——–
שאלה: האם ראוי להדר בקניית ערבות הנמכרים בשוק בלא אריזה סגורה, כדי לטרוח במצוה ולבחור בעצמו ערבות מהודרים. או שמא עדיף לקנות אריזות סגורות שבהם מפחית מטירחת המצוה בגופו, ויתכן שגם מהודר פחות, אמנם החשש דגזל לא שכיח כל כך באריזות אלו, ואילו שכיחות הגניבות מעצים נשמע לרוב לפי שגניבתן קלה יותר, כפי ששומעים תדיר מפיהם של מגדלי ערבות שגנבו מהם באישון לילה את כל העץ.
תשובה: לענ"ד דבר פשוט שתיקון גדול יש באריזות הסגורות, וראוי יותר למעט בטירחת המצוה מלקיימה בהידור ע"י ערבות גזולות, ובפרט בערבות הנמכרים להושענא רבה אשר לדעת הפוסקים יש להחמיר בזה, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים. אבל פשוט דבאופן שקונה מהמגדל עצמו וכדומה, שיודע בוודאות שאינו גזול וגם הקרקע איננה גזולה ורוצה לטרוח בעצמו למצוא ערבות מהודרים, שפיר קעביד.
א. מחלוקת הראשונים אם גזול פסול בשאר ימים
שנינו במשנה (סוכה כט:), לולב הגזול והיבש פסול. ובגמרא קא פסיק ותני, לא שנא ביו"ט ראשון ולא שנא ביו"ט שני. בשלמא יבש, הדר בעינן וליכא. אלא גזול, בשלמא יו"ט ראשון דכתיב לכם משלכם, אלא ביו"ט שני אמאי לא, א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה וכו', איתמר נמי [דטעמא דמתניתין בגזול ביו"ט שני משום מצוה הבאה בעבירה, רש"י] אמר רבי אמי יבש פסול מפני שאין הדר, גזול פסול משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה, ופליגא דר' יצחק, דא"ר יצחק בר נחמני אמר שמואל, לא שנו אלא ביו"ט ראשון, אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול. – ובתוס' (ד"ה מתוך) כתבו, "הכא דווקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה".
וכתב הר"ן (יג: מדפי הרי"ף ד"ה ולענין הלכה) וז"ל: ולענין הלכה, הרב אלפסי ז"ל כתב משנתינו כצורתה ולא כתב עליה מחלוקת של רבי יוחנן ושמואל, ומדקא סתם לה סתומי משמע דפסיק כר' יוחנן, דלא שנא ביו"ט ראשון ולא שנא ביו"ט שני של דבריהם. וכן דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל לפסוק כרבי יוחנן, דקיי"ל שמואל ור' יוחנן הלכה כר"י, וכ"ש הכא דמשמיה דרשב"י קאמר לה דהוא תנא, ורב אמי ס"ל כוותיה. ולפיכך אפילו בשני של מצות זקנים גזול פסול, משום מצוה הבאה בעבירה, עכ"ל.
וכן כתב גם הרא"ש (סוכה פ"ג ה"ג) בדעת הרי"ף, וז"ל: ובגזול פליגי בשמעתין, רבי שמעון בן יוחי סבר דתיקון משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, ושמואל סבר כיון שהוא מדרבנן, לא חשיב מצוה הבאה בעבירה. והרב אלפסי ז"ל שלא הביא אלא המשנה כצורתה ולא הביא פלוגתא דאמוראי דפליגי בגזול, מכלל דס"ל כסתמא דגמרא דאמר קפסיק ותני לא שנא ביו"ט ראשון ולא שנא ביו"ט שני ופסיל ליה משום מצהב"ע וכו', וכן פסק בה"ג ורב פלטוייא גאון. – נמצא שאין חילוק בין יו"ט ראשון לכל שאר הימים אלא בחסר, כדאמר לקמן (לו:) רבי חנינא מטבל ונפק ביה וכן שאול, אבל כל שאר הפסולים נוהגים בכל הימים. ויו"ט שני דידן הוא כיום ראשון דספיקא הוא. וראיתי דעות אחרות לפוסקים ונלאיתי לכותבם כי לא ישרו בעיני, וכאשר כתבתי כך עיקר, עכ"ל.
לעומת זאת הרמב"ם (הל' לולב פ"ח ה"ט) מכשיר גזול ביו"ט שני ושאר ימים, וז"ל: כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה ביו"ט ראשון בלבד, אבל ביו"ט שני עם שאר הימים הכל כשר. וכתב הרב המגיד שכן דעת הגאונים. – וכשיטה זו הביא הטור (סימן תרמט) בשם הרי"ץ גיאת, בעל העיטור, ורבינו יונה דגזול כשר ביו"ט שני. אלא שהרא"ש פסק דגזול פסול אף בשאר הימים.
נמצא דלדעת הר"ן והרא"ש בדעת הרי"ף, ראב"ד, רמב"ן, בה"ג, ורב פלטוייא גאון גזול פסול ביו"ט שני. ולעומת זאת דעת הגאונים, רי"ץ גיאת, בעל העיטור, ורבינו יונה דגזול פסול רק ביום הראשון, וכן נקט הרמב"ם.
ב. תמיהה בשיטת המחבר שמכשיר גזול בלולב בשאר ימים, ולענין הושענות מחמיר
והנה לפי כללי הפסק – שכתב הב"י בהקדמתו: "כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם, הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל, אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת, נפסוק הלכה כמותם", – בשאלה זו מה דין גזול בשאר הימים יש לאסור, שכן הרי"ף והרא"ש בשיטה חדא אזלי נגד הרמב"ם.
ואולם למעשה העתיק המחבר (תרמט, ה) את דבריו מילה במילה, וז"ל: כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה, ביו"ט ראשון בלבד, אבל בשאר ימים הכל כשר. – וצ"ע, למה נטה מדרכו לפסוק כשנים המסכימים לדעה אחת.
ואף אם נאמר, דכיון דהרי"ף סתם דבריו ולא כתב כן להדיא, א"כ ליכא רובא. זה אינו, דבהקדמתו כתב הב"י: "ומקום שאחד מן הג' עמודים הנזכרים לא גילה דעתו, והשני עמודים הנשארים חולקין בדבר, הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי והסמ"ג ז"ל לפנינו, אל מקום אשר יהיה שמה הרוח רוח אלהי"ן קדישין ללכת, נלך, כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה". – וא"כ אף אם נאמר דהרי"ף סתם דבריו, והרא"ש והרמב"ם חלוקים, הרי הרמב"ן והר"ן אזלי בדעת הרא"ש, וכך הוא גם דעת הרשב"א (שו"ת ח"א סימן כג, הובא בב"י סימן תרמט) שהשוה יו"ט שני ליום ראשון לכל הפסולים, דמה שפסול בראשון פסול גם בשני, וא"כ הדעת אשר נטו רובן הוא שפסול גזול ביו"ט שני, ואמאי פסק המחבר דכשר.
וביותר יש לתמוה, דאם גזול כשר בשאר ימים, א"כ למה פסק המחבר (תרסד, י) דגזול פסול בהושענא רבה, וז"ל: "יש מי שאומר, שיש ליזהר שלא יקוץ ישראל ערבה למצוה משדה עכו"ם, אפילו ברשות העכו"ם". הרי שלמעשה חשש שלא יהיה גזול, וכבר עמד בזה הביכורי יעקב (שם).
ג. ישוב פסקי המחבר עפ"י יסוד הראשונים דע"י קנין קודם קיום המצוה יש להכשיר גזול לכתחילה ואף אינו בכלל מצהב"ע
והנראה לענ"ד ליישב בהקדם מה שכתבו הראשונים, דגם הפוסקים כשיטת ר' יוחנן מודים, דאם קנאו ביאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה לפני קיום המצוה, כשר ואין בו משום מצוה הבאה בעבירה.
וז"ל הריטב"א (כט: ד"ה והדרינן): מיהו אינו נפסל לא מדין לכם ולא מדין מצוה הבאה בעבירה, אלא בגזלו ונטלו עד שלא קנאו, כגון שלא היה אלא יאוש שאינו קונה. אבל כל שקנאו לגופו קודם נטילת מצוה, בין ביאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה וכיוצא בו, שאינו חייב להחזיר אלא דמיו, הרי הוא כשר לכתחילה, דאי משום לכם הרי הוא שלו, ואע"פ שלא פרע דמיו, הרי זה כלוקח ולא פרע דמים, שהדבר הנקנה הוא שלו לגמרי לכל דבר ואין הדמים עליו אלא חוב, וכן הדין בזה.
ואי משום מצוה הבאה בעבירה, לא אמרו זה אלא כשהמצוה סייעה בעבירה, שבקדושת המצוה הוא קונה אותו והוציאו מרשות נגזל, כגון שהיה יאוש כדי שאינו קונה, ובהקדישו למצותו הרי הוא כאלו מכרו, דמה לי מכרו לגבוה מה לי מכרו להדיוט, והו"ל השתא ע"י המצוה יאוש ושינוי רשות שהוא קונה, ולפיכך אינו לרצון לשם. – אבל כל שאין המצוה מסייעת בקנין ואינו מוציאתו מרשות הנגזל, אינו נפסל לקרבן ולא למצוה, שאע"פ שיש בידו של זה עבירה שגזלו, הרי זה כשאר עבירות שבידו, או כאלו גזל חפץ אחר שאינו פוסלו ממצוה זו, ולפיכך כל שקנאו ביאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה, שאין לו לתת לנגזל אלא דמים, אע"פ שלא פרע עדיין עבירה היא בידו כגזלן ומעכב חובו של חבירו, אבל גוף דבר נקנה לו לגמרי, ואין בו מצוה הבאה בעבירה, עכ"ל. וכן מבואר גם בתוס' (סוכה ל. ד"ה הא קני) ובר"ן (שם), וכ"ה לשון המחבר (סי' תרמ"ט ס"א).
ולפי זה דכשקנאו לפני קיום המצוה כשר, לכאורה היה אפשר לומר דבגזל לולב יש בו יאוש ושינוי מעשה, דכשאגדו עם שאר המינים נעשה חבילה, וכמבואר בגמרא (סוכה יג.) איגד בחד לא שמיה אגד, שלש שמיה אגד, שנים מחלוקת. ולא דמי למסכך בחבילה שנקראת חבילה רק כ"ה קנים, כמבואר בשו"ע (תרכט, טו) מפני שזה מין אחד, אבל ג' מינים הוי חבילה.
אלא שיש לשדות נרגא, דהלא מסקנת הגמרא (שם ל:) דשינוי החוזר לברייתו [מתיר אגדן והרי הן כבראשונה, רש"י] לא שמיה שינוי. וא"כ אכתי ליכא שינוי מעשה, דאיגוד הלולב מיקרי שינוי החוזר לברייתו, [והא דמשמע מדברי הב"ח והשפת אמת דלהלן, דמיקרי שינוי אע"ג דחוזר לברייתו. הם כתבו כן רק למ"ד דצריך אגד, כדלהלן].
אמנם הב"ח (ריש סימן תרמט) עשה בזה מחלוקת בין התוס' והטור, וז"ל: ומשמע בסוגיא, דבין לפני יאוש ובין לאחר יאוש פסול משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה. אלא שהתוס' כתבו, דבלאחר יאוש אינו פסול, אלא א"כ בגזלו אגוד דלית ביה לא שינוי השם ולא שינוי מעשה, אבל בגזלו כשאינו אגוד ואח"כ אגדו, דאיכא יאוש בהדי שינוי השם ושינוי מעשה וקני ליה מקמי דחל חיוב המצוה, תו לא הוי מצוה הבאה בעבירה, ע"ש בדף ל' בד"ה הא קנייה ביאוש ובד"ה ולקנייה בשינוי השם. – ואיכא לתמוה על רבינו שסתם וכתב, דפסול בלאחר יאוש ולא חילק. ונראה לומר דס"ל [להטור], דדוקא למ"ד לולב צריך אגד חשיב שינוי מעשה כשאגדו, אבל למאי דקיימא לן דלולב אין צריך אגד לא חשיב שינוי מעשה, ואע"ג דאיכא שינוי השם דמעיקרא הוי ליה לולב והשתא הושענא, כיון שחוזר לברייתו לא שמיה שינוי, עכ"ל. – [והא דלא מהני שינוי רשות, משום דאיירי בגזלן עצמו, ופשוט].
וכן כתב השפת אמת (סוכה ל: ד"ה שינוי) "דאם אין צריך אגד לא מיקרי שינוי ע"י האגודה, דשינוי אינו אלא אם נעשה ע"י השינוי כלי חדש לענין אחר, אבל כשהיא כמקדם, אע"ג שאגדו במה נשתנה. רק אם צריך אגד, דע"י האגד הוכשר לצאת בו, נעשה כלי חדש ממש, משא"כ אם אינו צריך אגד, וזה ברור לענ"ד", עיי"ש.
ומבואר מדברי הב"ח, דלדעת התוס' אף למאי דקיי"ל דלולב א"צ אגד, ג"כ מהני כשגזל הלולב ואגדו וחשיב שינוי מעשה, אע"ג שאין הלולב צריך להאגד, ולכן לא הוי מצוה הבאה בעבירה.
ולפי זה, יבואר היטב מדוע הכשיר המחבר לולב גזול בשאר הימים, דהיות ובשאר הימים קיל טפי והוי רק מצוה דרבנן, לכן תפס בזה עיקר כשיטת התוס' דבגזל כשאינו אגוד ואח"כ אגדן קני, ואע”ג דאין הלולב צריך אגד אפ"ה חשיב שינוי מעשה, ולא הוי מצוה הבאה בעבירה. ובפרט שגם בלא"ה מכשיר הרמב"ם גזול ביו"ט שני, לכן נקט כוותייהו.
משא"כ בהושענות, דגם אם גזל לפני שנאגדו, לא מיקרי שינוי מעשה באגידתן, כיון שהם מין אחד ולא הוי חבילה בפחות מכ"ה בדין, ולכן הוי מצוה הבאה בעבירה הואיל ולא קנאו ביאוש ושינוי מעשה, ולכן החמיר בזה המחבר שלא יהיו ההושענות גזולות. [והא דשינוי רשות לא מהני התם גבי הושענות, היינו משום דהמחבר מיירי שם שהישראל בעצמו קוצץ הערבה למצוה, ע"ש, וא"כ ליכא שינוי רשות רק יאוש, ויאוש כדי לא קנה. – ולכן צריך שיהיה שינוי מעשה וליכא, ופשוט].
ולפי"ז צ"ל, דהמחבר שמכשיר לולב גזול בשאר הימים, מיירי דוקא באופן שגזל הלולב קודם שאגדו עם שאר המינים, דאז הוי קצת שינוי מעשה ע"י האגד. אבל אם גזלו כשכבר היה אגוד פסול, כיון דגזל בעלמא בלא שינוי כלל, גם המחבר ס"ל דפסול, וכדחזינן גבי הושענות שפוסל המחבר גזל. ורק ס"ל להמחבר, דבשאר הימים שמצות ד' מינים הוא רק מדרבנן, לכן מהני בה שינוי פורתא כמו אגודת הלולב. אבל ביום ראשון שהוא מדאורייתא, בעינן שינוי מעשה גמור, וכמ"ש (בסי' תרמ"ט ס"א) דגזל לולב "ושיפהו" כשר, דאז קנייה בשינוי מעשה גמור, ודו"ק.
ויסוד הדברים להכשיר לולב ביו"ט שני ע"י אגד, משום שמצוותו אז הוא רק מדרבנן, מבואר כבר בערוך לנר (סוכה ל. ד"ה וכולה שמעתין), דמדכתבו התוס' (שם ד"ה שינוי החוזר) דאע"ג דמדאורייתא לא קני שינוי החוזר לברייתו, מ"מ מדרבנן קני, לכן ביו"ט שני דכל מצות לולב דרבנן, ממה נפשך לא חשיב מצוה הבאה בעבירה היכי דקני ע"י יאוש ושינוי מעשה דאגד, דמדאורייתא לא צריך למצוה, דהמצוה הוא רק ביום ראשון, ומדרבנן יצא שהם אמרו דשינוי החוזר לברייתו נחשב שינוי, ולכן כיון שאגדו לא חשיב בדרבנן עוד מצוה הבאה בעבירה, עכתו”ד.
אלא שלאחר העיון קשה לפרש דברי המחבר הכי, דהמחבר (חו"מ סי' שנ"ג ס"א) פסק, דשינוי החוזר לברייתו אינו קונה אפילו מדרבנן, ע"ש [ועיין בביאור הגר"א (סק"ו) שה"ה גם לשינוי מעשה החוזר לברייתו, ע"ש מה שהאריך בזה]. וא"כ בשלמא הערוך לנר שכתב כן בדעת התוס' א"ש, דהתוס' (סוכה ל: ד"ה שינוי החוזר) ס"ל דשינוי החוזר קני מדרבנן, וא"כ שפיר מהני האגד וכשר. אבל בדברי המחבר דס"ל דלא קני, ליכא למימר הכי.
ואולי יש ליישב, דכיון דדעת הרמב"ם הוא דגזול מותר בשאר הימים לגמרי, לכן אף שלא פסק המחבר כדבריו (להביאור הנ”ל), מ"מ סמך בזה לכה"פ כהתוס', דשינוי החוזר יועיל מדרבנן לשאר הימים, ודוחק.
ד. מיישב פסקי המחבר עפ"י יסוד האחרונים דמצות אגד אינו משום נוי בעלמא, אלא הידור בלקיחה תמה, וא"כ חסר ב"לכם"
ובאופן אחר נראה ליישב פסקי השו"ע, עפ"י מה דמסקינן בגמרא (מנחות כז.) דאפילו לרבנן דסברי דלולב אין צריך אגד, מצוה לאגדו משום זה א-לי ואנוהו. וכתבו התוס' (ד"ה לא שנו) "וכולהו פי' דגמרא אפילו לפירוש הלכות גדולות – [דס"ל דאף אם מגביה כל חד לחודיה ג"כ יצא יד"ח] – נראה דצריך לאגדו כדמסיק עליה זה א-לי ואנוהו". וכן כתב הטור (סימן תרנא) אע"ג דקיימא לן לולב אין צריך אגד מצוה לאגדו משום נוי, ובשם רש"י כתב אע"ג דאין צריך אגד, מ"מ לכתחילה חובה לאגדו משום זה א-לי ואנוהו התנאה לפניו במצות. וכתב הב"ח ומשמע לרבינו שבא רש"י ז"ל לפסוק הוראה שחובה לאגדו. ובשו"ע (תרנא, א) נפסק ג"כ דמצוה לאגוד הלולב משום זה א-לי ואנוהו.
והגדרת מצוות איגוד הלולב, ביארו האחרונים שאין זה משום נוי גרידא, דומיא דשופר נאה לולב נאה ציצית נאה וכדומה. אלא גם בכלל לקיחה תמה, דילפינן נמי מהא דכתיב "זה אלי ואנוהו" דבעינן מצוה מן המובחר, וכיון דבעינן בלולב לקיחה תמה, כשהם אגודים הוא "תמה טפי" ולכן מצוה מן המובחר באגודה.
וכן מבואר בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תצב) שאף שאין זה דין לעיכובא, מ"מ הוא מצוה מן המובחר, נוי במצות לקיחה אחת, שיהא אחד לגמרי, וכמו נטילת ציצין שאין מעכבין את המילה דחשוב הידור מצוה, עיי"ש. [וכעין חילוק זה מבואר בשפת אמת (סוכה כט: ד"ה יבש), דגדר ואנוהו באגד שונה מגדר ואנוהו בפסול יבש (לדעת הראשונים דפסול יבש הוא משום ואנוהו, ופסול אף בדיעבד), דבאגד הוי "תוספת הידור" והוי רק לכתחילה, משא"כ יבש הוי מיאוס, ולכן יש לומר דגם בדיעבד לא מהני. – ועכ"פ רואים מדבריו, דאגד הלולב הוא יותר מנוי בעלמא, דהוא תוספת בגוף המצוה, והוי מן המובחר].
ובספר מועדים וזמנים (ח"ב סימן קיט) כתב, שכן משמע מלשון הרמב"ם (הל' לולב פ"ז ה"ו) שפוסק "מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס והערבה ולעשותן שלשתן אגודה אחת", ומשמע שאין זה נוי מצוה או הדור כבעלמא, רק הגדר שכאן מתקיים המצוה מן המובחר באגודה דהוה תמה טפי. וכן מוכח מדברי התוס' (גיטין מה: ד"ה עד) שפירשו, דלרבינו תם שאין לאשה לעשות ציצית, ה"ה שאין לה לעשות האגודה של לולב (והובא במג"א או"ח סי' י"ד). וקשה הא לולב אין צריך אגד ועיקרה רק הידור ונוי בעלמא ולמה אסרינן באשה. ועל כרחך כאן ההידור מגוף המצוה, שרק בזה נעשית ראוי למן המובחר, ושפיר אסור לדידיה לכתחילה באשה. וששמע כן מהגאון דבריסק זצ"ל דהדבר פשוט שאין הגדר מצות נוי כבעלמא, רק בעינן שיהיה לקיחה תמה טפי, עכתו"ד.
ולכן מצינו שיטה בגמרא (סוכה מו.), שמברכין שהחיינו בשעת עשיית הלולב דהיינו כשאוגד, וכתב הב"ח (סימן תרנא) בשם המרדכי, מצאתי בשם הר"י בר יקר ז"ל, זמן הלולב לא נתקן לאמרו אלא בשעת עשייה דהוי בחול, ומה שהנהיגו לאמרו ביו"ט לפי שיש בני אדם שאין להם לולב וסומכין אלולב של קהל, תיקנו שיהא כל אחד מברך שתים בנטילתו ויהא הכל שוין באותה ברכה, ע"כ. – וכתב בשער הציון (סימן תרנא סקל"ו) בשם הבכורי יעקב, דבדיעבד אם בירך שהחיינו בשעה שאגדם יצא ולא יברך בשעת נטילה.
ולהאמור אתי שפיר, דלכן שייך לברך שהחיינו בשעת איגוד הלולב, שבזה נגמר לחפצא של מצוה כמצותה, ואין ענינה קיום המצוה בצורה יפה כבעלמא.
ולפי זה שאין ענין האגד לנוי בעלמא, אלא הידור בקיום המצוה, על כרחך יש בפעולת האגד ענין של הקצאה למצוה, אעפ"י שנפסק בשו"ע (תרנג, ב), עבד להושענא ולא אגבהה למיפק בה שריא בהנאה. עם כל זה בודאי מקצת הקצאה שלא ישתמש בו תשמיש בזיון בודאי יש, כמו לאחר החג דאעפ"י דאזל המוקצה מהם, כתב הרמ"א (תרסד, ט) שנהגו להצניע ההושענות לאפיית מצות כדי לעשות בה מצוה. וכן בסכך של סוכה כתב המשנ"ב (סימן תרלח סקכ"ד) בשם האחרונים, דאף אחר סוכות לא יפסע על עצי סוכה, דתשמישי מצוה הם כמו ציצית ולולב, ועל כן יש למחות באנשים שזורקין אחר סוכות עצי הסכך לחוץ במקום שרבים רגילין לפסוע עליהן, ואפילו איננו מקום אשפה.
ואם כן בגזל ואח"כ אגדן איכא יאוש ושינוי מעשה, דאעפ"י שהוא שינוי החוזר לברייתו, שיכול לפרק האגד, בכל זאת הרי מקצת הקדושה שהוקצה למצותו ע"י האגד נשאר גם אם נפרד האגודה, ושוב אינו יכול להשתמש בו תשמיש בזיון, וא"כ אינו חוזר לברייתו ממש, ושפיר מיקרי שינוי מעשה.
ומעתה יש לומר, דלעולם אזיל המחבר גם בשיטת הרי"ף והרא"ש דגזול פסול ביו"ט שני, ואעפ"כ פסק להיתר ולא חשש למצוה הבאה בעבירה, משום דמסתמא מיירי שגזל את הלולב לפני האגד, ואגדו אח"כ עם שאר המינים, ושפיר איכא יאוש ושינוי מעשה, ולכן יוצאין בה ביו"ט שני.
משא"כ לענין הושענות בהושענא רבה דליכא מצוה לאגדן יחד, כמבואר בשו"ע (תרסד, ד) דמעיקר הדין כשר אפילו עלה אחד בבד אחד, א"כ בלקיחת ההושענא אין בו שום שינוי מעשה כלל, ומותר אף לתשמיש בזיון. והואיל ושינוי רשות נמי ליכא התם, שהרי הוא עצמו קוצץ הערבה, כדמיירי המחבר שם. לכן חשש המחבר שלא יהיה גזול ותהוי מצוה הבאה בעבירה. ואתי שפיר שיטת המחבר בדין גזול בשאר הימים ובדין ההושענות, דלא סתרי אהדדי.
אמנם יש לציין, כי אף לביאור זה צריך ליסודו של הערוך לנר הנ"ל (באות ג') דכיון שבשאר הימים מצותה מדרבנן לכן מהני. דאל"כ יקשה למה פסק המחבר דביום ראשון פסול גזול, אא"כ גזל לולב ושיפהו, והרי גם באגד בלבד איכא יאוש ושינוי מעשה. – ועל כרחך צ"ל, דכיון דבעיקר הדבר הוי שינוי החוזר לברייתו, כיון שיכול לפרק האגד ולא יהא ניכר כלל השינוי (וכמבואר משפט שינוי החוזר בחו"מ סי' ש"ס, ע"ש), הלכך לגבי מצוה דאורייתא לא מהני שינוי כזה ופסול, ורק לגבי דרבנן מקילינן דכיון דקצת שינוי איכא ע"י האגד, שמכאן ואילך אסור לתשמיש בזיון, לכן מקרי שינוי שאינו חוזר לברייתו ממש, והוי שינוי מעשה.
[ ואכן, הב"ח הנ"ל (באות ג') דס"ל בדעת הטור, דכיון דלולב א"צ אגד לא מקרי שינוי מעשה כלל. איהו קסבר דשינוי מעשה פורתא כמו זה לא חשיב שינוי כלל, הואיל ובעיקרו הוא שינוי החוזר לברייתו, ולכן אף בשאר הימים שהם מדרבנן, לא מהני ופסול].
ואם כנים דברינו, יש לומר דהני מילי בלולב ושאר מינים דשייך בו אגד, אבל גזל אתרוג דלא שייך בו אגד, יהיה פסול גם ביו"ט שני, וצ"ע.
ה. תבנא לדינא בנידו"ד שעדיף לקנות אריזות סגורות של ערבות
ועתה נתנה ראש ונשובה לבאר מה שכתבנו בראשית דברינו דעדיף לקנות אריזות סגורות עם כשרות, מאשר להדר בקניית ערבות הנמכרים בשוק בלא אריזה והכשר.
דלפי מה שנתבאר עד כאן בארוכה נמצא, דלינצל מחשש גזל בהושענות, שלא תהיה מצוה הבאה בעבירה, אין עצה ע"י שינוי מעשה כלשהו, דזה מהני דוקא לענין הלולב ומיניו, אבל לא בהושענות. – וא"כ העצה היחידה שלא יהיה מצוה הבאה בעבירה ובגזל בידינו – אם אכן המוכר גזל הערבות – הוא ע"י יאוש ושינוי הרשות, שבשעה שהמוכר קוצץ הערבות נעשה מעשה הגזילה, ואז חל היאוש, ואח"כ כשמוכרו לנו הוי שינוי רשות, ויאוש ושינוי רשות קונה, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' שנ"ג ס"ג).
והנה, בדין יאוש ושינוי הרשות דעת המחבר (שם, ובסי' שנ"ו ס"ג), דבין יאוש ואח"כ שינוי רשות, ובין שינוי רשות ואח"כ יאוש קנה. – אך הרמ"א פליג וס"ל, דדוקא יאוש ואח"כ שינוי רשות קנה, אבל שינוי רשות ואח"כ יאוש לא קנה, וכן מסיק הש"ך (שנ"ג סק"ד).
וא"כ בנידו"ד, שיש חשש שמא גזלם המוכר, מאן יימר שכבר נתייאשו הבעלים, דיתכן שעדיין אינו יודע מן הגניבה. וגם אם כבר נודע לו, אולי לא נתייאש עדיין ובכוונתו לתפוס הגנב ע"י מצלמות וכדו'. נמצא שבשעה שבאים הערבות לידינו, איכא רק שינוי רשות גרידא בלא יאוש, ושינוי הרשות לבד לא קני. – ואף אם כבר נתייאש נמי לא מהני, כיון דשינוי הרשות היה קודם. ושינוי מעשה ע"י האגד ג"כ אינו שינוי, כדלעיל (אות: ג-ד). [ ואף לדעת המחבר (שם) דס"ל, דשינוי הרשות ואח"כ יאוש נמי קנה, ג"כ יש לחשוש שמא לא נתייאש עדיין. – אלא שחשש זה הוא רחוק קצת, דהרי לבסוף יתייאשו הבעלים, ולהמחבר מועיל היאוש גם לאחר שינוי רשות (ואה"נ דהמחבר [או"ח סי' תרס"ד, י] שחשש לגזל בערבות, מיירי באופן שאין שינוי רשות כלל, רק שהישראל בעצמו קוצץ הערבות, וכמבואר לעיל באות: ג-ד). אבל להרמ"א יש לחשוש לזה ].
ועיין בביה"ל (סי' תרמ"ט ד"ה שלא יקצץ) שג"כ כתב כעין דברינו בענין הערבות, וחשש שם שמא ליכא רק שינוי הרשות ע"ש. – ולכן נראה, דעדיף טפי לקנות ערבות עם הכשר ובאריזות סגורות, שאז אין חשש גזל עליהם, ואינו מצות הערבה באה לידו בעבירה.
ו. ברכת שהחיינו בשעת אגד הלולב כשאין האתרוג לפניו
ומדאיירינן בענין איגוד הלולב, אבוא העיר"ה בדבר מחודש שלא מצאתי לעת עתה בספרים, במה שהזכרנו דבדיעבד אם בירך שהחיינו בשעה שאגד את הלולב יצא ולא יברך בשעת נטילה. דלכאורה הני מילי כשהאתרוג מונח לפניו ליד האגודה, אבל אם אין האתרוג לפניו לא יצא, דאיך יברך שהחיינו על מצוה שאינה בשלימות, וכדאיתא בגמ' (מנחות כז.) ארבע מינין שבלולב מעכבין זה את זה, וכן נפסק בשו"ע (תרנא, יב): "ד' מינים הללו מעכבין זה את זה, שאם חסר לו אחד מהם, לא יברך על השאר אבל נוטלן לזכר בעלמא, ואם היו ארבעתן מצויין אצלו ונטלם אחד אחד יצא, הג"ה ובלבד שיהיו כולם לפניו”. – הרי שהתנאי לצאת יד"ח, הוא רק באופן שיהיו כולם לפניו.
ודומה לעשיית סוכה דמבואר בגמרא (שם מב.), "העושה סוכה לעצמו מברך אומר ברוך שהחיינו וקיימנו וכו', נכנס לישב בה אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה", וכ"כ בשו"ע (תרמא, א): "אבל שהחיינו היה ראוי לברך כשעושה אותה לעצמו". ובסוכה בודאי אם עשה רק שתי דפנות שעדיין אין סוכתו כשרה, דלא שייך שיברך שהחיינו כל זמן שהסוכה אינו כשר. וא"כ הוא הדין בוודאי גם בשהחיינו של אגודת הלולב שצריך שיהיה המצוה בשלימות, היינו כל הארבעה מינים לפניו.
ואולם יש לעיין בזה, ממה שכתב הריטב"א (סוכה מו.) בשם הרמב"ן, שידקדק בלולב שאחר דוקא יאגוד, שאז אין בעל הבית מברך שהחיינו, ויצא מחשש ביטול שהחיינו בעשייה שחייבין מדינא, והסכים הריטב"א לשיטתו שראוי לכל אחד לדקדק שאחר יאגוד ואז אין חשש לענין שהחיינו. – ולכאורה יש לתמוה בזה שמעלה יותר למסור את מצות האגד לאחר, דהלא קיימא לן (קידושין מב.) דמצוה בו יותר מבשלוחו.
ובספר מועדים וזמנים (ח"ו סימן מט) עורר עוד, דמה מרויח בזה שנותן לחבירו לאגוד, והרי מאחר שמאגד עבורו בשליחות הוה כמאגד בעצמו, ושוב צריך לברך שהחיינו. – ויש לדחות שאלה זו, דכשאין יודע מתי השליח אוגדו, לא שייך לברך שהחיינו בשעת האגד. וכמו כן כשאוגדו שלא בפניו, לכאורה לא שייך שיברך שהחיינו].
והשתא אי נימא שאין לברך שהחיינו אלא כשכל הארבעה מינים לפניו, אם כן יש עצה פשוטה לצאת מידי ספק ברכה, שבזמן אגידת הלולב לא יהא האתרוג לפניו, ובכהאי גוונא לא יוכל לברך שהחיינו בזמן אגידת הלולב כיון שאין המצוה בשלימות, וירויח גם את קיום המצוה בעצמו כבכל המצוות דאמרינן בהו מצוה בו יותר מבשלוחו. ומדלא הזכיר הרמב"ן עצה זו, אלא כתב שיתננו לחבירו הגם שעל ידי זה לא יקיים את המצוה בעצמו, משמע דלא ניחא ליה בזה, ויל"ע.
פרטי דינים שנתבארו:
א. גזל ד' מינים ואגדן אח"כ, קנאן בשינוי מעשה ע"י האגד, ולא הוי מצוה הבאה בעבירה [אות ג-ד].
ב. בהושענות לא מהני האיגוד להחשיבו כשינוי מעשה, ולכן יש להחמיר בחשש גזול [אות ג-ד].
ג. מצוה מן המובחר לאגוד את הד' מינים, דכשהם אגודים הוי "לקיחה תמה" טפי [אות ד].
ד. בירך שהחיינו בשעת אגידת הלולב יצא, ולא יברך בשעת נטילה [שם].
ה. אין לנהוג תשמיש בזיון בארבעת המינים גם לאחר חג הסוכות [שם].
ו. אין לנהוג תשמיש בזיון בארבעת המינים שאגדם יחד למצוה, אע"פ שלבסוף לא קיים בהם המצוה [שם].
ז. אתרוג דלא שייך בו אגד, יתכן דכשגזול פסול גם ביו"ט שני [שם].
ח. עדיף לקנות אריזות סגורות של ערבות [אות ה].
ט. בירך שהחיינו בשעה שאגד את הלולב, ולא היה האתרוג לפניו, נראה דלא יצא [אות ו].
י. הריטב"א מביא בשם הרמב"ן דראוי לדקדק שאחר יאגוד את הלולב מפני ספק שהחיינו [שם].
יא. כדי לצאת מספק ברכת שהחיינו על עשיית האגד, יאגוד את הלולב כשאין האתרוג לפניו [שם].
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
שו"ת גם אני אודך – א
קס"ח תשובות ובירורי הלכה בענינים הנוגעים למעשה
שקיבלתי ממו"ר הגה"צ – רבי יקותיאל ליברמן שליט"א
על שאלותי שחקרתי בס"ד ובחסדו הגדול
הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
בן אאמו"ר הגה"ח רבי אלחנן י.ד. שליט"א – ב"ב – תשע"א לפ"ק
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5