלה ע"ש. ועוד יש לומר דהלכה כדברי המקל באבל אף ביחיד כנגד רבים וכמ"ש בשו"ת חיים שאל שם בעניין הנדון וז"ל: לענין הלכה נראה דמאחר דדעת הרי"ף ורבינו חננאל והר"י מאורלינש מבואר דאשה שריא לספר נקיטינן כותיהו דהלכה כדברי המקל באבל. ומ"ש מור"ם בדרכי משה כיון דרבים חולקים נקיטינן כותיהו. לשרי לן מר דהלכה כדברי המקל באבל ודאי אף אי נפישי טפי המחמירים דאי לא מאי אהני כללא הרי בלא"ה אי נמי הוו פלגא ופלג' ספיק' דרבנן לקולא ובשל סופרים הלך אחר המקל וכ"כ הר' גנת ורדים י"ד כלל ה' סימן יו"ד י' ושם מטעם זה כתב דקי"ל אפי' כיחיד המקל עש"ב. ומה גם הכא דדברי שאר גדולים כהרמב"ם וסמ"ג ודכותיהו פשטן מורים כדעת הרי"ף. וכן פסק מרן בש"ע סימן ש"ץ דין ה' אשה מותרת בנטילת שער אחר ז'. עכ"ל. נמצא דאין להחמיר כלל על האשה ומותרת לאחר ז' בתספורת הראש כפי שמותר לאיש לאחר ל'. ושו"ר בספר האשכול (אלבק הלכות מועד קטן דף רטז.) ואורחות חיים (הלכות אבל אות טו) שגם הם גורסים כגירסת הרי"ף.
וחזיתי לפ"ת (סימן שצ ס"ק ה) שציין לשו"ת פנים מאירות (חלק ג סימן לז) שנשאל האם אשה מותרת לגלח מר"ח עד התענית והשיב נראה לי ג"כ כיון דבאבל גופא פסק הרי"ף והרמב"ם דאשה מותרת לגלח אחר ז' נראה להקל באבילו' ישנה במילי דיחיד ולסמוך במילי דרבנן על הרי"ף והרמב"ם דמותר ג"כ לאשה לגלח מר"ח עד התענית. וראה לכף החיים (סימן תקנא אות מז) שציין לעוד אחרונים דסברי כהפנים מאירות דשרי לאשה להסתפר עד התענית, אמנם הוא כתב דנראה דיש להחמיר. ע"ש. ונראה להקל באבלות ישנה דיש לומר שכל יום של גידול שערות פוגם יופיו של האדם. ומטעם זה אמרו: מלך מסתפר בכל יום מדכתיב מלך ביופיו תחזינה עיניך. וכהן גדול מערב שבת לערב שבת, הואיל ומשמרות מתחדשות בהן ע"ש. כ"ש באשה לבעלה דבעי שלא תתגנה וצריכה לשמור על יופיה לפניו בכל יום ויום, ודי לנו בז' ימי אבלות שאינה מסתפרת.
וכ"כ בשו"ת אגרות משה (חלק יו"ד ב סימן קלז) בדבר תספורת לאשה בימי הספירה, הנה אף שהיה מסתבר להתיר מאחר שגם באבלות אחר שבעה תוך שלשים מתירין הרבה ראשונים וכן המחבר ביו"ד סימן ש"צ סעיף ה', והתוס' ביבמות דף מ"ג כתבו שכיון דשריא אשה בנטילת שער בתוך שלשים שריא נמי בתשעה באב, וא"כ כ"ש בימי הספירה, ולכן אף להרמ"א שכותב שהעיקר כהאוסרין באבלות גם לאשה ונימא שלכן יאסור גם בשבוע שחל בו ט"ב, אולי יודה שיש להקל בימי הספירה ובבין המצרים כיון שהוא רק מנהג יש להקל כהמתירין, אבל מ"מ נראה הדין שראוי להחמיר אם אינו נחוץ כל כך. נמצא לפי דבריו דאף לדעת הרמ"א שרי לאשה לספר את ראשה בין המצרים ובימי הספירה וכ"ש לדעת מרן בעל השו"ע. דימי הספירה קילי טובא שאין יסוד בש"ס לחומרא זו, ואינה אלא מנהג, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר (חלק ה או"ח סימן לח) בשם הגאונים, שמה שנהגו למנוע נישואין בימים אלה, לא משום איסור, אלא משום מנהג אבלות. ואין לימי הספירה שום דמיון ויחס השוואה לאותם ימים שבין ר"ח אב עד התענית, שהם ימי אבל כללי לכל ישראל, כמבואר בש"ס ובפוסקים.
וכן העלה בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה קמא יו"ד סימן צט) דשרי לספר ראשה לאחר ז' איברא שמוכח מדבריו דאין לה להסתפר בשבוע שחל בו ט"ב. דאם נתיר לאשה להסתפר בשבוע שחל בו ט"ב אזי נסתר הק"ו של רב חסדא הנ"ל, וז"ל: מדברי רב חסדא שאמר מה במקום שאסור לספר ולכבס מותר לארוס מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר לארוס. וזה גירסת הרי"ף שם לספר ולכבס. והוה קשה ליה להרי"ף הרי תספורת אסור באבל כל שלשים ואיך קאמר מקום שמותר לספר אלא ודאי כדברי התניא באבל רבתא שאשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה תוך שלשים זהו דברי הרי"ף בקצת תוספת ביאור. ולפ"ז ע"כ בשבוע שחל ט"ב גם אשה אסורה לספר דאל"כ נסתר הק"ו שהרי מקום שאסור לספר דקאמר הוא דומיא למקום שמותר לספר דקאמר דאי לא תימא הכי אין כאן ק"ו דמה צד הקל יש באבילות ומה צד החמור יש בשבוע שחל ט"ב, איש אסור לספר בשתיהן ואשה מותרת בשתיהן אלא דחומר של שבוע שחל ט"ב הוא דגם אשה אסורה לספר.
ונראה לכאורה שדעת מרן כדעת הנודע ביהודה דאין לה להסתפר בשבוע שחל בו ט"ב (ואע"פ שדברי הנודע ביהודה תורצו בשו"ת חיים שאל שם דמה שהביא ראיה מש"ס מההיא דפ' החולץ אינה ראיה כלל דרב חסדא קאי אשריותא דאירוסין ורב חסדא נשא ק"ו ומשני הש"ס דשאני אבלות ישנה ושאני אבלות דרבים כדמסיק ובכן אזדי להו כל ק"ו כי האי גוונא. ורב חסדא משום דהוה קאי באירוסין עביד ק"ו לאירוסין ואינו מחוייב לדבר בכל מידי וכאשר נדחה ק"ו דרב חסדא נדחה הכל. ע"ש. איברא שמחידושי הרשב"א שם לא תורץ שכתב אחרי דברי רב אשי דמ"מ קושיא דרב חסדא לא איפריקא ע"ש וראה לעיל בדברינו בזה). שמובא בב"י (בסימן תקנא) בהלכות ט"ב שתספורת של שבת זו בשם הרמב"ן שדינו כדין אבל וכו' עד ולא בנתר וחול. כך כתב בספר תורת האדם וטעמיה משום דבפרק בתרא דתעניות (כו:) תנן שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס ואתא הרמב"ן למימר דהא דאסור לספר לאו שער ראשו דוקא קאמר אלא הוא הדין לכל שער שבו דאסור כמו באבל חוץ ממה שמעכב האכילה בזקן דגם האבל מותר בו לדעת הרמב"ן. מוכח דאסר תספורת הראש ומשמע דגם לאשה מדלא חילק בדבר ופסק כדברי הרמב"ן שאסר בתספורת הראש אחר ז' שגירסתו כגירסת רש"י, וז"ל מרן בשו"ע (סעיף יב) תספורת שבוע זה, אחד ראשו ואחד כל שער שבו, אסור. משמע דה"ה באשה.
וכ"כ המשנ"ב (ס"ק עט) בשם הפמ"ג תספורת וכו' – ואחד האיש ואחד האשה שוין לאיסור ואפשר שיש להתיר באשה [לגלח] ריבוי שער דצדעין. נמצא שלא חילק בין איש לאשה לשניהם אסר בתספורת הראש אמנם לאשה התיר ריבוי שער. וכ"כ ים של שלמה ביבמות (פרק ד סימן לג) וערוך השולחן (סעיף טו) וכף החיים (אות מז). ע"ש. אמנם לצורך טבילת מצוה נראה שיתירו וכמ"ש בשו"ת ויען יוסף (אורח חיים סימן שמט) שנשאל אם אשה מותרת לספר בשבוע שחל בו תשעה באב, והשיב דאשה שיש לה מנהג קבוע לספר בכל פעם קודם הטבילה, הוי בכלל מקפדת ואיכא חשש חציצה אם לא תספר, ומותרת לספר גם בין המצרים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן פא) לענין אשה אפשר להקל להסתפר אם זה נוגע לרבוי שערות הראש והיא מסתפרת בעיקר מטעמי צניעות. וכטעמו של המהרי"ל שהובאו דבריו לעיל שהעלה לצורך מצוה מותר לתקן צפורניו, קודם הפריעה משום דמצות פריעה דאורייתא ותספורת דרבנן. וכ"ש שכתבנו לעיל דנוול הוא דאורייתא ותספורת אינו מן הדין כלל אלא ממנהג לכן בפשטות מותר לאשה להסתפר לצורך מצוה. וכ"כ בשו"ת פעולת צדיק (חלק ב סימן עו) לדבר מצוה הכל שרי ע"ש. וראה עוד בזה בשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן שמח) ובשו"ת האלף לך שלמה (חלק או"ח סימן של) ובשו"ת שואל ונשאל (חלק א יו"ד סימן קסח) ובשו"ת יביע אומר (חלק ה יו"ד סימן לא).
וכן יראה על דרך חכמי האמת שתמיד צריכה לספר גם את שערות ראשה וכמ"ש מנורת המאור (פרק י נישואי אשה עמוד 85) שהאשה מתקדשת מטומאתה סופרת לה שבעה ימים, וקודם שתטבול במי מקוה או במי נהר צריכה לקוץ צפרניה מידיה ומרגליה, לפי שגדלו בימי טומאתה, וצריכה לספר השער שגדל לה בימי נדתה, והוא בארבעה איברים, שהם, מעט משער ראשה, שיעור מה שגדל לה בימי נדתה, ושני בתי שחוייה, ושער שעל ערותה, ועשרים צפרנים משני ידיה ומשני רגליה, הרי עשרים וארבעה, כמנין ואיב"ה, כלומר תסיר האיבה שבינה לבין בעלה.
ושמא יש לדחות ולומר בדעת מרן שמותר לאשה לספר את ראשה ללא טעם לצורך מצוה. דהא מרן לא הזכיר כלל בדבריו את האשה ולכן יש לומר שהאיסור הוא רק על האיש בלבד ולא על האשה, ראה מ"ש לעיל. וכדברי אגרות משה שם בדבר תספורת לאשה בימי הספירה שציין לתוס' ביבמות שכתבו שכיון דשריא אשה בנטילת שער בתוך שלשים שריא נמי בתשעה באב. ע"ש. וכן התיר האור לציון (חלק ג פרק יז סעיף ג) לנשים להסתפר בימי העומר. וכמ"ש הרא"ש במועד קטן (פרק ג סימן נג) שהקשה לדברי האלפסי דאי אשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה דלמא שריא נמי בשבת של ט' באב. ע"ש.
ועוד דיש לחלק בין אבלות חדשה שיש לה עיקר מן התורה בתספורת וכו', לאבלות ישנה של שבוע שחל בו תשעה באב שהיא קלה יותר, ואין לה שום סמך מן התורה. וכן אמרו ביבמות (מג:) דשאני אבלות ישנה דקילא טפי, לפי זה כאן יש להקל לכל הדעות לאשה וראה בזה בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן לה). ועוד כפי שכתבנו לעיל דיש כמה אחרונים שהתירו לאשה להסתפר בין המצרים והלכה כדברי המקל באבל ודאי אף אי נפישי טפי המחמירים דאי לא מאי אהני כללא הרי בלא"ה אי נמי הוו פלגא ופלג' ספיק' דרבנן לקולא ובשל סופרים הלך אחר המקל. וכ"כ להדיא באור לציון (חלק ג פרק כז סעיף ג) ובילקוט יוסף בדיני ימי ת"ב (עמ' תקסב) העלה שמותר לאשה להסתפר בשבוע שחל בו ת"ב, ולא חילק כלל אי לצורך מצוה או לאו. וכן נראה הדין.
וצ"ל היתר תספורת הראש אליבא דמרן הוא באשה נשואה דוקא קאמר ולא בפנויה. דמיירי במעברת סרק על פניה וטופלה בסיד שהוא משום תכשיט שלא תתנוול על בעלה הא בפנויה לא אמרינן הכי וכדברי התוס' במועד קטן (דף יח.) על דברי בעל הלכות גדולות דאמרינן האשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה ונראה דבאשה נשואה דוקא קאמר ומיירי במעברת סרק על פניה וטופלה בסיד שהוא משום תכשיט שלא תנוול על בעלה וכ"כ הרא"ש בכתובות (פרק א סימן ו) דתני באבל רבתי האשה מותרת בנטילת שער ומוכח התם דכל דין שלשים דהיינו תספורת וגיהוץ אינו נוהג באשת איש שלא תתגנה על בעלה. וכ"כ רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה (נתיב כח חלק ב דף רלב טור א) דמיירי באשת איש וכ"כ ים של שלמה יבמות (פרק ד סימן לג) ושפת אמת ביומא (דף עח:) וראה בחידושי הרמב"ן מסכת מועד קטן העלה דקשוט הגוף נראה שעשו אותו כאוכל נפש, לפיכך עושה אשה תכשיטיה במועד. והובא בשו"ת פעולת צדיק (חלק ב סימן מב) בשם הריטב"א מ"ט אין מגלחין פי' דאע"ג דגלוח מלאכה גמורה היא מ"מ כיון שהוא תיקון הגוף ויפוי שלו כצורך אוכל נפש דמי וכדתנן עושה אשה כל תכשיטיה במועד ואין לך צורך המועד גדול מזה ומהדרינן דטעמ' משום גזרה דרבנן שלא יכנס למועד כשהוא מנוול וכו' ע"ש. הרי לך דאפי' ליפוי ונוי שפיר דמי דהוי כצורך אוכל נפש.
אלא דמגוף הק"ו של רב חסדא שאמר ומה במקום שאסרו לספר ולכבס מותר ליארס ל' יום של איבול שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס ושממנו למדו הפוסקים שהאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה. משמע דהאי דינא הוי לכל בחורה דהא צריכה ליארס קאמר וזה לא שייך באשת איש. ויש לתת טעם לזה דהא דהתירו לאחר ז' להסתפר משום דניוול הוא לה להיות כך עד ל' יום כאיש ורק לזמן קצר אסרו לה באבילות חדשה הא באבלות ישנה בשבוע שחל בו ת"ב לא נחמיר עליה להיות בניוול. ולפי זה גם בחורה שעדיין רווקה ניוול הוא לה להסתובב בצורה זו ללא נטילת שער כרצונה וכ"ש שצריכה להתיפות בכדי למצא לה את זיווגה וזהו לצורך מצוה. לכן שפיר יש להתיר גם לרווקה בתספורת הראש. ולפי זה יש לומר דכ"ש דה"ה גם בספירת העומר שהוא לזמן ארוך יש להתיר. ושו"ר לשו"ת חיים שאל שם שדייק מדברי הרי"ף להתיר בכל אשה אפילו פנויה. וכן משמע מסתימת דברי הרמב"ם והסמ"ג דשרו בכל אשה ליטול שער אחר ז'. וטעמ' דכל אשה בין נשואה בין פנויה התירוה בנטילת שער כדי שלא תתנוול דגם הפנויה מסתמא רוצה להנשא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכדי שלא תתנוול התירה ע"ש. וכידוע ספיק' דרבנן לקולא ובשל סופרים הלך אחר המקל. ושמחתי לראות בחזון עובדיה (הלכות ספירת העומר סעיף לו הערה מח) שהעלה להתיר לבחורה פנויה להסתפר לקראת פגישה בימי הספירה בכדי להתנאות כדי שתמצא חן בעיני כל רואיה. עכת"ל ונראה מתוך דבריו שה"ה בשבוע שחל בו תשעה באב ע"ש.
ובהלכות חול המועד ציין הב"י (באו"ח סימן תקמו) לרמב"ם מעברת אשה שער מבית השחי ומבית הערוה בין ביד בין בכלי וטעמו מדתניא התם מעברת סכין על פניה של מטה. ולא כתב שמותרת להסתפר וכן לא כתב בשו"ע (או"ח סימן תקמו סעיף ה) להסתפר או ליטול שיער אלא כתב וז"ל: עושה אשה כל תכשיטיה במועד; כוחלת ופוקסת (פי' מחלקת שערה לכאן ולכאן רש"י), ומעברת סרק על פניה, וטופלת עצמה בסיד וכיוצא בו; והוא שתוכל לסלקו במועד; ומעברת שער מבית השחי ומבית הערוה, בין ביד בין בכלי, ומעברת סכין על פדחתה. מדלא כתב להסתפר מוכח לכאורה דלמרן דאין לאשה להסתפר בחול המועד וכן ראיתי שכתב המשנ"ב (ס"ק טז) בשם הגר"א ופמ"ג מעברת שער מבית השחי וכו' – אבל מראשה אסור גילוח ותספורת בחוה"מ באשה כמו באיש. וכ"כ כף החיים (באות כח) בשם עוד אחרונים ע"ש. וכ"כ בשו"ת באר משה (חלק ז' סימן ה) שאסר לנערה לספר שערותיה וכ"כ מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת חזון עובדיה (מהלכות חול המועד סימן מד).
איברא שאפשר לומר מזה שמרן כתב "שעושה כל תכשיטיה במועד וכו' " זהו גם תספורת בכלל עושה כל תכשיטיה במועד. וראה עוד בגמ' מועד קטן (דף יד.) שהטעם לאיסור תספורת במועד הוא משום שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין. ופי' בחידושי הריטב"א שם דאע"ג דגילוח מלאכה גמורה היא מכל מקום כיון שהיא תיקון הגוף ויפוי הגוף כצורך אוכל נפש דמי וכדתנן (ח' ב') עושה אשה תכשיטיה במועד ואין לך צורך המועד גדול מזה ומהדרינן דטעמא משום גזירה דרבנן הוא וכו' כדי שלא יכנסו ישראל לרגל כשהן מנוולים. וכ"כ המשנ"ב (ס"ק ג) דה"ה סיפור הראש אלא שדרכן היה לגלח ואף דסיפור וגילוח הוא דבר של יפוי ותיקון הגוף שהוא צורך המועד אפ"ה אסרו בתוך המועד כדי שיזדרז לגלח קודם המועד דאם היו מותרין לגלח בתוך המועד היו סומכין עצמן לכתחילה ע"ז ויכנסו לרגל כשהן מנוולין. ובאשה לא שייך הטעם שתיכנס לרגל כשהיא מנוולת דאדרבא גבי אשה אינה רוצה כלל וכלל להיות בניוול ואף יום אחד.
ובזה נראה שפיר להתיר לאשה להסתפר דזהו תיקון הגוף דיפוי הוא וכמ"ש התוספות מועד קטן (דף יד.) גילוח של יפוי דהוה לך למישרי לצורך המועד אע"פ שהיא מלאכה ע"ש. וכן נראה דלא נאסרה מהטעם שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין דאינה בגזירה זו וכפי שבקטן לא שייך גזירה זו וכמ"ש המג"א (סימן תקלא ס"ק ח) והט"ז (ס"ק ו) דלא שייך ביה טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא. וכפי שפסק מרן בשו"ע (סעיף ו) קטן מותר לגלח במועד, אפילו נולד קודם הרגל. ועוד סניף להקל מדהביא הטור והב"י שם את רבינו תם שפירש כיון שהטעם אם כבר גילח קודם המועד מותר לגלח במועד ואע"פ שהשיג עליו קשה מאוד להתיר וגם אינו נראה כך מתוך הגמרא וכו'. לשיטת ר"ת וסייעתו [ראה לשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך א – או"ח, הערות סימן יד) דאפליגו הראשונים, אם גילח קודם המועד אם מותר לגלח במועד, וכף החיים (אות ז)]. נמצא דמה שהוא לצורך יפוי האשה ליכא איסור מלאכה אף שהוא מלאכה בעצם דלכן מותר גילוח הראש לכל אדם, ולכן מותר מדינא שאר גילוח אף שהוא מלאכה משום דמה שהוא לצורך המועד להתייפות לא היו צריכים להתיר שאינו בכלל איסור מלאכה שנאמר בחוה"מ וכמובא בשו"ת פעולת צדיק שם מ"ט אין מגלחין פי' דאע"ג דגלוח מלאכה גמורה היא מ"מ כיון שהוא תיקון הגוף ויפוי שלו כצורך אוכל נפש דמי וכדתנן עושה אשה כל תכשיטיה במועד ואין לך צורך המועד גדול מזה ומהדרינן דטעמ' משום גזרה דרבנן שלא יכנס למועד כשהוא מנוול וכו' ע"ש. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סימן קסג) ומטעם זה העלה דבזמננו שנוהגין הרגילין בתספורת הזקן להסתפר בכל יום ואף אם ביום אחר יום או אחת לשלשה ימים, ליכא שום איסור. ואולי גם הנו"ב יודה בכזה דמשמע שם בסוף התשובה שרק יחידים היו רגילין להסתפר בכל עת בזמנו ובמקומו. אבל מ"מ איני נוהג להתיר אלא למי שיש לו צורך ביותר או מצטער ביותר, ואם אחד ירצה לסמוך ע"ז גם בשביל היפוי לבד אין למחות בידו כי מעצם הדין הוא מותר לע"ד.
ואם נפשך לומר שהאשה בכלל הגזרה שלא תיכנס בניוול לחג כאיש אזי למה הותר לה בחול המועד לעבר שער מבית השחי ומבית הערוה בין ביד בין בכלי וכפי שהובא בשו"ע (סעיף ה) עושה אשה כל תכשיטיה במועד; כוחלת ופוקסת, ומעברת סרק על פניה, וטופלת עצמה בסיד וכיוצא בו; והוא שתוכל לסלקו במועד; ומעברת שער מבית השחי ומבית הערוה, בין ביד בין בכלי, ומעברת סכין על פדחתה. מכאן אתה למד שמותר לה ליפות את עצמה בחול המועד ולא אמרינן שתתיפה לפני הרגל בכדי שתיכנס לרגל מיופת כגזירת האיש.
וכ"ש לפנויות שמחפשות להם את הזיוג המתאים שאין לעכבם עד לאחר המועד להסתפר ולהתיפות שישנם סוגי תספורות ותסרוקות שמשנות את מראם ואין ערב להם להסתפר בלחץ או אצל ספרית אחרת וכד' וכמ"ש התוספות במעד קטן שם על היוצא מבית האסורים – שאינו יכול לגלח קודם המועד שאין מניחין לו לגלח ואפילו מניחין לו אינו ערב לאדם לגלח בבית האסורין [כ"ה בירושלמי]. ואע"פ שהיה להם פנאי שרי להם להסתפר במועד וכעין דין הנזיר שהובא ברמב"ם (הלכות יום טוב פרק ז הלכה יט) וכולן שהיה להן פנאי לגלח קודם הרגל ולא גלחו אסורין, אבל הנזיר והמצורע שהגיע זמן תגלחתן בין בתוך המועד בין קודם הרגל אע"פ שהיה להם פנאי מותרין לגלח במועד שלא ישהו קרבנותיהן. ולכן אין זה נכון להשהות את הפגישות דזהו הזמן שיכולות להתראות ולפגוש חבירות ומשפחה וכד' וע"י מפגש זה או אחר יקדם את זווגה ומטעם זה נפסק בשו"ע (סימן תקמו סעיף א) שמותר ליארס. והטעם שמא יקדמנו אחר ברחמי' וה"ה כאן. וע"כ שהניוול גורם לה עלבון גדול חשיב צורך גדול, ואפשר להקל, וכ"ש כשמתבישת להיפגש כך או לילך כן בפני בני אדם, אין לך צער גדול מזה.
וראה מה שכתבנו לעיל אם אשה מותרת לספר בשבוע שחל בו תשעה באב והשיב שו"ת ויען יוסף (אורח חיים סימן שמט) דאם יש לה מנהג קבוע לספר בכל פעם קודם הטבילה, הוי בכלל מקפדת ואיכא חשש חציצה אם לא תספר, ומותרת לספר גם בין המצרים. ומטעם של חשש חציצה ודאי דיש להתיר לה גם בחול המועד לצורך טבילה, וכטעמו של המהרי"ל שהובאו דבריו לעיל שהעלה לצורך מצוה מותר לתקן צפורניו, קודם הפריעה משום דמצות פריעה דאורייתא ותספורת דרבנן. וכן נראה שיהיה הדין גם לטעמו של שו"ת שבט הלוי (חלק י סימן פא). ע"ש.
ומה שכתבנו לעיל שקטן אינו בכלל איסור התספורת דלאו בר מצוה הוא כל שאין לו י"ג שנים שרי לגלח במועד ואע"ג שהגיע לחינוך וראה לכף החיים (סימן תקלא אותיות כה-ל) ולאור לציון שם שהתיר, ואף מותר להשהות לדבר מצוה כמובא בשו"ת רביד הזהב (סימן יד) וכף החיים שם בשם ספר גן המלך (סי' ס"ב) דמותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן עד המועד כדי להרגיל את השמחה במועד ומצוה נמי איכא בכך ומגלחין ע"י ספר ישראל ע"כ. וכ"כ בשו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן לה) בדבר המנהג שנהגו רבים וכן שלמים שלוקחים את ילדיהם הקטנים למירון בל"ג בעומר כדי להסתפר (תספורת ראשונה) סמוך לקברי התנאים הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו, שכן נתפשט המנהג בעה"ק ירושלים להרבות שמחה בתופים ובמחולות בתספורת הראשונה של הקטן, בשביל חיבוב מצוה של הנחת פאות הראש, ועושים זאת על ידי ספר אומן ישראל בחול המועד. ויש למנהג זה על מה לסמוך. ע"ש. וכן כתב הגאון הראשון לציון רבי מיוחס בכר שמואל בספר מזבח אדמה (דף ז' ע"ד). ע"ש. ודע דאע"פ שאין אבלות לקטן כתב מרן בשו"ע (או"ח סימן תקנא סעיף יד) שאסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. והרגיש בזה המג"א (ס"ק לח) וכתב שצ"ע דבי"ד סי' שפ"ד פסק דאין אבילות לקטן ותירץ שנ"ל דבאבילות דרבים מחמירי' טפי. ויש עוד לדון אם קטן יכול להסתפר ע"י אשה דהא מותרת היא בתספורת, ושמא זאת כוונת מרן שכתב שאסור לגדולים וכו'.
וסרוק הראש יש שכתבו שהאיש אסור לסרוק ראשו כל ל' ומשום כך נהגו שלא לרחוץ כלל ושלא לחוף ראשם כדי שלא יבוא לידי סריקה וש שרצו לדמות כן גם לשבוע שחל בו תשעה באב. ונשאל בשו"ת רש"י (סימן קכב) אם מותר לסרוק את ראשו בחול המועד או לאו. והשיב מותר לחוף ולסרוק ראשו בחולו של מועד, שאף בשבת וביום טוב נחלקו בו אבל במועד מותר. כי היאך נראה לאסר הדבר משום תלישת שער, השתא גלוח במועד מותר לבא מבית השביה ועל כל אדם לא נאסר, אלא כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולים. והניף ידו שנית בספר האורה (חלק ב' קכ) מותר לחוף ולסרוק את ראשו בחולו של מועד ואין לאסרו משום תלישות שער השתא גלוח שרי וכו' וכ"כ מחזור ויטרי (הלכות פסח (עמ' 310-254) סימן פד) וכ"כ מרן הב"י (או"ח סימן תקלא) זאת ועוד דאף תוך שבעה דאבלות מותר ראה בב"י (יו"ד סימן שצ) שכתב רבינו ירוחם (נכ"ח ח"ב רלב ע"ד) לסרוק ראשו במסרק פרש"י והמפרשים שמותר אפילו תוך שבעה שאין כאן לא תענוג ולא שמחה: והמרדכי (כתב) במועד קטן (סי' תתקיז) והגהות מיימון פרק (ז') [ה'] (אות א) [כתבו] לסרוק ראשו יש מתירין ויש רוצים לאסור כל שלשים יום ומדברי ר"י (ברכות טז: תוד"ה אסטניס) נראה דשרי שהתיר לחוף ראשו אפילו תוך שבעה: וסמ"ק (סי' צז עמ' סו דין שלשים) כתב סורק ראשו לאחר שבעה. ולענין הלכה נקטינן כדברי המקילים לסרוק אפילו תוך שבעה. והביאו להלכה בשו"ע (בסעיף ו) וז"ל לסרוק (ראשו) במסרק, מותר, אפילו תוך שבעה. וכן נראה דעת הרמ"א שלא הגיה מאומה ובחול המועד כתב הרמ"א (בסימן תקלא סעיף ח) שמותר לחוף ולסרוק את הראש במועד, אע"פ שמסיר שער, ואין בזה משום גילוח (מרדכי ריש מ"ק). וכ"כ אחרונים וקיצור שולחן ערוך (סימן ריא סעיף יד) וכ"כ ערוך השולחן (סימן תקנא סעיף טו) ושו"ת פנים מאירות (חלק א סימן ח) וכף החיים (אות מג) ובשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן לה) דקיימא לן להתיר לאבל לסרוק ראשו אפילו בתוך שבעה, וכמו שפסקו מרן והרמ"א, הוא הדין בשבוע שחל בו תשעה באב דמשרא שרי, דאדרבה אבלות ישנה קילא. נמצאנו למדים שאין איסור בסירוק הראש לאיש או אשה כלל לא באבלות חדשה ולא בישנה וכ"ש לא בחול המועד.
לסיכום מותר לאשה להסתפר בספירת העומר ובין המצרים .
פירות הנושרים:
1. אשה מותרת בנטילת שער אחר ז' ימי אבלות. ואחינו אשכנזים אוסרים.
2. בכל זמן ספירת העומר מותר לאשה לספר את ראשה.
3. מותר לאשה להסתפר בשבוע שחל בו ת"ב, ואין חילוק כלל אי לצורך מצוה או לאו.
4. נראה להתיר לאשה להסתפר בחול המועד והוא כשנחוץ לה, וי"א שאין לאשה להסתפר בחול המועד. וראשון נראה עיקר.
5. מה שנהגו למנוע נישואין בימי ספירת העומר, לא משום איסור, אלא משום מנהג אבלות. ואין לימי הספירה שום דמיון ויחס השוואה לאותם ימים שבין ר"ח אב עד התענית, שהם ימי אבל כללי לכל ישראל.
6. אין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה.
7. איסור תספורת תוך ל' לאיש הוא מדרבנן.
8. מוהל בזמן אבלות מותר לתקן צפורניו, קודם הפריעה משום דמצות פריעה דאורייתא ותספורת דרבנן.
9. יש מתירים רק באשה שיש לה מנהג קבוע לספר בכל פעם קודם הטבילה, הוי בכלל מקפדת ואיכא חשש חציצה אם לא תספר, ומותרת לספר גם בין המצרים.
10. הלכה כדברי המקל באבל ודאי אף אי נפישי טפי המחמירים דאי לא מאי אהני כללא הרי בלא"ה אי נמי הוו פלגא ופלג' ספיק' דרבנן לקולא ובשל סופרים הלך אחר המקל.
11. על דרך הקבלה אשה מתקדשת מטומאתה סופרת לה שבעה ימים, וקודם שתטבול במי מקוה או במי נהר צריכה לקוץ צפרניה מידיה ומרגליה, לפי שגדלו בימי טומאתה, וצריכה לספר השער שגדל לה בימי נדתה, והוא בארבעה איברים, שהם, מעט משער ראשה, שיעור מה שגדל לה בימי נדתה, ושני בתי שחוייה, ושער שעל ערותה, ועשרים צפרנים משני ידיה ומשני רגליה, הרי עשרים וארבעה, כמנין ואיב"ה, כלומר תסיר האיבה שבינה לבין בעלה.
12. מה שכתבנו להתיר זהו בכל אשה אפילו פנויה, דשרו בכל אשה ליטול שער אחר ז'. וטעמ' דכל אשה בין נשואה בין פנויה התירוה בנטילת שער כדי שלא תתנוול דגם הפנויה מסתמא רוצה להנשא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכדי שלא תתנוול התירו לה.
13. קשוט הגוף לאשה עשו אותו כאוכל נפש, לפיכך עושה אשה תכשיטיה במועד.
14. יש לומר שכל יום של גדול שערות פוגם יופיו של האדם. ומטעם זה אמרו: מלך מסתפר בכל יום מדכתיב מלך ביופיו תחזינה עיניך. וכהן גדול מערב שבת לערב שבת, הואיל ומשמרות מתחדשות בהן ולכן מותר לאשה להסתפר אף בשבוע שחל בו תשע באב.
15. אין נושאים נשים ואין עושין סעודת אירוסין מר"ח אב עד התענית, אבל ליארס בלא סעודה מותר, ואפילו בט' באב עצמו מותר ליארס, שלא יקדמנו אחר. ואחינו אשכנזים נוהגין להחמיר שאין נושאים מי"ז בתמוז ואילך, עד אחר ט' באב.
16. מותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן עד המועד כדי להרגיל את השמחה במועד ומצוה נמי איכא בכך ומגלחין ע"י ספר ישראל.
17. קטן מותר להסתפר במועד גם ללא צורך מצוה.
18. אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה.
19. מותר לסרוק ראשו במסרק ואפילו תוך שבעה בין לאיש ובין לאשה. והוא הדין בשבוע שחל בו תשעה באב דמשרא שרי, דאדרבה אבלות ישנה קילא, וכ"ש בחול המועד.
20. כל מה שעושה טיפולים או ניתוח וכד' בכדי לקשט את עצמה בחול המועד אע"פ שכרגע מצירה היא בשל כך מאחר וניוול הוא לה, ולאחר הטיפול שמחה הוא לה מותר מפני שמחת יו"ט שתהיה אח"כ, וזאת בתנאי שתראה את התוצאה עוד במועד. כגון הסרת שערות בליזר, איפור ע"י ליזר, הדבקת ציפורניים, הסרת בלוטות גבשושויות כתמים וכד',חורים באוזנים לעגילים.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
מועדי ניסים
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5