סימן קד – שלא להפסיק בתפלה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קד – שלא להפסיק בתפלה

א לֹא יַפְסִיק בִּתְפִלָּתוֹ. וַאֲפִלּוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ; א אֲבָל מֶלֶךְ א"ה, אִם אֶפְשָׁר לוֹ לְקַצֵּר דְּהַיְנוּ שֶׁיֹּאמַר תְּחִלַּת הַבְּרָכָה וְסוֹפָהּ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ אֵלָיו, יְקַצֵּר; אוֹ אִם אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּטֶּה מִן הַדֶּרֶךְ, יִטֶּה וְלֹא יַפְסִיק בְּדִבּוּר, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ, יַפְסִיק. ב הָיָה מִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ וּבָאָה בְּהֵמָה אוֹ קָרוֹן כְּנֶגְדּוֹ, יִטֶּה מִן הַדֶּרֶךְ וְלֹא יַפְסִיק; אֲבָל בְּעִנְיָן אַחֵר, אֵין לָצֵאת מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁיִּגְמֹר תְּפִלָּתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא ב בַּתַּחֲנוּנִים שֶׁלְּאַחַר הַתְּפִלָּה. ג וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ, לֹא יַפְסִיק, { אֲבָל יָכוֹל לֵילֵךְ לְמָקוֹם } ג { אַחֵר כְּדֵי שֶׁיִּפֹּל הַנָּחָשׁ מֵרַגְלוֹ } (הר"י רֵישׁ פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין); אֲבָל עַקְרָב, פּוֹסֵק, לְפִי שֶׁהוּא מוּעָד יוֹתֵר לְהַזִּיק, וְנָחָשׁ נָמֵי, אִם רָאָה שֶׁהוּא כָּעוּס וּמוּכָן לְהַזִּיק, פּוֹסֵק. ד אִם רָאָה שׁוֹר בָּא ד כְּנֶגְדּוֹ, פּוֹסֵק, שֶׁמַּרְחִיקִין מִשּׁוֹר תָּם (פי' תָּם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לְהַזִּיק) נ' אַמּוֹת, וּמִמּוּעָד (פי' שֶׁרָגִיל לְהַזִּיק), מְלֹא עֵינָיו; וְאִם שְׁוָרִים שֶׁבַּמָּקוֹם הַהוּא מֻחְזָקִים שֶׁאֵינָם מַזִּיקִים, אֵינוֹ פּוֹסֵק. ה בְּכָל מָקוֹם שֶׁפּוֹסֵק, אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, חוֹזֵר ה לְרֹאשׁ; וְאִם לָאו, חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁפָּסַק בָּהּ; וְאִם פָּסַק בְּג' רִאשׁוֹנוֹת, חוֹזֵר לְרֹאשׁ; וְאִם בָּאַחֲרוֹנוֹת, חוֹזֵר לִרְצֵה. ו הָא דְּאָמְרִינַן אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, בְּקוֹרֵא מְשַׁעֲרִינָן. אִם שָׂח ו בַּתְּפִלָּה, דִּינוֹ לְעִנְיַן חֲזָרָה כְּדִין הַהַפְסָקוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּסִימָן זֶה. ז אֵינוֹ פּוֹסֵק לֹא לְקַדִּישׁ וְלֹא לִקְדֻשָּׁה, אֶלָּא ז יִשְׁתֹּק וִיכַוֵּן לְמַה שֶּׁאוֹמֵר הַשְׁלִיחַ צִבּוּר, וִיהֵא כְּעוֹנֶה { הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וּקְרָאוּהוּ לְסֵפֶר תּוֹרָה, אֵינוֹ } ח { פּוֹסֵק } (ת"ה סי' קפ"ה). ח אַחַר שֶׁסִיֵּם י"ח בְּרָכוֹת, קֹדֶם אֱלֹהַי נְצֹר, יָכוֹל לַעֲנוֹת קְדֻשָּׁה וְקַדִּישׁ וּבָרְכוּ { וע"ל סִימָן קכ"ב. }

באר היטב – סימן קד – שלא להפסיק בתפלה

א א אומות העולם. והוא הדין אנס דעלמא ומתיירא שמא יהרגנו. ומשום הפסד ממון אין להפסיק עיין מ"א: ב ב בתחנונים. ושלא לצורך אסור לזוז ממקומו עד שיפסע ג' פסיעות כדאיתא בסי' קכ"ג מ"א והחזנים שעוקרין ממקומן ביוה"כ כשמגיעים אל ואנחנו כורעים וכו' עיין סי' תרכ"א ולאחר שסיים התפלה שאומרים אבינו מלכנו אין איסור אם עקר רגליו למצוה קצת כגון שמכבדין אותו לפתיחת ארון הקודש שהעולם חושבין קצת למצוה ומ"מ צריך שיאמר קודם לכן יהיו לרצון אמרי פי וגו'. ע"ת: ג ג אחר. דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום ב"י בשם הר"י ומכל מקום שלא לצורך אסור כמ"ש ס"ק ב'. מ"א ועיין ט"ז שהניח דברי רמ"א בצ"ע: ד ד כנגדו. ומשוורים המסורסים א"צ לפסוק. ע"ת: ה ה לראש. אע"פ שבסי' ס"ה פסק לענין ק"ש דא"צ לחזור רק למקום שפסק כאן בתפלה חמיר טפי כך כתב הרי"ף. אבל תוס' ורא"ש והטור אינם מחלקים בין ק"ש לתפלה אלא בין אם היתה השהייה מחמת אונס גרע טפי וכ"פ רמ"א סי' ס"ה ועיין ט"ז ואם לא חזר לראש אלא למקום שפסק וגמרה צריך לחזור לראש. פר"ח: (ובספר אליהו רבה מסיק דלכתחילה יש להחמיר בכל אונס אף שאין גברא דחוי עיין שם באריכות): ו ו בתפלה. עיין סי' קי"ד סעיף ז' דאם שח במזיד חוזר לראש ועיין ב"ח וט"ז וצ"ע דאם שח במזיד בק"ש מה דינו. והאידנא שרוב העולם אינם נזהרים להשיח בברכות של ק"ש אפשר דדיינין להו כשוגג דאומר מותר שוגג הוא. עיין מ"א. ואם שח בין ברכה לברכה א"צ תיקון אלא מיד אחר השיחה גומר תפלתו אבל אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש. ט"ז וע"ש: ז ז ישתוק. עד יתברך: ח פוסק. ואם פסק מיקרי מזיד וחוזר לראש. מ"א. ואם סבר שמותר לעלות הוי שוגג ואינו חוזר לראש:

מגן אברהם ק״ד – סימן קד – שלא להפסיק בתפלה

א׳ מלך א"ה. ומתירא שמא יהרגנו אבל משום הפסד ממון אין לו להפסיק עס"ג וסי' ק"ח סס"ח ועמ"ש סי' צ"ב ס"ב ואם חייב להפסיק במקום סכנה עבי"ד ר"ס קנ"ז ובטור ומעשה דאותו חסיד עם ההגמון צ"ל שהיה בטוח שיקבל תשובתו: ב׳ אא"כ הוא בתחנונים. דאיתא בגמ' דר"ע מרוב כריעות והשתחויות בתחנונים אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכן המנהג פשוט לעקור לאמירת תחנון, ונ"ל דשלא לצורך אסור לזוז ממקומו עד שיפסע ג' פסיעות כדאי' סי' קכ"ג: ג׳ אבל יכול לילך. דלא מצינו הליכה שנקרא הפסקה בשום מקום (שם) ומ"מ שלא לצורך אסור וכמ"ש ס"ב: ד׳ עקרב. משמע דוקא היכא שיש לחוש לסכנת נפשות וכמ"ש בשם סמ"ג בסי' צ"ב: ה׳ לתחלת הברכ'. ול"ד לק"ש כששואל בשלום כמ"ש סי' ס"ו דחוזר למקום שפסק דחמיר' תפל' מק"ש (ב"י) ועב"י סי' נ"ט דכשנשתתק וטעה חוזר לתחלת הברכה ע"ש וע' בתשובת הרשב"א ס"ס ל"ה: ו׳ אם שח. ועסי' קי"ד ס"ז דאם שח במזיד חוזר לראש ועב"ח וצ"ע דאם שח מזיד בק"ש מה דינו ואפשר לומר דאין צריך לחזור לראש כדמשמע בעובדא דרבי אבהו דהוי אזיל במבואות המטונפות ע"ש ויש לדחו' דהתם שאל ד"ת ולא חמירא כולי האי ואפשר דשרי לכתחלה והאידנא שרוב העולם אין נזהרין להשיח בברכות של ק"ש אפשר דדייני' להו כשוגג כמ"ש הט"ז בי"ד סי' צ"ט דאומ' מותר שוגג הוא ועיין במכות פ"ב ובחי' הרשב"א רפ"ב דברכות משמע דאפי' שח במזיד א"צ לחזור לראש ואפשר דוקא כששח בד"ת: ז׳ ישתוק. וכד אמרי יתברך הדר לצלותיה [כ"ה] ועס"ס ס"ו ס"ג: ח׳ אינו פוסק. לכאורה צ"ע מאחר שפסק דאפילו בק"ש אינו פוסק כמ"ש סי' ס"ו ס"ד וסי' קל"ה ס"ה וא"כ מה צריך לאשמעי' בתפלה גם בתשובת הרשב"א שם קאי אק"ש ואפשר בק"ש כיון די"א דפוסק העושה כדבריהם לא מיקרי מזיד משא"כ בתפלה דמקרי מזיד וחוזר לראש:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ק״ד

א׳ אבל יכול לילך כו'. כב"י בשם הרר"י שלא מצינו הליכה שנקראת הפסק' בשום מקום עכ"ל. וקשה ממ"ש הטור והש"ע אבל בענין אחר אין לו לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו וההיא דר"ע כשהי' מתפלל בינו לבין עצמו אדם היה מניחו בזוית זו והי' מוצאו בזוית אחרת מרוב כריעו' והשתחויות בתחנוני' שלאחר התפלה היו עכ"ל וכ"כ הרא"ש משמע מזה דהליכה הוי הפסק וע"כ דהרר"י פליג ע"ז וא"כ להטור אין לו ללכת להשליך את הנחש כיון שאין סכנה והאיך הביא רמ"א זה לפסק הלכה. ואין להוכיח דגם הר"י ס"ל כהטור בזה מדפי' גם הוא דר"ע מיירי בתחנונים שלאחר התפל' כמ"ש ב"י זה אינו דהא דפי' הר"י כן משום קושיא אחרת דהיינו שהיה קשה לו דאין משתחוים באמצע הברכות אבל לא משום הוכחה דאין לצאת מן התפלה וכן התו' הביאו תי' זה על קושי' זאת ודחוהו משום דמשמונה עשר' קאמר ותי' בע"א דהיינו באמצע הברכה מותר לשחות כו' מ"מ משמע גם מדבריהם דמותר לצאת מן התפלה של י"ת בשביל ההשתחוי' והנה ריב"ש סי' של"ב תופס כדברי הטור והרא"ש ואוסר לש"ץ לעקור בי"כ מן התפלה במה שכורעים בסדר עבודה ורמ"א מביאו לקמן והתימה עליו שכאן פסק כהרר"י שהליכה לא הוה הפסק בתפלה וצ"ע ועמ"ש סי' ח' סי"ג: ב׳ חוזר לראש אע"פ שבסי' ס"ה פסק לענין ק"ש דא"צ לחזור רק למקום שפסק. כאן בתפלה חמיר טפי כן הוכיח הרי"ף ממה שפסקי' בפ' מ"ש לענין מים שותתין על ברכיו דחוזר לראש אם שהה וכו' ואח"כ לענין ק"ש דחוזר למקום שפסק ומביא ראיה דהכי מסקנא בסוף מסכת ר"ה וכן בהלל ותקיעות ומגילה אלא שהתו' והרא"ש והטור אינם מחלקים בין ק"ש לתפלה אלא בין אם היתה השהייה מחמת אונס גרע טפי וכ"פ רמ"א בסי' ס"ה וכאן לא הוצרך הטור לכתוב דין אם שהה כדי כולו דצריך לחזור לראש דכבר כ' בסי' פ"ה וכן לענין תפלה דיש חילוק בין שהה מחמת אונס או לא והש"ע שפסק כאן דאם שהה חוזר לראש הוא לכ"ע דאפי' הרא"ש והטור ס"ל כן אלא דחולקים בטעם דהש"ע טעמו משום חומרא דתפל' ולהרא"ש וטור הטעם כיון שהוא שהה מחמת אונס ע"כ לא הוצרך רמ"א לכתוב כאן שום דבר על הש"ע ומו"ח ז"ל חלק כאן בחנם על ש"ע ורמ"א דאפי' בשה' כדי כולו אין חוזר אלא למקום שפסק ותלה עצמו בדברי התו' שכתבו בפ' א"ע דף ל"ד בדין פוסק מחמת עקרב בתפלה וז"ל מיהו לא מצינו אם פסק שחוזר לראש מדלא קאמר אם פסק חוזר לראש אלא יחזיר לתחלת הברכה עכ"ל ובאמת התו' מיירי בפוסק בלא שהה לגמור את כולה דיש בזה פלוגתא בפרק מ"ש דף כ"ד לפי תי' רב אשי וכאן כולי עלמא מודים דחוזר למקום שפסק אבל בשהה לגמור את כולה פשיטא דחוזר לראש לכולי עלמא: ג׳ אם שח בתפלה כו'. בב"י מביא בשם אבודרהם וז"ל כתב הר"ר גרשון בר שלמה נשאל לפנינו אם שח בתפלה אם צריך לחזור או לאו ואם חוזר אם יחזור לראש או לאותה הברכה ששח והשבנו שצריך לחזור לראש כי כל י"ח ברכות כברכה א' דמי עכ"ל וכ"כ בא"ח בשם הראב"ד וכתב ב"י ע"ז ומתוך מ"ש יתבאר שאין דעת הפוסקים כן ואע"פ שיש לחלק דהנך הפסקות הוו ברשות והך הוו שלא ברשות מ"מ נראה דאינו ענין לחייבו לחזור לראש ומ"ש כל י"ח ברכות חשובות כא' ליתא אלא דג' ראשונות חשובות כא' וכן אחרונות כו' עכ"ל וע"כ פסק כאן דלא הוה אלא כשאר הפסקות ולי קשה טפי דדברי הראב"ד כאן סותרים את מ"ש ב"י בשמו בסי' ס"ה דהוא ס"ל כשיטת התו' והרא"ש וטור דאם שהה בלא אונס אפי' בשהה לגמור כולו א"צ לחזור לראש רק למקום שפסק והא הך בלא אונס דהוי ממש כהך שח דהכא דהוא ג"כ שלא ברשות ואמאי כתב כאן דצריך לחזור לראש אם שח בתפלה ומו"ח ז"ל כת' שדברי הרר"ג האילו מיירי בשח במזיד ובזה אמרו דכל הי"ח ברכות הוויין כחד והביא ראיה ממ"ש הטור בסי' קי"ד בשם אבי העזרי דבכ"מ שאמרו חוזר למקום שטעה היינו בטעה בשוגג אבל במזיד ובמתכוין חוזר לראש וע"כ כתב ששגגה יצאה מלפני ב"י כיון שהוא עצמו פסק בסי' קי"ד כאבי עזרי והוא כהרר"ג דכאן וכאן חולק על הרר"ג ותמהתי דא"כ גם הטור שגג ח"ו דהא בסי' ס"ה פוסק דבין בתפלה בין בק"ש כל ששהה אפי' כדי לגמור את כולו שלא מחמת אונס אינו חוזר אלא למקום שפסק ונ"ל שלא מחמת אונס הוה עליה שם מזיד וא"כ סותר את דברי אבי עזרי והוא עצמו מביא דברי אבי עזרי בסי' ק"ד וע"ק לי לפי הבנת ב"י בדברי הר"ג והראב"ד דס"ל כמותו קשיין דברי הראב"ד אהדדי דהא בסי' ס"ה כתב ב"י שהרשב"א כ' בשם הראב"ד כשיטת הטור שזכרנו שאם שהה כדי כולו בלא אונס שחוזר למקום שפסק ולמה כתב כאן שחוזר לראש אם שח. דא"ל דהפסקה דשח גרע מהפסקה דשהה זה אינו דבהדיא כתב הרשב"א בתשו' סי' רמ"ד מביאו רמ"א סי' תר"ץ במגילה באם שהה אפי' שח חוזר למקום שפסק ומגילה ותפלה שווין לההיא שיטה של הטור והראב"ד שמחלקים בין שהה מחמת אונס או לא וכמ"ש הטור בהדיא בסי' פ"ה. והנלע"ד דודאי לפי מה שהבין רבינו בעל ב"י את דברי הר"ג והראב"ד דמיירי בשח באמצע ברכה ותיכף אחר השיחה כשחוזר להתפלל בזה ודאי יפה פסק שא"צ לחזור אלא לאותה ברכה ששח בה דלא גרע השיחה בה מאם לא אמרה כלל דודאי סגי כשחוזר ואומרה וזה בין בשח בשוגג בין במזיד דין א' להם ואם שהה באותה שיחה כדי לגמור כולו תלוי הדבר כשאר הפסקות מחמת שהה שנזכר לעיל. ובזה כ"ע מודים אלא דהרר"ג לא מיירי מזה וזה מוכרח מלשונו שאומר או חוזר לאותה ברכה שסח בה ואי מיירי מזה שעדיין לא התחיל להתפלל אחר השיחה היה לו לומר או חוזר לתחלת הברכה ששח בה וכמ"ש הטור ל' זה כאן דמיירי ג"כ מזה הדין היאך יתנהג תכף אחר השיחה אבל באמת לא מיירי הר"ג אלא כששח וגמר תפלתו ועקר רגליו ומבעיא ליה בעיקרא דהאי מילתא במ"ש במשנה ואפי' מלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואם עבר והשיב מה דינו הן בשוגג הן במזיד כדמצינו לענין כתיבת השם בי"ד סי' רע"ו דגם שם אמרינן אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו ומפלפל שם הב"י אם עבר והשיב אם יקרא באותו ס"ת או לא וה"נ מספק' ליה לשואל את הרר"ג אם גמר כל התפלה מי נימא דהשיחה גורמת לבטל התפלה או לא ומקום הספק נראה שהוא ממה שמצינו בסי' קי"ד לענין דברי' שצריך לו' בברכ' י"ח כגון יעלה ויבא בר"ח דאמרינן אם לא עקר רגליו חוזר לרצה ואם עקר חוזר לראש ובזה כתב אבי עזרי דאם עשה כן במזיד אפילו לא עקר הוה כעקר וצריך תשלומין יותר טוב ולקמן סימן קי"ד נכתב טעם לזה אי"ה ומבעיא ליה כאן אם נימא דהשיחה שעשה תהיה כמו הדין בלא אמר יעלה ויבא וצריך לחזור דכמו ששם לא אמר תפלת י"ח כתקונו ה"נ כאן א"ד שאני הכא דעכ"פ התפלל כל מה שצריך רק שעשה ההפסק מ"ה אם היה נזכר אחר ההפסק היה אפשר לו לתקן להתחיל הברכה ואז לא מזיק ההפסק כלום מה שא"כ כאן שכבר גמר תפלתו אין לנו לומר דיחזור להתפלל שניה עבור ההפסק יהיה ההפסק מחמת שהה או שח הכל מיבעיא ליה ואת"ל דיחזור להיכן יחזור להתפלל שנית ע"ז השיב הר"ג דהפסק הוה ממש כההיא דינא דלא אמר יעלו"י או שאר דברים דחוזר לראש דהוי כאלו לא אמר ברכת רצה כלל והיינו אם עקר רגליו ה"נ הכא דכל הברכו' של י"ח מעכבות זו את זו דאם לא אמר אלא י"ז לא יצא ה"נ כאן בההיא ברכה דהמפסיק בשיחה הוי כאלו לא אמרה כלל כיון שקלקל הנוסח והוה כאומר י"ז ברכות וע"כ חוזר לראש אם עקר רגליו נמצא לק"מ מה שהקשה ב"י אמ"ש הר"ג דכל י"ח ברכו' א' נינהו דהא רק ג' ראשונו' ואחרונו' הוין כאחד דזה אינו ענין לאם גמר התפלה ועקר רגליו דאז הוי כאלו לא אמר רק י"ז ברכות דכולן בטילות די"ח בעינן להדדי. וע"כ יפה כתב הר"ג והראב"ד וגם הב"י ובש"ע ס"ל פשוט לדינא כמ"ש אלא דלא פי' הדברים כפירושנו וע"כ עלה על לבו לחלוק ולבטל דבריהם אבל באמת כל נתיבותיהם שלום לפי מה שפרשנו בעזה"י ונ"ל עוד אם שח בין ברכה לברכה א"צ תיקון אפי' מיד אחר השיחה אלא גומר תפלתו ומ"ה אמרינן אם אפשר לקצר יקצר אבל אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש אפי' בזה דשיחה אינה מפסקת אלא באמצע דמקלקל את נוסח הברכה משא"כ בין ברכה לברכה אע"פ שאסור לעשות כן מ"מ אינו מקלקל הברכות וגומר תפלתו אא"כ שהה כדי לגמור את כולה שאז אין מצטרפין ביחד וזה דומה למי שסח באמצע סעודה שכן מדמה הרשב"א סי' רמ"ד במגילה אבל אם שהה כדי כולה דומה לנתעכל המזון במעיו דצריך לברך שנית המוציא אבל אם סח באמצע אז קלקלה הברכה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ק״ד

ק״ד:תתי״ח א׳ (ס"ק א) מלך כו' משום הפסד ממון א"צ להפסיק עס"ג שהביא מ"א ס"ק ג' בשם סמ"ג דאין להפסיק כ"א היכי דאיכא סכנת נפשות וכן הביא דברי סמ"ג הללו לעיל סי' צ"ב סס"ק ב' וסי' ק"ח סס"ח דאין לעבור זמן תפלה משום הפסד ממון וס"ל למ"א דה"ה להפסיק בתפלה דינו כך: ב׳ עבי"ד ר"ס קנ"ז דיש מחלוקת הפוסקים בעבירה דהדין שיעבור ולא יהרג אם רשאי להחמיר על עצמו ליהרג ולא לעבור: ג׳ ומעשה דאותו חסיד בברכות דף ל"ב ע"ב בחסיד אחד התפלל ובא הגמון א' ונתן לו שלום ולא השיבו והמתין לו ההגמון עד שגמר תפלתו אח"ז שאלו למה לא השיבו הלא התחייב בנפשו ופייסו בדברים ונתפייס ונפטר החסיד בשלום מ"מ תקשי להפוסקי' דס"ל להחמיר על עצמו כה"ג. א"כ למה לא השיבו ושמא לא ימתין עד אחר התפל' שיהי' לו זמן לפייסו אלא יהרגנו מיד או לא יקבל פיוס: ד׳ צ"ל שהיה בטוח כו' ר"ל שהיה מכיר אותו הגמון טבעו ומהותו ושלא יהרגנו עד ישאלנו למה לא השיבו וגם משכיל בטבעו ויקבל הפיוס וע"ש במהרש"א בח"א שכתב תי' אחר: ה׳ וכן המנהג פשוט כו' ר"ל בש"ץ דמבואר לקמן ס"ס קכ"ג דכשמתפלל בקול רם לא יאמר בסוף התפלה יהיו לרצון כו' דסומך על תתקבל צלותהון שיאמר בקדיש שאחר התפל' א"כ כל מה שאו' הש"ץ עד שאו' הקדיש הכל מעין תחנונים שאחר התפלה ודינו כמו ביחיד באלהי נצור שאו' אחר התפל' קודם יהיו לרצון ואפ"ה המנהג שהש"ץ עוקר רגליו כשאו' תחנון ויושב דמבואר סי' קל"א סעיף ב' דראוי לישב בשעת אמירת תחנון (וה"ה שעולה עם הס"ת על הבימ'): ק״ד:תתכ״ב א׳ (ס"ק ה) לתחלת כו' דחמירא תפל' מק"ש וכן ס"ל להרב"י לחלק בין ק"ש לתפלה אם שהה כדי לגמור כולה כמבוא' לעיל ס"ה ואפי' להרמ"א דס"ל בשהה כדי לגמור כולה אין חילוק בין ק"ש לתפלה אלא אם הוא מחמת אונס או לא מ"מ בלא שהה כדי לגמור כולה מודה להרב"י: ב׳ ועבב"י סי' נ"ט כצ"ל. והוב' גם בש"ע לעיל סי' נ"ט סעיף ה' דאם טעה או נשתתק בברכת ק"ש ועמד אחר תחתיו צריך לחזור לתחלת הברכה ומבואר שם מה נקרא תחלת ברכה ע"ש: ק״ד:תתכ״ג א׳ (ס"ק ו) אם שח. ועסי' קי"ד סעיף ז' דאם שח במזיד א"צ: ב׳ ועב"ח ר"ל דהרב"י חלק על תשו' הר"ג ב"ש. הובא בט"ז דפסק ששיחה הוי הפסק וכן פסק בו בש"ע. דהא הרב"י גופי' פסק לקמן סי' קי"ד דאם במזיד אמר בימות הקיץ משיב הרוח או ותן טל ומטר חוזר לראש וכי גרע אמירת משיב הרוח או ותן טל ומטר משיח' ולכן חלק הב"ח על הרב"י ופסק דגם שיחה במזיד צריך לחזור לראש וכ' דכן היה דעת הרר"ג ב"ש אבל ודאי הרב"י ס"ל הכא דאפי' שח במזיד אינו חוזר לראש כנראה מדבריו שכ' כאן בחבורו הארוך ע"ד הרר"ג ב"ש ע"ש. בעובדא דר"א כו' דף כ"ד ע"ב דר"א הוי אזיל בתרי' דר"י והוי קרי ק"ש כי מטי למבואות המטונפות אשתיק עד שיצא מן אותה מבוי. וא"ל לר"י להיכי אחזור. א"ל ר"י אם שהיתה כדי לגמור כולה חוזר לראש. ות"ל אפי' לא שהה כדי לגמור כולה הוא שח דהא שאלו להיכי אחזור אע"כ דבק"ש אפי' שח במזיד א"צ לחזור לראש: ג׳ בי"ד סי' צ"ט ס"ק ט' דקיי"ל אסור לבטל איסור לכתחלה ואם ביטל בשוגג מותר ואם ביטל במזיד אסור: ואם היה סבור שמותר לבטלו וביטלו מקרי שוגג ע"ש. ועיין במכות ריש פ"ב דף ז' ע"ב ת"ר בחייבי גלות כתיב בשגגה פרט למזיד ופריך הש"ס פשיטא בר קטלא הוא ומשני רבא באו' מותר שאני או' אומר מותר קרוב למזיד ולכך קראו בריית' מזיד. וכתבו התו' בד"ה אלא כו' וז"ל וקשה דגבי חלב וגבי שבת כתיב בשניהם בשגג' וחייבים בתינוק שנשבה לבין הגוים דה"ל אומר מותר וי"ל דשאני הכא גבי גלות דכתיב בשגג' יתיר' למעט או' מותר עכ"ל. הרי דבעלמא או' מותר שוגג הוא וגלות שאני דאיכ' קרא יתיר': ד׳ ובחידושי רשב"א רפ"ב דברכות כו' שהביא ראיה דבק"ש אפי' הפסיק ושהה כדי לגמור כולה יצא וז"ל והכי נמי משמע בההוא דרבי דף י"ג ע"ב דהוי קרי פסוק א' מק"ש ושונה לתלמידיו. וכשסיים תלמודו חזר וגמר ק"ש לדעת ר"ש ברבי עכ"ל ותקשי ניהו דהשיהוי לא הוי הפסק מ"מ הדיבור שלמד עם תלמידיו הוי הפסק אלא ע"כ בק"ש שיחה לא הוי הפסק: ה׳ ואפשר דוקא ששח בד"ת. והם דבריו מ"ש לעיל בעובד' דר"א ויש לחלק קצת ביניה': ק״ד:תתכ״ד א׳ (ס"ק ז) ישתוק כו' ועס"ס ס"ו שכתב מ"א שם במקום שפוסק לאיש"ר יאמר עד עלמיא וישתוק כי יש מחלוקת אם חייב לומר כל הנוסח של ית' עכ"ל אבל כאן דשותק ושומע דהוי כעונה ראוי לשתוק עד דאמירן בעלמא לצאת ידי כולם: ק״ד:תתכ״ה א׳ (ס"ק ח) אינו כו' וגם בתשו' הרשב"א דמיניה נובעים דברי רמ"א הובא בב"י סי' קל"ה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א