א הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְיָצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה, מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ וְחוֹזֵר א וּמִתְפַּלֵּל. ב בִּקֵּשׁ לָצֵאת מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה וְנִצְטַעֵר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ, הוֹלֵךְ לְאֲחוֹרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת וּמוֹצִיא הָרוּחַ וּמַמְתִּין עַד (מִמֶּנּוּ) שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, וְאוֹמֵר: רִבּוֹן ב הָעוֹלָמִים, יְצַרְתָּנוּ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ חֶרְפָּתֵנוּ וּכְלִמָּתֵנוּ, חֶרְפָּה וּכְלִמָּה בְּחַיֵּינוּ רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּמוֹתֵנוּ, וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ וְחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק. { הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סי' פ"ה. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה מַיְרֵי כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ, אֲבָל כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר דְּהָוֵי לֵיהּ בִּיּוּשׁ גָּדוֹל, אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּלָל לַאֲחוֹרָיו וְגַם לֹא יֹאמַר הָרִבּוֹן, רַק מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה מִמֶּנּוּ הָרֵיחַ, וְכֵן נוֹהֲגִין. } (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ט"ז). ג ג הַמִּתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ מִלְּמַטָּה, סִימָן רַע לוֹ; מִלְּמַעְלָה, סִימָן יָפֶה לוֹ.
א א ומתפלל. היינו למקום שפסק אפילו שהה כדי לגמור כולה מ"א. ופר"ח פסק דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש עיין שם. ואם אפשר לדחוק את עצמו להעמיד שלא יעטש רשאי וליכא משום בל תשקצו דבהפחה בעלמא לא אמרינן. ת"ה וע"ת ומ"א: ב ב העולמים. בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע. רש"י. עמ"א בשל"ה כתב שיהרהר בלבו: ג ג המתעטש. פרש"י מפיח בקול. ונ"ל אבל הפחה בלא קול לא. ל"ח. ומ"א חולק עליו ע"ש:
א׳ וחוזר ומתפלל. היינו למקום שפסק אפי' שהה כדי לגמור כולה דהא אם הי' רוצה הי' מתפלל מיד וא"כ לא היה כל ההפסק מחמת אונס עסי' ס"ה וסי' ק"ד ס"ה: ב׳ לאחוריו. דבעינן שיהא פניו נגד המקום שהתחיל להתפלל דכשיחזור פניו יהא נראה כאלו אינו רוצה לחזיר לתפלתו: ג׳ ואומר רבון. בתוך התפלה דהא מופסק ועומד כבר ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע עכ"ל רש"י ונ"ל דדוקא הרוח חשיב הפסק אבל ההליכה אין חשיב הפסק כ"כ כמו הדבור כמ"ש סימן ק"ד ס"ג: ד׳ א"צ להרחיק. ויש מהגדולים שהיה מאנס עצמו שלא להפיח דכמה סבי איעקר מפרקי' דרב הונא שהיו משהין נקביהם ועוברים על בל תשקצו מחמת כסופא למיזל לצריכהון קמי רבן דבמקום זלותא כה"ג לא חיישינן לאיסור דרבנן וה"ה בנדון דידן ומ"מ קשה הדבר לבדות חלוקים מלבינו (ת"ה) ועמ"ש סי' צ"ב ס"ב בשם הרשב"א דשרי כ"ש בהפחה בעלמא דשרי לשהות עצמו וכ"מ מלשון הרשב"א כמש"ל ועסי' י"ג מ"ש: ה׳ וגם לא יאמר וכו'. דכשאין מרחיק אין ניכר בושתו וכלימתו: ו׳ המתעטש. פי' רש"י מפיח בקול ונ"ל אבל הפחה בלא קול לא (מע"מ) וצ"ע מ"ש ובדפוס לובלין איתא מפיח בקל ונ"ל פי' דקאי אדלעיל מניה דאיתא התם אלא עיטוש אעיטוש קשיא וכ' רש"י וליכא לחלק בין אונס לרצון דאין עיטוש אלא לאונסו ומשני כאן מלמעלה כאן מלמטה ולזה פירש"י מלמטה מפיח בקל כלומר ואינו בא מחמת אונס וברי"ף בפירש"י איתא רק מפיח וכן עיקר דאי איתא דיש חילוק ה"ל לגמרא לחלק ולשנויי דר' הפיח בלא קול וא"ל דא"כ מנא ידעי י"ל דמכח הרחקה שהרחיק דע"כ אפילו בלא קול צריך להרחיק לאחריו דאל"כ ל"ל לת"ה לדחוק עצמו ע"ש הא בודאי הני רבנן הפיחו בלא קול שאין הבריות שומעין אלא ע"כ אין חילוק כנ"ל:
אין
ק״ג:תתי״ב א׳ (ס"ק א) וחוזר כו' דאם היה מתפלל מיד ר"ל לאחר שכלה הריח. דעד שיכלה הריח הפסי' מחמת אונס אבל אחר שכלה הריח מה ששהה ברצונו לא הוי אנוס א"כ מה ששהה מחמת אונס לא הוי כדי לגמור כלה: ב׳ ולכן א"צ לחזור אלא למקום שפסק. והיינו לדעת רמ"א לעיל סי' ס"ה שכ' שכן גם המנהג דאין חילוק בין ק"ש לתפלה אלא שיש חילוק אי שהה כ"ל כלה מחמת אונס אז צריך לחזור לראש אם לא היה מחמת אונס א"צ לחזור כ"א למקום שפסק אבל לדעת הרב"י שם דס"ל דאין חילוק אם השהייה היה מחמת אונס או לא אלא החילוק בין ק"ש לתפלה דבק"ש בכל ענין א"צ לחזור לראש ובתפלה אפי' היה השהייה שלא מחמת אונס צריך לחזור לראש א"כ לית' למ"ש מ"א פה ולהרב"י אם שהה כ"ל כלה צ"ל לראש כיון דהכא בתפלה קיימי': ק״ג:תתי״ג א׳ (ס"ק ב) לאחוריו כו' דכשיחזיר פניו יהיה נראה כו' ומה"ט כ' הרב"י דגם לא ירחיק לצדדים וז"ל הדבר פשוט דלצדדים כיון שאין פניו מכוונים נגד המקום שהתחיל להתפלל ממש דומה כמי שפוסק לגמרי שאין כוונתו לחזור לתפלתו עכ"ל: ק״ג:תתי״ד א׳ (ס"ק ג') ואו' כו' אבל ההליכה מה שהוצרך לילך אחריו ד"א לא חשוב כ"כ הפסק כדיבור לכן אף שכבר הפסיק בהליכה לא היה ראוי להתיר לו אמירת הרבון שהוא יותר הפסקה לכן הוצרך רש"י לו' דמופסקת ועומדת מצד הרוח שיצא והפסק זה שוה כמו דיבור: ב׳ כמ"ש סי' ק"ד ס"א שכ' שאם אפשר לו שיטה מן הדרך יטה ולא יפסיק בדיבור הרי דהליכה להטות מן הדרך עדיף ואינו הפסק כ"כ כמו הדיבור גם במ"א ס"ק ג' שם כתב דלא מצינו הליכה שנקר' ההפסקה בשום מקום: ק״ג:תתט״ו א׳ (ס"ק ד) א"צ להרחיק כו' שלא להפיח ואייתי ת"ה שם ראיה מל' הרמב"ם שהוא כלשון המחבר שכ' ביקש לצאת ממנו רוח כו' ואינו יכול להעמיד עצמו כו' משמע דאם יכול לעמוד עצמו שרי להעמיד עצמו: ב׳ דכמה סבי איעקר כו' ביבמות דף ס"ד ע"ב: ג׳ לאיסור דרבנן. היינו איסור דבל תשקצו דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דרבנן וכדלעיל ס' י"ג: ד׳ בשם הרשב"א דשרי להעמיד עצמו מעשיית צרכיו: ה׳ כ"ש להעמיד א"ע מלהפיח דאין בו כ"כ איסור דבל תשקצו. וכמ"ש ת"ה שם ואע"ג דמ"א כ' לעיל סי' צ"ב איפכ' וז"ל אפשר דאף ת"ה לא אסר אלא בעיטוש כו' אבל בעשיית צרכיו מודה להרשב"א עכ"ל לא כתב שם כן אלא דרך אפשרות דאפשר כן דעת ת"ה כדי להשוותו עם הרשב"א וכמ"ש הפוסקים בכמה דוכתי דעדיף ליישב דעת הפוסקים אף אם הוא דרך דוחק מלעשות פלוגת' ביניהם אבל המ"א אליב' דנפשיה ס"ל הסבר' להיפוך וכמ"ש כאן וכנראה מפשטות לשון ת"ה וע"ש וגם במ"ש לעיל סי' צ"ב בדברי מ"א: ק״ג:תתט״ז א׳ (ס"ק ה) וגם לא כו' דכשאין מרחיק כו' ומה"ט כתב הפרישה דבסעיף א' דביצ' ממנו הרוח לאנסו שלא במתכוין דלא הרחיק ד"א שא"צ לו' הרבון דלא כמ"ש בספר א"ר וגם אי הוי מחלוקת הפוסקים וכמ"ש בספר א"ר ראוי להיות שב ואל תעשה שלא לו' הרבון שלא להרבות בהפסקה אף שבלא"ה התפלה מופסקת ע"י הרוח: ק״ג:תתי״ז א׳ (ס"ק ו) המתעטש כו' וצ"ע מ"ש אף שהל"ח נתן שם טעם דכשמפיח בקול שניכר בושתו לשכניו אז הוי סי' רע דנראה דמן השמים רצו לביישו ואפי' התפלל בביתו מ"מ כיון דהפיח בקול ואלו היו שם בני אדם היה מתבייש כבר נראה דמן השמים הראוהו שראוי להתבייש משא"כ כשמפיח בלא קול מ"מ לא מסתבר למ"א ה"ט אלא ס"ל הטעם כמ"ש במסכת סוכה גשמים בחג סי' רע שדומה לעבד שמוזג כוס לרבו ושופך לו על פניו אי אפשי בשימושך ה"ה הכא כיון דע"י הרוח צריך להפסיק מתפלתו מראי' לו מן השמים שאין חפצים בתפלתו וא"כ אין לחלק בין בקול בין בלי קול: ב׳ ובדפוס לובלין כו' מפיח בקל כצ"ל. וחסר הוי"ו בין קו"ף ללמ"ד: ג׳ דאית' התם ברכות דף כ"ד וא"ר חנינא אני ראיתי את ר' שגיהק ופיהק ונתעטש בתפלתו כו' ופריך והא תניא המגהק ומפהק ה"ז מגסי הרוח והמתעטש בתפלתו סי' רע לו בשלמא מגהק ומפהק לא קשיא כאן לאונסו וכאן לרצונו אלא עיטוש אעיטוש קשיא ומשני כאן מלמעלה וכאן מלמטה ועיטוש דרבי הוי מלמעלה עכ"ל הגמר': ד׳ ולזה פירש"י מלמטה מפיח בקל כצ"ל: ה׳ וכן עיקר. ר"ל דאין חילוק בין מפיח בקול או בלא קול בכל ענין הוי סי' רע דלא כל"ח: ו׳ דר' הפיח בלא קול וגם ר' מיירי מלמטה כס"ד דמקשן: ז׳ דא"כ מנא ידע ר"ל ר' חנינא שהעיד שנתעטש: ח׳ ל"ל לת"ה לדחוק כו' שבסי' ט"ז שאל וז"ל הא דאמרי' כו' ביקש להתעטש מרחיק ד"א כו' ויאמר רבון כו' והנה לא ראינו בזמננו אפי' מהמדקדקים במעשים שנהגו לעשות כך ואע"פ שכמעט א"א הוא שלא אירע להם ושלא נצטרכו לכך שאם היו עושים כך צריכים לעקור כו' וזה היה נראה לרב"י כו' עכ"ל א"כ ע"כ אפי' אם הפיחו היה בלא קול דאי בקול מה צריך להוכיח במ"ש ואע"פ שכמעט א"א הוא שלא אירע להם כו' אע"כ אפי' בלא קול צריך להרחיק וא"כ הדרא ק"ל דה"ל למימר דר' מיירי בלי קול אע"כ דגם בלי קול סי' רע לו דלא כל"ח. ובשל"ה בעניני תפלה וקריאה בס"ת כתב ע"ד ת"ה שהביא רמ"א דברבים א"צ להרחיק וגם לא יאמר הרבון. דמ"מ יהרהר בלבו הרבון. וז"ל אף דהרהור כדיבור דמי מה בכך יהרהרנו במרוצה עכ"ל:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…