——–
מובא בספר שבולי הלקט (ענין ראש חודש סימן קעד) בשם המדרש שוחר טוב (מזמור קיג) שאין אומרים הלל אלא בשלשה למי אומרים הודו אלא לשנים והכי איתא באגדת תהלים שאין קורין בפחות משלשה. משום האי טעמא שאין אומרין הודו אלא לשנים ויש תמיהין על זה דמאי שנא מפסוקי דזמרא ועוד דאמרינן אמר ר' שמעון בן יוחי משום ר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל ור' צדקיה בר' בנימין אחי שני זצ"ל שאל לר' אביגדור כהן צדק זצ"ל בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל יחיד מהו שיהא קורא את ההלל ויברך עליו והשיב כי ראוי הוא היחיד לאמרו ואין לסמוך על דברי שוחר טוב דאמרי' התם דאין קורין הלל אלא בשלשה למי אומר הודו אלא לשנים היכא דלא איפשר וגם לברך עליו ראוי והגון אפי' היחיד ואין לסמוך על מה שאומרים העולם אין מברכין על המנהג וכו'. וימים שגומרים בהן את ההלל מפורש בערכין דאמר ר' שמעון בן יוחי משום ר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן שמנה ימי החג ושמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ושני ימים טובים של עצרת וכו' אבל בפסח אין אנו גומרין את ההלל אלא יום ראשון ולילו.
ומה שנהגו שלא לומר הלל כי אם בשלשה מפורש גם בערוך שהובא הגהות אשרי בברכות (פרק ב סימן ה) ובספר כלבו (סימן נב) בשם הר"ם שאין לומר הלל אלא בשלשה כדי שיאמר האחד לשנים הודו, ואם אינם רק שנים יאמרו שניהם הודו, וכ"כ בספר האגור (הלכות ראש חודש סימן תקפו) אמנם כתב דיש תמהין על זה. ובמקום אחר (הלכות ליל פסח סימן תתטו) כתב דלא נהגינן כן דסגי באשתו ובניו שהגיעו לחנוך. ואני המחבר ראיתי בעלי נפש מאשכנז מהדרים להשיג ג' על הסעודה בשני לילות ושיהיו בני י"ג שנה. וכ"כ במאמר חמץ לרשב"ץ (אות קלה) וסיים אפשר שאם השנים הם קטנים בני חנוך יספיק לזה. וכ"כ במחזור ויטרי (הלכות פסח סימן עג) הגדול שבקוראים וקורא הודו. ושו"ר לרש"י בספר האורה (חלק ב') בלשון חיוב דהיינו "צריך" וז"ל הקוראין צריכין שיהיו שלשה, כפי מה שמצינו במדרש כדי שיאמר האחד לחבירו שנים הודו לה' כי טוב. ובאותו לשון כתב בסידור רש"י (סימן שפו) ובאיסור והיתר לרש"י (סימן לט) הקוראין צריכין שיהיו שלשה, כפי מה שמצינו במדרש שוחר-טוב, כדי שיאמר אדם לשנים הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.
ודרך אחרת ראיתי בדרשות ר"י אבן שועיב (פרשת צו ולשבת הגדול) מה שאומרים במדרש כי ההגדה והלל מצוה מן המובחר לאמרם בשלשה פי' כדי שיאמר כל אחד מהן הודו לשנים, משמע מדבריו שכל אחד אומר לשנים הודו וגו' ואח"כ אחד אחר אומר ואח"כ אחר אומר וזה לא ראיתי שכתבוהו מישהו מהפוס' וטעם לדבר שצריך לחזור שזהו כשירה ולעתיד לבא נאמר שיר חדש בשיר ובשמחה, דכתיב השיר יהיה לכם התקדש חג. וכתיב ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה וגו'. וראה עוד לקמן בזה.
נמצאנו למדים דלכתחילה בעינן ג' גדולים ובדיעבד יכול לאמר יחידי וכ"ש עם עוד שני קטנים. ומשמע שהגדול הוא יאמר את ההודו וגו' והקטנים יענו דהא יוצא י"ח גם יחידי וכמ"ש בספר מהרי"ל (מנהגים סדר ההגדה) שמהר"י סג"ל רבו מהר"ש לא היה מניח נערים שאינן בני מצוה לומר הודו בליל פסח, אבל אנא ה' הושיעה נא והצליחה נא הניח לומר שאז יכולין להוציא הואיל ועונין אחריהן כל מלה ומלה מה שאין כן בהודו. וכן משמע מלשון רבינו שמחה דכתב הגדול מקרי הודו. ואנא מניחין את הקטנים לומר כדי שלא ישנו וגם כדי לחנכם. ואמר מהר"י סג"ל שכן מצא כתוב תבא מארה למי שאשתו ובניו מקרי' לו הודו. ומפורש יותר בדברי רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יא חלק ב דף סד טור ב) תבא לי מארה למי שעבד אשה וקטן מקרין אותו פי' הואיל ואינם מחוייבין אין מוציאין את המחויי' ותבא לו מארה למי שלא למד ואם למד גם כן שעושה שליחים לאלו דרך בזיון. וטעם לדברי חכמים מובא בתשובות הגאונים (החדשות עמנואל סימן קפט) כשאמרו חכמים תבא מאירה למי שפשע ולא למד, שפעם שהוא אוכל ואין שם בנו שמברך לו נמצא בטל מן הברכה, אבל מי שהוא למד ופעמים שהוא זקן או חולה ונותן רשות לבנו או לאחד מבני ביתו לברך הרשות בידו, ששלוחו של אדם כמותו ואין לו מארה ולא אמרו חכמים בכך.
וטעם לדבר מובא במאירי בסוכה (דף לח:) ובב"י (סימן תכב) שקורא הש"צ לבדו הודו והקהל עונין אחריו הודו. שם בגמרא הוא אומר הודו ליי' והם אומרים הודו ליי' מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים כלומר שמתחלה תקנו מפני שאינן בקיאין שעל כל דיבור שיאמר המקרא שיענו ראש הפרק ובכך יצאו שאינן בקיאין ידי חובתם ומיהו אנן דגמרינן כוליה לא צריכינן אלא שבזה החזיקו שלא תשתנה התקנה הראשונה למי שאינו גמיר. והביאו בשולחן ערוך הרב (סעיף ו) שיכול ליתן רשות לקטן לומר אנא וגו' והוא יענה אחריו אבל הודו לא יענה אחר הקטן אלא יתחיל הוא בעצמו והקטן יענה אחריו לפי שהודו הוא תחלת הפרק וכשהקטן מתחיל והוא עונה אחריו נראה כאלו הקטן הוא שלוחו ותבא לו מארה שמבזה את קונו לעשות לו שלוחים כאלו. ובעל המשנ"ב (ס"ק י) כתב בשם הפר"ח שהוא רק מצוה לכתחלה ואינו לעיכובא.
דכשיחיד קורא אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים דאז הוי כרבים דהיינו כשאומר הודו יענו ג"כ אחריו הודו וכשאומר אנא יענו אחריו אנא כמובא בדברי הרמ"א (סימן תכב סעיף ב) והמג"א (בס"ק ז) כתב שהטעם דלמי יאמר הודו וכדברי הטור שלקמן והעיד שמנהג פשוט לחזור אחר שנים בליל פסח אע"פ שאין שם ספק ברכה כדלא כאותם הסוברים שהטעם בשל ספק ברכה וכמ"ש גם במחצית השקל שם די"א דיחיד אינו מברך וכיון דמצטרף להודו שני בני אדם מיקרי רבים וכתב עוד בשם האגור וצ"ע מ"ש משאר הודו שאומרים אותו ביחיד כגון בהלל הגדול ואפשר דהכא כיון שהוא דרך שירה בעי' שיענו אחריו כדמצינו בשירת הים ע"ש. וכ"כ בקיצור שולחן ערוך (סימן צז סעיף ד) ובמשנ"ב (ס"ק יח) דבהודו שייך זה טפי דהרי אומר הודו ומשמע דלאחרים אומר וכתבו האחרונים דאין נ"מ בזה בין ר"ח לימים שגומרין בם ההלל ובכל גווני יש לו לומר לשנים.
וכ"כ הטור והב"י (באו"ח סימן תעט) גם כתבו שמצוה לחזר אחר זימון והכי אתמר במדרש תהלים הקוראים את ההלל צריך שיהו ג' שיהא אחד אומר לשנים הודו וכתב א"א הרא"ש ז"ל ולא נהגו כן ואי משום הודו לומר בג' סגי באשתו ובניו שהגיעו לחינוך. והובא גם בשו"ע (סעיף א) שמצוה לחזור אחר זימון. והרמ"א כתב בהגה והגדול שבהן אומר הודו ואנא, והאחרים עונין אחריו. והגדול יכול ליתן לקטן רשות. ויכול לצרף לזימון לענין הלל, אע"ג שלא אכל עמהם. וכ"כ אחרונים דיו שיענו אחריו אשתו ובניו. מכל מקום יאמר נא ישראל ויאמרו נא בית אהרן ויאמרו נא יראי ה' אם אמרם הקטן והוא עונה אחריו הודו לה' וגו' אף בדיעבד לא יצא ידי חובתו אלא אם כן חזר ואמר גם כן בפני עצמו יאמר נא וגו' וכמ"ש רבינו זלמן שם.
וצ"ל שזהו לפי המנהג שכתוב בתוספות בסוכה (דף לח:) ובהלכות רי"ץ גיאת (הלכות הלל עמוד קסה) ובטור (סימן תכב) שקורא ש"צ לבדו הודו והקהל עונין אחריו הודו וקורא פסוק יאמר נא ישראל והקהל עונין אחריו הודו וכן יאמרו נא בית אהרן ועונין הקהל אחריו הודו וכן יאמרו נא יראי ה' ועונין הקהל אחריו הודו. ומה שאנו נוהגין עכשיו שהש"צ אומר יאמר נא ויאמרו נא והציבור עונין על כל אחד ואחד הודו כתב הר"ן שהובא בב"י שם לא מצינו מנהג זה בתלמוד ואפשר שנהגו כן לרמוז שמצוה לענות ראשי פרקים ולפי שהוא פסוק של הודאה ושבח נהגו כן ומכל מקום יוצאין בו מאותן הפסוקים שאומר הש"צ דשומע כעונה. וכתב בשו"ת דברי יציב (חלק או"ח סימן קפב) על זה שהמנהג הנכון בעיני הוא שיאמרו רק אותן פסוקים שאומר הש"צ, דהיינו כשיאמר הש"צ הודו יענו אחריו הצבור הודו, וכן כשאומר יאמר נא ישראל וגו' יענו אחריו יאמר נא ישראל וגו', שבזה יצאנו מידי כל ספק. וגם ממה שלא נדפס בסידורים והגדות של פסח נראה שכך היה המנהג וכו' ע"ש.
והטעם לדבר שאנו כופלים בהלל כגון שהוא אומר אנא ה' הצליחה נא – והן שומעין, ואחר כך עונין כתב רש"י והתוס' והריטב"א בסוכה (דף לח:) סימן זה החזיקו לדעת שהרוצה לכפול את ההלל כופל, כמו שזה נכפל, שהרי שומע כעונה, כדלקמן, ואלו שומעין ועונין – הרי זו כפילה, וכל הני מכאן דקאמר רבא, מכאן לקטן המקרא כו', מכאן שאם בא לכפול – לאו דווקא, דהוא הדין נמי מצי למילף איפכא מאנא הושיעה נא שאם בא לכפול ומאנא הצליחה נא לקטן המקרא, אלא אשמעינן שלא על חנם החזיקו אלו שגומרין את ההלל לענות דברים הללו אלא כדי ללמוד מהם תקנות הללו שתקנו נביאים לישראל. דהיינו שאין הקטן יכול להוציא את הגדול כשמקרא לו שומע כעונה אלא אם כן הגדול כופל את דברי הקטן ומזה צא ולמד מה שנוהגים בכמה בתי כנסת שילדים תחת גיל בר מצוה קוראים פסוקי דזימרה ופסוקים ביוצר אור במנגינות כנהוג בג'רבא ובטוניס ועוד שמחלקים לגדולים לכל אחד ואחד פסוק כשקורא הקטן צריך הגדול לקרא בעצמו מאחר ואינו יוצא י"ח בשמיעה מקטן שאינו מחוייב. וזה נלמד מהכתוב כמובא בגמ' שם ובשו"ת הר צבי (או"ח א סימן נז) את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה, היינו דהמלך קרא בספר, ובאמת הרי המלך לא קרא אלא שמע, וגם מה ששמע לא שמע מתוך ספר אלא שמע בע"פ משפן שקרא מתוך הספר, וע"כ דשומע הוא כעונה ונגרר לעונה בכל דבר וכשהוא שומע קריאת הקורא שקורא מתוך הספר נחשב גם הוא כקורא בספר אעפ"י ששומע בע"פ. ובשו"ת הרשב"א (חלק ה סימן יג) דשומע כעונה ואפי' לכתחילה.
והלל של פסח כתב הראבי"ה (ח"ב הלכות לולב סימן תרפה) למאן דאית ליה נשים בראשון חובה נראה דדינה שוה לאיש. וכ"כ בסוף דברי המהרי"ל מוכח שאשה יכולה לומר הודו שהרי גם נשים מחויבות בהלל זה כמו שהם מחויבות בד' כוסות וז"ל אמר מהר"י סג"ל שרבינו שמחה כתב שנשים חייבות לקרא הלל בליל פסח שאף הן היו באותו הנס. ולפי זה אפשר שנשים אומרות הודו ועונים אחריהן, ואמרתי לפניו והא חייבות במגילה משום דהיו באותו הנס מ"מ פסק המרדכי שאין מוציאות אנשים. והשיב לי שאני מגילה דצריכה לקרוא ברבים ולפרסומי ניסא ויותר יפה באנשים. וכ"כ בשולחן ערוך הרב (סעיף ז) שיכול ליתן רשות לאשתו לומר הודו ויאמר נא ויאמרו נא והוא יענה אחריה הודו ויצא ידי חובתו במה ששומע ממנה יאמר נא ויאמרו נא וגו' שאף שהנשים פטורות מכל הלל כמו שנתבאר בסי' תכ"ב בהלל זה חייבות ואין שום חילוק ביניהן לאנשים בכל מה שנוהג בלילה זה.
ומה שאנו קוראים את ההלל בישיבה וכידוע שמצותו מעומד כמובא בב"י שם בשם שבלי הלקט הורה הרב רבינו מאיר דמצות הלל קריאתו מעומד והטעם כתב ה"ר בנימין על שם הכתוב הללו עבדי יי' שעומדים ומה שקורין אותו בליל פסחים בישיבה מתוך שחולקין אותו אין מטריחין עליו לעמוד ועוד שהרי עומד על שולחנו וכוסו בידו ושמא תטרף דעתו מתוך סעודתו ויפול הכוס מידו והר"מ כתב לפי שדרך ליל פסח [דרך] הסיבה וחירות אין מטריחין אותו לעמוד עכ"ל. וכן הובא בשו"ע (סעיף ז) ובאחרונ'. ודע שעמידה האמורה היא לגמרי דהיינו אין לו לסמוך עצמו על הכותל וכד' אלא אם הוא זקן או חולה כמובא בבן איש חי (פ' ויקרא שנה ב' אות טו).
לסיכום אין הקטן יכול לומר את הלל דהא אינו מחוייב בזה כלל אלא מטעם חינוך בלבד ואמנם אם חוזרים על כל פסוק שקורא ואינו ראש פרק מותר. והאשה יכולה להוציא את האיש י"ח דהא היא מחוייבת בכל המצוות כאיש בליל הסדר. ואמנם עדיף שאיש יאמר את ההודו בהלל.
פירות הנושרים:
1. מצוה להדר לומר הלל בשלשה כדי שיהא אחד אומר לשנים הודו והם יענו כך פסוק אחר פסוק.
2. יכול לצאת ע"י אשתו ובניו בני חינוך דהיינו שהוא יאמר והם יענו.
3. יכול ליתן רשות לאשתו לומר הודו.
4. מה שאמרו תהי לו מארה שמבזה קונו לעשות שלוחים כאלה היינו דוקא בתחלת הפרק.
5. אם יש רק שנים שניהם יאמרו הודו.
6. אין לקטן לקרא את הפסוק הודו והוא יענה לו אלא הוא יקרא והקטן יענה לו.
7. יכולים לתת לקטנים גם בבהכ"נ לקרא פסוקים בהלל ובתנאי שהקהל חוזרים על אותם פסוקים.
8. הפסוקים יאמר נא ישראל ויאמרו נא בית אהרן ויאמרו נא יראי ה' אם אמרם הקטן והוא עונה אחריו הודו לה' וגו' אף בדיעבד לא יצא ידי חובתו אלא אם כן חזר ואמר גם כן בפני עצמו יאמר נא וגו'. וזהו למנהגם אבל למנהגנו שהקהל חוזר על הפסוקים שרי למעט פסוק הראשון שהוא ראש פרק.
9. שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן שמנה ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח בלילו וביומו ועצרת.
10. קריאת הפסוק הודו וגו' ע"י הקטן ועונה הגדול בדיעבד יוצא בזה י"ח ואינו לעיכובא.
11. קריאת הלל בליל הסדר אומרה בישיבה אע"פ שמצוה לאמר את ההלל בעמידה.
12. מנין לשומע כעונה שנאמר את הדברים האלה אשר קרא המלך יאשיהו וכי יאשיהו קראן והלא שפן קראן דכתיב ויקרא שפן את הדברים לפני המלך אלא מכאן לשומע כעונה.
13. אדם שהוא מתפלל ושמע שהצבור עונים קדושה או יהא שמיה רבא מברך ישתוק ויכוון לבו למה שהם עונים ושומע כעונה.
14. גדול אין יוצא בקריאת וברכת הקטן, מ"מ שנינו מי שהי' עבד או אשה או קטן מקרין אותו, עונה אחריהן מה שהן אומרים.
15. שומע כעונה אם כיון לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
מועדי ניסים
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5