——–
מוכח בטור ובב"י (או"ח סימן קצ) דחייב המברך לטעום קודם המסובים וז"ל: המברך חייב לטעום קודם המסובין ופסקו בשו"ע (סעיף א). וז"ל הב"י: יטעום המברך ואחר כך יטעמו האחרים כדרך שאמרנו בברכת המוציא. בסימן קס"ז שדינם שוה כדמשמע מהירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) שכתבתי שם ובמה שכתבתי שם מבואר שאם היה כוס לפני כל אחד ואחד רשאין לטעום קודם. וזה לשון ארחות חיים (הל' ברה"מ סי' כ"ג) אם היו כולם זקוקים לכוס אחד אע"פ שנתן המברך מכוסו לכוס ריקן שביד המסובין אינם רשאים לטעום עד שיטעום המברך עכ"ל נמצא שיש חיוב על המברך לטעום ראשון מהכוס אמנם אם יכול לערות לכוסותיהם ואח"כ ישתה מכוסו ואחריו ישתו הם מכוסם שפיר לעשות כן וכמ"ש הרא"ש בברכות (פרק ז סימן טו) אם היו פגומין צריך לשפוך מכוס של ברכה לתוך כל כוס וכוס קודם שישתה המברך ואז לא ישתה קודם שישתה המברך וכ"כ בעל המשנ"ב (ס"ק ד) לא מיבעיא אם יש רק כוס אחד וכולם שותים מכוס זה בודאי נכון לכתחלה שהוא יטעום מקודם ואפילו אם כל אחד כוס ריקן לפניו והוא מערה לאחר ברכה קודם טעימתו מכוסו לכוסם ג"כ אין ראוי שיטעמו הם קודם מאחר שעכ"פ הם זקוקים כולם לכוסו עכ"ל. ולפי זה ודאי שפיר לכתחלה להשתמש במתקן החדש כשהוא מערה מכוסו לתוך המתקן היין שמתפצל למס' כוסיות.
ואף אם שתו מהכוסות שבמתקן שהיה בהם שאריות יין אין בכך כלום שמתקנם ע"י השפיכה מכוסו למתקן כ"ש מכוס הברכה עצמו שיכול לתקנו אף ע"י מים כדברי הירושלמי שהובא בדברי הרא"ש בפסחים (פרק י סימן יד) ובחידושי הריטב"א בפסחים (דף קו.) ובספר אבודרהם (סדר מוצאי שבת) והב"י (או"ח סימן קפב). וז"ל אבודרהם בשם הירושלמי: דכוס פגום מרבה עליו כל שהוא ומכשירו ואפילו במים יכול לתקנו דגרסינן התם רבי יונה טעים כסא ומתקן לה פירוש היה שותה כוס של קדוש ומשים בו מעט מים ומניחו עד למחר. וכן לכל הברכות שנתקנו על היין בין להבדלה בין לקדוש בין לברכת המזון בין לברכת ארוסין בין לברכת נישואים אם טעמו פגמו חוץ מלענין בורא פרי הגפן שהוא ברכת הנהנין שאפי' שתו מן הכוס עשרה אנשים אין לשתות ממנו עד שיברך עליו שאסור ליהנות בלא ברכה ואין בו דין טעמו פגמו.
ואם טעמו באצבעו לא פגמו כדחזי' בברכת מילה שמושיט אצבעו בכוס ונותן בפי התינוק ומברך עליו ולא הוי פגום. והביאו גם כף החיים (באות כא) וסיים דיש לחוש לכתחלה ולתקנו גם כשטעמו באצבעו.
אלא שמהב"י שם מוכח דוקא ששתה ממנו אבל אם שפך ממנו לכלי אחר לא חשיב פגום. וז"ל והאמר מר טעמו פגמו ומשני דטעים ליה בידיה אלמא דלא הוי פגום אלא כששותה ממנו ממש אבל כששופך לתוך ידו או לתוך הכלי ושותה לא הוי פגום. ולישנא הכי דייק דאמרינן טעמו פגמו וטעימה שתייה ממש משמע ולא שפיכה לתוך היד או לכלי. אבל הרשב"א (שם ד"ה תרי לא) כתב אההיא דאוקימנא דטעים ליה בידיה ואם תאמר א"כ מאי טעמייהו דבית הלל יש לומר כיון דבכוס אחד הביאו אי שקיל מיניה מידי נחשוב אותו פגום וכמי שמברך על שיורי כוסות כן כתב הראב"ד ואי נמי יש לומר דמלא בעינן עכ"ל. אלא שמרן בשו"ע (סעיף ג) פסק להדיא שאם שפך ממנו לתוך ידו או כלי אין בכך כלום ע"ש נמצא דדעתו אף לכתחלה שפיר לשתות מידו או מכלי אחר ואינו נפגם בכך.
וכן בתיקונו של כוס פגום פסק מרן בשו"ע (סעיף ו) שיכולין לתקן כוס פגום ע"י שיוסיפו מעט יין, ואפילו על ידי שיוסיפו עליו מים מיתקן. וטעם לזה כתב המג"א (ס"ק י) דעיקר הפגם משום ששתה ממנו מעט וכשחוזר ומוסיף עליו מתקן בכך דומיא דפגימת המזבח כשחוזר וסותמו מתקן. וטעם אחר כתב ערוך השולחן (סעיף ו) הוי כמום בבהמה ועל זה נאמר הקריבהו נא לפחתך (לבוש). ולעצם השאלה, עדיף יותר שיערה לתוך המתקן ורק אח"כ ישתה ונמצא ע"י כך כולם שותים מכוס שאינו פגום. וכמ"ש הט"ז (ס"ק ד) שפי' קודם שישתה המברך דכולם ישתו מכוס שאינו פגום וכ"מ בסי' ק"ץ וססי' רע"א, אבל למה שנוהגים ששות' המברך ואח"כ שופך לכוסות המסובים שהם פגומים אין לזה טעם. וק' דאם אין כוס אלא למברך הא ע"כ ישתו האחרים מכוס פגום כיון שכבר טעם המברך ממנו וי"ל דכל היכ' דאפשר לתקוני מתקנינן וכל היכא דלא אפשר די בכך שהמברך שותה מכוס שאינו פגום ע"כ יותר טוב שכל א' יהי' לו כוס מיוחד אם אפשר עכ"ל. וכן נראה דעת בעל המשנ"ב (ס"ק כג) וביאר יותר (בסימן רעא ס"ק פג) דאע"ג דשתיית כל המסובין לא מעכבא כדלעיל בסי"ד מ"מ מצוה לכתחלה שישתו מכוס שאינו פגום. וכן מבואר הדבר בשולחן ערוך הרב (סימן קצ סעיף ה) שכתב להדיא אם לפני המסובין הן כוסות ריקנים יכול ליתן מכוס הברכה מעט לכל כוס וכוס שלהם אחר שבירך בורא פרי הגפן קודם שתייתו כדי שיטעימו מכוס שאינו פגום והוסיף וכתב שאין בזה משום הפסק בין ברכה לשתיה כיון שהוא לצורך שתיית המסובים. וכ"כ כדברי הט"ז ערוך השולחן (סעיף ט) ושו"ת זבחי צדק (חלק או"ח סימן כז) וכף החיים (אות כד) ויתרה מזאת כתב במקום אחר (סימן קצ אות ו) מה שנוהגים העולם לשפוך לתוך הכוסות לאחר ששתה המברך טעות גמור הוא ע"ש.
ואע"פ שכתבנו לעיל דדי אם יוסיפו מעט יין או מים נתקן הכוס הפגום בכך מוכח מלשון מרן שם (סעיף ה) דזהו בדיעבד שכתב בלשון אם החזיר וכו' ע"ש. וראיתי בראבי"ה (ח"ב פסחים סימן תקיד) שנוהגין שכל כוס ששתו ממנו מחזיקין אותו לפגום, אם לא יערה לחוץ כל מה שבכוס וימזוג יין אחר לקדש עלי, וכן נוהגין בארץ צרפת, וכן ראיתי נוהג מורי הרב ממיץ ע"ש. וכן נראה מספר תשב"ץ קטן (סימן שיג) וכ"כ בספר מהרי"ל (מנהגים סדר ההגדה) שצריך ליזהר להריק הנשאר מהכוס אל הקנקן דמוזג ממנו ואח"כ יחזור וימלא הכוס, למען שלא יהא הכוס פגום. ויעשה כן לכל הארבע כוסות בכל פעם כשימזגם, וכן באגודה. ויש סומכין על התוספת לבדה מה שמוסיפין למזוג בו בכל פעם.
וכ"כ עוד אחרונים: המג"א (ס"ק ט) ובשולחן ערוך הרב (סימן קפב סעיף ה) שאם החזיר יין שבכוס פגום לקנקן נתבטל בתוכו ברוב וכשר ומכל מקום אין לעשות כן ולכן נוהגים להוסיף עליו מעט מהקנקן ובזה מיתקן ואח"כ שופכים אותו לתוך הקנקן וחוזרים ומוציאים אותו מהקנקן לשם ברכה כמ"ש בסימן קפ"ג. וכ"כ ערוך השולחן (סעיף ח) שלכתחלה יוסיף מעט יין ואח"כ ישפכנו להקנקן ואח"כ ימלא כוס של ברכה מהקנקן וטעמו של דבר כי אנו צריכין לתקן הפגם בהכוס כמו שהפגם היה מן הכוס וכן אנחנו נוהגים לעשות כן ונכון הוא ולאו דווקא בהוספה מעט יין נתקן דה"ה במים או בשארי משקין שאין מקלקלין את היין אך מים עדיפי טפי מפני שמזיגת היין הוא במים [עמג"א סקי"א] ולכן אפילו יש לו עוד יין יכול לתקנו במים אם היין לא יתקלקל בריבוי המים ורק שהמים לא יהיו פגומים כמ"ש. וכ"כ בקיצור שולחן ערוך (סימן מה סעיף ג) ובמשנ"ב (ס"ק כז) וכף החיים (אות כו), ועוד כתבו שזהו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור לעשות כן.
ועוד יתרון יש למתקן הנ"ל מעבר לזאת שהמסובים שותים כוס שאינו פגום שהאסטניס אינו יכול לשתות מכוס ששתו ממנו וכאן אין חשש כלל וכ"ש בשו"ת זבחי צדק (חלק או"ח סימן כז) שמי שיודע בנפשו שהוא אסטניס אין לשתות מכוס של קדוש מפי המקדש כיון שיצא י"ח בקדוש ולא נפקא מידי בטעימה אלא משום מצוה מן המובחר אין לטעום משום שהוא אסטניס ואדרבא איסורא הוא דקא עביד דעובר על בל תשקצו ומה גם לצוואת ר"א הגדול דחיישינן לסכנה אם אינו מכירו. וכמ"ש הבן איש חי (ש"ב פ' בראשית אות כג) ובילקוט יוסף (חלק ד סימן רעא אות לח) ומה שאין נמנעים מלשתות מכוס ששתה ממנו חברו מחשש חולי מאחר דברור להם כי בעל הבית שקדש ושתה מן הכוס הוא נקי ואין בו חולי ע"ש.
זאת ועוד מובא בתשובות הגאונים (החדשות עמנואל אופק סימן קפה) שטעם הקידוש בבתי כנסיות אע"פ שאין אורחין אוכלין שם. ואפי' שהלכה רווחת אין קידוש אלא במקום סעודה אע"פ כן יקדשו על היין בבית הכנסת, מפני שטעימת יין של קידוש שבת רפואה היא, וזה שטועם כל הציבור לא שחובה היא לטעום אלא שחובה לשמוע [קידוש] בלבד וכיון ששמע קידוש יצא ידי חובתו ואין צריך לטעום, אבל לטעום משום רפואה היא דקאמרי' פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ובמאי הדרא בקידושא דבי שמשי, הילכך זימנין דאיכא מן הציבור דלית ליה חמרא ומקדיש אריפתא תקינו רבנן לקדש בבית הכנסת על היין משום רפואה, עיין במגן אברהם (סימן רעא ס"ק כג). וא"כ טוב שיזכה את כולם לטעום ולא ימנע האיסטניס מלטעום ע"י המתקן. מכל מקום יש להזהר שלא יטעם המקדש מן היין של כוס הקידוש, אלא יטעימנו לקטן שהגיע לחינוך, מפני שאין קידוש אלא במקום סעודה. כמובא בשו"ת יחווה דעת (חלק ב סימן לד) בהתאם לפסק מרן בשלחן ערוך (סימן רסט סעיף א). או שיזהר לשתות רביעית יין מהכוס, על פי מה שפסק מרן השלחן ערוך (בסימן רעג סעיף ה).
וכפי שכתבנו לעיל בשם הב"י מובא גם ע"י הרא"ש בפסחים (פ' י סי' טז) ובשו"ת הרשב"א (ח' ז סי' תקלא) שאע"פ שנתן המברך מכוסו לכוס ריקן שביד המסובין אינם רשאים לטעום עד שיטעום המברך ופסקו מרן בשו"ע (סי' קצ ס' א) והטעם לזה כתב המשנ"ב (ס"ק ג) כיון שהוא בירך על כוס זה נכון הוא שישתה הוא תחלה. וכן הדין בפת כמובא בשולחן ערוך הרב (סי' קסז ס' כ) אין המסובים רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע, כגון אם הם רוצים לחתוך מן הלחם שבצע ממנו הבוצע ולטעום קודם שיטעום הוא, אבל הוא לא יתן להם כלל קודם שיטעום שלא להפסיק בשהיית נתינה זו בין ברכה לאכילה שלא לצורך שהרי הם אינם רשאים לטעום מה שנותן להם עד שיטעום הוא תחילה. וכמ"ש הט"ז (ס"ק טו) שהשיג על הרמ"א שם וכ"כ המשנ"ב (ס"ק עט) וכ"כ ש"א דיש לטעום קודם ואח"כ יחלק לכל אחד מהם. ולכאורה זהו הפוך ממה שכתב לגבי קידוש דהא כתבנו לעיל בשם הגר"ז שאם לפני המסובין הן כוסות ריקנים יכול ליתן מכוס הברכה מעט לכל כוס וכוס שלהם אחר שבירך בורא פרי הגפן קודם שתייתו כדי שיטעימו מכוס שאינו פגום ואין בזה משום הפסק בין ברכה לשתיה כיון שהוא לצורך שתיית המסובים ע"ש ושמא יש לחלק כפי שכתב הוא שם לפי שגם על המברך לא חל החיוב כלל שלא חייבוהו אלא לומר שירה על היין שישתה ממנו איזה אדם מישראל שיהיה שתיה שהיא חשובה הנאה לו. ע"ש. ועוד אפשר לומר דמזיגה למסובים חשיב צורך ולא הוי הפסק א. לזכותם לשתות מכוס שלא פגומה ב. האיסטניס יוכל לטעום לחיבוב המצוה. מה שאין כן בברכת המוציא שאין שום צורך.
ומה שאין המסובין רשאים לטעום מכוס של קידוש קודם המקדש, פי' ערוך השולחן (סי' רעא ס' מא) בד"א כשהם זקוקים לכוסו של המקדש כגון שאין לפניהם כוסות בפ"ע או יש להם והמה פגומים או ריקנים לגמרי שצריכים לשפוך לתוכן מן כוס של המקדש אבל אם יש להם כוסות שלימים ולא פגומים יכולים לשתות מקודם ע"כ. וכן אם כל אחד אוכל מככרו ואין כולם זקוקים לככר שביד הבוצע, רשאים לטעום קודם וכמ"ש מרן בשו"ע (סעיף טו), ובשבת אם יש לפני כל אחד לחם משנה יכולים לטעום אע"פ שעדיין לא טעם הוא, וכמ"ש מרן בשו"ע (סימן רעד סעיף ג).
וראיתי שכתב בשו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן קל) שהטעימה אינה חלק מהקידוש אלא כיון שהזכיר קדושת היום על הכוס יצא ידי חובת קידוש אלא דחייב אח"כ לטעום מן הכוס כמו בדין אין קידוש אלא במקום סעודה דחייב לסעוד אחר הקידוש. אבל אין כל איסור לדבר בין קידוש לסעודה והוא הדין בטעימה שחייב לטעום אחר הקידוש אבל לא שהטעימה היא חלק מהקידוש.
ואעפ"כ ודאי שאין לשאר המסובים היוצאים י"ח בקידוש או הבדלה לדבר עד טעימת המקדש וכמ"ש הבן איש חי (ש"ב פ' בראשית אות כד) יזהרו שלא יפסיקו בדבור קודם שיטעם המקדש וכ"כ בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח ד סימן ע) עכ"פ חזינן שגם השתיה שייכת למצות הכוס, ואף שלהגאונים שסוברין שהוא עיכוב שהמקדש דוקא ישתה אינו אלא בקידוש כדאיתא שם בש"ע ואף אם נימא שגם לענין עצם טעימה שהוא עיכוב הוא ג"כ רק לקידוש נמי עכ"פ הוא שייך להבדלה ולכל הדברים הנעשים על היין שלכן אסור להפסיק בדבור לכל מי שיוצא בהבדלה קודם שישתה אחד מהשומעין שהרי נמצא שהוא כהבדיל בעצמו על הכוס ונשפך הכוס או שהפסיק בדבור שלא יצא להבדלה כתקונה לכו"ע וגם אפשר שלא יצא כלל, ולכן יש להזהיר להשומעין שלא יפסיקו אפילו באמירת שבוע טוב לכתחלה ע"ש.
לסיכום עדיף יותר ליתן מכוס הברכה לכוסות המסובים אחר שבירך בורא פרי הגפן קודם שתייתו כדי שיטעימו מכוס שאינו פגום, ולכן מתקן זה הינו "המצאה" טובה מאוד.
פירות הנושרים:
1. כוס פגום מרבה עליו כל שהוא ומכשירו ואפילו במים יכול לתקנו.
2. כוס פגום ורוצה לתקנו, טוב יותר לאחר תיקונו להחזירו לקנקן, ומתוך הקנקן חזרה לכוס לשם ברכה.
3. אם טעמו באצבעו לא פגמו כדחזי' בברכת מילה שמושיט אצבעו בכוס ונותן בפי התינוק ומברך עליו ולא הוי פגום.
4. לכל הברכות שנתקנו על היין בין להבדלה בין לקדוש בין לברכת המזון בין לברכת ארוסין בין לברכת נישואים אם טעמו פגמו חוץ מלענין בורא פרי הגפן שהוא ברכת הנהנין שאפי' שתו מן הכוס עשרה אנשים אין לשתות ממנו עד שיברך עליו שאסור ליהנות בלא ברכה ואין בו דין טעמו פגמו.
5. אם לפני המסובין הן כוסות ריקנים יכול ליתן מכוס הברכה מעט לכל כוס וכוס שלהם אחר שבירך בורא פרי הגפן קודם שתייתו כדי שיטעימו מכוס שאינו פגום ואין בזה משום הפסק בין ברכה לשתיה כיון שהוא לצורך שתיית המסובים.
6. יש לנהוג בכל הארבע כוסות שלא יהיו פגומים ובכל פעם כשימזגם לתיקונם אם יוכל אחר המזיגה יחזרים לקנקן ורק אח"כ יערה לכוס.
7. לאו דווקא בהוספה מעט יין נתקן דה"ה במים או בשארי משקין שאין מקלקלין את היין אך מים עדיפי טפי מפני שמזיגת היין הוא במים.
8. מי שיודע בנפשו שהוא אסטניס אין לו לשתות מכוס של קדוש מפי המקדש ואף לטעום משום שהוא אסטניס ואדרבא איסורא הוא דקא עביד דעובר על בל תשקצו ומה גם לצוואת ר"א הגדול דחיישינן לסכנה אם אינו מכירו.
9. כיון שיצא י"ח בקדוש לא נפקא מידי בטעימה אלא משום מצוה מן המובחר, דהיינו אין חיוב לטעום רק משום חיבוב מצוה. וי"א משום רפואה.
10. כשיש רק כוס אחד למברך ישתו המסובים מהכוס אע"פ שהוא פגום משום חבוב מצוה ויחזיקו במנהגם.
11. שתיית רביעית יין מכוס הקידוש נחשבת כקידוש במקום סעודה.
12. אע"פ שנתן המברך מכוסו לכוס ריקן שביד המסובין אינם רשאים לטעום עד שיטעום המברך. וזהו כשזקוקים לכוסו של המקדש כגון שהכוסות שלפניהם פגומים אבל אם כוסותיהם שלמים ולא פגומים יכולים לשתות מקודם.
13. אסור להפסיק בדבור לכל מי שיוצא בקידוש או הבדלה קודם שישתה המקדש או אחד מהשומעין שהרי נמצא שהוא כהבדיל בעצמו על הכוס ונשפך הכוס או שהפסיק בדבור שלא יצא להבדלה כתקונה לכו"ע וגם אפשר שלא יצא כלל, ולכן יש להזהיר להשומעין שלא יפסיקו בדיבור אפילו באמירת שבוע טוב לפני הטעימה.
14. ואם כל אחד אוכל מככרו ואין כולם זקוקים לככר שביד הבוצע, רשאים לטעום קודם, ובשבת אם יש לפני כל אחד לחם משנה יכולים לטעום אע"פ שעדיין לא טעם הוא.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
מועדי ניסים
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5