——–
מובא במסכת סופרים (פרק יב הלכה א) שמפסיקין בברכות, ואין מפסיקין בקללות, אמר ר' חייא בר גמדא מה טעם, דכתיב אל תקוץ בתוכחתו, אל תעשה קוצים קוצים. אמר ר' לוי אמר הקדוש ברוך הוא, אינו דין שיהו בניי מתקללין ואני מתברך. אמר ר' יוסי ב"ר אבון לא מטעם הזה, אלא זה שהוא עומד לקרות בתורה פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב. וכ"כ במדרש זוטא (קהלת פרשה ח) אל תבהל מפניו תלך [אל תעמוד בדבר רע]. דתנן הפותח פותח בדבר טוב, והחותם חותם בדבר טוב, בברכות קורא ומפסיק, בקללות קורא ואינו מפסיק, למה שאין מפסיקין בקללות. ר' איבו אמר משום אל תעמוד בדבר רע. ופסק מרן בשו"ע (או"ח סימן תכח סעיף ו) קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהם, אלא אחד קורא כולם וכו'. ע"כ. מכלל זה אנו לומדים דבכל התורה אין קפידא בדבר ואפשר להפסיק בכל מקום שירצה וכפי שכתב מרן בהמשך הסעיף שם בקללות שבמשנה תורה יכולין להפסיק בהם, ואע"פ כן נהגו שלא להפסיק בהם ע"ש. וזהו כמובן לאחר שיקרא שלשה פסוקים ובלבד שלא יתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים ולא ישייר בפרשה פחות משלשה פסוקים ואין צורך שיכוין להתחיל ולסיים בדבר טוב למעט קללות שבתורת כהנים. וטעם לחילוק זה מדברי אביי בגמ' (מגילה דף לא:) לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל קללות שבמשנה תורה פוסק מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן. אמנם מדברי הרמ"א שנביא לקמן בס"ד נראה להדיא דיש חיוב לסיים תמיד בדבר טוב.
ומטעם זה פירש בכמה מקומות ר' עובדיה מברטנורא שסיום המסכתות מסיימים בדבר טוב מהטעם הנ"ל כגון: במסכת מועד קטן (פרק ג משנה ט) הסוף הוא אבל לעתיד לבא אומר בלע המות לנצח – שיבלע הקב"ה את המות, וכולן עונות שירה שאין מיתה ואין דמעה. ונקטינן להאי קרא הכא, משום אל תעמוד בדבר רע לכן ראה לסיים בדבר טוב. וכן במסכת ידים (פ' ד משנה ח) הסוף הוא מה הוא אומר ה' הצדיק – כדי שלא להשלים המסכתא במי ה' אשר אשמע בקולו, משום אל תעמוד בדבר רע, השלים בה' הצדיק.
ופסק הרמ"א בהגה בשו"ע (או"ח סימן קלח) וז"ל: יכוין שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב, ויסיים בדבר טוב (א"ז ומיימוני פרק י"ג מה"ת) וכתבו החיד"א בלדוד אמת (סימן ז אות י) ומה שסיים שם הרמ"א "וע"ל סימן תכ"ח ע"ש", נראה כוונתו דמשמע מדברי מרן שם דאין קפידא בזה. ופי' בעל המשנ"ב (ס"ק ה) בדבר טוב דהיינו דוקא בשל ישראל דטובת עובד גלולים אינה קרויה טובה וכן לענין לסיים בדבר רע היינו של ישראל. כתב עוד שם בשם ספר חסידים שיזהר החזן שלא יקרא למי שהוא עור או פסח בפרשה עורת או שבור או למי שראשו נתק בפרשת נתקים ולא יקרא למי שחשוד על עריות בפרשת עריות וכן בכל דבר ודבר. ואין לחזן לחשוב לברך אחד בשעת ברכות או לקלל בשעה שקורא הקללות והטעם שצריך שיהיה כונתו לקרות בתורה לשמה ולא לשם מחשבה זרה. עכ"ל. וראה בערוך השולחן שנביא דבריו לקמן בס"ד שכתב בשם הא"ר דווקא חשוד בעלמא אבל אם ברור הוא שבא על הערוה אם לא שב בתשובה ראוי לקרא לו כדי שיתבייש ויעשה תשובה. ומדבריו מוכח להדיא דיכול לסיים בדבר רע על אומות העולם ונראה דכ"ש בהגדה של פסח שהיא מדברת על צרינו המצריים שעינו ושעבדו את אבותינו במצרים ואף מצווה איכא דשבח הוא לקב"ה על הצלת עמו. ושו"ר במג"א (סימן תכח ס"ק ח) שכתב נוהגין לקרות ללוי פ' העגל כנראה מהטעם הנ"ל דהא ישראל חטאו בעגל.
ועדיין קשה לדבריו דהא אנו מסיימים בכמה מקומות בדבר לא טוב ולא אמרינן אל תעמוד בדבר רע, ואמנם יש שנהגו לשנות כמ"ש בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ג או"ח סימן נט) במקומות שאינם מסיימים או שאינם מתחילים בכי טוב משנים. כגון בפרשת בראשית שקוראים ששה עולים בששת ימי בראשית, משום שמשם והלאה אין הפסקות הקבועות מסיימות ומתחילות בכי טוב.
והרגיש בזה בשו"ת רב פעלים (חלק ד או"ח סימן מב) שנשאל הלא כתוב בסוף ספר במדבר ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו. וקשה והלא אין מסיימין הסדר בדבר רע וכמ"ש בש"ע א"ח סי' קל"ח. והשיב למה אתה שואל על זה והלא יש עוד בזה בפרשת לך לך דמסיים וימת תרח בחרן וכן בפ' מצורע ולאיש אשר ישכב עם טמאה ועוד ועוד. אך נראה ליישב הענין כיון דאחר סיום הפרשה מברך העולה ברכת התורה שהיא תקנת חז"ל אנשי כנה"ג והיא חיוב על אדם לא חשיב סיום ומתו סיום אלא ברכת התורה הוא הסיום ואפי' שהחזן קורא והעולה מברך כיון דצריך להטות אזניו אל הברכה ולענות אמן והשומע דינו כקורא.
והעלה עוד שם דהלומד שנים מקרא שאינו מברך אחר קריאתו כשיגיע לא יסיים ומתו וישתוק אלא יאמר פסוק א' מפרשה שניה שאחריה או פסוק א' ממה שקרא וג"כ יאמר אותו שנים מקרא ואחד תרגום וכן יזהר בהפטרות כמו הפטרה דפרשת טהרות המסיימת וירמסוהו וימות דג"כ יאמר בסיום פסוק מפסוקי ההפטרה שקרא וכבר בעבור זה נהגו המדפיסים להדפיס ההפטרה המסיימת את הארץ חרם (שבת גדול) להדפיס פעם שנית פסוק הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא האמור קודם וכופלין אותו עוד לסיים בטוב.
ולכאורה מדברי ר' יוסי ב"ר אבון דלעיל שכתב זה שעומד לקרות בתורה פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב משמע אע"פ שיש ברכה אחר הקריאה אפילו הכי בעי לחתום בדברי תורה בדבר טוב וכדברי הרמ"א בשו"ע שם שכתב יכוין שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב, ויסיים בדבר טוב. ואין לומר שדבריו מכוונים ליחיד דמשמע התם דלרבים קאמר, מדאמר לעיל ר' לוי אמר הקדוש ברוך הוא, אינו דין שיהו בניי מתקללין ואני מתברך. מדאמר מתברך מוכח דיש ברכה והיא בעשרה. ועוד מדברי ר' לוי מוכח דזהו דוקא בדבר רע על עם ישראל ולא על עכו"ם מדאמר הקב"ה אינו דין שיהו בניי מתקללין ואני מתברך משמע דוקא בניי הא באומות העולם מותר להפסיק בדבר רע וכ"כ התוספות במגילה (דף לא:) ואף איסור יש בדבר בדבר שהוא טובת עכו"ם כמ"ש הט"ז (בסי' תכח ס"ק ה) וזהו כדברי במג"א (סי' קלח ס"ק ג) דטובת עכו"ם אינה קרויה טובה וכ"כ בעל המשנ"ב שם וז"ל בדבר טוב דהיינו דוקא בשל ישראל דטובת עובד גלולים אינה קרויה טובה וכן לענין לסיים בדבר רע היינו של ישראל . וכ"כ ערוך השולחן (או"ח סי' קלח ס' ד) יכוין שיתחיל תמיד בדבר טוב ויסיים בדבר טוב כדכתיב אל תעמוד בדבר רע וטובת עובדי כוכבים אינה טובה וכן רעתם אינה רעה.
וסיוע לזה ראיתי בשו"ת תורה לשמה (סימן תמה) שנשאל היכן מצינו ראיה מן התורה או מן הנביאים או מן הכתובים צריך האדם להתחיל בכי טוב ולסיים בכי טוב והשיב בקוהלת ג' מנה י"ד עתים לטובה וי"ד עתים להפך והתחיל בעת הטובה דכתיב עת ללדת וכו' וכאשר בא לסיים העתים חזר והפך הסדר שהיה הולך בו ואמר עת מלחמה ועת שלום וכפי הסדר דהוה נקיט הול"ל עת שלום ועת מלחמה אך הוא קפיד לסיים ג"כ בטוב ועל כן בסיום היפך הסדר דנקט מעיקרא ואמר עת מלחמה ועת שלום הרי ראיה ברורה כאשר בקשתם.
ונראה לומר שאין כן דעת מרן כנ"ל דלא בעי שיכוין שיתחיל בדבר טוב ויסיים בדבר טוב מדלא הביא זאת בשולחנו הטהור שם, וכן ממה שהביא (בסי' תכח ס' ו) שקללות בתורת כהנים אין מפסיקין בהם, אלא אחד קורא כולם ומתחילין בפסוקים שלפניהם ומסיים בפסוקים שלאחריהם; אבל קללות שבמשנה תורה יכולין להפסיק בהם, ואע"פ כן נהגו שלא להפסיק בהם. עכ"ל, מוכח דאע"פ דכתיב התם ידבק ה' בך ישלח ה' בך וכו' יכול להפסיק בדבר רע ורק מנהג הוא שלא להפסיק וזהו כתשובה שהשיב החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן מז) דיש מי שמקפיד בעלייתו לספר תורה שתהיה קריאתו בענין טוב ושיתחיל ויסיים בדבר טוב. מוכח דתלוי בהקפדה של העולה ותו לא, ועוד כתב שם שעל החזן שהוא קורא בתורה אין מקום להקפיד כלל ודוק. עכ"ל. אמנם מרן בשו"ע (או"ח סימן תקצא סעיף ה) כתב וא"א פסוק במלכיות, ולא בזכרונות ולא בשופרות, של פורעניות של ישראל וכו'. שמא ניתן ללמוד מזה על הכלל או זהו רק לראש השנה, ראה מג"א (סימן קלח ס"ק ג) שרמז לזה.
ולכן נראה דלא ישנה מהפסקות בין עליה לעליה שנהגו אבותינו בשל סיום רע וכד' ואע"ג דמדינא אין עכובא בדבר, מכל מקום לא נכון הוא לשנות מהפסקות שקבעו קדמונינו ז"ל לחלוקת קריאת התורה בשבתות ומועדים, וכמ"ש בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ג – או"ח סימן נט).
ולאו דוקא בזה הקפידו העולם אלא לעוד סממנים שהקפידו עליהם ויש שאסורים ויש שמותרים ראה בשו"ת מהרי"ל (החדשות סימן צב) על הא דאסור לנחש ולעונן אך הלבנה הוא כוכב של ישראל ומונין לה, וסימן טוב הוא לכל ישראל כשהיא מתמלאת ומוספת, דהיינו מתחלת החודש עד ט"ו שהיא הולכת ונוספת כן השמחה והאהבה של הזווג הולכת ונוספת ולהיות כי האשה היא דוגמת הלבנה לכן יש טעם בסימנא טבא הנז' בהאי עניינא. ואין בזה ניחוש דיש לומר דהוא כעין סימן לחזק המזל וכמ"ש בשו"ת רדב"ז (מכתב יד – או"ח, יו"ד חלק ח סימן קכו) וראה בשו"ת רב פעלים (חלק ד סוד ישרים סימן ט) דזהו מדברי רבינו האר"י ז"ל בס' הכוונות הישן כי טעם נכון ע"פ הסוד לעשות הנשואין בט"ו ימים הראשונים של החודש ע"ש. ואעפ"כ מובא בשו"ת יביע אומר (חלק ג אה"ע סימן י) ובשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רעג) דפשיטא דאין דוחין נשואין משום מלוי הלבנה, ובפרט אם כבר נקבע כהלכה, וכ"ש בחתן שהוא למעלה מגיל עשרים, דבזה כ' בתשובת מהרי"א דאין להמתין כלל ואדרבה מצוה להקדים עצמו לדבר מצוה.
ומה שאנו רואים לרבים ושלמים, שאינם מקפידים ומוכרים את דירתם הראשונה שקנו, ולכאורה זהו נגד חשש מפורש שהקפידו עליו בגמ' והשיב על זה בשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך ג חו"מ סימן ה) דלא קפדינן בהאי מילתא אלא כשמוכר הדבר ע"מ להשתמש בכסף לצורך מחייתו וכיו"ב, דבהא קפדינן משום שאין זה מראה על סימן טוב והצלחה, וכעין הא דאמרינן במסכת בבא בתרא (מז ע"ב) כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ופירש רשב"ם: רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין. ע"ש. ולהכי קפדינן ביה שזה מראה על דוחק ולחץ. משא"כ כשמוכר חפץ זה ע"מ לקנות חפץ אחר כזה, שהוא יותר טוב מהראשון. וכהא דהמוכר את דירתו העכשוית שהיא קטנה, כוונתו היא ע"מ לרכוש דירה יותר גדולה ומרווחת ממנה. ואמנם דמחד גיסא יש את החסרון שנזקק למעותיה, אולם מאידך גיסא מראה הדבר כי הרחיב ה' לו ופרינו בארץ, שהולך לרכוש דירה יותר גדולה ונאה הימנה, ובהכי לא קפדינן, כי בכה"ג שפיר מסמנא ליה מילתא.
וראה עוד בנימוקי יוסף (סנהדרין דף ט"ז:) וב"י ושו"ע (יו"ד סימן קעט) ובשו"ת רב פעלים (חלק ב יו"ד סימן כט) לעוד דברים שנראים ניחוש ודרכי האמורי מלבד הסימן הנ"ל והם נעשים לסימנא טבא ואין בו ניחוש, והרי זה דומה להך דמושחין המלכים על המעיין, דתמשוך מלכותן, ומושכין יין בצינורות לפני חתנים, ומתחלין המסכתא בר"ח, ונושאין במלוי הלבנה, דסימן הוא ואין בו ניחוש, וכן כיוצא בזה כתב בש"ע ששופכין מן היין של ההבדלה לסימן טוב, וכן אמרו בגמרא דר"ה השתא דאמרת סימנא מלתא היא, ליכול איניש רוביא וכו', וכן אמרו בגמרא דמציעא דף כ"ז ע"ב כיס וארנקי לא משאלי אינשי משום דמסמני, ופירש רש"י דמנחשי, ואמרי סימן לאדם שמשאיל כיסו שמוכר לו מזלו, ועיין בתוספות שם עכ"ד, ע"ש. וכן מהא דקידושין דף נ"ט ע"א, גבי רב גידל שלא רצה למכור דאמר זבוני לא מזביננא לה, דארעא קמייתא היא, ולא מסמנא מלתא, הרי חסיד גדול אמר כן בפירוש ולא חש לנחוש, וכן אמרו בירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה, ועיין ש"ע א"ח סי' תקפ"ג בט"ז ושאר אחרונים, ועיין בדברי הרמ"א בהגהה בש"ע א"ח קל"ח הקורא בתורה יכוין בדבר שמתחיל בדבר טוב ויסיים בדבר טוב , ועיין ברכ"י סי' קפ"ג, ובקב הישר פ' ס"ד שלא יניח כלים ריקים על השלחן בשעת בהמ"ז, וכתוב בקב הישר אם אדם יוצא לדרך או להקביל פני שר, אם בצאתו מן הבית פגע בכלי ריקם ישוב לביתו, ולא ילך באותו היום, ועל כן נראה גם מנהגים אלו שנוהגים פה עירנו לסמנא אין בהם איסור ניחוש. ושרי להו .
ועל הא דאמרינן דמושכין יין בצינורות לפני החתנים לכאורה יש בזה איסור בל תשחית וכיצד אם כן הותר הדבר לפני חתן וכלה, וראיתי בחידושי הרשב"א ברכות (דף נ:) שתירץ על הא דתניא ממשיכין ביין בצנורות לפני חתן ולפני כלה אף על פי שנמאסים התם משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך וכדי לשמחן שרי, וקליות ואגוזים דאסירי בימות הגשמים לפי שאין עיקר שמחתן בכך, אלא שמתוך שיש קצת שמחה בכך שרי בימות החמה. נמצא שלשם שמחת חתן וכלה הותר להשחית דברי מאכל. אלא שביאר הב"י (או"ח סי' קעא) שכל שהם משמשים שלא לצורך אכילה ושתייה הוא זלזול לאוכלין או שעל ידי שהם ניגרים בצינור הם נמאסים קצת ולהכי קאמר דלא חיישינן משום שמחת חתן וכלה אבל שילכו לאיבוד משום שמחת חתן וכלה ודאי ליכא מאן דשרי כך נראה לי ואע"פ שה"ר מנוח (ברכות פ"ז ה"ט) כתב בשם הראב"ד דאפילו אזיל לאיבוד שרי משום שמחה ע"כ, נראה לדידן דאין זה עיקר השמחה אין ספק דבאזיל לאיבוד אסור. וכך פסק בשולחנו הטהור (בסע' ד) הא דממשיכין יין בצנורות לפני חתן וכלה, והוא שיקבלנו בכלי בפי הצנור. וראה בזה עוד בדברינו (בסימן צז).
ובהמשך הענין הנ"ל יש עוד דברים הנראים לכאורה כניחוש ודרכי האמורי ומותרים כגון המובא בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סי' רפה) שנשאל על מה שאמרו האי מאן דביש ליה בהא מתא, ליזל למתא אחריתי והא כתיב: כי לא לאדם דרכו, לא לאיש הולך, והכין את צעדו (ירמיה י') והשיב פעמים שהחטא גורם, למנוע ממנו הטוב, וצריך לכפרה. ואחד מדרכי הכפרה, הוא שנוי מקום. לפיכך אמרו: צריך לגלות ממקומו, וללכת אל מקום אחר, אולי החטא הוא שגרם, וגלותו תכפר עליו. ולפעמים, שמזל גורם. וכשיסתלק למקום אחר, יצא מתוך ההפכה. אבל מה שנגזר עליו, אי אפשר לשנות. וזהו דכתיב: לא לאדם דרכו. ומ"מ, בידו של ישראל הוא. וכמו שאמרו: אין מזל לישראל. שישראל, חלק ה' ונחלתו, ואינן מסורים למזלות השמים, כי הם למעלה מן המזלות וכו'.
ונהגו העולם גם להניח לסימנא טבא בר"ה על השלחן סוק"ר תמורת המלח להטביל בו פרוסת המוציא וכתב על זה שו"ת תורה לשמה (סימן תק) הגם שבביתי מביאים סוק"ר לסימנא טבא להטביל בו פרוסת המוציא הנה אני מביא גם מלח בכלי אחר ומטבל הפרוסה כאן וכאן כי באמת בטיבול הפרוסה במלח יש סוד וכונה עמוקה כי המלח הוא אותיות לחם והלחם הוא סוד ג' חסדים שהם ג' הויו"ת בגי' לחם והמלח ה"ס ג' גבורות הנמתקות ע"י החסדים וע"י הטיבול הזה לחם במלח מתמתקים הגבורות בחסדים כי כל מלח הוא קצת מרירות ודין וכנז' כל זה בדברי רבינו הגדול האר"י זצ"ל ועל כן לפי הכונה והסוד הנז' קשה לומר שיועיל הסוק"ר במקום מלח בטיבול הלחם בו ולכן מוכרח אני להביא מלח ולטבל בו הפרוסה גם בראש השנה. ובדבר אכילת הסימנים בליל או ביום ר"ה איזה מהם מוקדם ואיזה מאוחר וטעם לזה ראה ביאור בשו"ת דברי יציב (סימן רנג) שו"ת משנה הלכות (ח' יג סי' פ) וראה עוד לסגנון התיבות כשיאכל רוביא יאמר יה"ר שירבו זכיותינו, כרתי יכרתו שונאינו, סילקא יסתלקו אויבינו, תמרי יתמו שונאינו, קרא יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו, ראש נהיה לראש ולא לזנב וכו'. ואף מה שנוהגים לא לאכול בר"ה דבר חמוץ כגון לימונים וכד' מובא בספר טוב עין (סימן יח) שמנהג זה קדום מזמן הגאונים ע"ש.
ועוד נוהגים שלא לישן ביום ראש השנה כמובא לעיל ובשו"ע (סימן תקפג סעיף ב) ובאחרונים וכף החיים שם משום דאיתא בירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי'. והאר"י ז"ל אמר שאחר חצות מותר לישן שכבר נתעורר המלאך ע"י תפלות ותקיעות. איברא שהחיד"א במורה באצבע (סי' ט ס' רסג) דמה שכתבו שאחר חצות מותר לישון, לא נאמר לנו המלאים חטאות וזהמת הסטרא אחרא פרחה בכל ולכן טוב מאוד להתגבר ולעסוק בתורה וכלי האי ואולי לשפלות מצבנו בדור יתום כזה.
נמצאנו למדים שאין זה ניחוש אלא כעין סימן לחזק המזל כמובא בשו"ת רדב"ז שם על הא דאמרינן גד גדי וסינוק לא, כלומר התחזק מזלי ולא תהיה עיף, אף הכא נמי הכוונה לחזק המזל לא לנחש, וכי הא דאמרינן [חולין צ"ה ע"ב] בית תינוק ואשה דלית בהו משום ניחוש. ועל המטה העשויה למזל הבית פירש הר"ר אליעזר ממיץ וז"ל, למזל הבית ואין יושבין עליה שאין לך דבר שאין לו שר מלמעלה והוא שלוחו של מקום, ולכבוד המקום עושים מטה כנ"ל לפרש, דאילו למפרש שהוא סימן טוב בבית נראה ניחוש ורחמנא אמר לא תנחשו, וראיה לדברי הכסא אשר מתקנין לאליהו ז"ל לכבודו עכ"ל ועוד פירושים כתב שם שלא נראו בעיניו ותירץ דלא אסרו אלא כעין מה שהיו רגילין לעשות עובדי עבודה זרה שהיו עורכין שלחן עם מאכל ומשתה וממלאים כלים של יין לשם עבודה זרה הנקרא גד או הנקרא מני, ולכן אסרו משום דמיחזי כאילו עובד עבודה זרה, אבל לא היו רגילין להציע מצעות ומטות לצורך עבודה זרה, ולא מיחזי כמציע לעבודה זרה כיון שגם עובדיה אין עושין כך, ותו דהתם גבי פת מיחזי כתקרובת לעבודה זרה אבל הכא גבי מטה לא מיחזי כתקרובת שאין מקריבין כיוצא בזה. עכ"ל. וכזה ראה ופרש לך בכל דבר ודבר וראה אם יש כדוגמתו בעבודה זרה או לאו. וראה עוד בזה בספרינו מעשי נסים (חלק א' סימן ב').
לסיכום מה שצריך לסיים בדבר טוב דהיינו דוקא בשל ישראל דטובת עובד גלולים אינה קרויה טובה וכן לענין לסיים בדבר רע היינו של ישראל אבל בשל אומות העולם ושאר דברים שפיר לסיים בדבר רע, ולכן יכול לסיים בליל הסדר בדברים רעים על המצריים וכ"ש דמאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה ושומר פתאים ד', וכמו בשאר עניני סכנה, וכמה דברים שבצואת ר' יהודה החסיד דיש בהם חשש סכנה ולא קפדינן, ומ"מ ודאי שאין למחות ולהתקוטט בשביל ענין סימנא טבא בעלמא.
פירות הנושרים:
1. מה שהמסכתות מסיימות בפסוק טוב נקטינן להאי קרא, משום אל תעמוד בדבר רע לכן ראה לסיים בדבר טוב.
2. יזהר החזן שלא יקרא למי שהוא עור או פסח בפרשה עורת או שבור או למי שראשו נתק בפרשת נתקים ולא יקרא למי שחשוד על עריות בפרשת עריות וכן בכל דבר ודבר, ואם ברור הוא שבא על הערוה אם לא שב בתשובה ראוי לקרא לו כדי שיתבייש ויעשה תשובה. ואין לחזן לחשוב לברך אחד בשעת ברכות או לקלל בשעה שקורא הקללות והטעם שצריך שיהיה כונתו לקרות בתורה לשמה ולא לשם מחשבה זרה.
3. למאן דמקפיד מלבד שצריך לסיים בדבר טוב יש גם לכוין שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב. וי"א מה שמסיימים לעיתים בקריאה בתורה בדבר לא טוב כיון דאחר סיום הפרשה מברך העולה ברכת התורה שהיא תקנת אנשי כנה"ג והיא חיוב על אדם לא חשיב סיום הדבר לא טוב אלא ברכת התורה הוא הסיום ואפי' שהחזן קורא והעולה מברך כיון דצריך להטות אזניו אל הברכה ולענות אמן והשומע דינו כקורא.
4. הלומד תורה וכן הקורא שנים מקרא לא יסיים בדבר לא טוב וישתוק אלא יאמר עוד פסוק א' מפרשה שניה שאחריה או פסוק א' ממה שקרא וג"כ יאמר אותו שנים מקרא ואחד תרגום וכן יזהר בהפטרות כמו הפטרה דפרשת טהרות המסיימת וירמסוהו וימות דג"כ יאמר בסיום פסוק מפסוקי ההפטרה שקרא וכבר בעבור זה נהגו המדפיסים להדפיס ההפטרה של שבת הגדול המסיימת את הארץ חרם להדפיס פעם שנית פסוק הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא האמור קודם וכופלין אותו עוד לסיים בטוב.
5. אין קורים שנים בקללות שאיסור יש בדבר.
6. קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהם, אלא אחד קורא כולם. וקללות שבמשנה תורה פוסק מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן.
7. יש דברים שנראים ניחוש ודרכי האמורי אלא דכיון שהם נעשים לסימנא טבא דוקא אין בו ניחוש, והרי זה דומה להך דמושחין המלכים על המעיין, דתמשוך מלכותן. ואינו דומה אמירה לעשיה והפעולה היא העושה רושם למעלה.
8. נוהגין לקרות ללוי פ' העגל (כך מחולקת הפרשה).
9. ודאי שאסור לנחש ולעונן אך הלבנה הוא כוכב של ישראל ומונין לה, וסימן טוב הוא לכל ישראל כשהיא מתמלאת.
10. החזן שקורא כל הפרשה אין להקפיד עליו.
11. פעמים שהחטא גורם, למנוע ממנו הטוב, וצריך לכפרה. ואחד מדרכי הכפרה, הוא שנוי מקום. לפיכך אמרו: צריך לגלות ממקומו, וללכת אל מקום אחר, אולי החטא הוא שגרם, וגלותו תכפר עליו.
12. כתב הרב בן איש חי: מה שמביאים סוק"ר לסימנא טבא להטביל בו פרוסת המוציא ברוה"ש יש להביא גם מלח בכלי אחר ומטבל הפרוסה כאן וכאן כי באמת בטיבול הפרוסה במלח יש סוד וכונה עמוקה כי המלח הוא אותיות לחם והלחם הוא סוד ג' חסדים שהם ג' הויו"ת בגי' לחם והמלח ה"ס ג' גבורות הנמתקות ע"י החסדים וע"י הטיבול הזה לחם במלח מתמתקים הגבורות בחסדים כי כל מלח הוא קצת מרירות ועל כן לפי הכונה והסוד הנז' קשה לומר שיועיל הסוק"ר במקום מלח בטיבול הלחם בו ולכן מוכרח אני להביא מלח ולטבל בו הפרוסה גם בראש השנה.
13. יש נוהגים לא לאכול בר"ה דבר חמוץ כגון לימונים וכדומה.
14. פשיטא דאין דוחין נשואין משום מלוי הלבנה, ובפרט אם כבר נקבע כהלכה, וכן בפרט אם החתן למעלה מגיל עשרים שנה שהקב"ה או' תפח עצמותיו לא ימתין כלל דשהויי מצוה לא משהינן וכל הקודם לישא אפי' בסוף חודש הוא זריז ונשכר להוציא עצמו מקללת הקב"ה ואדרבה מצוה להקדים עצמו לדבר מצוה.
15. הגם שאסור לנחש מ"מ לעשות סימנא טבא מותר וכיון שמותר גם ראוי ונכון לעשות כן, שהפעולה טבא מהפכת לטובה והוסיפו לומר תפילה על דרך בקשה שע"י שאנו עושין סימנים אלו יתעוררו גם הזכיות כעין ראש השנה.
16. המוכר את דירתו העכשוית שהיא קטנה, וכוונתו היא ע"מ לרכוש דירה יותר גדולה ומרווחת ממנה אין בזה בעיה כלל. ואיברא דמחד גיסא יש את החסרון שנזקק למעותיה, אולם מאידך גיסא מראה הדבר כי הרחיב ה' לו ופרינו בארץ, שהולך לרכוש דירה יותר גדולה ונאה הימנה, ובהכי לא קפדינן, כי אכן בכה"ג שפיר מסמנא ליה מילתא.
17. ממשיכין ביין בצנורות לפני חתן ולפני כלה שעושין משום סימן טוב שימשך שלותן וטובתן ואף על פי שנמאסים משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך וכדי לשמחן שרי, והוא שיקבלנו בכלי בפי הצנור ולא ילך לאיבוד ח"ו. וקליות ואגוזים דאסירי בימות הגשמים לפי שאין עיקר שמחתן בכך, אלא שמתוך שיש קצת שמחה בכך שרי בימות החמה.
18. נוהגים לא לישן בראש השנה משום דאיתא בירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי'. והאר"י ז"ל אמר שאחר חצות מותר לישן שכבר נתעורר המלאך ע"י תפלות ותקיעות ולכן יש נוהגין לישן אחר חצות.
19. יש נוהגין להניח מטה יתרה בבית לסימן יפה שיפרו וירבו בבית, ואין יושבין עליה, והטעם שאין לך דבר שאין לו שר מלמעלה והוא שלוחו של מקום, ולכבוד המקום עושים מטה, כגון כסא אשר מתקנין לאליהו ז"ל לכבודו.
20. מה שאסרו בסימנא מילתא כעין מה שהיו רגילין לעשות עובדי עבודה זרה שהיו עורכין שלחן עם מאכל ומשתה וממלאים כלים של יין לשם עבודה זרה הנקרא גד או הנקרא מני, ולכן אסרו משום דמיחזי כאילו עובד עבודה זרה, אך דבר שאינו דומה לעבודה זרה אין בו איסור, וגם עובדיה אין עושין כך ועושים לסימנא טבא דוקא אין בו ניחוש כלל.
21. י"א דמה שכתבו שאחר חצות מותר לישון, לא נאמר לנו המלאים חטאות וזהמת הסטרא אחרא פרחה בכל ולכן טוב מאוד להתגבר ולעסוק בתורה וכלי האי ואולי לשפלות מצבנו בדור יתום כזה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
מועדי ניסים
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5